<h1>ספר כפתור ופרח</h1>
<h2>הקדמה. ותוכן עניינים</h2>
ברך יי חילי ופועל ידי תרצה 
<b>אמר</b> העבד העברי איש תורי ברבי משה הפרחי, תורה צוה לנו משה בדקדוקין, ובמסורות ממנו לרבינא ורב אשי. תורה אחת בתלמודה בפירושה, לחטאים היא העולה, ולפשעים לחם אישי. תורת אמת תורת חסד. זאת התורה מגנה ומצלא נתנה מתוך ידידות ואהבה רבה, לא על מנת לשנות ולחזור בה, האלקים אשר נתנה מרוב חבה, אינה שלישות בידינו פקדון או הלואה, אלא ירושה ונחלה בלא מצרים. מורשה לנו ולא להם. לא השתתפו בה זרים, ולא התחברו בה נכרים. משה זכה וזיכה את הרבים, מסיני בא במצות יוצרו להשלים עם סגולה בני אתנים מאמינים בני מאמינים. משה ותורתו אמת צדקת ה' עשה רצונו ומצותו, וכל אדם בדרכיו חסיד וצדיק באמונתו. תורה שיש לה בית אב, נאצלת מתוך הלהב, ואליה סודות וסתרים יסודות אושיות עקרים ושרשים, בהם שלמים הם האנשים.
<b>תחלת</b> כל דבר וראשיתו, למי אשר יחפוץ היות טובה אחריתו, לתת כחותם על לבו, לילו ויומו, בשכבו ובקומו, על שהבורא ברוך הוא ומבורך מחוייב המציאות, ומציאות זולתו הכל מאמיתת מציאותו נמצאים הם ובהפקדם לא יגיע חסרון בעדם. ולהאמין היות הבורא יתעלה אחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, לא יקבל שינוי וחלוק, אין אחד כאחדותו, ישתבח שנצחנו שלמותו. ולדעת שהבורא יתנשא שמו אינו גוף, ולא כח בגוף, ומשיג ממשיגי הגוף ומקריו אליו לא יקרב. ושהבורא יתעלה הוא קדמון ראשון לכל ראשון, האומר אהיה אשר אהיה לפניו לא נוצר אל, ואחריו לא יהיה. הלא הוא ישתבח שמו, וכל המציאות חדש לא מדבר, באין התחלה זמנית בראו עולם ומלואו. ולעבוד הבורא יתרומם ואליו ישא כפיו ונפשו ישפוך לפניו, לזולתו לא יתן עיניו. ולהאמין בנבואה למי שירצה האל להשלימו ובקש להלמו. ולהאמין בנבואת אדוננו משה והיותו מחסד יוצרו, אב וגדול לכל הנביאים, לפניו ואחריו אין נבואה כנבואתו, ואין שלמות במין האנושי כשלמותו. ולהאמין שתורתנו מן השמים [ניתנה] על ידי משה עבד ה' מפי הגבורה, וספוריה הם כמצותיה וכן פירושיה. ולהאמין נצחיות התורה הזאת האמתית לא תהיה נצוחה, ולא יהיה לה חלוף בזולתה, בלא תוספת, ולא גרעון, מום אין בה ולא חסרון. ושהבורא יתברך יודע מעשה בני אדם סתריהם וסודם. גם שהבורא יתברך גומל חסד לעושי מצות תורתו ויעניש עוברי בריתו. גם להאמין בביאת המשיח ולחכות אליו ואם התמהמה עד מה. ויאמין בחי העולם להחיות מתים ולהעלותם מקברותם ותחיינה עצמותם.
<b>לכן</b> על כל חכם לב לתת על צוארו רביד התורה, ובמצותיה יהיה חפץ בכל מאד ונפש, ובנוחו יאמר מצאתי כופר השקט נופש חרות וחופש. חופש כל חדרי בטן יודע הנסתרות הוא יודע היות כונתנו להתקדש בקדושת אדמת ישראל לעלות שם באימה לא בחומה. הגביר עלינו חסדו, באנו אל הארץ בצדקתו. זהרה ואורה טהרתה וקדושתה בראשיתה שיוריה נכרין אלא שמחוסרת דיורין. כאשר באנו הצרכנו לחדש שם המלוכה, להעביר ממצות התלויות בארץ דשתיך טפי החלודה על פי ההלכה.
<b>ואני</b> הצעיר הדל באלפי, שפל אנשים, אסקופה שהכל דשים, בדישתי את פי לא חסמתי, לדבר דבר לצורך השעה על רוב המצות הנוהגות היום בארץ. הנה נא הואלתי לבדוק ולחפש לדרוש ולפשפש להודיע ולהגיד לספר ולהעיר עם מה שהראוני מן השמים בענייני עיר האלקים ירושלימה ומקדשו המקודש ואדמת ישראל ושאר נחלתנו שאלתי ובקשתי. ואף כי בחסרוני הכרתי, בדיעה קצרה ידי, בינה לא בי היא, חכמה אין עמדי, וקודם רבות מופתי, הייתי צריך למצות מדותי, ולהחליף מעותי. על צדקת אלקי נסמכתי ועל חסדו נשענתי. לכבוד שכינתו נתכוונתי, לכבוד בית אבא לא חששתי. ואם הוא כמר מדלי ואין הקומץ משביע את הארי, מלא לוגמיו מחובה מוציא, וחטה אחת פוטרת הכרי, הכל לפי מה שהוא אדם, לעמת המחברת מלא קומצו מנחה מלא חפניו קטורת. מה פשעי, אם במים אדירים לא צללתי. מה חטאתי, אם בענני כבוד לא זכיתי. מבית הספר הוציאוני, כתנתי הפשיטוני, כלי גולה הלבישוני, בעוצם למודי גרשוני, מבית אבי ומארץ מולדתי ערום יצאתי, שולל הלכתי, נער הייתי, מגוי אל גוי ומממלכה אל עם לא ידעתי לשוני נודחתי. מנוחה לא מצאתי, עד כי הביאני חדריו המלך שהשלום שלו. משבי, לארץ צבי, ארצו הקדושה לישב בצלו שם שם לי לחם חק, בצדקתו על יד חכם מלך רב כמאויי, ועולם הצדיקים הראני בחיי. חבתי בשמירת חוקתיו ומצותיו שמירה מעולה, על כן בלבי עלה, המעט אשר היה לפני לשם אלקי העלהו שם לעולה, ולא אתן על לב מי שיבקש תואנה או עבר עליו רוח קנאה. תמה אני אם מזה הדור נמלט אם בפרסום והודעה אם בסתר או בלט. בפלגת אדמת ישראל בחסד עליון עברתי, עיירותיה מדינותיה וכרכיה רובם דרכתי, הרי בשמים כפרים עם נרדים ביניהם מצאתי, בבית שאן למנשה אשר בו לחבר את זה ישיבתי בחרתי. יושבות על מים רבים מי מנוחות, ארץ חמדה מבורכה ושבעת שמחות, כגן השם תוציא צמחה ולגן עדן פתחה. דירת הכרכים לשבת, בצער עזבתי, עם שיושביהם בחסידותם עונותם ממעטים, ידעתי ידעתי גם בגדולות ללכת בהם לא נסתי, ובנפלאות ממני לא שאלה נפשי, ואליהם לבי לא הטה, ולאפוקי נפשאי מפלוגתא. אדון השלום היה עם פי, בעל הרחמים האירה פניך על עבדך, קל אלקי ישראל למדני חקיך, אנת אלקא די מלכותך לא תתחבל, יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל. לעשות מאמר זה לקטתי אמרים בין העומרים מפורדים ומפוזרים, הלא הם כתובים לפניך. באין עומל וטורח. ההוא לבוא אל הארץ בר ולחם ומזון צדה לדרך וחברה לאורח וקראתי את שמו כפתור ופרח. פרח נצר שורש ישי יציץ ציץ ויגמול חסד עם עני, בדבר אלקינו ימהר ויחיש פעמיו, תושע יהודה וישראל ישכון לבטח בימיו, כמו שהוא ההבטחה האמיתית, בימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ברצון צורי ובעזרו יתעלה נעשה ונצלח.
סימני הפרקים 
<b>הפרק</b> הראשון - לבאר שם תרומות ומעשרות וחלה הנזכרים בתורה, וחיוב אוכליהם.
<b>הפרק</b> השני - לבאר שם טבל ודאי, ודמאי, ומדומע וחולין שהם שמות דרבנן.
<b>הפרק</b> השלישי - לבאר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, וזה בענין מצות שהם חובת קרקע, ושקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ושחיוב הדינין מן התורה הן בדגן תירוש ויצהר לחוד.
<b>הפרק</b> הרביעי - לבאר דין קנין לגוי בארץ ישראל, ודין מרוח הגוי.
<b>הפרק</b> החמישי - לבאר דין הלקוח מישראל ודין פירות ישראל בקרקעו בזמן הזה. וזכרון הגעלה. ושמחלוקת הפוסקים אין משים הדבר ספק, והבדל הנופל בדין תרומה. ורבינו הקדוש לא התיר בבית שאן עבודה בשביעית. ודין כבוש עולי מצרים, ודין כבוש עולי בבל, ודין כותי וצדוקי שהם שתי אשרות נמצאות פה, ועניין קים לן.
<b>הפרק</b> השישי - בזכרון עיר אלקים ירושלימה, והר הבית, ובית חוניו ובית פגי, וציון, וחברון, והר סיני כי שם היה העיקר.
<b>הפרק</b> השביעי - על הירדן, ובית שאן, עזה, ואשקלון, וטבריא ודין חמין שלה.
<b>הפרק</b> השמיני - בזכרון עיירות מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.
<b>הפרק</b> התשיעי - בזכרון קצת מקומות מחוצה לארץ שהם מכוונים כנגד ארץ ישראל, ושהם כארץ ישראל אליבא דר' יהודה.
<b>הפרק</b> העשירי - לבאר שכל מה שכבשו עולי מצרים לחוד עם מה שכבשו עולי בבל שהכל שוה בקדושה ובטהרה ובתועלת לחיים ולמתים, ושלא פסק מעלתה ממנה לעולם וזה לה מעולם גם כן, ואין הפרש ביניהם אלא בחיוב קצת מצות התלויות בארץ. והתבאר כי כשחכמים ז"ל קורין חוצה לארץ למה שהוא בתוך גבולי התורה שרוצים לומר חוצה לארץ של כבוש שני וכן ארץ העמים לטעם ידוע. ואם היא ארץ ישראל גמורה. וזכרון קצת דינין ומשפטים שנוהגים בארץ ואינם נוהגים בחוצה לארץ מפוזרים בחכמת ים התלמוד. וזכרון תועלת יושביה. וענין הסמיכה וזולת זה.
<b>הפרק</b> האחד עשר - לבאר גבולי ארץ ישראל ותחומיה על פי התורה האמיתית הנזכרים פרשת אלה מסעי, ושהם מנחל מצרים שהוא ואדי אל עריש ועד הור ההר שהוא גבל אל קאראע, ועד חמת ועד ימה של סדום, ולבאר קצת ספקות יפלו בזכרון זולת אותם הגבולין והתירם. וזכרון מהו שכבשו עולי מצרים ושהוא הכל, ומהו שכבשו עולי בבל והוא עד כזיב, [והתבאר מקום כזיב], והתבאר שכל מה שהוא לדרום כזיב הוא מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא הוציאוהו בפירוש. והתבאר שחוצה לארץ שהם סביב ארץ ישראל חייבת בחקי המתנות. וזכרון קצת עיירות נודעות אצלי, אי זהו מקומן לתועלת. וביאור התחומין ומעמד השבטים. וזכרון קצת מכבושי אדוננו משה ע"ה.
<b>הפרק</b> השנים עשר - לבאר שיושבי ארץ ישראל מכובדים מזולתם ואפי' מבני בבל. וזכרון ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. וזכרון מי הוא הנותן רשות לדין ולמי ינתן הרשות, וזולת מחקי הדינין. וזכרון הקרובים.
<b>הפרק</b> השלושה עשר - לבאר קצת חלוק שבין הארץ וחוצה לארץ בכלל הפירות של זה בזה, ושל חוצה לארץ בחוצה לארץ, וזכרון סוריא.
<b>הפרק</b> הארבעה עשר - לבאר חלוק שבין הארץ וחוצה לה בקצת משפטים, וזכרון קשת הראייה באופק ירושלם וארצה. ולמה יום טוב שם יום אחד לבד חוץ מראש השנה וזולת זה.
<b>הפרק</b> החמשה עשר - לבאר קצת דיני חלה, וההפרש על זה שבין הארץ וחוצה לארץ. וזכרון מדת הפסח.
<b>הפרק</b> השישה עשר - לבאר קצת דיני מתנות כהונה, הזרוע, הלחיים, והקיבה וראשית הגז. וזכרון משקלי המטבעות ושעורי המדות. וזכרון מעשר בהמה. וזכרון הבכורות.
<b>הפרק</b> השבעה עשר - לבאר שהחלה והתרומה גדולה אינם אלא מן המוקף, וזכרון ההכשר והגורם טומאה לחולין שבארץ ישראל.
<b>הפרק</b> השמונה עשר - לבאר קצת דיני תרומה גדולה. וזכרון טובת הנאה, וכהן המסייע.
<b>הפרק</b> התשעה עשר - לבאר מה הוא הנתרם, ועונשי תשלומי תרומה וכיוצא בו.
<b>הפרק</b> העשרים - לבאר מתי ראוי לתרום, ואם הם דינים חלוקין האיך יהיה דינם זה אצל זה.
הפרק האחד ועשרים - לבאר הדמע. 
<b>הפרק</b> השנים ועשרים - לבאר קצת דינין בשיעורי האיסורין בתרומה וטבל וזולתם, וקצת כללים בהם.
<b>הפרק</b> השלשה ועשרים - לבאר קצת דיני הזורע תרומה, וזולת זה בדיני תרומה.
הפרק הארבעה ועשרים - בביאור תרומה ומעשר. 
<b>הפרק</b> החמישה ועשרים - בביאור תנאי מעשר ראשון ולמי ינתן, וברכת הפרשתו, אם שהוא ודאי ואם [שהוא] דמאי. וקצת דיני נשים בעניין הברכות ובנאמנות.
<b>הפרק</b> הששה ועשרים - לבאר למתי יגיע חיוב המעשר, ומה שהוא חייב בו.
הפרק השבעה ועשרים - לכלול מה שהתבאר בפרק שלפניו. 
הפרק השמונה ועשרים - לבאר האיך האור קובע למעשר. 
הפרק התשעה ועשרים - לבאר האיך המלח קובע למעשר. 
הפרק השלשים - לבאר האיך המקח קובע למעשר. 
הפרק האחד ושלשים - לבאר האיך התרומה והשבת קובעין למעשר. 
הפרק השנים ושלשים - לבאר האיך הבית קובע למעשר. 
<b>הפרק</b> השלשה ושלשים - לבאר אכילת עראי מה היא, ואיך היא, וכמה היא.
הפרק הארבעה ושלשים - לבאר דיני הטבל. 
הפרק החמישה ושלשים - לבאר דיני הדמאי, וזכרון פדיית המעשר. 
<b>הפרק</b> הששה ושלשים - לבאר עוד בדיני הדמאי. וזכרון הבא לקבל עליו דברי חברות.
הפרק השבעה ושלשים - לבאר הקלין שבדמאי. 
<b>הפרק</b> השמונה ושלשים - לבאר דין המזמן את חברו והוא אינו מאמינו על המעשרות. וקצת דיני שבת וזולתו.
<b>הפרק</b> התשעה ושלשים - לבאר המדיר את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, ועניין החשוד, ועניין המסגף עצמו בתעניות.
<b>הפרק</b> הארבעים - בדיני מעשר שני ורובו במה שנוהג שלא בפני הבית ודרך פדייתו.
<b>הפרק</b> האחד וארבעים - בביאור פדיית מעשר שני בירושלם בזמן הזה.
<b>הפרק</b> השנים וארבעים - לבאר עניין ביעור מעשר שני. וזכרון קצת דיני שכירות. וזכרון ודוי הגר.
<b>הפרק</b> השלשה וארבעים - בביאור מעשר עני והאיך נוהג בחלקי הארצות. ומי הם המתנות שיש בהם טובת הנאה לבעלים, והאיך מפרישין אותו.
<b>הפרק</b> הארבעה וארבעים - לבאר גדר העני שנתן לו מעשר עני, ושאר מתנות עניים, והצדקה. וקצת דיני הצדקה, והאיך היו חכמינו ז"ל נוהגין בה. וזכרון קצת דיני ההקדש. ושאין לחוש לגזבר משום בעלי כיסין, וזכרון קצת מדות החכמים.
<b>הפרק</b> החמישה וארבעים - לבאר תואר העשייה בתקון הפירות מחיוב דיניהם.
הפרק הששה וארבעים - לבאר חלקי התרומות והמעשרות. 
<b>הפרק</b> השבעה וארבעים - לבאר קצת עבודת השביעית ודין פירותיה והספיחים. וזכרון הארץ שכבש אדון כל הנביאים אדוננו משה ע"ה.
הפרק השמונה וארבעים - בביאור השביעית. 
הפרק התשעה וארבעים - בביאור השמטת כספים בשביעית בזמן הזה. 
הפרק החמישים - בביאור פרוסבול. 
<b>הפרק</b> האחד וחמישים - בביאור זמן השנה השביעית מתי והאיך נדעה בכל עת שנרצה בג"ה.
<b>הפרק</b> השנים וחמישים - במתנות עניים שהם פאה, לקט שכחה, פרט ועוללות.
הפרק השלשה וחמישים - בנטע רבעי. 
הפרק הארבעה וחמישים - בערלה. 
הפרק החמישה וחמישים - בחדש וספירת העומר. 
<b>הפרק</b> הששה וחמישים - בכלאים שהם שלשה סוגים, זרעים, בהמה, ובגדים.
<b>הפרק</b> השבעה וחמישים - במרחק שבין שני מינים, הן לזריעה, הן לנטיעה.
<b>הפרק</b> השמונה וחמישים - בכלאי הכרם, וכלאי אילנות, וכלאי בהמה ועוד.
הפרק התשעה וחמישים - בכלאי בגדים. 
הפרק השישים - בכלאים בציצית. 
<h2>פרק א</h2>
==================== 
פרק הראשון: בביאור שם תרומה ומעשרות וחלה הנזכרים בתורה 
<b>גרסינן</b> משנת המשכן רבי אומר עשר תרומות הן, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה ובכורים, ותרומת נזיר, ותרומת תודה, ותרומת הארץ, ותרומת מדין, ותרומת שקלים ותרומת משכן. תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ובכורים, ותרומת נזיר, ותרומת תודה לכהנים. תרומת הארץ, לכהנים וללוים, ולנתינים, ולמקדש, ולירושלם. תרומת מדין, לאלעזר הכהן. תרומת שקלים, לאדנים. תרומת משכן, שממנה היו עושין גופו של משכן, ושמן המשחה וקטרת הסמים, ובגדי כהן גדול ובגדי כהנים, האמנם אין לנו עסק פה אלא בתרומה כלומר תרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה.
<b>התרומה</b> הוא שהזכירה התורה האמיתית (דברים יח, ד) ראשית דגנך, ומן התורה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. וכן התורה לא נתן בה שיעור, ומשום הכי הוא דאמר שמואל (ע"ז עג, ב) חטה אחת פוטרת את הכרי, ומיהו חכמים ז"ל נתנו בה שיעור כאמרם מסכת תרומות פ"ד (מ"ג) עין יפה אחד מארבעים, עין רעה אחד מששים, בינונית אחד מחמשים, וסמכו על המקרא שלא לפחות מששים. גרסינן בתוספתא מסכת תרומה פ"ה (ה"ח) מנין שאם תרם ועלה בידו אחד מששים שתרומתו תרומה, שנאמר (יחזקאל מה, יג) זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החיטים וששיתם את האיפה מחומר השעורים, וזה שאיפה שלש סאין ששיתה חצי סאה, והחומר שלשים סאין אם כן חצי סאה הוא חלק אחד מששים בחומר. ולשון תרומה קרוב לזה תרי ממאה. ורוב הגאונים ז"ל פסקו שבזמן הזה שהתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה רשאי אדם להפרישה אפילו לכתחלה כל שהוא כשמואל, וכן נמי פסק הר"ם במז"ל הלכות תרומה פ"ג (ה"א). וזאת התרומה נתנת לכהן בין שהיא טהורה בין שהיא טמאה, ואפילו נטמא הדגן קודם ההפרשה חייב להפריש ולתת לכהן, והטהורה נאכלת לכהן שהוא טהור, אבל אם היא טהורה וזה יהיה אם לא הוכשרה והוא טמא, אין לו בה זכות כלל, ולא נתנה אלא לקבורה כדלקמן. והטמאה יש לו ליהנות ממנה בשריפתה ואף על פי שהוא טמא, אם שמן ידליק בו את הנר ואם דגן להסיקו תחת תבשילו. והוא הדין לתרומת מעשר.
<b>יש</b> מי שאומר ששם תרומה גדולה הוא על שם שהיא ראשית לכל הדינין, כענין שם קדושא רבא לבורא פרי הגפן.
<b>אחר</b> הוצאת תרומה גדולה חייב להוציא מעשר הנשאר ונקרא מעשר ראשון. ואינו חובה מן התורה אלא בארץ, ונותנו ללוי דכתיב (במדבר יח, כא) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה, ורשאי הלוי לאוכלו בכל מקום שנאמר (שם שם לא) ואכלתם אותו בכל מקום. ומה שגזר עליהם עזרא הוא לקמן (פכ"ה).
<b>האבות</b> הקדושים ע"ה הם הפרישו מעשר, באברהם ויעקב הדבר בפירוש, וביצחק אמרו ז"ל (בראשית רבה פע"ג) וימצא בשנה ההיא מאה שערים, אומד זה למעשר היה, וכן הביא הר"ם ז"ל הלכות מלכים פ"ט (ה"א) ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחת לפנות היום. פרקי דרבי אליעזר בפרק (ל"ב) [ל"ג] ויזרע יצחק בארץ ההיא, רבי אליעזר אומר כי זרע דגן זרע יצחק חס ושלום אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים ולאביונים, כשם שאתה אומר (הושע י, יב) זרעו לכם לצדקה, וכל דבר שעשר פתח לו הקב"ה מאה שערים של מיני ברכות שנאמר (בראשית כו, יב) וימצא בשנה ההיא. ופרק (ל"ו) [ל"ז] אמרינן רצה יעקב לעבור נחל יבוק, אמר ליה המלאך לא כך אמרת (שם כח, כב) כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, לקח כל מקנהו ועשר חמש מאות וחמשים, וכן הבנים בקטן החל ועלה לוי. אבל אין אנו מעשרין לפי שהאבות ז"ל עשרו, אלא מפני שהשם ית' צוה לנו במעשרות בסיני על ידי משה רבינו ע"ה. וכן הענין באבר מן החי לנח או מילה לאברהם וגיד הנשה ליעקב אין אנו הולכין באלו המצות מפניהם, אלא מפני שהם מצות הבורא יתברך על ידי אדוננו משה ע"ה. ואל זה העיקר הגדול העירו רבותינו ז"ל פרק גיד הנשה (חולין ק, ב) באמרם ונוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר רבי יהודה והלא על בני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו מסיני נאמר אלא שנכתב במקומו, ועוד שבכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה מסיני הם אלו. ופי' דברי ר' יהודה שהאוכל כזית מגיד הנשה של טמאה חייב שתי מלקיות משום בהמה טמאה ומשום ג"ה ולית הלכתא כותיה, וכן הביאו הר"ם ז"ל (פ"ח ממאכלות אסורות ה"א). ועל זה הוא דתמהנא דאמרינן (יומא כח, ב) אמר רב ספרא צלותי דאברהם מכי משחרי כותלי, אמר רב יוסף אנן מאברהם ניקום ונגמר, וכדאיתא ריש פרק אמר להם הממונה (שם). ומאי דהדר רבה ואמר תנא גמר מאברהם, כלומר דהתם תכסיס מצוה לחוד. והכא תכסיס מצוה לחוד נמי, לא עקרה. והר"ב הערוך (ערך שחר א') פי' מאברהם ניקום ונגמר, כלום אברהם קיים המצות ועדין לא נתנה תורה ואין לנו ללמוד אלא ממנהג הנביאים כגון דניאל וכיוצא בו, מפני שנהגו הלכה למשה מסיני.
<b>הלוי</b> מפריש מזה המעשר עשיריתו ונותנו לכהן ונקרא בלשון תורה (במדבר יח, כו) מעשר מן המעשר ובלשון חכמים תרומת מעשר. ומצוה על הלוי להפרישה, אלא שיש לו רשות לישראל גם כן להפרישה וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי. עוד חוזר הישראל ומפריש מן השאר מעשר אחר וזה יקרא בקצת השנים מעשר שני ובקצת השנים מעשר עני, וזה ששנה ראשונה ושניה, רביעית וחמישית מן השמיטה הוא מעשר שני, ושנה שלישית ושישית הוא מעשר עני, ושניהם אינם חובה מן התורה אלא לפירות הארץ.
<b>וסדורן</b> תרומה גדולה לכהן, אחריה מעשר ראשון ללוי, אחריו תרומת מעשר לכהן, אחריו אם מעשר שני אם מעשר עני, אבל אם לא עשה כסדר הזה אף על פי שהוא עובר בלא תעשה מה שעשה עשוי שנאמר (שמות כג, כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, כלומר הראוי להקדים לא תאחר, וכן הוא מפורש מסכת תרומה פ"ג (מ"ו). ואמרינן בירושלמי (פ"ג ה"ג) אמר מר עוקבא מן מה שעבר בלא תעשה אתה יודע מה שעשה עשוי, כדאמרינן (במדבר יח, לב) לא תשא עליו חטא אם אינו קדוש נשיאת חטא למה. פרק המוכר את הספינה, (ב"ב פד, ב) ומסכת יבמות ריש פרק האשה רבה (פט, ב) ופרק האיש מקדש (קידושין מו, ב) מוקים רבי אלעא להאי קרא לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל מסכת תרומה פ"ק (מ"ה) ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, הטעם בזה אמרו (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ. ואף ע"פ שאלה הכתובים שהביאו ראי' מהם, יש מהם שבאו במעשר ויש מהם שבאו בתרומת מעשר, אין בזה קושיא לפי שאנחנו נביא ראיות מן הפסוקים שבאו בתרומות על המעשרות ובפסוקים במעשרות על התרומות, לפי שענין אחד כולל אותם והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החק.
<b>חיוב</b> ועונש האוכל כזית טבל קודם הפרשת השתי תרומות, מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא כב, טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל, כלומר לא ינהגו בהם מנהג חולין ועדין קדשים שעתידין להתרם לא הורמו. ותניא (סנהדרין פג, א) אלו הן שבמיתה האוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה. אמר שמואל משום רבי אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר (ויקרא כב, טו) ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שהיא מחוללת ועומדת. ומה שאמרו ז"ל שהם במיתה כלומר בידי שמים וגם שלוקין, אבל אין בהם חיוב כרת. וכרת בחמשים כדנפקא מלויים, ירושלמי מסכת בכורים (פ"ב ה"א) מה חמית מימר מת בחמשים זו הוא מיתת כרת, דכתיב (במדבר ד, יח) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו', וזאת עשו להם, עשו להם תקנה שלא יזונו עיניהם מקדש הקדשים וכתיב (שם פסוק כ) ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וגו', וכתיב (שם ח, כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. ומיתה בששים ממתי מדבר, פרק יש נוחלין (ב"ב קכא, ב) לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים, ולא על יתר מבן ששים. סוף מסכת משקין (מו"ק כח, א) חמשים זו כרת, ששים מיתת כל אדם, שבעים שיבה, שמונים גבורות, אמר רבא מחמשים ועד ששים זו מיתת כרת, והא דלא קא חשיב לה משום כבודו של שמואל הרמתי, רב יוסף כי הוי בר שתין עביד יומא טבא לרבנן, ולזה עשה מהם הר"ם ז"ל שתי מדרגות בפירוש מסכת אבות (פ"ב מ"א).
<b>האוכל</b> קודם הפרשת המעשרות לוקה מן התורה ואפילו לא נשאר אלא מעשר עני, ואזהרתיה מדכתיב (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך. מסכת כריתות פ"ק (ד, ב) אמר רב אילא האוכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה שלש, והלא אין לוקין על לאו שבכללות, שני הכא דמייתרין קראי וכו'. וכן פרק אלו הלוקין (מכות טז, ב) יכול שלא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, נטלו ממנו תרומת מעשר לא מעשר שני ואפילו מעשר עני, תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומר (דברים כו, ב) ואכלו בשעריך ושבעו, מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל וזה כלו למלקות שאין עון מיתה אלא בתרומה. האוכל כזית טבל של דבריהם או מכלאי הכרם והערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות.
<b>חלה</b> הוא שנפריש מעיסתנו אי זה דבר ליתן לכהן שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ואין לה שיעור מן התורה שנאמר (שם) כתרומת גורן שלא נאמר בה שיעור, ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור. ומיהו חכמים ז"ל נתנו בה שיעור מסכת חלה פ"ב (מ"ז), בעל הבית אחד מכ"ד, ונחתום אחד ממ"ח, ואינה חובה מן התורה אלא בארץ, ואינה נוהגת אלא בשל ישראל. ואמר הנביא עליו השלום (יחזקאל מד, ל) ראשית כל ביכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומותיכם לכהנים יהיה וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. מסכת קדושין פ"ק (ל, ב) כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים, רבי אליעזר אומר אף החדש. ירושלמי (קידושין פ"א ה"ט) רבי יונה בעי ולמה לא תנן אף החלה, אמר ליה רבי יוסי לא אתניין מתניתין אלא דברים שהם נוהגים בישראל ונוהגין בגוים, וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת בגוים מאי טעמא ראשית עריסותיכם ולא של גוים.
<b>והחלה</b> היא שקדמה בזמן למעשרות, והכי תני סוף פרק האשה נקנית (קידושין מ, ב) רבי יוסי אומר גדול הלמוד שהתלמוד קודם לחלה ארבעים שנה, ולמעשרות חמשים וארבעה, ולשמיטין ששים ואחת וליובלות מאה ושלש.
<b>ואשה</b> שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או שאינה קוצה לו חלה, קראוה חכמים העוברת על דת משה, וכדאיתא פרק המדיר (כתובות עב, א). ודין שלה שיוצאה בלא כתובה ותוספת, ואינה נוטלת אלא מה שהוא בעין מנדונייתה. ואומר הירושלמי (כתובות פ"ז ה"ז) כולהון בעדים. פלוני כהן תקן לי הכרי, קץ לי חלתי, בדקינן בכלהון ולא משכח [וכו'].
<b>סוף</b> פרק הגוזל קמא (ב"ק קי, ב) ובתוספתא מסכת (ערלה) [חלה] (פ"ב ה"ח) תניא עשרים וארבעה מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ובפרט ובברית מלח, אלו הן, עשר במקדש, ארבעה בירושלם, עשרה בגבולין. עשר במקדש, חטאת, ואשם, וזבחי שלמי צבור, וחטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות והעומר. ארבעה בירושלם, הבכור, והבכורים, והמורם מתודה ואיל נזיר, ועורות קדשים. עשר בגבולין, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, והזרוע והלחיים והקיבה, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, והחרמים, ושדה אחוזה, וגזל הגר. והר"ם ז"ל הלכות בכורים פ"ק (ה"ג) פירשם כך, שמונה מתנות אינם אוכלים אותם הכהנים אלא במקדש דהיינו לפנים מחומת העזרה, וחמשה אינם אוכלין אותם אלא בירושלם לפנים מחומת העיר, וחמשה אין זוכים בהם מן התורה אלא בארץ ישראל לחוד וחמשה בין בארץ בין בחוצה לארץ, ומתנה אחת זוכין בה מן המקדש. אותם השמונה שבמקדש הם בשר חטאת עוף ובהמה, ובשר אשם בין תלוי בין ודאי, וזבחי שלמי צבור ומותר העומר, ושירי מנחות ישראל, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ולוג שמן של מצורע. בירושלם, חזה ושוק של שלמים, והמורם מתודה והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והבכורים. של ארץ ישראל, התרומה, ותרומת מעשר, וחלה ושלשתן קדש, וראשית הגז, ושדה אחוזה, ושניהם חולין. בכל מקום, המתנות, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, והחרמים, וחמשתן חולין. ואותה מתנה שזוכין בה מן המקדש עורות העולות, והוא הדין עורות קדשי הקדשים כלן לכהנים. בכורים אין לנו להזכירם הנה שאינם נוהגין היום.
<h2>פרק ב</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> השני: לבאר שם טבל ודאי ודמאי ומדומע וחולין שהם שמות דרבנן
<b>טבל</b> נקרא כל מה שאינו תרום ומעושר כלל, ולשון טבל טב לא, כלשון פלמוני (דניאל ח, יג) לפלוני אלמוני, ואיסורו במשהו, וכדאיתא בסוף מסכת ע"ז (עג, ב). כתב רא"ם ז"ל בענין פסח, טבל כהיתרו כך איסורו, כלומר דחטה אחת פוטרת את הכרי. על הודאי אביא לך לשון רבינו שרירא גאון בתשובה, מה שלא נתעשר יקרא טבל, ומה שיצא ממנו הראוי לו יקרא מעושר ודאי, ומה שהיה ספק אם נתעשר אם לא נתעשר יקרא דמאי, ומה שיערב מבלתי מעושר עם מעושר יקרא מדומע, ובין, ע"כ. האמנם סתם ודאי, על הרוב רוצה לומר ודאי טבל וכדאמרינן מס' דמאי פ"ד (מ"ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת. עוד (שם) פ"ה (מי"א) תרם מן הדמאי על הדמאי ומן הדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום. תוספתא מסכת דמאי פ"ק (הכ"א) כפת המרחץ פטורה מן הודאי ואין צריך לומר מן הדמאי, פי' כפת המרחץ עשב, שכן פרש"י ז"ל מסכת כריתות (ו, א ד"ה כיפת) כפת הירדן. עוד (תוספתא דמאי) פ"ה (הכ"ו) מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות [של נכרים] שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, אמר ליה ר"ג עקיבא היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך או מי נתן לך רשות לעשר, אמר ליה וכי הלכה קבעתי בישראל רק ירק שלי עשרתי. אמר ליה תדע לך שקבעת הלכה בישראל שעשרת ירק שלך. כשחזר ר"ג לבניהן וראה אותן שנתקלקלו, עשה כל פירותיהן ודאי. כשהלך רבי שמעון בן גמליאל לביניהן וראה אותן שנתקלקלו עשה תבואות וקטניות שלהן דמאי ושאר כל פירותיהן ודאי, וכן כיוצא בזה הרבה.
<b>דמאי</b> הוא כמו שגדרו הגאון [רבי שרירא] ז"ל, וכן הלוקח מעם הארץ נקרא דמאי, והוא לשון שאלה דא מאי, וי"א דמאי ד' מן מ' א' מיו"ד, ומאכילין את העניים דמאי, במסכת דמאי פ"ג (מ"א), מוציאין נוטריקון לו די מחסורו אשר יחסר.
<b>מדומע</b> גם כן, וכן חולין שנפלה תרומה לתוכן, ונקרא מדומע שהתרומה נקראת דמעה שנאמר (שמות כג, כו) מלאתך ודמעך, וכן נקרא מדומע אם טבל ומעשר ראשון או שני מעורבין וכדאיתא תוספתא מסכת תרומה פ"ה (הי"ח). ובאור מדומע כגון שנפל חלק אחד מהתרומה בצ"ט חלק חולין שהכל מאה נעשה הכל מדומע, וסמכו זה למה שכתוב (במדבר יח, כט) את כל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו, ומה שבא בזה הכתוב הוא מעשר מן המעשר והוא חלק ממאה מן הכל וכשנפל אותו חלק בצ"ט שנשארו נתקדש הכל ונעשה מדומע. חולין הוא שני מינים אם חולין סתמא אם חולין מתוקנין, הפירות שהורם מהם תרומה גדולה ותרומת מעשר לבד הם הנקראים חולין סתמא שכבר הוטלה הקדושה מהם ואם הופרש מהם כל הדינין מקדושות ומעשרות נקראין חולין מתוקנים בכל מקום.
<h2>פרק ג</h2>
==================== 
<b>פרק</b> השלישי: לבאר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ושניה לעתיד לבא, ושהחיוב מן התורה אינו אלא בדגן תירוש ויצהר בלבד
<b>גרסינן</b> מסכת חגיגה (ג, ב), רבי אליעזר אומר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, מה טעם מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. וקאי אשטתיה פרק מגלה נקראת (מגילה י, א), ופרק ידיעת הטומאה בראשה (שבועות יד, א) אחד נכנס לעזרה ואחד נכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ובנביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר, ב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, כל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אין חייבין עליה. אתמר (שם טז, א) רב הונא אמר בכל אלה תנן, רב נחמן אמר מכל אלה תנן. רב הונא אמר בכל אלה תנן קא סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד, ורב נחמן באחת מכל אלו תנן קא סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ועזרא קדושי קדיש, פירוש אף על פי שלא היו לו אורים ותומים ומלך, [וקיימא לן כוותיה].
<b>מסכת</b> זבחים פרק קדשי קדשים (סב, ב) מאי קא סבר אי קא סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא אף בכור נמי, ואי קא סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכו'. אמר רבא לעולם קא סבר לא קדשה. ומיהו טעמא דמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא נפקא ליה ממאי דאמרינן בסוף מסכת ערכין (לב, ב) מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא דכתיב (נחמיה ח, יז) ויעשו כל הקהל השבים מהשבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו כן מימות יהושע בן נון ותהי שמחה גדולה, איפשר בא דוד ולא עשה סכות, בא שלמה ולא עשה סכות עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות ונתחייבו במעשר אף ביאתם בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ונתחייבו במעשר. ואומר (דברים ל, ה) והביאך יי' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת, מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחדוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחדוש כל הדברים הללו. פי' רש"י ז"ל (שם ד"ה אלא) האי לא עשו לאו אסכות מהדר, אלא ה"ק כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ. בסדר עולם (פרק ל) אמרינן ירושה ראשונה ושנייה יש להם, שלישית אין להם. כלומר קדושה ראשונה שקדשה יהושע קדשה לשעתה כשהיו שם ישראל עד שנחרב בימי נבוכדנצר הרשע ולא קדשה לאחר שנחרב. אבל המקומות שקדשו שניה בימי עזרא אין אחריה הפסק, אם כן בשלישית כשיבא משיח אינה צריכה קדוש. וכן בפרק הנזקין בסיפא (גיטין סב, א), אין עודרין עם הגוי בשביעית. ומן הארץ שכבש יהושע הניחו ממנה קצתה עזרא ובית דינו שלא כבשה כבית שאן וזולתו, ועדיין בג"ה נאריך בזה.
<b>ומה</b> שכתב הרב בעל התרומה ז"ל (הלכות א"י סי' ריג) שגם קדושת עזרא בטלה בזמן הזה ואינו חייב מן התורה להפריש תרומה ומעשר, והוא ז"ל תולה הדבר בסברא בעלמא, אינו מחוור וכמו שנבאר בג"ה.
<b>חיוב</b> אלו הדינין אפילו בימי יהושע ועזרא אינו מן התורה אלא על דגן תירוש ויצהר, שכן כתוב (דברים ז, יג) דגנך תירושך ויצהרך, אבל פירות האילן וירק לא היו לעולם חייבין אלא מדרבנן, והכי איתא פרק הנודר מן הירק (נדרים נה, א) למימרא דדגן כל דמדגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל (מעשר) [ראשית] דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה לרוב (דה"ב ח, יז), ואי אמרת דגן כל דמדגן משמע מאי כל תבואת השדה היינו דגן. אמר רב יוסף לאיתויי פירות האילן וירק. וכן נמי כתב רש"י ז"ל פרק כיצד מברכין (ברכות לו, א ד"ה גבי מעשר) מעשר פירות האילן אפילו בארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר, ע"כ. תניא (פרה פי"א מ"ג) דבילה של תרומה שנפלה למי חטאת נטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאים, והאוכלה חייב מיתה. פי' רבינו שמשון ז"ל, ואף על גב דתרומת פירות דרבנן, האי חייב מיתה לאו דוקא אלא סימנא בעלמא, וכדאיתא ריש מסכת מעשרות. אי נמי בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא. וכן נמי כתב הראב"ד ז"ל על מה שכתב הר"ם ז"ל הלכות תרומה פ"א (ה"ה), מצינו רבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בו עולי בבל, אמר אברהם לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל, וכן דעת ר"ת ז"ל. כתב הר"מ ז"ל (פ"ב מתרומות ה"ו) תרומת ירק מדבריהם כמעשר ירק. וכן נמי מסכת ראש השנה פ"ק (יב, א), תנא לירקות ולמעשרות, פירוש לירקות, למעשר ירק, ולמעשרות היינו מעשר דגן, ותנא מעשרות משום מעשר דגן ומעשר בהמה. ומיהו כבר סמכום חכמים על דין תורה כדאמרינן בספרא (בחוקותי פי"ב ה"ט) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ, לרבות שחלים וגרגיר וכל מיני ירקות, וכן נמי בספרי (ראה קה) מדכתיב (שם יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
<b>כתב</b> הראב"ד ז"ל בספר כתוב שם פרק העור והרוטב ואומר אני שאין חייבין מיתה אלא על תרומות דגן תירוש ויצהר ועל הטבל שלהן, אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן, וכן מעשרות, אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן. וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה, אם קרא עליהם שם יש עליהם קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה.
<b>ובמסכת</b> בכורים פ"ב (מ"ג) גרסינן שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית, וכל מה ששנינו בהם דבר תורה ודוק ותשכח, ע"כ. ופי' קרא שם שיאמר תרומת מעשר המחוייבת לזה הצבור מן התאנים יהיה בצד צפון או בצד דרום.
<b>ומצאתי</b> תשובה לגאון ז"ל, הלוקח ירק מן השוק חייב לעשר. ולמה חייב לעשר, כשהזהיר הקב"ה לעשר פעמים פירותיהם לא הזהיר אלא על התבואה ודוגמתה שכתוב (דברים יד, כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, אבל ירק לא הזהיר לעשר. אבל חכמים אמרו לעשר ירק דתנן (מעשרות פ"א מ"א) כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר, וירק אין צריך לעשר מדברי תורה אלא מדברי סופרים, וזהו ששנינו (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סייג לתורה, ע"כ.
<b>ובעל</b> העזר הרב רבי נתן בן הרב רבי מאיר ז"ל כתב פרק האומר התקבל גט (גיטין סה, א), גבי אלא בעציץ שאינו נקוב דרבנן, והאי דפריק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ולא פריק במעשר שני דרבנן כגון דאילנות וירקות, משום דההוא אית ליה עקר מן התורה אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עקר מן התורה כלל. ותמה על שכתב טהור קדוש מורי רבי אליעזר דשינו זצק"ל בהלכותיו, ירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) אומר איסי ירקות מדבריהם, ופי' אותו ז"ל שאין להם אסמכתא מן הפסוק כמו פירות האילן, ואף על פי שפירות האילן גם כן מדרבנן, ע"כ, שהרי נמצא להם מההיא דספרא וכדלעיל.
<h2>פרק ד</h2>
==================== 
הפרק הרביעי: לבאר דין קניין לגוי בארץ ישראל ודין מירוחו 
/פתיחה/ 
<b>כבר</b> קדם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, ואם כן ישראל שקנה היום קרקע מן הגוי בא"י חייב בכל המצות התלויות בארץ. וזה שנחלקו רבה ורבי אלעזר מס' גיטין שלהי פרק השולח (מז, א) לא נחלקו כל זמן שחזר הישראל ולקחה דחזרה לקדושתה, ואלא פלוגתיהו בפירות הגוי בקרקע שלו, ואם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי תרומות ומעשרות אם לאו. זהו לפי פירוש רש"י ז"ל, אבל לפי פירוש הר"ם ז"ל המחלוקת מן קרקע של גוי שחזר הישראל וקנה אותו ממנו אם חזר הקרקע לקדושתו אם לאו, דאילו בפירות הגוי בקרקע שלו פשיטא ליה דפטור וכמו שנבאר בג"ה.
<b>ומסתברא</b> כפירוש רש"י דכיוצא הוא מה שאמרו בתוספתא מס' נגעים פ"ז (הט"ו), והלוקח בית מן הגוי יראה בתחלה מה שאין כן באדם. פירוש הלוקח בית מנוגע מן הגוי בא"י יראה הנגע שבו בתחלה מה שאין כן באדם. דאילו גוי שנראה בו נגע ונתגייר אותו הנגע לעולם טהור. ונקח שיטת רש"י ז"ל.
<b>ומסתברא</b> דהלכה כרבה דסבירא ליה אין קנין דפשטין דמתניתין כותיה. דהא רב אשי דהוא בתרא מוקים לה למתניתין דלעולם אין קניין, ולשון רש"י אין קנין לגוי, כלומר אם קנה הגוי קרקע בא"י אין קנינו קנוי להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל שקנה ממנו פירות צריך לעשר. והמחלוקת הוא כך, רבה סבר דיגונך ולא דיגון גוי, ופרש"י ז"ל שאם מרחו הגוי והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר, מרוח הגוי פוטרן ואפילו לקחן מישראל בשבלים, אבל הגדילו בקרקע הגוי ולקחן ישראל בשבלים ומרחן חייבין במעשר דקרקע א"י ביד גוי לא הופקעה קדושתה. ואילו לרבי אלעזר הוי פטור דסבירא ליה יש קניין, ודייק דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך חייב אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל. ואשתכח דלכולי עלמא מרוח הגוי בשלו בשעת גמר מלאכה פוטר, ושאין קנין לגוי כרבה.
[ביטול טבל] 
<b>גרסינן</b> בפרק הקומץ רבה (מנחות לא, א), תניא, אמר ר' שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, באתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי לך קח לך מן השוק ועשר עליו. קסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן, והוה פטור על פטור. ולימא ליה לך קח מן הגוי. קסבר אין קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר והוה ליה מן החיוב על הפטור. ואיכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר והוה ליה מן הפטור על הפטור. ולימא ליה לך קח מן השוק. קא סבר אין רוב עמי הארץ מעשרין, ע"כ לשון המשנה. וזה מן הפטור על הפטור דאורייתא הוא אלא מכל מקום חייב מדרבנן, ולזה הוא פוטר זה הערוב שהוא חייב מדרבנן, דעכשיו שניהם תחת מין אחד מן החיוב הם. ולשון התוספתא מסכת דמאי פ"ה (הכ"ד), אמר רבי שמעון שזורי, מעשה שנתערבו לי פירות טבלין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון, אמר ליה צא וקח לך פירות מן השוק ועשר עליהן. ולפי לשון התוספתא אין קניין לגוי, דהא מן השוק קאמר ליה ולא מן הגוי. ופירוש המימרא כך הוא, דמשום הכי לא קאמר ליה רבי טרפון לתרום מיניה וביה דמשום דהוה ליה מן הפטור על החיוב, כלומר מן החולין המתוקנין על הטבל הגמור, וקיימא לן מן הפטור על החיוב טבל ביד בעל הבית, מן החיוב על הפטור טבל ביד כהן. וממקום אחר נמי לא, כלומר מודאי טבל, משום דערובא דהכא מוכחא מילתא לפום לישנא דשאלתא דאין בו חיוב מדאורייתא, דקאמר ליה נתערבו טבל בחולין ולא קאמר נתערבו טבל וחולין, משמע דטבל הוא שהיה המועט וחולין היו מרובין, והוה ליה טבל בטל ברוב כדין תורה בכל האיסורין. וכזה נמצא לרב בעל העיטור ז"ל, היתר מצטרף לאיסור רובו מן האיסור, ובכמה דוכתיה. ומשום הכי אם מעשר ממקום אחר הוה ליה מן החיוב דאורייתא על הפטור דאורייתא. וקאמר ליה קח מן השוק, דקסבר רוב עמי הארץ מעשרין הן והוה ליה מן הפטור דאורייתא על הפטור דאורייתא. והאי דשני ליה אין קנין לגוי, כלומר דהוה ליה מן חיוב דאורייתא על הפטור דאורייתא. וסבירא ליה נמי דמירוח הגוי אינו פוטר, דהא על כרחין בממורח עסקינן דומיא דלוקח מן השוק. נמצא לפי זה שבהכרח יש לנו לומר שמירוחו אינו פוטר ואפילו בשלו, ואפילו למאן דאמר יש קניין, ויהיה חיוב מדרבנן לכל הפחות בפירותיו שהרי זה הערוב חייב מדרבנן. ומשום הכי אין לו לעשר מטבל גמור, ואין לו תקנה אלא בתבואת עם הארץ למאן דאמר לך קח מן השוק, או בתבואת גוי וקסבר יש קניין, כלומר שאע"פ שיש לגוי קניין דוקא דאורייתא אבל דרבנן אין לו קניין, שאם תאמר שתבואת הגוי היתה פטורה לגמרי, אם כן הוה ליה כהפקר ומתנות עניים שפטורין לגמרי ואין תורמין ולא מעשרין עליהם. אם כן אפילו למאן דאמר יש קניין מוכרח הוא לומר שחייב דרבנן. והר"ם ז"ל (מעשר פ"ח ה"ב) כתב, טבל שנתערב בחולין מתוקנים.
[פירות גוי] 
<b>גרסינן</b> מסכת בכורות פ"ק (יא, א), אמר רבי שמואל בר' נתן אמר ר' חנינא, הלוקח טבלים ממורחים מן הגוים מעשרן והן שלו. דמרחן מאן, אלימא דמרחינהו גוי דגנך אמר רחמנא ולא דגן גוי, אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי. מעשרן, דאין קניין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר. והן שלו, דאמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. תנן התם (דמאי פ"ג מ"ד), המפקיד פירותיו אצל כותי בחזקתן למעשרות ולשביעית, אצל נכרי כפירותיו. רבי שמעון אומר דמאי. אמר רבי אלעזר, להפריש דכולי עלמא לא פליגי דבעי אפרושי, כי פליגי ליתנן לכהן, ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מתננהו לכהן, ר' שמעון סבר דמאי. יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא, אמר ליה אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו, הא ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי מתננהו לכהן. והא אמר רבי שמואל ברבי נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו. דילמא כאן בתרומה גדולה, כאן בתרומת מעשר. אמר ליה, אדכרתן מילתא דאמר רבי יהושע בן לוי, מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר (במדבר יח, כו), ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן, טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן. פרש"י, דגנך, דגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מרוח הגוי. דמרחן ישראל ברשות גוי, שהיה ישראל אריס וקרקע של גוי הוי. למעשרות, אם מעושרין הן אין חוששין שמא החליפן כדי שיתחייב להפריש מעשר אחר. ולשביעית, אם גדלו בששית ועכבן עד שביעית אין חוששין שמא החליפן בפירות שביעית שיהיו צריכין להתבער בשביעית. כפירותיו, כפירות של נכרי דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר כגון דאמרחינהו לפירות דנכרי, ישראל ברשות נכרי, ולענין שביעית מתבערים בשביעית. דמאי, ספק החליפן ספק לא החליפן. להפריש כולי עלמא לא פליגי, דאפילו לרבי שמעון דאמר ספק, מספקא לא יאכל טבלים שבמיתה הם [ו]בעי לאפרושי הכל ודמי לדמאי דעם הארץ שמפריש הכל. ובעי למיתנינהו לכהן, לקמיה פריך הא אמרינן לעיל מעשרן והן שלו. דמאי, והמוציא מחבירו עליו הראיה, וישראל מוכר לכהנים את התרומה שהדמים שלו, דהאי דמאי לא דמי לשאר דמאין שנותן לכהן אחד ממאה, דהתם איכא טעמא כדמפרש [ב]מסכת סוטה (מח, א) משום דסבר ע"ה ללוי הוא דקפיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי, אבל הכא ההוא ספיקא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה. להא שמעתא, דרבי אליעזר. מעשרן והן שלו, ואוקימנא דאמרחינהו ישראל מרשות גוי. תרומת מעשר, והן שלו. בתרומה גדולה, פליגי ת"ק ורבי שמעון, ע"כ.
[מירוח נכרי והקדש] 
<b>נמצא</b> שחיוב פירות הנכרי אינו אלא במרוח ישראל, שהרי פירוש אצל הנכרי כפירותיו שהישראל מרח פירות הנכרי מרשות הנכרי, אם כן במירוח גוי ובשלו אין חולק שהוא פטור לגמרי. וזהו שטת הר"ם ז"ל שפירש מסכת דמאי פרק ג' (מ"ד) גבי המוליך חטיו לטוחן כותי וכו' כפירותיו, רוצה לומר כפירות הנכרי ואינם חייבים כלום. שהוא ז"ל לא דחק עצמו להעמיד המשנה ההיא כפירותיו ושיהיו חייבין, ולפרש שישראל מרח פירות הנכרי מרשותו כמו שעשה רש"י ז"ל. מכל מקום שניהם מוסכמים בכונה, כלומר שפירותיו ומרוחו פטורין לגמרי. וזהו שפסק ז"ל הלכות תרומה פ"א (הי"א) כל האי מימרא, ואמר, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן גוי. הדא היא רישא. ועל מאי דאמרינן אלא דאמרחינהו ישראל הוא שאמר ז"ל, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם גמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה. ועל מאי דאמרינן מעשרן והם שלו, דאמר ליה קא אתינא וכו', הוא שאמר ז"ל, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון והרי הוא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום. ועל ההיא דרבי יהושע בן לוי אמר ז"ל, מפני מה לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר, כי תקחו וגומר, טבל שאתה לוקח וכו'. הרי לך שהיוצא מתוך זה לכולי עלמא שמרוח הגוי בשלו פטור אפילו מדרבנן.
<b>וכן</b> נמי מהא דגרסינן מסכת מנחות פרק רבי ישמעאל (סו, ב), אמר רבא, פשיטא לי דמרוח הקדש פוטר, ואפילו רבי עקיבא לא קא מחייב התם אלא שלא נתנו מעות אלא בצורך להן, אבל מרוח הקדש בעלמא פוטר. מרוח הגוי תנאי היא, דתניא (דמאי פ"ה מ"ט), תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של גוים ומשל כותיים על של כותיים, ומשל כל על של כל, דברי רבי מאיר ורבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל גוים ושל כותיים על של גוים ושל כותיים, אבל לא משל ישראל על של גוים ושל כותיים, ולא משל גוים ושל כותיים על של ישראל. גלגול הקדש פטור דתנן (חלה פ"ג מ"ג), הקדישה עיסתה עד שלא גלגלתה [ופדאתה חייבת, הקדישתה משנתגלגלה ופדאתה חייבת, הקדישה עד שלא גלגלתה] וגלגלה הגזבר ואחר פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. בעי רבא גלגול גוי מאי. מיתנא תנן (חלה פ"ג מ"ו), גוי שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשת עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ספק חייב. הא מאן קא תני לה, דברי הכל היא, ואפילו רבי מאיר ורבי יהודה דקא מחייבי התם הכא פטרי, התם הוא דכתיב דגנך [דגנך] יתירה הוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, אבל הכי תרי זמני עריסותיכם כתיב (במדבר טו, כ - כא) חד עריסותיכם ולא עיסת גוי, וחד עריסותיכם ולא עיסת הקדש, או דילמא רבי יוסי ורבי שמעון קא תני לה דקא פטרי, אבל רבי מאיר ורבי יהודה ילפי ראשית ראשית מהתם. אמר רבא, יהא רעוא אחזיה בחילמא. רבא אמר מאן דאמר מרוח הגוי פוטר גלגול הגוי פוטר, מאן דאמר מרוח הגוי אינו פוטר גלגול הגוי אינו פוטר. איתיביה רב פפא לאביי, גוי שהפריש פטר חמור וחלה מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים ופטר חמור גוזז ועובד בו, הא תרומה אסורה. ועוד איתיביה רבינא חלת גוי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ מודיעין אותו שהוא פטור, חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת, הא תרומה בארץ אסורה ומדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין. אי הכי חלה נמי, איפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד, תרומה נמי איפשר דעביד לה כרבי אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, אי נמי דמעייל לה דרך גנות וקרפיפות. התם בפרהסיא זילא ביה מלתא הכא בצינעא לא זילא ביה מלתא.
<b>והתוספתא</b> מסכת חלה (פ"ב ה"ז) לא הביאה אלא כך, חלת הגוי בארץ ותרומת הגוי בחוצה לארץ מודיעין אותו שאינו חייב והחלה נאכלת לזרים. ובירושלמי מסכת דמאי פ"ה (ה"ח), זוגו של רבי שמעון הוא ר' יהודה, דהכי אמרינן התם, מעשרין משל גוי על של ישראל, מתניתין רבי מאיר היא דסבר אין קנין, רבי יהודה ורבי שמעון סברי יש קנין. והבעל התרומה הביאו, ועוד הביא ירושלמי מסכת דמאי פ"ק (צ"ל: פ"ג סוף ה"ד), רבי יהודה ורבי שמעון סברי יש קנין, ומודים שמפרישין מעשרותיו מדרבנן.
<b>פרש"י</b> ז"ל, מרוח הקדש, כגון המקדיש עמרין ודש אותן הגזבר ומרחן פטור מן המעשר לעולם [כדמפרש לקמן] דגנך ולא דיגון הקדש. [ומשל גוים, כגון הלוקח מן הגוים דקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר]. ומשל כל, כלומר מאי זה שירצה מאלו שתורם על של חבירו, ואפילו משל גוים וכותיים על של ישראל, אלמא מרוח הגוי אינו פוטר והוו להו שניהם חייבים. אבל לא משל ישראל, דקסברי רבי יוסי ורבי שמעון מרוח הגוי פוטר, והוה ליה מן הפטור על החיוב, ומן החיוב על הפטור. גלגלו הקדש, לעניין חלה. פוטר, מן החלה. משנתגייר חייב, אם משנתגייר גלגלה, ספק חייב, דלחומרא אזלינן, והשתא מבעיא ליה מאן קתני להא דגלגול גוי פוטר, ואפילו רבי מאיר ורבי יהודה דמחייבי התם, גבי מרוח פטרי הכא, דהתם היינו טעמא דאמרי מרוח הגוי אינו פוטר משום דתרי דגנך יתירי כתיבי, דכתיב (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, וכתיב (דברים יד, כג) ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך, לרבות דיגון גוי דחייב. ילפי ראשית ראשית מהתם, כלומר ראשית דגנך, ראשית עריסותיכם, מה להלן מרוח הגוי לא פטר דהא מרבינן ליה ממיעוט אחר מיעוט. רבא אמר, מאן דמחייב בתרומה מחייב נמי בחלה. מדרבנן, כלומר לעולם הא דקתני גבי חלה גלגול פוטר הנך תנאי היא דפטרי במרוח הגוי, והא דפרכת מדוקיא הא תרומה אסורה מדרבנן. משום בעלי כיסין, עשירים הלוקחין תבואה מחמרים, ואי שרית ללוקח מן הגוי שלא יעשר, דמרוח הגוי פטור, אתי למימר נמי לוקח מחמרי ישראל נמי פטור, לשון אחר משום בעלי כיסין שיש להן קרקעות הרבה וחסים על רוב המעשרות ויקנוהו לגוי וימרחהו גוי ויפקיע להו מן מעשר. אי הכי בחלה נמי לגזור גלגול גוי משום בעלי כיסין. איפשר דאפי לה, כלומר להכי לא גזרינן לחלה דאי הוה בעי מצי לערומי בהיתירא, דאפי לה בפחות מחמשת רבעים קמח ועוד, דלא מחייב בחלה, עד כאן. הרי שמרוח נפקא מדגנך, וגלגול מעריסותיכם.
<b>תוספתא</b> מסכת תרומה פ"ד (הי"ב), גוי שתרם תרומתו תרומה, במה דברים אמורים על הגורן, הפריש תרומה ונתנה לכהן, מעשר ראשון ונתנו ללוי, מעשר עני ונתנו לעני, פירותיו מתוקנין. רבי אומר כותי כגוי. רבן שמעון בן גמליאל אומר כישראל.
<b>היוצא</b> מכלל זה שפירות הגוי בארץ ישראל במירוחו אינם חייבין אלא מפני דין גזרת בעלי כיסין.
<b>האמנם</b> הר"ם ז"ל שפטרם לגמרי הוא מטעם שמפרש הא דבעלי כיסין בפירוש אחר שלא יתחייב משם שפירות הגוי במירוחו יהיו חייבין. שאמר (תרומות פ"א הי"א), הנכרי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינו חייב, ומדבריהן גזרו שתהא תרומתן תרומה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלהו בגוי כדי לפוטרו, עד כאן. ופשוט הוא דלא תני אלא תרומה בארץ אסורה, והוא ז"ל רוצה לפרש שהתרומה של גוי אסורה מאותה גזרה, לא שבאו חכמים ז"ל לאסור פירות הגוי במירוחו משום האי גזירה דבעלי כיסין, ואם כן אין שום קושיא על הר"ם ז"ל מצד זה במה שפסק שפירות הגוי בקרקע שלו ומירוחו שהן פטורין לגמרי.
<b>אבל</b> הראב"ד ז"ל כתב כשאמר הר"ם (מעשר פי"א הט"ו), דגנך ולא דגן גוי, אמר אברהם, חייבין מדרבנן, ולא אמרו אלא משום דפירש הא דבעלי כיסין כדפרישנא לעיל, והוא פירוש חכמי צרפת ופרובינצה וזולתם.
<b>ואין</b> לפרש גזרה משום בעלי כיסין כלומר מפני העשירים שיש להם תבואה הרבה ויערימו לפטרן מן המעשר וימריחו תבואותיהם על ידי גוים, עד דתפשוט מינה דמרוח גוי בשל ישראל פוטר. זה לא יתכן, דהא האי פירושא לא אתי אלא אי איירי בגמרא בהאי דוכתא במרוח גוי בשל ישראל, וסברי דהוא פטור מדאורייתא אלא שגזרו עליה חכמים דלא פטר משום דילמא אתי לאיערומי ולמימר לגוי דלימרחינהו כי היכי דלפטרו מן התרומה, אבל השתא דלא איירי בגמרא אלא במרוח הגוי בשלו לא מצית אמרת הכי.
<b>וזאת</b> ההערמה שאנו חוששין הוא מלתא דשכיח, כלומר שיקנה אדם תבואתו לגוי, שהרי כמה בני אדם עושין כיוצא בזה בשביל הרוחה. כשהוא קרוב לפסח רואה גוי נאמן אצלו ומפקיד בידו מוריס הבא מן הדגן שעוברין עליו בפסח ומערימין להקנותו לו, ומאמינים בו שיחזירנו לו לאחר הפסח. כל שכן הכא שהרי הגוי נתן כיסו ומעותיו לישראל על זאת התבואה והיא גם כן בבית הישראל, אם כן מקרי ועבדי ואיכא למגזר עלה.
[חוכר שדה מן הגוי] 
<b>וכן</b> אין לפרש הא דרבי חנינא דמסכת בכורות (יא, א) שהזכרנו לעיל הלוקח טבלים ממורחים כגון שקבל ישראל מן הגוי למחצה לשליש ולרביע וקונה ישראל חלקו של גוי ומרחו בשדה של גוי, האי פירושא לא מסתבר שאם קנה ישראל מן הגוי ואחר כך מרח אין אלו ממורחין מן הגוי, משום דמשמע הא דרבי חנינא דכבר ממורחים נינהו וטבלים קודם שיקנם מן הגוי.
<b>ומיהו</b> הכי איכא לפרושא דהא רבי חנינא אזלא כי הך דאמרינן מסכת בבא מציעא פרק השואל (קא, א), תנן התם החוכר שדה אבותיו מן הגוי מעשר ונותן לו. רבי יהודה אומר אף המקבל. סברוה מאי שדה אבותיו ארץ ישראל, ואמאי קרו לה שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב, וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ומקבל כחוכר דמי, מה חוכר בין עבדא בין לא עבדא בעי עשורי ומיתן ליה דכפורע חובו דמי, אף מקבל נמי כפורע חובו דמי ומעשר ונותן לו. הכי נמי דרבי חנינא בישראל דקביל ארעא מגוי למחצה לשליש ולרביע ומרחינהו ברשות הגוי לאותו חלק של גוי ואחר כך נתנו לגוי קודם שיעשרם, ובא ישראל אחר ולקחו מן הגוי שחייב לעשרן. מה טעם, דכיון דאין לגוי בהאי שדה שקבל ישראל ממנו חלק מסוים ברוח מזרחית או דרומית כדי שיהיו פירות זה החלק לגוי ולא טבל, אף על גב דמרחינהו ישראל, אלא זה החלק שיש לו בכלל הפירות של שדה במקום שאינו מסויים. נמצא כחוכר שחייב לעשרן ישראל המקבל שמרחם מפני שהם כשלו, וכפורע חובו דמי בזה החלק שנותן לגוי ולאו של גוי ממש הוא. הילכך אם נתנם לגוי קודם שיעשרם ובא ישראל אחר וקנאם מן הגוי אשמעינן רבי חנינא דמעשרן והמעשרות שלו משום דאתי מכח וכו'. ולעולם אי מרחינהו ישראל שאינו מקבל מרשות גוי לא טבלי כלל מדאורייתא כמו מרוח גוי עצמו בשלו, אלא מדרבנן משום גזרת בעלי כיסין וכדלעיל.
[עיסה שגילגלה נכרי] 
<b>והני</b> מלי במירוח תבואה של גוי דגזרינן על מרוח גוי בשלו או על מירוח ישראל בשל גוי, אבל בגלגול עיסה לגוי וכל שכן גוי בשלו ליכא למגזר כלל וכדנפקא לן מההיא דפרק רבי ישמעאל אלא פטור לגמרי. ואשמעינן מאי דגרסינן מסכת חלה פ"ג (מ"ה) דיני ישראל עם הגוי האיך הוא, דתניא נכרי שנתן לישראל לעשות לו עסה פטורה מן החלה, ומינה דישראל שנתן לנכרי לעשות לו עסה שחייבת בחלה. עוד תניא (חלה פ"ג מ"ה), העושה עסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה. דגלגל מאן, אילימא גוי פשיטא, אלא דגלגל ישראל, שמע מינה גלגול ישראל בשל גוי פטור. וכד דייקת ממתניתין איתא הא יש בשל ישראל כשעור חייבת בחלה, דגלגל מאן, אילימא ישראל פשיטא, אלא דגלגל גוי, ושמע מינה גלגול גוי בשל ישראל חייב. וקיימא לן הלכה כסתם משנה, הרי שיש לנו מהא דנכרי שנתן דגלגול (גוי בשל ישראל) [ישראל בשל גוי] פטורה מן החלה, ומדיוקא דידה דגלגול גוי בשל ישראל חייב בחלה, וכן פסק הרי"ף ז"ל, וכן נמי מהא דעושה עסה. ומסתברא דהוא הדין נותן במרוח בחיוב תרומה, ויהיה מרוח ישראל בשל גוי פטור כשאינו אריס, אלא דאמרינן רבנן גזרו על מרוח הגוי בשלו משום בעלי כיסין, ואף על מרוח ישראל בשל גוי ולא יהיה אריס, ומרוח גוי בשל ישראל חייב מן הדין לא משום גזרה אלא שיצאו הפירות בזה המירוח מחיוב דאורייתא לחיוב דרבנן. ולזה כתב הר"ם ז"ל (תרומות פ"א, הי"ג), גוי שגמר פירותיו לישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינן חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם, ובפרק מ"ד הזכרנו שאין לחוש לגזבר של הקדש משום בעלי כיסין.
<b>הכלל</b> בזה מרוח הגוי בשלו או מרוח ישראל בשל גוי פטורין לגמרי, מרוח הגוי בשל ישראל חייב מדרבנן לחוד, אלא שחכמין גזרו על מרוח הגוי בשלו משום בעלי כיסין לפירושינו לא לפירוש הר"ם ז"ל, והוא הדין למרוח ישראל בשל גוי, ואם כן יהיה הכל חייב, וגלגול גוי בשלו או גלגול ישראל בשל גוי פטור לגמרי וליכא למגזר כלל, וגלגול גוי בשל ישראל חייב.
[נכרי שהפריש תרו"מ] 
<b>ולפעמים</b> תרומתו תרומה מטעם אחר, וכדאמרינן מסכת ערכין פ"ק (ו, א), אמר רב יהודה אמר רב, גוי שהפריש תרומה מכיריו בודקין אותו, אי אמר בדעת ישראל הפרשתי תנתן לכהן, ואי לא טעון גניזה חיישינן שמא לבו לשמים. פרש"י ז"ל, לדעת ישראל, שלמקום שהתרומה של ישראל הולכת תלך זו תנתן לכהן, ל"א שישראל אמר לי להפרישה. טעון גניזה, דהקדש אסור בהנאה. דחיישינן שמא לבו לשמים, לשם הקדש הלכך יגנז, ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה כדתניא (בכורות נג, א) אין מקדישין בזמן הזה.
[קנין גוי בא"י] 
<b>על</b> דין קנין הגוי בארץ ישראל פסקו הרבה שאין קניין. ועל פי מה שפירש רש"י ז"ל שיתבאר ממנו שישראל שקנה פירות הגוי מקרקעו שהוא חייב לעשר, וזה אפילו בלא זכרון דין גזרת בעלי כיסין הבאה מתורת מרוח. ומי שפוסק יש קניין מכל מקום חייב מדין בעלי כיסין. אם כן אין צד פטור לפירות הגוי.
<b>והר"ם</b> ז"ל שפטרם הוא מפני שפירש דין קניין ודין גזרה זולת פירוש רבותינו הצרפתים ז"ל, פירוש הגזרה זכרנוהו, ופירוש הקניין הוא שכתב הלכות תרומה פ"א (ה"ו), גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה (כיבוש) ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומה ומעשר ומביא בכורים [ו]הכל מן התורה כאלו לא נמכרה לגוי מעולם. הרי שפסק ז"ל אין קניין, אלא שהוא שוה כמו יש קניין לפרש"י ז"ל, דלדעתו כל זמן שהקרקע ביד הגוי הפירות פטורין.
<b>ומסכת</b> דמאי פ"ד (מ"ט) גבי מעשרין משל ישראל על של ישראל כתב (הרמב"ם בפיה"מ) ז"ל, כבר בארנו שהעיקר בידינו שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ולמדנו מן הענין הזה כי הגוי כשיקנה קרקע בארץ ישראל יהיו פירותיו חייבין במעשרות כמו פירות ישראל, ולפיכך מעשרין מזה על זה, וזה דעת רבי מאיר ואינה הלכה, אלא יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, עד כאן. והמחמיר ישא ברכה. והבעל התרומה שכתב, וצ"ע ביש קניין [ואין קניין] בשלהי השולח (גיטין מז, א), חזינן לדעתו שצ"ע אם יש קניין או אין קניין דאורייתא, דאלו מדרבנן פשיטא ליה דאין קניין ועל פי רש"י ז"ל, עד שחייב פירות הנקנין מן הגוי לתרום ולעשר מדרבנן. עוד כתב באותם הלכות שלו ז"ל, מכל מקום יזהר שלא יפריש משל גוים על של ישראל אם אפשר אף על גב דשניהם דרבנן שייך לאסור כמו כן מן החיוב על הפטור וכו'.
<b>ודבר</b> פשוט הוא שיש לנו כמה הלכות שמורות שאין קניין, וגם יש לנו שמורות שיש קניין, וזכרנו קצתם. ועוד מהם, מסכת ע"ז פ"ק (כא, א), אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות וכו'. טעמא דאחמירו בשדות יותר מבבתים, דבשדות איכא תרתי דקא מפקע ליה ממעשר וקא יהיב ליה חנייה בקרקע. ובתים דקא מפקע ליה ממזוזה, מזוזה חובת הדר היא. ובזה המקום נראה פשיטא דהאי דקא מפקע ליה ממעשר הוא להיות פטור מדאורייתא, דהא קרא קאמר לא תחונם, ואם כן אית ליה דיש קניין דאורייתא אבל לא מדרבנן, ולא תפשוט מהא שפירות הגוי פטורין אפילו מדרבנן. ומצאתי, והא קא מפקע וכו', למאן דאמר יש קניין ניחא שפיר, ולמאן דאמר אין קניין והאי ישראל הלוקח מן הגוי חייב לעשר, ומכל מקום אפילו לדידי[ה] קאמר דקא מפקע ליה ממעשר, שהרי הגוי עצמו לא יפריש ממנו מעשר, עוד פרק השולח גט (גיטין מג, ב), האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וגוי שמשכן שדהו לישראל אף על פי שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. הכי נמי פטורה מדאורייתא, אי נמי בסוריא. תוספתא מסכת (שביעית) [מעשרות] פ"ג (ה"ט), העוקר שתלין מתוך שלו לנטען בחוצה לארץ ולהפקיר ולמוכרן לגוי הרי זה חייב מפני שמוציאן מידי מעשרות.
<b>פרק</b> השואל את הפרה (ב"מ קא, א), אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. מאי איריא מציק אפילו אין מציק נמי. אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, ומקבל לאו כחוכר דמי, ומאי שדה אבותיו, שדה אבותיו ממש, ולדידיה הוא דקנסו רבנן איידי דחביבא ליה טפי אזיל ומקבל ליה, אבל לאיניש בעלמא לא. ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן. אמר רבי יוחנן כדי שתהא ברה בידו. אמר רבי ירמיה כגון דא צריכא רבה. פרק המוכר את הספינה (ב"ב פא, א) גבי בכורים, מחייב היה רבי מאיר אף בלוקח פירות מן השוק. והא כתוב (דברים כו, ב) מארצך, ההוא למעוטי חוצה לארץ. והא כתוב (שמות כג, יט) אדמתך, למעוטי אדמת גוי. והא כתוב (דברים כו, י) אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו. וכן הירושלמי (כלאים פ"ז ה"ד) נוטה לזה דאמרינן, אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע, והאמת שיש שינוי רשות אבל יאוש אין שם, ונוסחאות תפלותינו וברכותינו יוכיחו. ומה ששנינו (נגעים פי"ב מ"א), כל הבתים מטמאין בנגעין חוץ משל גוים, נראה שאין זה מטעם יש קניין דהא בשל ארץ ישראל איירי ומיהו מטעם דאחוזתכם כתוב (ויקרא יד, לד).
<b>ויש</b> הרבה הלכות על אין קניין ושמרוחו אינו פוטר. מסכת פאה פ"ד (מ"ט), הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות אלא אם כן הבקיר. מסכת (תרומה) [תרומות] פ"ג (מ"ט), הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש. רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי, וחכמין אומרים יש לו. תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש, ורבי שמעון פוטר. ופירש הר"ם ז"ל, תרומתן תרומה אף על פי שאינם חייבין במצות אם עשאום יש להם קצת שכר. עוד שם פ"ט (מ"ז), המנכש עם הנכרי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל אוכל מהם עראי. פירוש חסיות שומים ומיני בצל. מסכת ערלה ברישא (פ"א מ"ב), הנוטע לרבים חייב, רבי יהודה פוטר. הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאיליו חייב בערלה.
<b>מסכת</b> מכשירין פ"ב (מ"י), אוצר שישראל וגוים מטילין לתוכו, אם רוב גוים ודאי, אם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אפילו כולם גוים ואחד ישראל מטיל לתוכו דמאי. ופירש רבינו שמשון ז"ל דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וכיון דרוב גוים איכא למימר דגוים נינהו הילכך יעשר ודאי, ואפילו יש קניין מכל מקום ודאי אינו מעושר הוא, עד כאן. ולרבנן על כרחין הגורם לזה הדמאי הם הגוים דאילו כולן ישראל הוה ליה חולין מתוקנים, ואין לתלות בישראל עם הארץ אף על פי שנתנו החזקה לחבר דהא קיימא לן דרוב עמי הארץ מעשרין הם. ואם נאמר שמרוח הגוי פוטר אם כן אף על פי שכולן גוים האיך יהיה האוצר דמאי, ובממורח עסקינן דהא נכנס לאוצר והוא דמאי אפילו לחכמים, וכן נראה בפירוש בתוספתא מסכת אהלות פי"ז וכתבנוה פי"ב. תוספתא מסכת מעשר שני פ"ד (ה"א), אחד הכונס מתוך שלו ואחד הלוקח ואחד היורש ואחד שנתנו לו במתנה ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים הרי זה חייב בחומש. עוד בתוספתא מסכת דמאי פ"ד (הי"ב), חזקת תגר בכל מקום דמאי, אחד הגוי אחד ישראל ואחד הכותי. בד"א בזמן שמביאין לו מישראל, אבל מביאין לו מן הגוי ומן הכותי חזקתו ודאי. איזהו תגר כל שהביא ושנה ושילש. ולשון הר"ם ז"ל (מעשר פי"ג ה"ח) על זה, הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל, אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל הרי פירותיו דמאי, לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל יהיה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ, עד כאן. ולא הביא הרב ז"ל סוף התוספתא כלל, כלומר אבל מביאין לו [וכו'], שמאותה סיפא יתבאר שפירות הגוי מקרקע שלו ומרוחו שהן ודאי טבל, ואולי שתק ממנה הרב משום דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה.
<b>עוד</b> שם בתוספתא (דמאי פ"ד הט"ז), המפקיד פירות אצל גוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון אומר עשו פירות [ישראל את פירות] הגוי הזה דמאי. [מתניתין מס' דמאי] פ"ג (מ"ד), המוליך חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, לטחון נכרי דמאי. פירש הראב"ד ז"ל דמשום האי הוא דמאי, שמא החליף זה הטוחן הנכרי אלו החטין של ישראל בשלו. והר"ם ז"ל פירש הלכות מעשר פי"א (הי"ג) שמא החליפן בחטים של עם הארץ, ותמה עליו הראב"ד ז"ל דאם כן הוה ליה ספק ספיקא, וזהו לשונו ז"ל, אמר אברהם ואם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא, אלא שמא החליפם משלו ומרוח הגוי חייב מדרבנן, עד כאן.
[גזל גוי במקרקעי ומטלטלי] 
<b>ירושלמי</b> פרק השולח גט (גיטין פ"ד ה"ט), רבי זעירא בשם רבי אלעזר, אף על גב דאמר רבי מאיר אין קניין לגוי בארץ ישראל לפטרו ממעשר, מודה שיש לו קניין נכסים. נראה לפרש שבא ללמדנו שאין ראוי לעשוק ולגזול בקרקע הגוי שקנהו בארץ ישראל כעניין שהוא מותר בגר שאין לו יורשים. אי נמי לעניין לולב הגזול, אי נמי לעניין לרעות בהמה דקה בשדותיהם וכיוצא בזה, אלא שקרקעו קנוי לו קניין גמור, ועל זה הוא שאמרו (ע"ז יט, ב), אין מוכרין להם במחובר לקרקע, וכן (שביעית פ"ד מ"ג), חוכרין נירין מן הגוי בשביעית אבל לא מישראל, וכן לעניין שבת (עירובין סט, ב, וע"ז סד, ב), ובגוי עד שישכור, וכיוצא בזה, אלמא יש להם קניין נכסים על דרך כך. ומה ששנינו פרק חזקת הבתים (ב"ב נד, ב), אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הם כמדבר כל המחזיק בהם זכה בהם. זהו בישראל שלקח מן הגוי ונתן דמים וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה שזכה האחרון. מאי טעמא גוי מכי מטא זוזי לידיה הוא דמסתלק ליה, וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, וכדאמר רב יהודה אמר רב הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי, מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר, וזה שהגוי שלקח מישראל קרקע לא קנה עד שיכתוב לו ישראל שטר המכר. ועל כרחי' אשכחן חלוק במטלטליהן, אמרינן פרק שור שנגח (ב"ק לז, ב), שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור, ושור של נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ושקלי וטרי, ומסקנא, אמר רבי אבהו אמר קרא (חבקוק ג, ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מה ראה, ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתיר ממונם לישראל. וממון נאמר על המטלטלים לחוד, וכדמתרגמינן (בראשית יד, יב) את לוט ואת רכושו, וית ממוניה. ואף על פי [ששם] נכסים ישנה אפילו אמקרקעי וכדאיתא פרק מי שמת (ב"ב קנ, ב), נכסים לחוד וממון לחוד, והכי נמי נכסים לא קתני. ומיהו הירושלמי אומר (ב"ק פ"ד ה"ג) הורידן מנכסיהן.
<b>וגזלתו</b> כשהיא אסורה עכשיו גזרת הכתוב (ב"ק קיג, ב), דאמר רב הונא אמר רב מניין לגזלה של גוי שהיא אסורה, שנאמר (דברים ז, טז) ואכלת את כל העמים [אשר ה' אלקיך נותן לך], בזמן שמסורין בידיך ולא בזמן שאינם מסורין בידיך. ומשום חלול השם נמי, וכדאיתא בירושלמי פרק שור שנגח (ב"ק פ"ד ה"ג), מעשה ששלחה מלכות הרשעה שני אסטרגיוטיות ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, ובסוף אמרו לו, כל תורה שיש לכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים, שאתם אומרים בת ישראל לא תילד הנכרית, אבל נכרית מילדת בת ישראל, גזלו של ישראל אסור ושל גוי מותר. באותה שעה גזר ר"ג על גזלו של גוי שיהא אסור מפני חלול השם. אפילו הכי לא מטון לסולמא דצור עד דשכחון כלה.
ונכסים שהזכיר הירושלמי במקרקעי קא מיירי. 
[קנין גוי בא"י] 
<b>כלל</b> הדבר ושרשו, שעיקר פטור לפירות הגוי הוא שיוצא לנו מההיא דר' חנינא במסכת בכורות (יא, א), ולזה הוא שעליה יסד ובנה הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"א) פסק שלו להתירם. וכמו שבארנו מלה במלה. ואם היה ז"ל מוצא בכל התלמוד מקום יותר מבואר בזה המבוקש היה לוקחו. והקושיא היותר גדולה לזה הפסק הוא מההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות סז, ב) דבעלי כיסין, והוא ז"ל נשמר ממנה ופירשה לדעתו ולצביונו, גם אל הפוסקים אין קניין לא יקשה עליו כלל. והמשניות שנמצא בסדר זרעים שמורות אין קניין. ועל דרך פירושנו אנחנו, כלומר לחייב פירות הגוי, מוקים לו כרבי מאיר דאית ליה אין קניין וכמו שתמצא בפרושיו. ואם היא תוספתא שסתמה רבי חייא, שתיק מינה, וכמו שכתבנו לעיל גבי חזקת תגר. ורחמנא ליבא בעי, שהרב ז"ל כל כונתו לשמים.
<b>אבל</b> אנו בדרכי המחמירים הלכנו, וכן מצאנו וקבלנו לרוב חכמי ארצנו, ורבותינו אבותינו ספרו לנו שרבינו שמשון ורבינו יצחק אחיו זכרונם לברכה כך פסקו גם כן, וכן זכרנו בההיא דמסכת מכשירין שהבאנו, וכמו שפסק הראב"ד ז"ל (מעשר פי"א הט"ו) וכמו שהוא דעת רש"י ז"ל (מנחות סז, ב).
<b>כתב</b> טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו, וצריך להזהר בכל מקום מפירות שגדלו בארץ ישראל, ברשות הגוי ככל חומר אותם פירות שגדלו ברשות ישראל, הן לענין תרומות ומעשרות הן לעניין שביעית. עוד כתב ז"ל, אלמא דכד נמי יש קניין, חייב לוקח מן הגוי בארץ ישראל מדרבנן. ואם אין קניין חייב מן התורה למאן דאמר מרוח הגוי אינו פוטר, ואי משום תבואת זרעך (דברים יד, כב) ולא לוקח (ב"מ פח, ב), זה אינו אלא בלוקח מישראל ויש לו קניין בארץ, והטיל הכתוב החיוב על התבואה. ומאחר שהוא זקוק לתרומה, כלומר לאחר שנמרח, יש אומרים אסור לאכול אפילו עראי לפירוש רבינו יצחק ב"ר מרדכי ז"ל והוא חייב מדאורייתא, מאחר דסבירא ליה דאין מרוח הגוי פוטר. ועוד כתב ז"ל, ועכשיו אם אין קניין לגוי לוקח מן הגוי קודם מרוח חייב מדאורייתא, ואם יש קניין אינו חייב כי אם דרבנן בין קודם מרוח בין לאחר מרוח, עד כאן לשונו. אין משיבין את הארי אחר קדושה וטהרה, אלא אם באנו מטעם יש קניין לחוד פשיטא דקודם מרוח פטור לגמרי, וכל שכן לאחר מרוח, דהא אנן לא מצינן למדחייה לעולם דמרוח גוי לא יהא פוטר, דהא רבה בשלהי השולח גט (גיטין מז, א), דסבירא ליה אין קניין דייק דגנך דיגונך ולא דיגון גוי, ולא חייב מכח אין קניין אלא הגדל בקרקע הגוי ומרחו ישראל. וכן נמי בההיא דפרק רבי ישמעאל (מנחות סו, ב), רבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו דמרוח הגוי פוטר וכדאמרינן, ורבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי (ו)כדאיתא פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז, ב), וכל שכן כרבי מאיר. אם כן פשיטא לן דמרוח הגוי פוטר ואפילו מדרבנן וכדלעיל. ומזה הוא שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שבא לעונת מעשר וגמרן הגוי שהם פטורין מתרומה ומעשר, וכן כתב הר"ם ז"ל (תרומות פ"א הי"ג). וכתב על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, לא ידעתי זה הגמר מהו, אם רצה לומר גמר הבשול ומשום בשול או גמר המרוח ומשום מרוח קאמר, אמאי פטור לגמרי, והא אמרינן לעיל דאין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר, ויהא חייב מדבריהם, ולא מתוקמא מלתא אלא בסוריא, עד כאן. ותימה על הראב"ד ז"ל, האיך הקשה לר"ם מאמרו לעיל דאין קניין דלפי פירושו אין קשה עליו כלל, ועוד שהרב ז"ל לא בא הנה מטעם קניין וכדלקמן.
[הלכה למעשה] 
<b>עכשיו</b> שלא נפסקה הלכה אם יש קניין או אם אין קניין, נאמר אם אין קניין ולקחו ישראל קודם מרוח חייב מדאורייתא. לאחר מרוח, אף על פי שמרוח הגוי פוטר מכל מקום הגדילו בארץ ישראל ויהיה חייב מדרבנן, וזה החיוב הוא חמר גמל. ואם יש קניין לאחר מרוח פטור לגמרי ולפני מרוח אמאי חייב כלל, דהא רבי אלעזר בשלהי השולח דריש, דגנך ולא דגן גוי, כלומר הגדל בקרקע שלך אבל לא הגדל בקרקע הגוי ואפילו מרחו ישראל, וכדלעיל. אלא אנו אין לנו אלא שאפילו מאן דאמר יש קניין עם מרוח הגוי שפוטר אפילו הכי פירות הגוי חייבין מדרבנן וזה מטעם גזרת בעלי כיסין לחוד דליכא עלה פירכא וכדאמרנא, אף שלכאורה מסתברא כמאן דאמר אין קניין, והמשניות המורות על זה נעמידם על כללנו דהלכה כסתם משנה. ושטת הר"ם (תרומות פ"א הי"ב - י"ד) ז"ל מסתברא שהיא שנלך בפירות המחוברים אחר מי שנמצאו [בידו] בהגיעם לעונת מעשר ומרוחו. כיצד, היה המוכר ישראל והלוקח גוי פטורין מכלום דהשתא איכא תרתי לפטור, עונה ומרוח גוי, וזהו שאמר (שם הי"ג) ז"ל, ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת מעשר, וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשר. ומה שהשיג על זה הראב"ד ז"ל תרצנוהו. היה זה המכר אחר שהגיעו לעונה חייבין, ואף על פי שגמרן הגוי אינו יכול לסלק מאלו הפירות החיוב שחל עליהם ביד הישראל כענין גוי שגמר פירותיו לישראל, מיהו התם נימא הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבין אלא מדבריהם, והכא נימא אע"פ שדיגונן ביד גוי הואיל והיו של ישראל יהיו חייבין מדבריהם, ולזה אמר ז"ל (שם), ואם אחר שבא לעונת המעשרות אף על פי שגמרן הגוי חייבין בכל מדבריהם, דמכל מקום איכא חדא לחיוב והוא אחר עונה. היה המוכר גוי והלוקח ישראל חייבין. וזהו שאמר ז"ל (שם הי"ב), מכר הגוי פירות שלו לישראל שהם מחוברין לקרקע שלא באו לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל, ונותן התרומה והמעשרות לבעלים. דהא איכא תרתי לחיובא קודם עונה ומרוח ישראל. היה זה המכר אחר העונה ומרחו הישראל אין זה [כ]פירות הגוי שמרחם ישראל שפטורין לגמרי ולא כפירות הגוי שנגמרה מלאכתן על ידו, דהא קנאם הישראל בעודם מחוברין, וגם אינם כפירות שלקחם קודם עונה, אם כן יפריש כל החקים וקצתם יתן וקצתם ימכור. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ג) ואם מכרן אחר שבאו לעונת מעשרות מפריש תרומה ומעשר ונותן לבעלים לפי חשבון. כיצד, לקח תבואה זרועה מן הגוים אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל, מפריש תרומה ומעשר, ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי תרומה לכהן ומוכר להם השליש, דמכל מקום איכא חדא לחיובא והוא מרוח ישראל. היה הממרח גוי דהשתא איכא תרתי אחר עונה ומרוח הגוי פטורין מכלום. ולזה אמר ז"ל (שם הי"ד), מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשר הואיל ובאו לעונת מעשר ברשות הגוי אף על פי שהם ברשות ישראל. ודין פירות התלושין כבר יצא לנו מההיא דרבי חנינא דמסכת בכורות (יא, א) וכדלעיל.
<h2>פרק ה</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> החמישי: לבאר שהלקוח מישראל חייב לעשר, ודין פירות ישראל בקרקעו, וזכרון הגעלה, ושמחלוקת הפוסקים אינו משים הדבר ספק לפוטרו מברכה, ולהזכיר החקים אם הם דאוריתא או דרבנן, ודין כבוש ראשון ודין כבוש שני, וזכרון שתי אשרות שהם כותי וצדוקי, ועניין קים לן
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> מסכת בכורות פ"ק (יא, א), הלוקח טבלים ממורחים מן הגוים מעשרן, ואוקימנא לה שהישראל אריס. אם כן כל שכן הוא בתבואת ישראל לחודיה. ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פח, א) אמרינן, ולוקח מדאוריתא מי מיחייב, והא תניא מפני מה חרבו חנויות הינו שלש שנים קודם ירושלם, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה, שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת (דברים יד, כב - כג), ולא מוכר, תבואת זרעך, ולא לוקח, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. כתב רבינו תם, הא דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח אם לקחו אחר מרוח, מדאוריתא פטור וחייב מדרבנן, וקודם מרוח חייב אפילו דאוריתא. וכן פסק הר"ם ז"ל הלכות מעשר [פרק] שני (ה"ב), ואם כן מעוט דולא לוקח אינו אלא בלוקח אחר מרוח שפוטרו דאוריתא, ואיירי ההיא דמסכת בכורות בלוקח קודם מרוח שחייב דאוריתא, וההיא דמסכת בבא מציעא איירי בלוקח אחר מרוח שפטור דאוריתא, והשתא ליכא למקשי מהא אהא. כתב זקני בעל העזר ז"ל, מדאיצטריך למעוטי דגנך ולא דגן גוי, פירוש אם קנאו הגוי מישראל ודגנו, דפטור, מכלל דישראל הלוקח ודגנו חייב מן התורה. והבעל התרומה ז"ל כתב, פירות שבודאי גדלו בקרקע של ישראל, אם אחרי כן קנאו אחד ממנו אינו חייב לעשר אלא מדרבנן, כדדרשינן בפרק השוכר את הפועלים תבואת זרעך ולא לוקח, כשמרחו מוכר לדברי ר"ת ז"ל, וכשמרחו לוקח כדברי הר' יצחק ב"ר מרדכי ז"ל, ע"כ. ויהיה לפי זה פירות בעל הבית במרוחו חייבין דאוריתא. ומיהו ממה שכתב הר"ם ז"ל בדיני החקים בזמן הזה, נראה דלא משתעי הכא אלא בזמן שיושביה עליה, שהרי הוא אינו מחייב הדינין עכשיו אלא מדרבנן.
[חיוב תרומות ומעשרות בזה"ז] 
<b>דין</b> פירות ישראל בקרקעו ומרוחו ממה הם חייבין בזמן הזה. איתא בירושלמי מסכת שביעית פ"ו (ה"א) דאמרינן הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו. ממה נתחייבו, רבי יוסי ב"ר חנינא אמר דבר תורה נתחייבו, שנאמר (דברים ל, ה) והביאך יי אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו', רבי אלעזר אומר מאליהן קבלו המעשרות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידם. נמצא לפי זה דלרבי יוסי מעשרות בזמן הזה דאוריתא ולרבי אלעזר דרבנן. והראב"ד ז"ל עושה הכל דאוריתא בזמן הזה בכבוש שני, ומדרבנן בכבוש ראשון, וכמו שנבאר בג"ה. והר"ם (תרומות פ"א הכ"ו) ז"ל עושה הכל דרבנן. ואיכא דסבירא להו כרבי אלעזר, והביאו ראיה מדאמרינן מסכת מעשר ראשון (מעשרות פ"ב מ"א), היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין. כתב על זה טהור קדש מה"ר אליעזר זק"ל, והמחמיר תבא עליו עליו ברכה. ומסתברא דפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליעזר במעשרות והוא הדין בתרומה. והראיה דאמרינן בירושלמי (תרומות פי"א ה"ד), תני רבי חלפתא בן שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה שלש פעמים ודיו. א"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבלה. אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי אבא תרומה בעון מיתה ובמאה, ונבלה בלא תעשה ובששים, ואתמר הכין. אמר ליה כמה דאמר מאליהן קבלו המעשרות, ולפיכך הקלו בה. הרי שהקושיא הייתה מתרומה ופרוקא ממעשר. ופריך, הרכינה ומיצת הרי זה תרומה ואת אמרת הכין. ומשני כמאן דאמר על ידי באור הוא נגעל. כלומר שהאור מפליטה ומגעילה לא שנקל בה, אם כן לכאורה כרבי יוסי אזלא, וכן נראה מההיא דסוף פרק האומר התקבל גט (גיטין סה, א) גבי מערימים על מעשר שני.
[דיני הגעלה] 
<b>מה"ר</b> ברוך ז"ל אמר אלי בירושלם שרבינו יחיאל הגדול ז"ל פסק הא דרבי חלפתא והא בקדרה של חרס עסקינן ואפילו הכי סגי לה בהגעלה שלשה פעמים במים חמים מה שאין כן בנבלה. ואמר הרב ז"ל דמשום הכי בלכתו בארץ ישראל ממקום למקום ועובר עלי בעלי בתים שאינם מעשרין (כי) [ו]עדיין נשאר מעט מהחלודה, שאינו מקפיד לגיעולם, דאי איפשר שלא הגעילו קדרתם בחמין, עד כאן דבריו ז"ל.
<b>והרב</b> בעל העטור ז"ל כתב, ואי לאו דמסתפינא מרבוותא אמינא אפילו בכלי חרס בקדרה דלאו בת יומא, כיון דמרבנן הוא דאסור, מגעילה שלשה פעמים ודיו לבטל הטעם. ודומה לזה קצת מצינו בירושלמי פרק אין מעמידין (ע"ז פ"ב ה"ד), ר' יעקב ב"ר אחא בשם רבינו, יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנאה כנסו לתוך הקנקנים נעשו הקנקנים כיין, פנהו וכנס לתוכן יין אחר נעשה יין כקנקנים, פנהו וכנס לתוכן יין אחר היין אסור והקנקנים מותרים. והר"ם ז"ל כתב [תרומות] פרק ט"ו (הי"ט), קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם, ואם שטף הקדרה במים או ביין הרי זה מותר לבשל בה, בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שוטף מקום התבשיל לבד. כתב על זה הראב"ד ז"ל, א"א, הפליג ושטף, שלא מצינו שטיפה אלא בצונן ודרך העברה וזה צריך הגעלה בחמין ואחר [כך] שטיפה בצונן. זבחים פרק דם חטאת (צו, ב), ודוקא קדרה של נחושת אבל קדרה של חרס אין לה תקנה, עד כאן. ואין ספק שההלכה כך אומרת, דאמרינן התם (זבחים צה, ב) לפסק הלכה, אחד שבשל בה ואחד שעירה לתוכו רותח, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים בעו מריקה ושטיפה. פירוש הכלים שמשתמשין בהם לבשול ובמאכל חם טעונים מריקה ושטיפה בין בשול לבשול, שאם לא נמרקו השמנונית הנדבק בהם יהא נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. [רבי טרפון אומר בישל מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל] דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו, וחכמים אומרים שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן האכילה בלבד וכדאיתא בגמרא. וכתב הר"ם ז"ל בפירוש המשנה שם, ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם, ואין כלי חרס טעון שבירה אלא בחטאת בלבד. וביאור מריקה הוא הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי, ושטיפה הוא תוספת הנקיות, והוא שיתן מים בתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי ואינו משכשך.
<b>תנו</b> רבנן (שם צז, א) מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי, וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. מאי טעמא דרבנן. מידי דהוה אגיעולי גוים. ורבי אמר לך, הגעלה לא קאמינא אלא מריקה ושטיפה דבתר הגעלה. ורבנן, אם כן נכתב קרא או מורק מורק או שוטף שוטף, מדכתיב (ויקרא ו, כא) מורק ושוטף לומר לך מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס. פירוש ככוס של ברכה, דקיימא לן התם (ברכות נא, א) שטעון הדחה בפנים ושטיפה מבחוץ, כלומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם. ומקשי בגמרא, ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא וכו'. וביאור ההלכה הוא כך, שיש מיעוט ופחת לתרומה מקדשים, דהכי אמרינן (זבחים צו, ב), אותה פרט לתרומה, וקס"ד מעיקרא שאותה מעוט הוא שלא תהא טעונה מריקה ושטיפה, ומשום הכי הוא דמקדשה ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה, והתניא, אלמא בעי מריקה ושטיפה כקדשים. ודקא קשיא לך ממאי אתמעטה תרומה משאר קדשים, אתא אביי למימר ביין ובמזג, כלומר אין הכי נמי דתרומה בעי מריקה ושטיפה מיהו של קדשים אינה אלא במים לחוד ושל תרומה בפחות ממים והוא אפילו ביין ומזג. ופירוש מזג, שני חלקי מים ואחד יין. אתא רבא למימר, אין הכי נמי דתרומה בעי מריקה ושטיפה אלא שנתמעטה מדין אחר, והוא שאם בשל קדשים במקצת הכלי כל הכלי טעון מריקה ושטיפה, מה שאין כן בתרומה אלא אותו קצת לחוד. אתא רבה בר עולא למימר שנתמעטה ממריקה ושטיפה בצונן שאחר ההגעלה, ומוקים כרבי, דאמרינן ורבי אמר לך הגעלה לא קאמינא אלא מריקה ושטיפה דבתר הגעלה. והיינו דאמרינן, לא נצרכה לדאמר מר מריקה ושטיפה בצונן הא אפילו בחמין, כלומר דקדשים אחר הגעלה בחמין בעו מריקה ושטיפה בצונן, אבל הא כלומר תרומה בחמין, כלומר דסגי לה בהגעלה לחוד. ומקשי, הניחא למאן דאמר מריקה ושטיפה בצונן דסגי לה בחמין שקדמו, ונתמעטה ממריקה ושטיפה בצונן שאחר ההגעלה לקדשים, אלא למאן דאמר מריקה בחמין ושטיפה בצונן וזהו ההגעלה שהיא צריכא על כרחיך מאי איכא למימר, כלומר ממאי איתמעטה, ומשני שטיפא יתירתא. ופרש"י ז"ל, שטיפה יתירתא, דאיכא בקדשים בתר מריקה דהיא הגעלת חמין, ותרומה לא בעיא שטיפת צונן, עד כאן. השתא דלכולי עלמא תרומה צריכא מריקה בחמין לכל הפחות, דאלו לאביי ורבא צריכא מריקה ושטיפה, ולרבה הגעלה בחמין לא שטיפה בצונן, אם לא שנפרש שטיפה יתירתא שיהיה שטיפה יתירה בקדשים מבתרומה, אבל בתרומה יהיה גם כן שטיפה, ואינו נראה. הרי שהיו לרבי בקדשים הכשר בשלשה דברים, הגעלה בחמין תחלה ואחריה מריקה לשטיפה בצונן, וחכמים דפליגי עליה שני דברים מריקה והיא בחמין ואחריה שטיפה והיא בצונן. אלא התמה המפורש בזה על הר"ם ז"ל מההיא דרבא, והיא דאמר מר בשל במקצת כלי דעל כרחין בההוא מקצת דתרומה טעון מריקה ושטיפה, כמו שיהיה צריך לכל הכלי בעבור מקצת לחוד בקדשים, והר"ם ז"ל שהביאה (תרומות פט"ו) לא הזכיר בה אלא שטיפה, ושטיפה בלחוד לא אשכחנה הכא בגמרא דסגי אפילו לתרומה, ושטיפה היא בצונן, דמריקה דאביי בחמין היא ואפילו יהיה יין או מזג, דהא אסיקנא דתרומה בעי מריקה לכולי עלמא והוא הגעלה בחמין כקדשים.
<b>כבר</b> התבאר דין פירות הגוי מקרקעו ומירוחו, ודין פירות הגוי במרוח ישראל, ודין פירות ישראל במרוח הגוי, ודין פירות ישראל בקרקעו ומרוחו בזמן הזה, ודין לוקח מישראל, וזה הן בפירות תלושין הן בפירות מחוברין.
[ברכת המצוות בדבר השנוי במחלוקת] 
<b>מחלוקת</b> הפוסקים, להולך אחר המחמיר אינו פוטרו מברכה. שהרי העושה תפליו על פי אחד מן הפוסקים כמי שיעשם לשיטת רש"י ז"ל לא יברך עליהם לפי שרבינו תם חולק. וכן מי שרוצה לומר זמן על המגלה אפילו ביום כשיטת ה"ר יצחק בעל ספר המצות הקצר (מצוה קמח), לא יברך עליו מפני שהר"ם ז"ל (מגילה פ"א ה"ג) חולק עליו בזה. וכן נמי נמצא הרבה מן הפוסקים שמחייבין פירות הגוי ואם כן נברך על תקונן. הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל שכתב הלכות ברכות (פי"א הט"ז) כל דבר שיסופק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, אין לך בזה ספק שכבר ידעת שהתורם והמעשר חייב לברך.
[כיבוש ראשון וכיבוש שני] 
<b>ההבדל</b> שבין הר"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בתרומה, כתב הרב הלכות תרומה פ"א (הכ"ו), התרומה בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל [בלבד] ובזמן שהיו כל ישראל [שם] שנאמר כי תבואו, ביאת כלכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. כתב על זה הראב"ד ז"ל, [לא כיון להלכה יפה] הא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מסכת יבמות פרק הערל (פא, א) התרומה בזמן הזה דאוריתא. והכי הוא דאמרינן התם, אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן. מזרח קסרין ומערב קסרין וכו', היה ספק וטהרוהו חכמים (אהלות פי"ח מ"ט). פירוש היה ספק אם מארץ העמים או מארץ ישראל וטהרוהו דחשבוהו כארץ ישראל. כתב רבינו שמשון, דוקא בארץ ישראל גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאוריתא.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל בתחלת הפרק (תרומות פ"א ה"א) דבר תמה, נראה כסתירה לדבריו. התרומה והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובסוף הפרק כתב שהתרומות והמעשרות בזמן הזה דרבנן. ומה שכתב ז"ל בהלכות בית הבחירה פ"ו (הט"ז) כתבנוהו פרק ששי לקמן. ופרק י"ג (מתרומות הי"ד) כתב עוד, בד"א בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם, אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה. כתב על זה הראב"ד, דבר זה כראשון שאמר למעלה תרומה בזמן הזה מדבריהם, ואולי הוא משום ההיא דפסחים פרק אלו עוברין (מד, א) דאמרינן אליבא דרבי יוחנן בתרומה בזמן הזה דרבנן, ולא היא דבזמן הזה בחטין ויין נמי איכא תרומה דרבנן באותן המקומות שלא החזיקו עולי בבל, ע"כ.
<b>בסוף</b> הלכות שמיטה ויובל (פי"ב הט"ו) כתב ז"ל, ועיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע. כתב על זה הראב"ד, חדוש גדול אני רואה בכאן דהוא סבר דקדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבוא והדר אמר הרי היא כמוקפת רוצה לומר שקדושה ראשונה לא בטלה. מסכת מגלה פרק קמא (י, א) הוא אומר כיון שגלו ישראל לבבל ניטלה מהן מצות ערי חומה. מסכת כתובות פרק (אף על פי) [האשה שנתארמלה] (כח, ב) בתרומה דרבנן, אבל בתרומה דאורייתא לא אכיל, פי' אמ"ץ תרומת חוצה לארץ ותרומת ארץ ישראל.
<b>הרב</b> בעל התרומה כתב שקדושת הארץ לא קדשה עתה בזמן הזה לעניין תרומות ומעשרות ופטור מן התורה. ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לעניין תרומות ומעשרות לאחר חורבן, שהרי ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן, וגם רבי התיר כל בית שאן אף על פי שהיתה קדושה קדושת יהושע. ותמה על דבריו ז"ל דהא קים לן דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. ואף הר"ם ז"ל כשעושה התרומה בזמן הזה דרבנן ה"ה בימי עזרא, מפני שבא מטעם דכי תבואו ביאת כלכם, אבל זה הרב לא בא מזה הטעם, שלא מעט אלא זה הזמן, גם הוא בעצמו ז"ל כתב הפך זה שחייב בכבוש שני דאוריתא. ומדעת הראב"ד ז"ל כמה הוא רחוק, והראב"ד ז"ל שם (תרומות פי"ג הי"ד) כבוש שני דאוריתא כדלעיל וכבוש ראשון דרבנן. וכמו שזכרנו פ"ג גבי בית שאן, שהרי רבי לא התיר שם אלא מעשר ירק ופירות האילן. גם לא הסכים ז"ל עם בעל התוספות ז"ל שכתב על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן וכו', מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן, דהא התיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר הארץ נשארה באיסור שלה, עד כאן. ומדבריו ז"ל נראה שרבי לא התיר בבית שאן אלא מעשר ירק בלחוד. וכן בחדושינו, והתיר רבי על עדות זו לאכול ירק ופירות שלה בטבלן, ונראה שבשאר הארץ מעשר ירק דרבנן אבל דגן תירוש ויצהר דאורייתא, וזה מוסכם בכל עם הראב"ד.
<b>ושמעתי</b> פה בבית שאן מפי ה"ר מתתיה ז"ל בשם ר"ת ז"ל שפירש שמה שהתיר רבי לא היה אלא שפטר בית שאן מן הדמאי שהוא מדרבנן, אבל מה שהוא טבל לא התיר כלל. ושרבינו יוסף טוב עלם ז"ל פירש שלא התיר רבי אלא הלקוח מישראל שהוא מדרבנן משום דכתיב (דברים יד, כב) תבואת זרעך ולא של לוקח (ב"מ פח, ב). והר"ם ז"ל כתב מסכת דמאי פ"ק (מ"ג), ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כחוצה לארץ. אם כן לעניין ודאי טבל חייב, ויהיה זה מוסכם עם ר"ת, אף על פי שמה שכתב בחבור אינו נראה כך.
<b>נמצא</b> שאלו החכמים ז"ל מוסכמים שמה שחיובו מן התורה בארץ, לא התיר רבי בבית שאן כלל. ואפילו מה שהתיר, כבר היה אסור בימי הגדולים אבותיו שהיו הלל הנשיא בר פלוגתיה דשמאי, ורבן גמליאל, ורבן שמעון בן גמליאל והוא היה אבי רבינו הקדוש, וכדאיתא פרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין עו, ב), אמר רבי יוחנן, רבי יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו, ואמרי לה כל שעתו. וכן פרק בכל מערבין (עירובין לב, א) ואמר רבי ונראין דברי מדברי אבא, ובר פלוגתיה רשב"ג, ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד, ב) גבי מי שיש לו אב יחיה. וכתב הבעל העטור באות כ"ף, כשרשב"ג ורבי חולקין אמר הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. ומיהו אשכחן פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז, א) גבי שנים אדוקין בשטר, חולקין בו רבי ורשב"ג, דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וקיימא לו דהלכה כרבי וכן פסק הרי"ף ז"ל. ותמה שהר"ם ז"ל כתב בפתיחת פירוש סדר זרעים שסדורן כך, הלל ובנו רבן שמעון, בנו ר"ג, בנו רשב"ג, בנו ר"ג, בנו רבינו הקדוש, בנו ר"ג, הרי שבעה ונחית למניינא. ורשב"ג הוא שניצול תוך הרוגי ביתר, דהכי איתא איכה רבתי (פרשה ב - ג), אמר רשב"ג אני הייתי הקטן שבהם ולא נשתייר מהם אלא אני, וקראתי לעצמי עיני עוללה לנפשי. אמרינן ר"ג הזקן הוא זקנו של רבי, ור"ג בנו נקרא ר"ג ברבי או ר"ג בנו של רבי יהודה הנשיא ומן האחרונים היו, ולכלם לא מצאנו בן אחד אלא לרבי. הלל היה לו שמעון, ולשמעון גמליאל, ולגמליאל שמעון, ולשמעון יהודה, וליהודה שנים גמליאל ושמעון וגמליאל הוא הגדול. ונאמר שר"ג הזקן לא ראהו רבי עקיבא, שר"ג הזקן כל ימיו היו לפני הבית ורבי עקיבא כל ימיו אחר הבית, ואין ר"ג שבזמנו אלא ברבי, והכי איתא פרק יש בערכין (טז, ב). ור"ג ברבי היו לו שנים יהודה והלל. פרק מקום שנהגו (פסחים נא, א), מעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שרחצו שניהם כאחד בכבול. ולזה הלל הזקן הוא הלל הבבלי תלמיד שמעיה ואבטליון שעלה מבבל, וכשבא היו בארץ ישראל נשיאים והם בני בתירה ונתעלמה מהם הלכה והוא גלה אותה להם, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, וכדאיתא ריש פרק אלו דברים בפסח (פסחים סו, א). ומאותה מימרא יתבאר שישיבות שמעיה ואבטליון בבבל היו, דאמרינן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. ושם אירע לו מעשה העניות הנזכר פרק אמר להם לו הממונה (יומא לה, ב) שהרי משבא לארץ ישראל מינוהו נשיא. ואם תאמר ממעשה דפרק בא לו כהן גדול (יומא עא, ב), דאמרינן שהיה כהן גדול יוצא מבית המקדש וכיון דחזו עמא שמעיה ואבטליון שבקו לכהן גדול. אלמא בארץ ישראל הוו. יש לומר שבאו לרגל, אי נמי נאמר שאותו זמן קבעו דירתם בארץ ישראל. וציונם היום בגוש חלב אצל ציון אדרמלך ושראצר בני סנחריב שנתגיירו. גם אמר רבי יוחנן בן נורי (ערכין טז, ב) מעיד אני שמים וארץ שהרי הרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי, שהייתי קובל עליו לפני ר"ג ברבי. גם יש לומר שר"ג ברבי היה נוהג שררה ועיני אביו רואות, שזה המלקות היה על כרחין בזמן רבי, שהרי עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה עם רשב"ג אבי רבי, ואם כן אותו מעשה מימי רבי היה, שרבי לא מת בחיי אביו, שאם היה כן כשהיה מצוה את בניו על אשתו (כתובות קג, א) קודם היה מצוה על אביו. וכן מסכת יבמות פרק האשה (קג, א), תניא אמר ר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה בים והייתי מצטער על תלמיד חכם שבא ומנו רבי עקיבא, וכשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה, ולזה הוא שאמרו, ר"ג ממלא מקום אבותיו ביראת חטא פרק הנושא (כתובות קג, ב). [ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהיה ג"כ מעשרת הרוגי מלכות, הוא היה באותה חבורה שראו החורבן, גם ר' אלעזר בן דמה ור' חנניה בן חכינאי ור' יהודה בן בבא רעיו. ואולי הכרח הר"מ ז"ל לומר שר"ג אבי רבי מה היא דאמרינן פרקא דחסידאי (תענית כד, א), ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא, בעא רחמי ולא אתי מטרא, כמה הפרש משמואל הרמתי ליהודה בן גמליאל פרק אם אתם מכירין (ר"ה כג, א), [תחת] ר' עקיבא וחבריו מאי מביאין, ועליהם הוא אומר (יואל ד, כא), ונקיתי דמם לא נקיתי].
[שביעית בבית שאן] 
<b>מסתברא</b> לעניותנו שכל שכן הוא שלא התיר ר' בבית שאן עבודת קרקע בשביעית, ומה ששנינו מסכת חולין פ"ק (ז, ב), והניחום כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעית, יש לנו לומר שעל הספיחין של שביעית הוא שאמרו. ומה שחייבני לומר זה שהרי ספיח[י] שביעית הם מותרים מן התורה וחכמים הוא שגזרו עליהם, והתירום בבית שאן כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, דאלו להתיר עבודת קרקע בשביעית בבית שאן קא אתו לא איפשר, דהא אמרינן מסכת שביעית פרק ו' (מ"א), כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומן אמנה ולפנים נאכל ונעבד. ובית שאן מעולי מצרים הוא, וכדאמרינן (חולין ז, א), הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. וספיחי שביעית של עולי מצרים מותרים הם, וכמו שנבאר במקומו בג"ה, ורבינו הקדוש לא יבא לעולם כנגד המשנה שהוא סדרה וחברה.
<b>וזה</b> שרבי ממה שהיה מימות משה רבינו ע"ה עד ימותיו, מהלכות ודברי חכמים אסף וחבר מהם המשנה שהיא פירוש כל מצות התורה, מהם מקובלות מפי משה ומהן דרך סברא באין מחלוקת ובמחלוקת. ולבאר דבריה [חבר] רבי חייא תלמידו התוספתא, וכן עשה רבי הושעיא. ורב חבר ספרא וספרי. ורב אשי עשה מימות רבי עד ימותיו כמעשה רבי וחבר התלמוד שהוא פירוש המשנה, סדריו ששה ומסכתותיו ל"ה, כי אין בסדר זרעים גמרא אלא ברכות, ולא בסדר טהרות אלא נדה, ובסדר מועד אין בו גמרא בשקלים, ובסדר נזיקין לא במסכת עדיות ואבות, ובסדר קדשים לא במדות ולא בקנים. וכן עשו בארץ ישראל תלמוד ירושלמי, ומחברו רבי יוחנן, וכל חמשה סדרים הם שלמים, אבל סדר טהרות כלל לא. רבי ורבי נתן סוף התנאים, רבינא ורב אשי סוף האמוראים. סתם מתניתין ר' מאיר, סתם ספרא רבי יהודה בר' אלעאי, סתם ספרי ר' שמעון בן יוחאי, סתם ברייתא רבי חייא, וכולה אליבא דרבי עקיבא. כל רבי מארץ ישראל הוא וכל רב ומר מבבל הם. רבי יוחנן בן נורי היה בימי ר"ג הזקן, וכדאיתא פרק אם אינם מכירים (ר"ה כה א). אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה קבלן ר"ג. ומההיא דפרק יש בערכין (ערכין טז, ב) משמע דרבי יוחנן בן נורי בימי ר"ג ברבי הוה, ורבי יוחנן בר נפחא זכרנוהו עם רב כהנא פרק י"ו.
<b>ולפי</b> מה שהתבאר נאמר שמה שאמרו מסכת חולין (ז, א). והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ומה שאמרו מסכת ידים (פ"ד מ"ג), אף עמון ומואב שהם קרובים מעשרים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית, שאינן שוים, דאלו הא דמסכת חולין בספיחין לחוד, וההיא דמסכת ידים אפילו בעבודת קרקע. וכבר התבאר במה שאחר זה שאין שביעית נוהגת בעמון ומואב, ואם כן יסמכו עניים דהתם שבאותה שנה יעשרו מעשר עני לא מעשר שני כדין סדר השנים. גם איפשר שהניחום לפי שאע"פ שאינו נעבד נאכל הוא אם יהיה העבודה על ידי זולתנו, מה שאין בכבוש עולי בבל, הסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. והר"ם ז"ל כתב בחבור (תרומות פ"א ה"ה), והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות. כתב על זה הראב"ד ז"ל, א"א, לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל.
[חיובי תרומות ומעשרות מהתורה ומדרבנן] 
<b>כלל</b> גדול, קדושת הארץ בימי יהושע הוא שהייתה חייבת מדין תורה בתרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר לחוד, ובאו חכמים שעשו סייג לתורה וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא חייבו גם כן פירות האילן וירק. גם מן התורה מה שהוא ודאי טבל חייב לתקן אבל לא הספק, באו הם ז"ל וחייבו הספק שהוא הדמאי. גם מן התורה זרעך ולא לוקח, באו הם ז"ל וחייבו הלוקח, על פי הדברים שהתבארו. גלו לבבל נתבטל החיוב כולו, חזרו בימי עזרא ועלו מבבל חזר הדבר לישנו כמו שהיה לגמרי, וזה במה שכבשו עולי בבל לבד וזהו שאמר (ערכין לב, ב) מקיש ירושתך לירושת אבותיך. אבל מה שנשאר מן הארץ שלא כבשו עולי בבל היא שנשארה בפטור שלה מדין תורה לגמרי, וזהו שאמרו [שם] קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. באו חכמים ז"ל וחייבום כבראשונה, כלומר על מה שהיה מכבוש עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל חזרו והטילו מה שהייתה חייבת מתחלה מדין תורה, דהיינו דגן תירוש ויצהר, משום סייג נמי. ולזה הוא שאסרו בה עבודה בשביעית, כאמרם ז"ל (שביעית פ"ו מ"א) נאכל אבל לא נעבד. אבל מה שהייתה חייבת מתחלה מדבריהם לא רצו לחזור ולחייבה, כלומר בפירות אילן וירק דמאי ולוקח. והטעם בזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשו, שאסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה, ויהיה גזרה לגזרה. ולזה הוא שהתיר רבי בית שאן למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואף בזה מדרכי חסידות היו נוהגים חיוב בכל הדורות שהיו לפני רבי. כאמרם ז"ל (חולין ו, ב), אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, שאם היה דבר הנאסר במניין רבי לא היו מתירו. וזמן האיסור ההוא נאמר שהיה נוהג אחר החרבן כמו מאה וחמשים שנה. שזמן רבי היה באותן הימים, וכמו שתראה מספר מבוא התלמוד לרבינו שמואל הלוי הנגיד ז"ל שכתב, לאחר חרבן הבית ק"ן שנה שהוא שנת תק"ל למנין היונים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל להורות, עד כאן. ורשב"ג בזמן החרבן קטן היה כמו שזכרנו למעלה מביתר. ואמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) והכשירה רבי לכהונה, אמר שמואל ולכהן גדול. כהן גדול בימי רבי מי הוה, אלא ראויה לכהן גדול.
<b>ויש</b> לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין (עירובין לז, ב), ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
<b>גם</b> ממה שבארנו יתחייב שאם נמצא שבזמן הזה, כלומר אחר שעלה עזרא, שהיו מעשרין ירק, שיהיה דגן תירוש ויצהר דאוריתא שיבא זה וילמד על זה. ואמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ו), מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, ואף ר"ג שהיה עמו (עשה) [עישר] לבסוף כל פירותיהן ודאי. ורבי עקיבא ור"ג בנו של רבי היו אפילו אחר חורבן שני. תוספתא מסכת מעשרות פ"ג (ה"ז), אמר ר' יהושע בן קבוטל מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשר. מסכת עדיות פ"ג (מ"ג), מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. מסכת שבת (לד, א), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. עוד פרק מפנין (שבת קכז, ב), בשעה שאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא אינם מעושרות. והיו מעשרין ירק, אם כן היו דאוריתא. ואם תאמר שהיו מחמירים על עצמם, זה אינו, שהרי ירושלמי אומר שם כמו שאסור לטהר הטמא כך אסור לטמא הטהור, ומעשה דרבי בבית שאן יוכיח, והכל מטעם קדושה שניה קדשה לעתיד לבא. והר"ם ז"ל גם כן פסק אותה שכתב פ"א (ה"ה), כיון שעלו בני גולה והחזיקו במקצת הארץ קדשה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וזאת הקדושה מחייבת הארץ מחקי התרומה והמעשרות מדין תורה כבתחלה, ואף על פי שבני גולה לא היו ביאת כולם, שאם תאמר שלא חייב אותה קדושה בחקי הארץ אלא מדרבנן אחר שלא היה ביאת כולם, אם כן קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא לא באה אלא מכח דבריהם לחוד, ואנן מכח קרא קא אתינן דאמרינן (ערכין לב, ב), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, אלא על כרחיך מדאוריתא וכדאמרנא. גם זולת זה יש בזה כמה ראיות. אם כן אחר שהתבאר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, יהיה בדגן תירוש ויצהר בתרומות חיוב מיתה במה שקדש עזרא.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק ה' (הי"א), רואין אם אותו מקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראיה בכבוש שני כגון אושה ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה. ומסתמא שאלו הוקדשו.
<b>נמצא</b> בזמן הזה שבטבריה דגן תירוש ויצהר דאוריתא, ופירות אילן וירק דרבנן, ובברכה הכל. ובית שאן שהוא לדרומו כחצי יום, דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח וכמו שקדם. ואפילו הכי אנו נוהגין בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגין שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים כמו שהוא במעשה דרבי עקיבא לעיל לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני, או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו.
<b>אם</b> כן בכל מקום שהוא מנחל מצרים ועד כזיב ואינו נזכר עליו שהונח בכבוש שני, כמו שהוזכר מבית שאן וזולתו, ראוי הוא שנקחהו במוחזק מעזרא כעניין טבריה, ויהיה דינו כדינו. והתוספתא ממסכת דמאי פ"ק (ה"ט) שהבאנו פרק י"א מסייע לנו בזה, כי גם שם הארכנו בו. ומה שהוא מכזיב ועד טורי סמנוס דינו בשוה עם דין בית שאן, ועדיין נאריך בביאור זה בג"ה. תוספתא מסכת שביעית פרק ד' (ה"ה), עיירות שחייבות במעשר בתחום סוסיתא, עושית, עין יערים וכפר יערים, דנב, הצפיה וכפר צמר, וכל זה בארץ ישראל הוא, דהא אמרינן בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [פי"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחבירותיה, אשקלון וחבירותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. ומיהו על סוסיתא קשיא תוספתא אתוספתא, אלא שיש לומר דתחום לחוד וחברותיה לחוד.
<b>ירושלמי</b> (דמאי פ"ב ה"א), רבי התיר בית שאן, והתיר קסרין, והתיר בית גוברין, והתיר כפר צמח. יש מי שאומר שמזה הירושלמי יראה שמה שהתיר רבי שם היה אפילו מן הודאי, דמשמע דכל הני דומיא דבית שאן שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ולקמן (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג) משמע שבאותן המקומות פטורין אפילו מן הוודאי, דאמרינן, אמר רשב"ג שלח לי רבי יוסי ברבי אתרוג ואמר זה בא לי מקסרין. ולמדתי ממנו שלשה דברים, שהוא ודאי, שפירות קסרין ודאי טבל, ושהוא טמא, שמרביצין עליו מים ומוכשר, ושלא בא לידו אחר, שאלו בא היה מעשר מזה על זה. ופריך ויעשר מיניה וביה, ומשני שאין דרך לשלוח חסר. ופריך ולאו מתניתין היא רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו שאינו מעושר. ואומר שזה ראיה שר' התיר אפילו הודאי, והראיה אינה מבוארת, ולזה לא חשו בה החכמים ז"ל שהזכרנו. וחוץ מזה ומזה מסתברא שר' יוסי מתיר בודאי במה שהוא דומה למעשה שהיה והוא אתרוג שהוא פירות האילן, ורבי יוסי התיר קסרין בפירות האילן וירק כדרך שהתיר רבי בית שאן בירק ופירות האילן, ולא תפשוט מינה התר בדגן תירוש ויצהר. ולשון התוספתא מסכת דמאי פרק ג' (הי"ז), אמר רשב"ג מעשה ששילח לי רבי יוסי ברבי אתרוג גדול מצפורי ואמר זה בידי מקסרי, ולמדנו בו שלשה דברים, שהיה ודאי ושהוא טמא, ושלא היה בידו אלא זה, שאלו היה בידו אחר היה מעשר הימנו עליו, ע"כ. ולא הביאה התוספתא אלא זה, וזאת התוספתא תורה לנו שודאי טבל חייב לעשר בקסרי, והוא הדין בבית שאן ודדמי להו, ואפילו בפירות האילן והוא הדין לירק, והוא הפך מה שהיו רוצים להוכיח מהירושלמי. ואין ספק שזה המעשה היה קודם שהתיר רבי בית שאן ושהתיר קסרי, שהרי רשב"ג אביו היה של רבי, ושמא להכי קאמרי ליה אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור.
<b>אם</b> כן נשאר העניין כפי מה שכללנו ת"ל. והיה זה המקום ראוי לכתוב דין פירות ארץ אדונינו משה ע"ה שהוא עבר הירדן, ודין כבוש המלך דוד שנקרא סוריא, ודין בבל ומצרים וכיוצא בהם, אלא שכל אחד הוא לסבה ואיש על מקומו יבא בשלום בג"ה.
על שתי האשרות. 
<b>הכותי.</b> מסכת ברכות פרק ואלו דברים, בהר"ם ז"ל (פ"ח מ"ח), וכאן אפרש לך עניין הכותיים, כי העם שהביא סנחריב מכותה והושיבום בערי שומרון כתוב בהם (מלכים ב יז, לג) את יי היו יראים ואת אלהיהם היא עובדים. אבל באורך הימים למדו תורה, וקבלוה על פשוטה, והמצוה אשר החזיקו בהם היו מקפידים עליהם וישימו לבם אליהם מאד. והוחזקו שהיו מאמינים בדתנו ומיחדים ולא יעבדו עבודה זרה, עד אשר חקרו עליהם החכמים ומצאום מכבדים הר גריזים, וחקרו על הדבר ומצאו להם בהר ההוא דמות יונה וידעו שהם עובדי ע"ז אז החזיקום כגוים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה מהדברים בעניין הכותיים שתבין מהם שהכותיים נכבדים מהגוים ופחותין מישראל, כמו שאמרו (ברכות מה, א), מזמנין עם הכותי, וכן כותי מברך וזולתם, לא אמרו אלה קודם שחקרו עליהם, אבל מעת שחקרו ומצאום כאשר זכרנו הם פחותים מהגוים מאד, ע"כ. וכן התבאר עניינם בפירקי דרבי אליעזר פרק (כ"ז) [ל"ח], ופרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק לח, ב), אלמא קא סבר רבי מאיר לאו גרי אריות הם.
<b>על</b> פתן גרסינן מסכת שביעית סוף פרק כלל גדול (פ"ח מ"י) ועוד, אמרו לפניו, כלומר לפני רבי עקיבא, אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותיים כאוכל בשר חזיר. אמר ליה שתוקו, לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו. נראה שרצון רבי עקיבא היה לומר שר' אליעזר היה מקל בדבר, שאם היה דעתו להחמיר לא היה נמצא אסור ומאוס מהחזיר, שהוא בית הכסא המטלטל, אלא ע"ז ויין נסך. ועוד שאם היה רוצה להחמיר היה רבי עקיבא מגלה האיסור להסיר המכשול מבני אדם. והר"ם ז"ל (בפיה"מ) כתב, פת כותי אסורה אבל אינו לוקה עליו אפילו מרדות דרבנן. מפי מורי הרב ז"ל שמעתי שיש מפרשים שר' אליעזר היה מחמיר, ומה שאמר ר' עקיבא לא אומר לכם מה היה רבי אליעזר אומר בו, כלומר שהיה מחרים האוכלו. מסכת נדה (לא, ב), בנות כותיים נדות מערסתן. ואפילו בת יום אחד, ובנות גוים עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. בפרקי רבי אליעזר (סוף פרק לח), מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק, קבצו כל הקהל אל היכל יי, והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות תינוקות ושלש מאות ספרי תורה בידם, והיו תוקעים והלוים משוררים, ומנדים את הכותיים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי, ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל. ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם. נראה מכאן שהכותיים הם מנודים, ושיש חרם באכילת פתן. עוד נראה שישראל הם שקבלו אותה גזרה אחר שרבותינו ז"ל אמרו (חולין יג, א) פתו פת כותי. והשנה שעלה עזרא מבבל וישראל עמו, שהוא הביאה השניה, הוא בשנה השביעית מבנין הבית השני, ובשנת י"ג לבניין הייתה השמיטה.
<b>עוד</b> נראה שכל ממון הכותי אסור גם כן, והראיה דאמרינן בירושלמי מסכת נדרים פרק קמא (ה"א), מנודה אני לך, רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר לאסור כל נכסיו כמה דתימא (עזרא י, ח), יחרם כל רכושו. כתב על זה זקני הרב בעל העזר ז"ל, מהא שמעינן דמנודה שנדוהו בית דין שאסור ליהנות מכל נכסיו כלל.
<b>עוד</b> נראה שמגעו עושה יין נסך, דהא עובד עבודה זרה הוא. עוד נראה שכותי שחזר לישמעאלים או לזולתם מן האומות לא יצא מאיסורו, דהא יין נסך משום [דאקרים] (ש)לא פקע איסוריה מיניה. עוד נראה שפת פלטר כותי אסור במקום שכיוצא בה של גוי היה מותר. על כלם הסכים הרב ז"ל. וכן נראה שמותר להלוות לו ברבית, וכדאיתא בירושלמי מסכת ע"ז פרק (קמא) [בתרא] בכותאי דקסרין. וכן שאין להם אישות כגוי, וכן כל כיוצא בזה.
<b>על</b> מילה בכותי אשכחנן בתוספתא מסכת עבודה זרה פ"ג (ה"ה), ישראל מל את הכותי, והכותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים, דברי רבי יהודה. אמר ליה ר' יוסי היכן מצינו מילה בתורה שאינה לשם ברית, אלא ימול לשם הר גריזים עד שתצא נפשו. ועל כרחיך בתר גזרה קא מיירי, דהא לשם הר גריזים קאמר. וקיימא לן פרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב), רבי יוסי ורבי יהודה הלכה כרבי יוסי, רבי מאיר ורבי יהודה כרבי יהודה. ומיהו הרב אלפסי והר"ם ז"ל לא הביאוה, ושניהם מסכימים דמילה בגוי פסולה. ותמה על הרב בעל התרומה ז"ל הלכות ספר תורה, שפסק ההיא דפרק אין מעמידין, ימול ארמי ואל ימול כותי מפני שמל לשם הר גריזים, דמילה סתמא לשמה קיימא עד שיעקרנה כמו שעושה הכותי, והלכך כשרה בגוי דמוהל סתמא, ע"כ. נמצא שחולק עם התוספתא לרבי יוסי ועם הגאונים ז"ל. מיהו ימול ארמאי אינו נראה מדאמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות מב, א), כל מצוה שכשרה בגוי בישראל אין צריך לברך, וכל מצוה שפסולה בגוי בישראל צריך לברך. כללא הוא, והרי מילה דכשרה בגוי, דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא ארמאי ורופא כותי, ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר ימול כותי ולא ארמאי, ובישראל צריך לברך, דאמר מר המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, מידי הוא טעמא, אלא לרב רב מפסל פסיל, דאתמר מניין למילה בגוי שפסולה, דאדו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור (בראשית יז, יט), רבי יוחנן אמר המל ימול (בראשית יז, יג). ומכל מקום דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא דגמרין אתוספתא. וזה הרב ז"ל פסק כרבי מאיר דגמרין דפליג עליה רבי יהודה, וכרבי יהודה דתוספתא דפליג עליה רבי יוסי. ולשון הר"ם ז"ל הגוי לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול פעם שניה, ע"כ. וקצת מן המפרשים כתבו דמילה בגוי פסולה, אפילו בדיעבד. רש"י ז"ל פסק מסכת שבת דאשה כשרה למול, וכן נמי פסק הרב אלפסי פרק ר' אליעזר דמילה (שבת פי"ט) וכרבי יוחנן (ע"ז כז, א).
<b>מסכת</b> יומא ריש פרק בא לו (סט, א), מעשרים ואחד בכסלו יום הר גריזים דלא למספד, יום שבקשו כותיים את בית אלדינו מאלכסנדרוס להחריבו ונתן להם רשות וכו'. ובמגלת תענית, בעשרים ואחד בכסליו כשבאו כותיים אמרו לאכסנדרוס מכור לנו חמש כורים ארץ בהר המוריה, ומכר להם, וכשבאו יצאו בני ירושלם ורדפום במקלות וכו', מיד נתנו סכים ברגליהם וגררום, ונתן הר גריזים לישראל וזרעוהו כרשינין, ואני מעיד שאין בכל התורה פרשה שלא זייפו בה. וזה המעשה על כרחין אחר גזרה, דהא קרי להו גוים הללו.
צדוקי. 
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל מסכת חולין פרק קמא (מ"ב), צדוקי וביתוס הם שתי כתות שהתחילו להכחיש בדברי קבלה כמו שבארתי באבות (פ"א מ"ג), עד ששב האמת אצלם שקר ונתיב האור חשך ואפלה, והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, ואינם מינים על האמת, אבל דינם ליהרג כדין המינים, רוצה לומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מביאים למינות האמיתי. ודע שמסורת בידינו מאבותינו קבלת רבים מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקיים והביתוסיים כפי רוב רעותיהם הורגין אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב כלם, וגם זה המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיהם שהאיש העושה עברה שחייב עליה מיתת בית דין, הואיל ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם לעולם בספרי תורה אחר שמלקין אותו, ואין מתירין אותו לעולם. ובספר המדע עשאם ז"ל חברים לנוצרי, לומר שהם רשעים. וכן המשומד הוא רשע, ואף על פי כן חוששין לקידושיו. ופרק שני הזכיר ז"ל מין אחר מן המינים שאינם ממין אלו, והלכות עבודה (עבודת יהכ"פ) פ"א (ה"ז) כתב, בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו שאין מאמינים בתורה שבעל פה, ובימי ר"ג הזקן יצאו וגם יש"ו ולזה תקנו בימיו ברכת המינים וכדאיתא פרק (היה קורא) [תפילת השחר] (כח, ב). כתב הב"ה עבודת הקדש ז"ל, הכותי הרי זה כגוי ואוסר כמוהו עד שישכור את מקומו, [צדוקי הרי הוא כישראל ונותן רשות ומבטל רשות אבל הביתוסי יש מי שהורה שאינו כישראל ואוסר עד שישכור את מקומו] ויש מי שהורה שביתוסי כצדוקי ושניהם כישראל, ע"כ. תמה על הר"ם ז"ל באומרו, והם שקורין אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, וכדאמרינן מסכת ראש השנה (כב, א), משקלקלו מינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. והרב ז"ל בעצמו פירש שם שקלקלו (שוכרי) [שכרו] עדי שקר. וכן הוא מפורש (שם כב, ב), פעם אחת שכרו ביסותיים שני עדים לבא להטעות את החכמים. וקלקול אלו המינין היה בעת שהיו קובעין על פי עדים, וקלקול הכותיים במשיאין משואות. ולא נצולו מהם עד שהתקינו שיהיו שלוחין יוצאין. וכן נקרא הצדוקי תועב, פרק הדר (עירובין סח, ב). וכן הערלים נקראים מינים סתם, דאמרינן סוף פרק לא יחפור (ב"ב כה, א), אמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבד ממזרח משום דמורו בה מינאי.
[סת"ם שכתבם כותי] 
<b>פרק</b> (הנזקין) [השולח] (גיטין מה, ב), ספר תורה תפילין ומזוזה שכתבו מין ומסור וגוי ועבד ואשה וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנאמר (דברים יא, יח - כ), וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. פרש"י ז"ל, מין, אדוק בע"ז כגון כומר. מסור, מלשין. כותי, קסבר גירי אריות הן. משומד ומסור, פרקו עול תורה מעליהם. מזה נראה שהצדוקי אם כתב ספר תורה שלא יהיה פסול, ואף על פי שיקרא מין אינו ממין זה המין שעובד עבודה זרה, ושמא לזה אמר הר"ם ז"ל, ואינם מינים על האמת. והנה תמצא עמנו היום בארץ הצבי הרבה צדוקים סופרים והרבה ספרים נאים בכתיבתם בתורה נביאים וכתובים. ועל ספר תורה מסתברא שבמה שאינו ניכר שאין ראוי לסמוך עליהם, כעבוד לשמה וכתיבת אזכרות לשמן ותפירת היריעות בגידי טהורה.
על יינו 
<b>מסתברא</b> לכאורה שהוא אסור דלא חייש למגע גוי, ומגעו אינו אוסר, דלאו עובד ע"ז הוא. האמנם ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות עבדים פרק ו' (ה"ו) יראה שיינו מותר בשתייה, דבר זה לשונו, וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שכשרים בעד אחד כותי, והוא שיהיה כותי חבר, ובזמן הזה שהכותים כנכרים לכל דבריהם, אנו למדים לצדוקין בזמן הזה כמו הכותיים באותו זמן קודם שגזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם, ע"כ. ואין לומר שזהו לעניין עדות לחוד ולא לכל מילי, שהרי אמרו ז"ל (חולין ו, א) ג"כ שמבטלים רשות לעניין שבת כישראל. ויין כותי בזמן ההוא היה מותר, וכדאיתא סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבין הכותיים וכו' ומחל ושותה. וכן מההיא עובדא דאיתא מסכת חולין פ"ק (ו, א) שאז נתגלה חרפתם. ומשום הכי אי מוקמת ההיא דהלוקח במטהר יינו של כותי הא איכא הא. וכן מסכת חגיגה (כד, ב), חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרות היין והשמן. כלומר שהיו חשודין על המעשרות כעם הארץ וכן על טהרה. סוף פרק דם הנדה (נז, א), זה הכלל כל דבר שחשודין בו אין נאמנין עליו, זה הכלל לאייתויי מאי, לאייתויי תחומין ויין נסך. וכמה דברים יש בתלמוד שהיו הכותיים אז ראוים להם. עוד פרק דם הנדה (נו, ב), כותיים נאמנין לומר שם קברנו את הנפלים או לא קברנו. והוינן בה, והא לית ליהו ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן בכהן שלהם עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. דנקיט תרומה בידיה. ודלמא תרומה טמאה היא. דקא אכיל מינה. מכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שמותר לכהנים ליכנס לבית הקברות לקבור מיתיהן, דמשמע מהא דשרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. אבל הר"ם ז"ל (אבל פ"ב הט"ו) כתב שאין נכנסים, שאפילו היה תפוש בקרובו בכניסה ובחיבורין ומותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש ממנו לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. ואין טעם לומר שהצדוקי אינו חושש למגע גוי אם כן נאסר יינו מטעם החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, דאם כן הוה ליה גזרה לגזרה. עוד דיינו לא מצינו דנאסר במניין. אבל אם משביעין הצדוקי חבר על פי זה העיקר על יינו שלא נגע בו גוי פשוט הוא שמותר בשתיה, שאף על פי שאינו חושש אלפני עור חושש הוא לעצמו שלא יעשה עבירה בעבור זולתו וישבע לשקר. וכיוצא בזה הוא שאמרו ז"ל פרק הכל שוחטין (חולין ד, א) גבי שחיטת כותי מותרת אמרינן, כיוצא בו מצא בידו דקורייא של צפורים קוטע ראשו של אחד ונותן לו, אכלו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. כלומר שאף על פי שאינו מוזהר אלפני עור מזדהר הוא אנפשיה, וכדאמרינן פרק שלשה שאכלו (ברכות מז, ב), הני כותאי עשורי מעשרי. כלומר דבמידי דאוריתא כשרוצים לאכלו מזהר זהירי אבל למכור לא דלא חיישי אלפני עור. וכל שכן בארצות האל, שהישמעאלים גרים שם, וישמעאל מגעו שלא בכונה מותר בשתיה דלאו עובד ע"ז הוא וכדברי הר"ם ז"ל.
[ישמעאלים] 
<b>מסכת</b> ברכות פרק אלו דברים (נב, ב) גבי אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים דסתם מסיבתם לע"ז. כתב גאון ז"ל הני ישמעאלים דאנן ביניהו לא קא חזינן מסיבתם לע"ז ומברכין על בשמים שלהן, עד כאן. ואם תאמר שהוא עובד ע"ז רוצה לומר למרקוליס, וכמו שכתב רבי אברהם בן עזרא בפירוש דניאל, מכל מקום אינו מנסך שהיין חרם הוא לו בכל נימוסיו. וכל כיוצא בזה מקום שאין לחוש אין חוששין, וכדאמרינן פרק כל הצלמים (ע"ז מא, א), אמר רבה מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין, מאי טעמא למפלחינהו עבדי ליה. וכן פרק השוכר את הפועלים (ע"ז סה, א), רב יהודה שדר ליה קרבנא לאבי דרבו ביום אידו, אמר קים לי בגויה דלא פלח לע"ז, וכן רבא לאבי שישך. ואף על גב דלגבי אבי דרבו אמרינן גר תושב הוה, גבי בי שישך לא אמרינן. וכן בירושלמי מסכת שקלים פרק מעות (פ"ז ה"ב), כד בר נש דצפורי אזל בעא למזבן קופד מן טבחא ולא בעא טבחא לזבוני ליה. אזל אמר לחד ארמאי זיל זבין לי את דלא בעא טבחא לזבוני לי דאימר תגרא אית לי בהדאי. אזל ארמאי זבן ליה. שאליה מי נסבת על כרחיה. א"ל אין בעל כרחיה. א"ל האי ודאי לאו נבלה יהבי לך. פירוש ישראל לנכרי נבלה יהיב ליה תחלה, וכשאין לו אלא כשרה על כרחו יתן לו כשרה. רבי ירמיה אמר בשם רבי חנינא, מעשה בא לפני ר' אמר לאו כל כמיניה שיאסור מקולין דצפורי. כלומר אף על גב דלא יהיב בעל כרחיה לא מתסר. פירוש קופד מין בשר. תוספתא מסכת מכשירין פרק (ד) [ג] (ה"ב), רבי יהושע בן פרידא אומר חטין הבאות מאלכסנדריא טמאות מפני אנטיליא שלהן, אמרו חכמין א"כ יהו טמאין ליהושע בן פרידא וטהורות לכל ישראל. וכן קים ליה בגויה מלתא היא בין באיסור בין בממון, וכבר זכרנוהו פרק עשירי.
[מנהגים שנהגו מטעם קים לן] 
<b>ואומר</b> אני שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורין מפורסמין ואין רוב העם שמים על לב, ואין לומר על רובן טעם של התר אלא משום קים לן. כגון הא דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מא, א), אסור לאדם שיקדש האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. וכן פרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א), נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וכו'. וכבר זכרנוהו פרק עשירי. מסכת ע"ז (ב, א), לפני אידיהן של גוים וכו'. וכן זכרנוהו פרק עשירי. וכן לא תתן להם מתנת חנם (ע"ז כ, א) וכיוצא בהם.
<b>וכן</b> הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאוין. ושמעתי במצרים מפי ה"ר שמואל ז"ל אחד מבני בניו של הר"ם במז"ל, שכשהר"ם ז"ל היה חותם שמו באגרת שלוחה היה מסיים, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוים פלוני. אמרתי לו דרך חצי נחמה, שמא הרב ז"ל היה מוכרח לעמוד שם שהרי היה רופא למלך מצרים, וכענין ששנינו סוף פרק מרובה (ב"ק פג, א) באבטולס ב"ר ראובן שהתירו לו לספר קומי מפני שהיה קרוב למלכות. ויש מפרשים שמה שאסרה תורה לשוב בדרך הזה עוד, אינו אלא על דרך המדבר ים סוף, כמו וזה לכם הטמא (ויקרא יא, כט), וזולתם טהורים, וכן החדש הזה (שמות יב, ב), ולזה עבר ניסן בניסן ולא הודו לו. מסכת שבת פ"ק (יט, א) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת, ודוקא לדבר הרשות. אדם אחד מאלף אינו נזהר בהם.
<b>וכן</b> (ע"ז כב, א - ב), אין מעמידים בהמה בפונדקאות של גוים, ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן. וכתב בעל התרומה ז"ל דשמא האידנא אין חשודין על הרביעה. ומיהו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים דאמרינן (ע"ז יד, ב ופסחים נג, א), מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים, שלמים ושבורים, וסוס מותר. כל מי שעבר בזה קונסין אותו, וכן הוא בירושלמי (ע"ז פ"א ה"ו ופסחים פ"ד ה"ג) עבר ומכר קונסין לו, כשם שקונסין לו להלכה כך קונסין לו למנהג. חד בר נש זבין גמלא אתא עובדא קומי ריש לקיש וקנסיה ברופלא בגין דיחזיר גמלא. אמר רבי אבון לסרסור קנס, והוו צווחין לבריה בריה דמסרסר לארמאה. פירוש ברופלא הוא שור הבר ונקרא בע"ז גאמוז. רב הונא זבין ההוא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי, אמר ליה אימר לשחיטה זבנה. כתב רבי אפרים ז"ל דוקא בסתם אבל בידוע דלרידיא זבין אסור, והאי דאמר ליה אימר לשחיטה זבנה מיירי בקצב, אבל גברא דזבין לרדיא אפילו על מנת לשחוט אין מוכרין לו. גם מועטים הם הנזהרים בזה מאותם שראיתי.
<b>וכן</b> פרק האיש מקדש גבי נתקדשה לדעת אביה (קידושין מד, א) דפסק הלכה הוא נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה. וכן פסקו רוב הגאונים ז"ל. ובא רבינו ניסים ז"ל והביא טעם להתרה, דבר זה לשונו, אשכחן בהלכות גדולות בסוף הלכות קדושין דכתיב הכין, וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים, ואינסבה על אמה או אחיה, שאלתיה למילתא קמי רבנן ואמרו שפיר דמי ושפיר עבדת אמה, דנישואין תקינו רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מקדש לה קדושין דאוריתא ואי לא מינסבא דתקנתא דרבנן הוא, וכמה דגדלה גדלי נישואין דילה וכי אתי אב לא צריך לקדושה, עד כאן. ושמא הירושלמי (קידושין פ"ב ה"א) מסייע ליה, דאמרינן קדשה לדעת והכניסה שלא לדעת, זה היה מעשה, ובא אביה והוציאה מגיונה, אמר ריש לקיש לאו כל כמינה להשיא עצמה להפסיד מעשה ידיה לאביה. ואנן נימא קיים לן דאביה לא חייש במעשה ידיה.
<b>וכן</b> המקדש גרושת או אלמנת חבירו בתוך שלשה חדשים וברח, דאמרינן (יבמות לז, א) ערוקיה מסתייעיה, ומיהו משמע בדיעבד לחוד. אבל רבינו יחיאל דפריש ז"ל הוא שהורה לכתחלה להשיא לו עצה לברוח, דהכי מוכח מפי' רש"י ז"ל שפירש ערוקיה מסתייעיה, דכיון דברח קיימא לן שאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן. כתב הר"ם ז"ל (גירושין פי"א הכ"ד), המארס בתוך התשעים יום מנדים אותו, ארס וברח אין מנדים, כנס בתוך תשעים מפרישים אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם אשתו. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דוקא קדש אבל כנס לא סגי ליה בלא גרושין, ונראה לי שמפרישין אותו אחר תשעים כמו הימים שעמד עמה בתוך התשעים, דאם [לא] כן מה הפסיד כשבעל באיסור, ומתני' דקתני (יבמות מה, ב) בבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהוא יבמה, ואם יתן לה גט נאסרה עליו. גם לא הודה על מה שכתב (הרמב"ם שם הכ"ח) במניקה נשאה וברח ולאחר זמן בא ישב עם אשתו.
<b>וכן</b> מה ששנינו (גיטין לו, א), נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ואם כן למה קצת קהלות נוהגין להשביע ולהחרים על דעת המקום ועל דעת הנאמנים ואחר כך מתירין הכל. זה אינו אלא משום דקים לן שלא תלו השבועה או החרם לדעת אחרים אלא לעניין משמעות הלשון, שלא יוכלו לרמות ולומר כך היה בלבי וזו היתה כונתי, והם שייכי בשבועה ונאמר שעל דעתם הודר ועל דעתם הותר, ואלו החרימו או השביעו על דעת קהלות הרחוקות וכיוצא בו לאו כל כמיניהו. ושמא יהיה סיוע לזה דאמרינן רבי יהושע אמר קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ונדרה בת אחת עשרה שנה ויום אחד והיודעת לשם מי נדרה אף על פי שאין נישואיה דבר תורה ונדרה נדר דבר תורה בעלה מפר לה כדאיתא פרק אלמנה ניזונת (כתובות קא, א). וטעמא דמלתא כדר' פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, כלומר דקים לן דסתמא כאלו נדרה על תנאי בעלה. כתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים איפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל. כתב הר"ב הערוך, מלת שבע, בתשובת רב שר שלום משמיה דרב יהודה גאון ז"ל הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו הפרה לעולם.
<b>וכן</b> עוף שחרטומו רחב, כתב ה"ר זרחיה ז"ל שהוא טהור דסתמא לא דריס.
<b>נמצא</b> שדור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורין כיוצא באלו שאין לחוש לסבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירין אותו.
<b>וכן</b> תמצא שיש דברים שהניחום קצת בלא טעם, כעניין טבילת בעלי קריין לתפלה שהסכימו עליה הרב אלפסי ז"ל, ורבינו האיי ורש"י ז"ל בספר איסור והתר. וכן הרבה מן הלועזים, שהניחו רחיצת רגלים ב[תפילת] שחרית, ואמרינן פרק במה טומנין (שבת נ, ב), חייב אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום, בשביל קונהו, שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל יי למענהו. והר"ם ז"ל פסק אותה (תפלה פ"ד ה"ג), אבל בענין הטבילה לא הסכים, וכבר הארכנו בו ת"ל בספר בתי הנפש.
<b>וכן</b> מה ששנינו פרק אין מעמידין (ע"ז לט, ב), יושב ישראל בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש ואע"ג דאיכא דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה דכיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מרתת. אם כן היכא דליכא למיחש לאיסור הוא מה שנמצא כתוב בספר המצות הקצר, אומר (הרב אלפס) [הר"ף] שיש מקומות שמעמידים הגבינים בפרחים ובאותן המקומות אין נוהגין איסור בגבינה. וכתב בסוף, מ"מ אין להקל מפני שנאסר במניין.
<b>פרק</b> ביצה שנולדה (ביצה ה, א), כל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו דכתיב (דברים ה, כז) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם. וזה הן בדאוריתא וזה הן בדרבנן כדאיתא התם, עד כאן.
<b>וכן</b> יש גאונים זולתו שמתירין אותה על זה הדרך גם כן, וכמו שנראה ממה שכתב הר"ם ז"ל הלכות מאכלות פרק (ד) [ג] (הי"ד), שכתב שמקצת מן הגאונים אוסרין אותה מכלל שמקצתם מתירין. וכן בספר העתים, חלב שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו ולא בשלו הגוי אלא שהביאו צונן ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ודאי מותר לאוכלו בין חי בין מבושל, בין לעשות גבינה, אבל גבינתם אסורה שמחליקין פניה בשומן חזיר, ויש מחמירין אפילו בחלב, ע"כ. ועל ההיא (ע"ז לה, א) דאי איפשר בלא צחצוחי חלב, פרש"י ז"ל, בין גומות הגבינה נשאר מהחלב ושמא מחלב טמא הוא. מיהו לא מיתעבד מיניה גבינה דקים לן שאינו עומד, וקשיה לר"ת אם כן שאינו עומד לאי זה צורך יערבנו, ופירש דהכי גרסינן אמר רבי ירמיהו לפי שאי איפשר בלא צחצוחי חלב, ולא גרסינן אלא, ורבי ירמיה קא מסיק ואזיל מילתיה דרבי יהושע בן לוי, משום ניקור חיישינן לארס בצחצוחי חלב שבין הנקבים ואפילו יבשה איכא למיחש. וכן משמע בפר"ח דכתב אוטפא קאי ביה זיהרא. ואומ' האידנא ליכא טעם לאסור גבינת הגוים דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי, דטעמא משום ניקור והאידנא לא חיישינן לניקור, לפי שעכשו אין מצויין נחשים בינינו, ומיהו אין לסמוך על זה להתיר גבינת הגוים כיון שנאסרה במניין כדאמרינן לעיל [גזירה חדשה היא] ע"כ. ואבן מיגש ז"ל כתב, ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, דאלו דשחוטה לא יאסר אלא מפני תערובת בשר בחלב, ובעינן שיהיה נותן טעם דדרך בשול אסרה תורה, אבל נבלה דאיסורא היא כיון דאוקומי קא מוקים ליה חשיב ולא בטיל ואפילו במשהו והוה ליה איסורא בעיניה. ולפי מה שהתבאר מסתברא דלדעת בעל ספר העתים ז"ל שהוא הרב אל ברצילוני דהוא הדין אם הגוי חולב לעשות גבינה מאותו חלב לא למוכרו כמות שהוא, והתם לא חיישינן אפילו איכא דבר טמא באותה מדינה, דלאי זה צורך יערבנו, וכמו שכתב רת"ם ז"ל. ופרק כ"ב דברנו בזה מעט. וא"כ איסור גבינה משום עור, ואיסור חלב משם עירוב, אם כן אין להחזיק איסור בכיוצא בזה אם קים ליה בגויה, והנך רואה התר בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו היכא דקים לן שאין שם דבר איסור, כי מה שכתב ספר העתים ז"ל, ואין בכל אותה מדינה דבר טמא, ר"ל שראויה לחלוב שהרי אי איפשר מכלבא וחמורה וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור, כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר מההיא דפרק אין מעמידין (ע"ז לד, ב) גבי ארבא דמוריסא, משום דקיסטא דמוריסא בלומא וקיסטא דחמרא בארבעה. בהר"מ ז"ל הלכות מאכלות אסורות בסיפא (פי"ז הכ"ו), וכזה מורין לכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו גוים דבר האסור, שאין אדם מערב הזול ביקר כדי להשתכר, ע"כ. ועל הכל אני אומר בעל נפש שומר פיו עם שהאמת חביב, ואסור שעיקרו מן התורה זכרנוהו פכ"ב.
<b>נשאל</b> הרשב"א ז"ל, על מה סמכו בארצכם על כוס יין ששתה ממנו הגוי ואחר כך נותנין ממנו לגוי אחר דהא נעשה יין נסך ואסור בהנאה, והשיב מגע גוי ואפילו בפיו עושה יין נסך, ואיני יודע על מה סומכין, אלא שמקילין בדבר זה ושלא מן הדין. והראוי דאפילו שיורי כוסות אסורין בהנאה ואפילו ליתן לפני התרנגולין, וכדגרסינן מסכת ביצה פרק יום טוב שחל וכו' (כא, ב) אמר שמואל מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו, רב אחא בר יעקב אמר אפילו בשבת נמי לא משום שיורי כוסות, כלומר ויטלטל בשבת את הכוס שיש בו אותן שיורין שאינן ראויין לטלטל לפי שאינן חשובין כלום, ואקשינן אי הכי דידן נמי, כלומר לא יטלטל אותן בשבת, ופריק דידן חזו לתרנגולין, ואקשינן דידהו נמי חזו לתרנגולין ופרקי' דידהו איסורי הנאה נינהו, ע"כ.
[עוד בענין הצדוקים] 
<b>נחזור</b> לצדוקים אין טעם לומר שחיטתם אסורה וכן יהיה יינם אסור, שאין זה שוה, שבשחיטה אין בין האוסר והנאסר אמצעי מה שאין כן ביינם, ועוד ששחיטתן אסורה כששחטו שלא בפנינו אבל שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא קלקלו והם אינן נאמנין לומר לא קלקלנו. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק ד' (מהלכות שחיטה הט"ז), ואלו נכרי ששחט אפילו בפני ישראל ובסכין יפה ואפילו גוי קטן, שחיטתו נבלה. וכן אינן מוחזקין לגמרי במחללי שבת. פרק הדר עם הנכרי (עירובין סח, ב) גבי מעשי בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם. כתב שם הר"ם ז"ל (בפיה"מ), צדוקי הוא מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו, ויתבאר מכל זה כי פושעי ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז, מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר וזהו הפסק האמיתי, ע"כ.
<b>וכן</b> אין להחזיקם בבועלי נדות לגמרי וכדאמרינן מסכת נדה פרק בנות כותיים (נדה לג, ב), תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק וניתזה צינורא מפיו [ונפלה לכהן גדול] על בגדיו והריקו פניו של כהן גדול, וקדם אצל אשתו אמרה לו, ר' אף על פי שצדוקיות הן מתיראות הן מהפרושים ומראות דם לחכם, אמר ר' יוסי בקיאין אנו בהם יותר מן הכל והן מראות דם לחכם חוץ מאחת שהיתה בשכונתינו שלא הראתה דם לחכם מיד מתה. ותיפק לו משום צינורא דעם הארץ, אמר אביי בצדוקי חבר. אמר רבא צדוקי חבר בועל דם משוית ליה. אלא אמר רבא רגל הוה וטומאת עם הארץ טהרה שויוה רבנן ברגל דכתיב ויאסוף כל ישראל אל העיר כאיש אחד, הכתוב עשאן כלן חברים. פי' בועל נדה משוית ליה דקתני ומטמאין משכב התחתון כעליון, והר"ם ז"ל קראן פושעי ישראל לא משומדים. ויש הפרש גדול ביניהם כאמרם ז"ל ריש מס' חולין (ה, א), מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ואם הצדוקי אוכל בשר עוף בחלב, הן במקומו של ר' יוסי העמידוהו על דינו והיו אוכלין אותו שאין לו חלב אם וכדאיתא פרק כל הבשר (חולין קטז, א). ומסתברא שיש לחוש אם אחד מהם קדש בת ישראל וכדאמרינן בכותי שקדש הוה עובדא ואצריכה גיטא, וכן כיוצא בזה, נמצא אם כן קולו חומרו.
<b>והצדוקים</b> אינם היום בזמנינו מוסיפים גריעות, אלא שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמעשה שאירע סוף מחזור רס"ז מקהל גדול מהם שהתיהדו ביום אחד במצרים על יד הנגיד רבינו אברהם נר"ו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומה שהם מתחסדים עלינו באוסרם בת האח, חסד הוא להם וטח מראות עיניהם שהרי בכתוב הוא בפירוש (שופטים א, יג) שכלב נתן בתו לעתניאל והוא אחיו הקטן ממנו, האמנם מהכרח הפסוקים יש לומר שהיה אחיו מן האם לבד שכן כתיב (שם) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ובספר דברי הימים (ד, יג) כשמזכיר בני קנז אין שם כלב כלל אלא עתניאל ושריה. וכן לא תמצא בשום מקום כלב בן קנז אלא בן יפונה או בן חצרון, ואחר שהם אחים ואינם מן האב בהכרח אם כן האחוה אינו אלא מן האם, וכן רש"י ז"ל בספר יהושע (טו, יז) כתב אחי כלב מאמו. אבל רבי דוד קמחי ז"ל כתב, ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה והיה שם אבי כלב (בן) יפונה וקנז, שהרבה מצאנו שני שמות לאדם אחד. והנכון אצלי עוד כי קנז היה שם ראש המשפחה והתיחסו בני המשפחה אליו ובאמרו הקניזי או בן קנז הכל אחד, כי רחוק ליחס האדם לבעל אמו ואפילו למשפחת האם, ומה שאמר (דה"י א ב, כג) אלה בני מכיר אבי גלעד יהיה יאיר [בן] בת מכיר, בעבור הערים שהיו ליאיר בארץ הגלעד אמר כן. אבל לדברי חכמינו ז"ל (סוטה יא, ב) נקרא קניזי מפני שהיה חורגו והוא גדלו, וזה מוכרח מפשט הכתובים, וכדאיתא מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (טז, א). וכן אתם קצת דקדוקי עניות שהכל שחוק וקלות ראש, ובאמרם אלי בת האח אסורה, אומר להם שבתם מותרת להם שהרי אינן אוסרין אלא מה שאסרה תורה בפירוש והבת לא אסרה תורה, וכבר ידעת שהיא אסורה מאחת ממדות שהתורה נדרשת בהם והוא מק"ו מבת הבת וכמו שהזכיר הר"ם ריש ספר טהרה (טומאת מת פ"א ה"ב). ודע שאלו אינן אוסרין בת האח אלא שכך למדו מן הכותיים והכותיים למדו זה מהישמעאלים. ולזה כל מי שאינו בתורה שבעל פה אינו בתורה שבכתב וכן כתוב (בראשית כו, ה) חוקותי ותורותי.
<h2>פרק ו</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> השישי: בזכרון עיר אלקים ירושלם, והר הבית, ובית המקדש, ושילה, ובית חניו, ובית פגי, וציון, וחברון, והר סיני
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> מסכת זבחים פרק בתרא (קיח, ב) תנו רבנן ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת, ימי אהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו, ימי אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע, חרבה נוב ובאו לגבעון. והסדר היה כך, משנכנסו לארץ עמד האהל בגלגל י"ד שנה ומשם באו לשילה, והיה לשם בית אבנים בלא תקרה וכדאיתא במתניתין (שם קיב, ב), אלא שפרשו עליו יריעות המשכן. ועמד המשכן בין נוב וגבעון נ"ז שנה, ומגבעון באו לירושלם. וכשנבנה בית המקדש בירושלם נאסרו כל המקומות כלן לבנות בהם בית לשם יתברך ולהקריב בהם קרבן. ואין בית לדורות אלא ירושלם בלבד ובהר המוריה, וזהו שאמרו (שם) באו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להם עוד התר, והיא היתה נחלה. ופירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ שם) נקרא ירושלם נחלה לעמידת קדושתה לעולם, ועליה אמר שהשם ישמור העם הזה אשר בחר בו במקום ההוא שבחר בו גם כן, שנאמר (תהילים קלב, יג) כי בחר יי' בציון, (שם קלה, ד) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, (שם צד, יד) כי לא יטוש יי' עמו, ובאר גודל מעלתה ואמר (שם קלב, יב) זאת מנוחתי עדי עד.
[משכן שילה] 
<b>עוד</b> מסכת זבחים פרק בתרא (קיח, ב), בארבעה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, וכלן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום. ומקשינן והכתיב (תהילים עח, ס) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם, וכתיב (שם שם סז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ומסיק הכי נמי רצועה היתה יוצאה מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, כדאמר רבי חמא בר חנינא רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובו היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה. כתב רש"י בספר יהושע (יח, יד) נמצא רוחב גבול בנימין נוטל כל רוחב הארץ שבין יהודה לאפרים, גבול דרומי שלו עם גבול צפוני של יהודה ושם היתה ירושלם כמו שנאמר למטה בענין, לפיכך היו לשני שבטים חלק בה. וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעים זה בזה, ושם היתה שילה בחלק אפרים כמו שנאמר ויטוש משכן שילה וגומר, ואף לבנימין היה חלק בו וכדאיתא בשחיטת (חולין) [קדשים] (זבחים שם). איכה רבתי (פרשה ב) מה אעידך, בכמה מקומות נועדתי בהם, באהל מועד, בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון, בבית עולמים שנים. פרק אי זהו מקומן (זבחים נד, א) ואי אמרת לא היה לו יסוד, באוירא בעלמא הוא דקא עביד. אמר רב נחמן בר יצחק אמור כך התנו, אוירא דבנימין קרקע דיהודה. מסכת מגלה פרק בני העיר (כו, א) במאי קא מפלגי, ת"ק סבר לא נתחלקה ירושלם לשבטים, ורבי יהודה סבר נתחלקה לשבטים. ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית והלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה לחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה.
<b>מסכת</b> זבחים פרק בתרא (קיב, ב) באו לשילה ונאסרו הבמות. לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים ויריעות מלמעלן, ונפקא ליה בגמרא (שם קיח, א) מדכתיב (שמואל א א, כד) בית יי' שילה אלמא בית הוא, וכתיב (תהילים עח, ס) ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם, אלמא אהל הוא, מלמד שלא היה שם תקרה אלא בית של אבנים ויריעות מלמעלה. תוספתא מסכת מגלה פרק קמא (הי"ג) שילה בניין של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, ירושלם בניין של אבנים מלמטה ותקרה מלמעלה. עוד מסכת זבחים פרק בתרא (קיב, ב) עד שלא הוקם המשכן היה הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים.
[מעלת ירושלים] 
<b>תוספתא</b> מסכת כלים פרק קמא (ה"י) מפתח ירושלם עד פתח הר הבית [מחנה ישראל, מפתח הר הבית] עד שערי ניקנור מחנה לויה, משערי ניקנור ולפנים מחנה שכינה. וכן הביא הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הי"א). וכנגדן לדורות, מפתח ירושלם עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור מחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. וכן כתוב בספר המצות (מל"ת עז) לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים שהוא תחלת עזרת ישראל, והוא תחלת העזרה המוגבלת מקפ"ז וכמו שנבאר בג"ה. פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פו, ב) שלשה בתי דינין היו שם אחד על פתח הר הבית, ואחד על פתח העזרה, ואחד בלשכת הגזית.
<b>מסכת</b> מגלה פ"ק (י, א) קדושת ירושלם אין אחריה התר, כלומר שקדושתה קדושת עולם. בתורה (דה"ב ג, א) הר המוריה, וארצה היא ארץ המוריה (בראשית כב, ב). מה שהזכירו חז"ל (פסחים מט, א) מן הצופים ולפנים וכו', מסתברא שהוא מהמקום שיכול אדם לראות ירושלם, שהרי מאשר ירושלם הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאי זה צד שתבא אליה יותר מכחצי שעה, והמקום אשר תראהו משם הוא הנקרא צופים. וזהו שאמרו במגלת קינות (איכה רבה ספ"ה) פעם אחת היו עולין לירושלם וכיון שהגיעו לצופים קרעו את בגדיהם.
<b>פרק</b> החליל (סוכה נא, ב) מי שלא ראה ירושלם בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין יפה מעולם. פרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלם ואחד כל העולם כלו. סוף מסכת כתובות (קי, ב) הכל מעלין לירושלם. תוספתא מסכת שקלים פ"ב (הי"ג) כל המטבעות היו יוצאות בירושלם. איכה רבתי שרתי במדינות עיר שטבעה יוצא מסוף העולם ועד סופו. עוד שם (פרשה ב) רבי פנחס בשם רבי הושעיא ד' מאות ושמונים ואחת בתי כנסיות היו בירושלם חוץ מבית המקדש, כמנין מלאת"י, וכלן עלה נבוזראדן והחריבן, וכלן עלה אספסינוס והחריבן. עוד שם (פרשה ד) בני ציון היקרים, מה היתה יקרתן, עירוני שנשא ירושלמית היה נותן משקלה זהב, ירושלמי שנשא עירוניתה היתה נותנת משקלה זהב.
<b>מסכת</b> יומא פ"ק (ט, א) מאי דכתיב (משלי י, כז) יראת יי' תוסיף ימים, זה מקדש ראשון שעמד ד' מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים, ושנות רשעים תקצרנה זה מקדש שני שעמד ד' מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. עוד שם (ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברים עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, מקדש שני מפני שנאת חנם. פרק יש בכור לנחלה (בכורות נ, א) אמר רבי אושעיה בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני כסף וזהב של ירושלם, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שמותר שנאמר (יחזקאל ז, כב) ובאו בה פריצים וחללוה. ירושלם הויא רובא דעלמא, אלא אמר אביי בקשו לגנוז דינרא הדריאנא טרינא שיפא מפני טבעא של ירושלם, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שנאמר ובאו בה פריצים. סוף מסכת כתובות (קיא, ב) אמר רבי חייא ברבי יוסי עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלם שנאמר (תהילים עב, טז) ויציצו מעיר כעשב הארץ, ואין עיר אלא ירושלם שנאמר (מלכים א יא, לב) העיר בחרתי בה.
<b>מסכת</b> יומא סוף פרק שני שעירי יום הכפורים (סח, א) ומסכת זבחים סוף פרק טבול יום (קה, ב) רבי אליעזר אומר נאמר כאן מחוץ למחנה ונאמר להלן מחוץ למחנה, מה כאן חוץ לשלש מחנות אף להלן חוץ לשלש מחנות, ומה להלן במזרחה של ירושלם אף כאן במזרחה של ירושלם. אלא לרבנן היכא שריף להו, כדתניא היכן נשרפין לצפונה של ירושלם, רבי יוסי הגלילי אומר אבית הדשן הן נשרפין. ורבי יוסי לא פליג אדרבנן [אלא] דמקום שריפתן הוא הנקרא בית הדשן. וזה המקום היה לפרים הנשרפין ושעירים הנשרפים בזמן שהן נשרפין כמצותן, והפר של יום הכפורים, ופר הבא על המצות, ופר העלם דבר של צבור, ושעירי יום הכפורים. אבל הפרה היתה נשרפת בהר המשחה, וכדאמרינן מסכת פרה פ"ג (מ"ו) כבש היו עושין מירושלם להר המשחה, פרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה והוא במזרחה של ירושלם. עוד היום מקובל המקום ההוא, והוא צפוני לקבר חולדה כמטחוי קשת שפל ממנו מעט. וכן מקובל בית הדשן לצפון ירושלם כמרוצת הסוס והוא תל קטן ונמוך הרבה. ובבית עולמים, חוץ לירושלם הוא חוץ לשלש מחנות.
<b>פרק</b> מי שהיה נשוי (כתובות צג, ב) וכך היו כותבים בירושלם שעות, אבל זולתו, קדימת שעות אע"פ שיהיה יודע למי כתב תחלה אין זה קדימה, וכדאמרינן (שם צד, ב) אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסיה לרמי בר חמא, לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא. אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה, אתא רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסיה. אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר מאי טעמא עבד מר הכי. אמר ליה ומר מאי טעמא עבד הכי. אמר ליה דקדים. אמר ליה אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות, אלא מר מאי טעמא עבד הכי. אמר ליה שודא דדייני אמר ליה אנא נמי שודא דדייני. אמר ליה חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה. פרש"י ז"ל (שם) אטו בירושלם וכו', וכיון דלא הקפידו בני המקום לכתוב שעות גלו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם לבו ביום ושניהם שוים. שודא דדייני, ונראה לי שזה חביב לה וקדמה ומסרה לו תחלה, דהאי עובדא לא נודע למי מסרה תחלה שטר המתנה, דאלו במסירה איכא קדימה כרבי אלעזר דאמר (גיטין ג, ב) עידי מסירה כרתי, אבל בחתימה ליכא קדימה דרבי מאיר הוא דאמר עידי חתימה כרתי. ובזה טעה רב ששת דהא לאו בירושלם יתבינן דיהא דין קדימה בכתיבה לבו ביום אלא שניהם שוין, והוא לא בא אלא מטעם קדימה. אנא דיינא על פי ראש גלות הישיבה. ועל שני שטרות היוצאין ביום אחד (שם צד, א), רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. ולמסקנא דבמקרקעי כשמואל ובהלואה כרב משום ממון המוטל בספק.
<b>תוספתא</b> מסכת נגעים פרק ו' (ה"ב) רבי נתן אומר אף אין בה משום סורר ומורה, שנאמר (דברים כא, יט) והוציאו אותו אל זקני עירו, פרט לירושלם שהוא של ישראל. ואין נטעת, ולא נחרשת, ולא נזרעת, ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגנת הורדים שהיתה מימות נביאים הראשונים, ואין מלינין בה את המת, ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם, ואין משכירין בתוכה בתים. וכן פסק הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הי"ד). ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ולא נחרשת. ופי' ז"ל שמא תסרח. נראה מכאן שאם היה בירושלם היום דקל, שלולבו פסול, וכיוצא בזה, והוה ליה מצוה הבאה בעבירה, כענין שאמרו (ב"ק צד, א) הרי שגזל סאה אין זה מברך אלא מנאץ, ושמא יש חילוק בין נטעו ישראל לנטעו גוי כענין שאמרו בשביעית. פרק מרובה (ב"ק פב, ב) וסוף מסכת ערכין (לב, ב) עשרה דברים נאמרו בירושלם. מסכת מגלה פרק בני העיר (כו, א) ומסכת יומא פרק קמא (יב, א) אין משכירין בתים בירושלם לפי שאינן שלהם. ומסתברא שמאלו הקדושות קצתם נוהגות שם היום, וכמו שבארנו פרק מ"א בענין כרם רבעי עולה לירושלם, וכל שכן אלו דברים שהם מעיקר קדושת העיר וקדושתה לעולם עומדת. אבל אין משכירין בתים בירושלם מסתברא שאינו אלא בזמן הבית כדאמרינן (יומא ומגילה שם) ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף לא מטות, לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזכנין נוטלין אותם בזרוע. וכן הדין נמי באין עושין כבשונות בירושלם, מפני העשן שמשחיר החומה וגנאי הוא כמו שפרש"י ז"ל (ב"ק שם). וכן אין מגדלין תרנגולין מפני הקדשים. ואין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים מפני אהל הטומאה, הני וכיוצא בהם. תוספתא מסכת מעשר שני פרק קמא (הי"א) אין משכירין בתים בירושלם מפני שהן של שבטים, וכן הוא פסק הלכה ירושלם לא נחלקה לשבטים, כת"ק דרבי יהודה דלעיל.
<b>פרק</b> כיצד צולין (פסחים עה, ב) ירושלם אין פודין בה מעשר שני. מסכת סוטה פרק בתרא (מה, ב) אין ירושלם מביאה עגלה ערופה. מסכת עירובין פ"ק (ו, א) ופרק בתרא (קא, א) ירושלם אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים, פירוש רשות הרבים מכוון משער לשער ויש בה דריסת ששים רבוא ורוחב שש עשרה, ואלמלא שנועלין דלתותיה בכל לילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אבל נעילת דלתות משויא לה כחצר של רבים ומערבין את כולה וכל זמן שלא עירבו הויא כרמלית.
<b>מסכת</b> כלים פרק קמא (משנה ו - ט) שהזכיר עשר קדושות, כולם הם לפנים בירושלם, דאלו עם הראשונה עשתי עשר נינהו. תוספתא מסכת בבא בתרא סוף פ"ק (ה"ז) קברי בית דוד וקברי חולדה הנביאה היו בירושלם לא נגע בהם אדם מעולם. אמר ליה משם ראיה, מחילה היתה להם והיתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון.
<b>פרק</b> המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב) מאי כל מקראיה (ישעיה ד, ה), אמר רבה אמר רבי יוחנן לא כירושלם שבעולם הזה ירושלם של העולם הבא, של העולם הזה כל מי שרוצה לעלות יעלה, של העולם הבא אין עולין לה אלה במזומנין לה. מסכת תענית פרק קמא (ה, א) אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק מאי דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבא בעיר. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין הקב"ה נכנס בירושלם של מעלה עד שתבנה ירושלם של מטה. אמר ליה ומי איכא ירושלם למעלה. אמר ליה אין דכתיב (תהלים קכב, ג) ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. ואין ספק שירושלם וציון ובית המקדש וארץ ישראל כולה כלם קדושין ובתוכם יי'. ירושלמי פרק מרובה (ב"ק פ"ז ה"ז) אמר רבי יהושע ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, עיר שהיא מחברת את ישראל זה לזה. מסכת שבועות פרק ידיעות (טו, ב) אין בנין הבית דוחה י"ט. אמר אביי אין בונין בית המקדש בלילה. פרק אין בין המודר הנאה (נדרים לט, ב) שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן, תורה, ותשובה, גן עדן, כסא הכבוד, ובית המקדש ושמו של משיח. גרסינן בספרי (פרשת דברים פ"א) בארץ חדרך (זכריה ט, א) דרש רבי יהודה בר' אלעאי זהו משיח שהוא חד לאומות ורך לישראל. אמר ליה רבי יהודה בר דרמסקית עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך, ומה אני מקיים ודמשק מנוחתו, שעתידה ירושלם להיות עד דמשק, ואין מנוחה אלא ירושלם דכתיב (תהלים קלב, יד) זאת מנוחתי עדי עד. אמר ליה ומה אתה מקיים (ירמיה ל, יח) ונבנתה העיר על תלה. אמר ליה שאינה עתידה לזוז ממקומה.
[קדושת הבית לעולם] 
<b>מסכת</b> זבחים פרק השוחט והמעלה בחוץ (קז, ב) אתמר המעלה בחוץ בזמן הזה, רבי יוחנן אמר חייב, ור"ל אמר פטור. כתב הר"ם ז"ל ספר המצות (מצות עשה) [מל"ת] (צ) הלכה כרבי יוחנן כי הוא ראוי ליקרב, שהשרש האמתי אצלנו מקריבין אף על פי שאין בית. מסכת עדיות פרק בתרא (פ"ח מ"ו) אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית. (זבחים סב, א) אמר רבה אמר רבי יוחנן ג' נביאים עלו מן הגולה, ואחד העיד שמקריבין אף על פי שאין בית, ובמתניתא תנא רבי אליעזר בן יעקב אומר ג' נביאים עלו מן הגולה [וכו'], כתב ה"ב העטור ז"ל ובכל מקום הלכה כר' יוחנן, וקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. תוספתא (עדויות פ"ג ה"ג) אמר רבי יהושע שמעתי ששוחטים [אע"פ שאין פתחים].
<b>ומיהו</b> אין המעלה חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, ואף על פי שהוא בחוץ, שנאמר (בראשית ח, כ) ויבן נח מזבח ליי' וכדרבי יוסי פרק השוחט והמעלה בחוץ (זבחים קח, ב). כתב ה"ב התרומה ז"ל השוחט בחוץ מיירי כגון שבנה מזבח במקומו בפנים דאי לאו הכי אינו חייב בחוץ. ומה שחייב על טמאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג עולה ויורד, פי' טמאת מקדש, טמא באב הטומאה שנכנס למקדש. פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) מחוסר כפורים שנכנס לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאין. מסכת מכות (יד, ב) הבא אל המקדש טמא, כתוב עונש וכתוב אזהרה, עונש (במדבר יט, יג) את מקדש יי' טמא ונכרתה, אזהרה (שם ה, ג) ולא יטמאו (עוד) את מחניהם. ריש פרק ידיעות הטומאה (שבועות יד, ב) בעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקדש אלמא קדושת הבית לעולם.
<b>אחר</b> שהענין כן, הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת, והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל. גם כי אמר אלי בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק יש בקרבנות (יד, א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין הקרבנות בטומאה. וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט, א) נטמא קהל או רובו, או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור, יעשה בטומאה. כתב עליהם הר"ם ז"ל (פיהמ"ש פסחים פ"ז מ"ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה. ומסכת יומא פ"ק (ו, ב) איתמר טומאת מת, רב נחמן אמר התר היא בצבור, רב ששת אמר דחויה היא בצבור. וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת. אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהם לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה, ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה, שלא נדחית אלא טומאת מת בלבד, והוא גזרת הכתוב שנאמר (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. מסכת זבין פ"ד (מ"ו) המת מטמא באהל ומטמא טומאת שבעה, מה שאין הזב מטמא. כלומר שטמא מת טעון הזאה שלישי ושביעי מה שאין כן בזב, והזב וכיוצא בו אינן טעונין אלא ביאת המים בלבד. הרי לטומאה חמורה לא נקפיד, ולשאר טמאות יש להם תקנה. כתב ה"ב התרומה ז"ל הילכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני בתוכה אם בנה מזבח, אבל לא בנה מזבח לא. והנה כבר אמרו ז"ל (זבחים כט, א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו.
<b>מסכת</b> יבמות פרק קמא (ז, ב) מאי (עיר) [חצר] חדשה, שחדשו דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. אם כן אין לנו לקרב מפתח הר הבית ולפנים כי משם והלאה הוא מחנה לויה, וכדאיתא בתוספתא לעיל, ועדיין נאריך בזה בג"ה. כתב הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ו' (הט"ז) ולמה אני אומר במקדש ובירושלם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבא לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינה בטלה והרי הוא אומר (ויקרא כו, לא) והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרת מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה, הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על דרך שבארנו בהלכות תרומה. והכי איתא פרק השוחט והמעלה בחוץ (זבחים קז, ב) המעלה בחוץ בזמן הזה רבי יוחנן אמר חייב, קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.
<b>עוד</b> על ההיא דפרק הרואה (ברכות נד, א) כתב ז"ל פרק ז' (מבית הבחירה ה"ז) אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו, לא יכנס אלא במקום שמותר ליכנס שם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר (ויקרא כו, ב) את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מוראת מקדש לעולם. מסכת יבמות פרק קמא (ו, ב) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מניין, ת"ל ואת שבתותי תשמורו. מיהו פרק הערל (יבמות עט, ב) גבי נתינים אלו גבעונים, אמרינן בימי ר' בקשו להתירם א"ל רבי חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר. ופלוגתא דרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חלק עדה לעולם אסור חלק מזבח כשהמקדש קיים אסור אינו קיים מותר.
<b>מסכת</b> משקין סוף פ"ק (ט, א) אותה שנה לא עשו יום הכפורים ומאי דרוש ק"ו, ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד ושבת דאיסור סקילה דוחה, מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כל שכן.
<b>מסכת</b> יומא פרק הוציאו לו (נג, ב) רבי יהודה בן לקיש אומר ארון במקומו נגנז, שנאמר (מלכים א ח, ח) ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן המקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה, [ושקיל וטרי ומסיק וידעו ביחוד ששם ארון נגנז ובלשכת בית העצים נגנז] אם כן לא ירד ארון לבבל.
<b>ריש</b> פרק טרף בקלפי (יומא לט, ב) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים [של זהב] והם מוציאין פירותיהם בזמניהם.
<b>תורת</b> כהנים (מצורע ה פרשתא א) תורת המצורע נוהגת לבית עולמים תהיה בזמן הזה, כלומר דבזמן הזה נמי מטהרין את המצורע אע"ג דאין בית המקדש קיים, דהא רבי טרפון אומר בזה טהרתי שלשה מצורעים. ורבי טרפון כהן היה ובגבולין הוה כדאיתא מסכת פסחים סוף פרק אלו דברים (עב, ב) מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש, לשחרית מצאו ר"ג אמר ליה מפני מה לא באת אמש לבית המדרש. אמר ליה עבודה עבדתי. אמר ליה כל דבריך אינן אלא תימה, וכי עבודה בזמן הזה מניין. אמר ליה הרי הוא אומר עבודת מתנה עשו עבודת מתנה בגבולין כעבודה בבית המקדש. תוספתא מסכת נגעים פרק ח' (ה"ג) אמר רבי יהודה שבתי היתה והלכתי אחרי רבי טרפון בביתו. אמר ליה יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו, פשט ידו לחלון ונתן לי ממנה מקל. אמר לי יהודה בני בזו טהרתי ג' מצורעין, ולמדתי בה שבע הלכות וכו', ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרין בגבולין.
[כהנים בזה"ז] 
<b>מזה</b> יש לי ראיה על הכהן, שהרי אנו רואין שהן נוהגין הנאה בתרומה טמאה, ואוכלין חלה דרבנן, ומברכין על ברכת כהנים, וישראל הנשוי לכהנת בנה פטור מן הבכורה, ר"ל מפדיון חמש סלעים, גם אוכל המתנות בשביל אשתו. גם הכהן אינו מטמא אלא לקרובים ולמת מצוה ולנשיא, דתניא (תו"כ אמור ח פרשתא א) בעמיו, בזמן שעמיו שם אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. (עירובין יז, ב) איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברים, קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. וכן לנשיא אע"פ שאינו מת מצוה, כדאמרינן פרק (אלמנה ניזונית) [הנושא את האשה] (כתובות קג, ב) אותו היום שמת ר' בטלה כהונה, והיינו דאמרינן מסכת פסחים (ע, ב) כגון שמת נשיא ואיטמא להו רוב צבור. ירושלמי (ברכות פ"ג ה"א) כד מך רבי יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא, דחף רבי חייא בר בא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דצפורין וסאביה. ושואל הירושלמי תלמיד אצל רבו מאי, ולא איפשיטא.
<b>גם</b> שאינו מחזיר גרושתו, ונוהג איסור בחלוצה. מסכת סנהדרין (ה, ב) רבי חזייה לההוא דהוה קאי בבית הקברות. אמר ליה לאו בן איש פלוני כהן אתה. אמר ליה אבא גבה עינים היה נתן עיניו בגרושה וחללו. פרק האשה שנתארמלה בסיפא (כתובות כז, א) עיר שכבשו כרכום כל כהנות שבתוכו פסולות אלא בעדים, וזה אפילו עבד אפילו שפחה דלאו דידה. (שם) המגרש אשתו לא תנשא בשכונתו, ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, וכפר קטן כשכונה דמי. גם שפודין מידן הבכורות והם גובין ה' סלעים, ומקפידין על הפרעון וכמו שזכרנו פרק י"ו, והרבה כיוצא בזה.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות איסורי ביאה (פ"כ ה"א) כל הכהנים שבזמן הזה בחזקה הם כהנים, ואינן אוכלין אלא בקדשי הגבול והוא שתהיה תרומה של דבריהם, אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. (שם ה"ב) איזהו כהן מיוחס זה שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן בן פלוני כהן בן איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששמש על גבי המזבח. והיום אנה נמצאהו, שהרי על ספר יוחסין אמרו מסכת פסחים פרק תמיד (סב, ב) מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של החכמים וכהה מאור עיניהם.
<b>מסכת</b> תענית פרק סדר תעניות (יז, א) ת"ר מפני מה אמרו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים, שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותן. ומפני מה אמרו אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה מפני שהם עסוקים בעבודה. מכאן אמרו כהן המכיר משמרתו בזמן הזה (פירוש שבוע שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועין, כלומר שיודע שקבעו עצמו לעולם ביום ראשון, אסור לו לשתות כל אותו היום) ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל אותו היום כלו, מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל אותה שבת, אינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועים הם אסור לשתות יין כל השנה כולה. רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. אמר אביי כמאן שתו האידנא חמרא כהני, כרבי. כלומר, והלא אין להם זמן ביאה אלא בימים, שמא תכבד העבודה וכו'. מכאן אמרו כהן המכיר משמרתו בזמן הזה, פירוש שבוע שלו, ויודע שבתי אבותיו קבועים, כלומר שיודע שקבעו עצמן לעולם ביום ראשון, אסור לו לשתות כל אותו היום, דאף על גב דהאידנא ליכא עבודה אפילו הכי זמן ביאה הוא לדידיה. והאי דקאמר מכאן אמרו, ה"ק מדחיישינן לאנשי משמר שמא תכבד העבודה ואסרינן להו שלא ביומן הם, הכי האידנא נמי אסרינן להו אף על גב דליכא עבודה, שמא יבנה בית המקדש ויצטרך לעבודתו. ר' אומר, אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם, פירוש אפילו מכיר משמרתו ובית אבותיו שהם קבועים לעולם אסור, מה טעם כשיבנה בית המקדש בשעת הרגל יהיו כל המשמרות שוות בו, אי נמי שלא יזכה מי שהיה במשמרתו לשמש ותחזור עליו העבודה, ויאמר אשתקד מי לא שתיתי יין עכשיו נמי אשתה, אי נמי בעינן כהן הראוי לעבודה וליכא כדאמרינן לקמן (תענית שם ע"ב) לרבנן מיסר אסיר מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש. אלא שתקנתו קלקלתו, כלומר תקנתו שאתה מתקנו לעבודה תהיה קלקלתו שלא יוכל לעמוד בה ויהיה מזיד, ומוטב שנתיר לו ויהיה שוגג. אבל הירושלמי (שם פ"ב הי"א) יש בו פירוש אחר. ואמר אביי כמאן שתו האידנא חמרא כהני כרבי. הרי לך מכל מקום שבזמן הזה יתכן שימצא מי ששומר יחוסו.
<b>וכן</b> סוף פרק עד כמה (בכורות ל, ב) אמר להם רבי יוסי כבוד זקן יהיה מונח במקומו, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמן שאין מוסרין טהרות לכל אדם. פי' סלסול, מעלה.
[גבולות הר הבית] 
<b>נחזור</b> לבית המקדש. מכל מקום צריכין אנו לדעת גדר וגבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש. גרסינן פרק אי זהו מקומן (זבחים נה, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל אין חייבין משום טומאה אלא על אורך קפ"ז על רוחב קל"ה, וזהו מכותל העזרה המזרחית שהוא תחלת עזרת ישראל עד כותל העזרה המערבי, ונבאר זה בג"ה הנה בקצרה ואם שהארכנו בו במקום זולתו.
<b>הר</b> הבית הוא מרובע רבוע מוקף חומה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. ובדברי יחזקאל הנביא (מ, יז - יט) יקרא הר הבית חצר החיצונה והעזרה חצר הפנימית. ואליו חמשה שערים, האחד במזרח לצד הר הזיתים ונקרא שער שושן מפני שעליו שושן הבירה. מסכת מנחות פרק שתי הלחם (צח, א) תנן התם שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה. מאי טעמא רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר כדי שידעו מהיכן באו, וחד אמר כדי שתהא אימת מלכות עליהם. שנים בדרום ונקראים שערי חולדה, ואחד מן הצפון ונקרא טדי, ואחד אל המערב ונקרא שער הקיפונוס. וכלם משמשין כניסה ויציאה חוץ מן הטדי. רוחב כל שער עשר באמה וגבהו עשרים ויש להם דלתות וכדאיתא מסכת מדות פרק ב' (מ"ג) כל הפתחים שהיו שם גבהן עשרים אמה ורחבן עשר אמות חוץ משל אולם. כל השערים שהיו שם היו להם שקופות חוץ משער הטדי שהיו שתי אבנים מוטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהם נס. ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב, ואין זה ניקנור דסוף פרק סדר תעניות (תענית יח, ב).
<b>לפנים</b> מזאת החומה היה כותל מכלונסאות ונסרים, לא מאבנים ולא מאדמה, גבהו עשרה טפחים מקיף סביב סביב ושמו סורג, וכשנכנסו יונים להיכל פרצו בו שלש עשרה פרצות וחזרו וגדרום.
<b>לפנים</b> מהסורג הוא החיל, והוא מקיף לא כמו שיעור חומת הר הבית והסורג, אלא שהוא מקיף מרובע ארוך שכ"ב על קל"ה לחוד, וזה כולל כל הבנין וכל הקנין.
<b>בזה</b> החיל יש בו שבעה שערים שלשה מן הדרום ושלשה מן הצפון ואחד במערב. שבדרום הם שער המים, שער הקרבן, שער הדלק. ושבצפון הם שער המוקד, שער הקרבן, שער הניצוץ. ושל מערב הוא שער הפרבר, והוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים באמצע. ועל זה השער כלומר הפרבר הוא שאמרו ריש מסכת מדות (פ"א מ"א) בזכרם מקומות שבהם שומרים המקדש ואחד לאחרי בית הכפורת, וזהו שאמרו (תמיד כז, א) כלפי בר, כלומר שהיה המשמר מחוץ לחומת העזרה. והטעם בזה שהשומר לא יוכל להיות בעמידה כל הלילה, ולא היה יכול לישב אם היה עומד בפנים שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ולזה היה שומר מחוץ לחומת העזרה והוא בתוך חומת הר הבית וכל שכן הסורג. ואין זה מה שהזכירו ז"ל פרק אי זהו מקומן (זבחים נה, ב) אחרי בית הפרוכת מאי, ת"ש דאמר רמי בר חמא אמר רב לול קטן פתוח היה אחורי בית הפרוכת גבוה שמונה אמות כדי להכשיר העזרה. ולול אינו שער והשערים והפתחים נגדרים למעלה כמה הם, ולאבא יוסי בן יוחנן מסכת שקלים (פ"ו מ"ג) היו השערים שלש עשרה, ולחכמים שבעה לחוד. נמצא שהפרבר היה בחומת החיל המערבית, והלול היה בכותל ההיכל המערבית לפי דברי רמי בר חמא, ואם כן יהיה ההיכל פתוח למזרח ולמערב. ואין לתמוה על זה הלול, כי לא היה לפי הנראה בכותל קדש הקדשים עצמו, דגרסינן מסכת מדות (פ"ד מ"ז) מן המזרח למערב מאה אמה, כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו מ' אמה ואמה טרקסין, ועשרים אמה לבית קדשי הקדשים, כותל ההיכל שש וכותל התא חמש. נמצא שכותל ההיכל והתא וכותלו מקיפין ההיכל, ואם כן יהיה זה הלול בכותל התא, ויהיה גוף ההיכל כלו שלם ואין לו אלא מפתח ופשפש אמת השחי. מ"מ היו להיכל שני כותלים למערב וביניהם התאים (והאחד עשרים) [ואחת עשרה] אמה שבין ההיכל וחומת החיל, הם מכותל התא ולחיל.
<b>והתא</b> הוא מה שאמר הכתוב (מלכים א ו, א) כי מגרעות נתן לבית סביב, ולזה היו גם כן בשאר הצדדים, וכדאמרינן (מדות שם) מן הצפון ולדרום שבעים אמה, כותל המסיבה חמש, והמסבה ג', כותל התא ה', והתא שש, וכותל התא ה', ובית הורדת המים שלש אמות, והכותל חמש אמות, והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון וחמש עשרה מן הדרום, והוא היה נקרא בית החליפות.
<b>זה</b> השכ"ב על קל"ה, מהם קל"ה על קל"ה המזרחיים שהוא עזרת הנשים. נשאר למערב קפ"ז על קל"ה. והיה חומה מפסקת בין עזרת הנשים ובין מרובע קפ"ז על קל"ה. ודע כי כל שבעת השערים שהזכרנו שהם בחומת החיל הם באותו המרובע לבדו, כלומר מקפ"ז על קל"ה. ובאותו המרובע היה עזרת ישראל, והדוכן, ועזרת הכהנים, ומקום המזבח, ומקום בית המטבחיים, והאולם והחילפות, וההיכל כלו. וקרקע אלו המקומות לא היה שוה אלא יורד ועולה. כיצד אדם נכנס להר הבית דרך שער המזרח שהוא שער שושן, ועובר בסורג עד שמגיע לחיל, וכל זה בשוה ובמישור. וכשהוא רוצה ליכנס לעזרת נשים היה צריך לעלות י"ב מדרגות רום כל אחת חצי אמה ורחבה חצי אמה, וכשעלה אלו הי"ב מדרגות מוצא שער כדי ליכנס באותה עזרה, ושמו שער הקדים או שער התחתון וכדלקמן, ואינו בכלל השערים שהזכרנו. הולך כל רוחב עזרת נשים בשוה ובמישור, עד שמוצא לסוף זה כותל שהוא מפסיק בין עזרת נשים ובין מרובע קפ"ז על קל"ה הולך מצפון לדרום ונקרא זה חומת העזרה, ועליו ועל החיל הוא שאמר (איכה ב, ח) ויאבל חיל וחומה, והיא רחוב וחרוץ (דניאל ט, כה). עולה ט"ו מעלות או מדרגות כראשונה, ומוצא למעלה שער אחד והוא שער ניקנור. הולך במישור י"א אמה על קל"ה ומוצא לפניו מדרגה גבוהה אמה אחת ועליה שלש מעלות, כל מעלה מהם גבהה חצי אמה ורחבה חצי אמה, והוא הנקרא דוכן. עולה והוא בעזרת כהנים ושם מקום מזבח ומטבחיים והכל בשוה ובמישור והוא מה שבין האולם והמזבח. עולה משם לאולם י"ב מדרגות כראשונות, והאולם וההיכל הכל שוה ובמישור. נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שער שושן כ"ב אמה, וסימניך ב"ך יברך ישראל.
<b>העולה</b> בידינו שהשערים שהם למזרח הם חמשה, הראשון שער שושן בחומת הר הבית, השני שער התחתון והוא בחומת החיל והוא כדי לכנס לעזרת נשים, השלישי שער ניקנור שהוא בחומת העזרה, הרביעי הוא שער האולם. והאולם הוא כותל שער שלפני ההיכל ארכו מאה אמה ובאמצעיתו השער גבהו ארבעים רחבו עשרים, בינו ובין כותל ההיכל י"א אמה. וכן לסוף אותם מאה אמה לכל צד מהאולם כותל עד כותל ההיכל המערבית והרוחב שביניהם עשר אמות, ואותו רוחב נקרא בית החילפות והוא מקום הסכינים לגנזם שם. והוא לשון המקרא שנקראים הסכינים חליפות שכן כתוב מחלפים תשעה ועשרים בתחלת ספר עזרא (א, ט). ועובי כותל זה האולם בכל שלשת צדדיו חמש אמות, הרי שהאולם מקיף ההיכל משלשה צדדין עד חומת המערבית. השער החמישי שער ההיכל, מכוונים זה לזה, וכל אלו הדברים יתבארו ממה ששנינו במסכת מדות.
<b>נמצא</b> שיוכל אדם להקיף ולסבב כל ההיכל מחוץ לכותלי האולם. וזה שאם הוא לפני שער האולם מבחוץ פניו למערב ורוצה להקיף דרך דרום, ילך למזרח ופניו לדרום עד כדי מ' אמה, מחזיר פניו למערב והולך מאה אמה, על ימינו כותל האולם הדרומי ועל שמאלו עובר על שער המים ושער הקרבן ושער הדלק. לסוף אותם מאה אמה מחזיר פניו לצפון והולך מאה אמה גם כן, והוא עתה בין כותל ההיכל המערבית וכותל חומת החיל המערבית, שהרוחב שם י"א אמה, ועל ימינו הלול ועל שמאלו שער הפרבר. לסוף אותם מאה אמה מחזיר פניו למזרח ומהלך בין כותל האולם הצפונית ובין כותל חומת החיל הצפונית, והנה על שמאלו שער הניצוץ, שער הקרבן, שער המוקד. מחזיר פניו לדרום והולך מ' אמה וימינו לכותל האולם המזרחית, ואז הוא שב לפני שער האולם. האמנם מי שיכנס לפנים בשער לא יסבב ההיכל אלא משלשת צדדיו, והם כל פני המזרח וכל פני הדרום והצפון וזה בחילפות, לא לצד המערב כלל לפי שראשי כותלי החילפות המערביים נגמרים כנגד כותל ההיכל המערבית ולא יעברו. ואין הכל ראויים לזה הסיבוב, מדאמרינן מסכת כלים פרק קמא (מ"ח) עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה ולתנופה, וכל שכן משם ולפנים. והכי נמי תניא פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייבי חטאת, במזיד ענושי כרת. ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים. וטהורין שנכנסו לפנים ממחיצתם בהיכל כלו בארבעים, מבית לפרכת ואל פני הכפרת במיתה. פרש"י ז"ל (שם ד"ה וטהורין) ממחיצת י"א אמה מקום דריסת רגלי ישראל דכתיב (ויקרא טז, ב) ואל יבוא בכל עת.
<b>העזרה</b> לא היתה מכוונת באמצע הר הבית, אלא רחוקה מן הדרום של הר הבית יותר מכל הרוחות, וקרובה למערבו יותר מכל הרוחות, ובינה ובין הצפון יותר ממה שבינה ובין המערב, ובינה ובין המזרח יותר ממה שבינה ובין הצפון. נמצא היותר קרוב המערב, אחריו הצפון, אחריו המזרח, אחריו הדרום.
<b>מכל</b> זה יראה כי מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית. עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית. ואם תחלק זה הכותל לשלשה חלקים יהיה זה הפתח בחלק הראשון מצד קרן מזרחי דרומי וכן ניכרים שני שערי חולדה לדרום, וכן ניכר שער הקיפינוס למערב, שער הצפון שהוא הטדי אינו ניכר שאותו צד נחרב. ואנו צריכין לאמת זה בהקש חפושי, וזה שאם היו אלו חומות מרובע שכ"ב על קל"ה, היה קל"ה לבד מצפון לדרום ואנחנו רואים היום שהחומה ההולכת מצפון לדרום הרבה מאד יותר מקל"ה והיא חומת המזרח. ואם נאמר שהם חומות מרובע העזרה, כלומר מרובע קפ"ז על קל"ה, יהיה בזה גם כן הקושיא הראשונה. ועוד שהיה צריך שיהיה רוחב למזרחו קל"ה מעזרת נשים, גם מה שבין חומת הר הבית והסורג, ומה שבין הסורג והחיל, והנה אין אנו רואים שיהיה משפת ההר, כלומר הר המוריה של מזרחו תחתיו הוא עמק יהושפט אלא כמו חמשים אמה או פחות, ואין טעם לומר שנאכל מן ההר כל כך, א"כ בהכרח יש לנו לומר שהם כותלי הר הבית. ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח שאמרנו עליו שהוא שער שושן כמטחוי קשת, יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם, וקורין להם ההמון שערי רחמים. והישמעאלים הורגלו בזה וקורין להם בא"ב אלרחמ"א. ומסתברא שהם אותם שני שערים שעשה שלמה לגמול חסדים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים כמו שנזכר מסכת סופרים (פ"כ) [פי"ט] (הי"ב) רבי אליעזר בן הורקנוס אומר ראה שלמה כת של גומלי חסדים ובנה להם לישראל שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודים, בשבת היו מתקבצים יושבי ירושלים ועולין להר הבית ויושבין בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים זה לזה. ושמא לזה קורין להם קצת שערי רחמים.
<b>אם</b> כן היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפלה והשתחויה עד אותם הכתלים, וכן עמא דבר באים עד אותם הכותלים ומתפללים לאל יתעלה לפני אלו השני שערים שהזכרנו. וכבר בקש מהאל יתברך שלמה בתפלתו (מלכים א ח, ט) שתקובל תפלת המקום ההוא.
<b>ומשנת</b> מסכת כלים פרק קמא (מ"ז), טמא מת נכנס להר הבית, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחנה לויה. פרק כיצד צולין את הפסח (פסחים פב, א) ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח. מאי טעמא אמר רב יוסף כדי לביישן, רבא אמר מפני החשד. מאי ביניהו איכא ביניהו מפנקי, אי נמי דקא גדלי שישורא. (שם פה, ב) אמר ר' שמואל ב"ר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ניקנור, מפני שהמצורעין עמדין שם ומכניסין בהונות ידם. עוד בסוף הפרק (שם פו, א) ויאבל חיל וחומה, אמר רבי אחא ואיתימא ר' חנינא, ואמרי לה אמר רבי חנינא שורא ובר שורא. תוספתא מסכת שבועות פ"ק (ה"ב) היה רבי שמעון אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עברות שבתורה שמתכפרות בשעה אחת, וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בשלשים ושנים שעירים, כל עברות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה וזו בכל חדש וחדש, שנאמר (יחזקאל ה, יא) לכן חי אני נאם יי' אלהים אם לא את מקדשי טמא.
<b>ויש</b> לדעת שכל מקום שהזכירו ז"ל שער העזרה או שער ניקנור או שער מזרח, שהכל אחד. והחומה שבזה השער הוא המפסקת בין עזרת נשים לעזרת ישראל כדלעיל. וכן חלקו ז"ל העזרה ועזרת נשים והר הבית לשלש חלוקות, מסכת יומא פרק בא לו כהן גדול (סט, ב) היכן קורין בו, בעזרה רבי אליעזר בן יעקב אומר בהר הבית שנאמר (נחמיה ח, ג) ויקראו בו לפני הרחוב, אמר רב חסדא בעזרת נשים. ומה ששנינו מסכת שקלים פרק שלשה עשר שופרות (פ"ו מ"ג) ושבמזרח שער ניקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו, יש מפרשים שני שערים קטנים. אבל הר"ם ז"ל (בפיהמ"ש שם) פירש פשפשין, דלתות קטנות שעושין בבתי הגדולים בעצם דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין לפתוח בכל עת שירצה. ופי' הר"ם ז"ל יותר נראה שהרי שער ניקנור על ימינו לשכת פנחס המלביש ועל שמאלו לשכת עושי חביתין. ומה שהזכירה המשנה בשקלים (שם) ושנים במערב ולא היה להם שם, חוזר אל שנים שבמערב. ואותם שנים שבמערב שהזכיר, נראה לפרש שעל שער האולם ושער ההיכל הוא דקאמר שזולתם שהזכיר יש להם על ידי מעשה שלא נעשו אלא לכניסה ויציאה. וזולת אלו לא היו שערים למערב להשתחות, שהרי הלול בכותל ההיכל המערבי היה, לא היה עשוי לכניסה ויציאה ולא לעמידה בו. הפרבר שבחיל אם היה המשתחוה בפנים, היה צריך שיסבב אחורי שער האולם וכותליו, ושיקיף עד שיגיע אחורי ההיכל, וישתחוה בתוך אותם י"א אמה שבין כותל ההיכל וכותל חומת העזרה ופניו למזבח, זה אינו רחוק. אבל יתכן שיעשה זה יותר חוץ לפרבר כנגדו ופניו למזרח. ועם כל זה לא יהיו פתחים שנים במערב, אם לא שתקרא הלול פתח. ועוד שיש להם שם, לזה הפי' הראשון נראה עיקר. ירושלמי מסכת עירובין (פ"ה סה"א) כמה יגעו נביאים הראשונים למצוא שער המזרח שתהא חמה מצומצמת בו באחד בתמוז. ונקרא שער הסור שדרך שם היו פורשין טמאין, הדא הוא דכתיב (איכה ד, טו) סורו טמא, שער היסוד ששם היו מיסדים את ההלכה, שער חדש ששם חדשו סופרים, שער האיתון שהיה משמש כניסה ויציאה, שער החרסית ששם היה זריחת השמש, שער העליון שהיה עליון לעזרת הנשים, שער התוך שהיה בין שני שערים, כל אלו השמות הם לשער ניקנור.
<b>כתב</b> אלי טהר קדש מה"ר אליעזר זק"ל בתשובה, ועל שער עזרת נשים שלא הוזכר, אל תתמה כי לא הוזכר אלא אותו של מזרח עזרה, כי כל עזרה סתם שבתלמוד ר"ל עזרת ישראל. ובמקום שהיה בשאר רוחות שערים מזכיר לומר מה היו משמשין, אבל עזרת נשים שלא היה כי אם שער אחד לא הוצרך להזכיר, ע"כ. אין משיבין את הארי אחר טהרה וקדושה הא דתנן מסכת סוכה פרק (קמא) [בתרא] (נא, ב) היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא למזרח, וזה השער הוא שער עזרת נשים, והוא שקורא אותו המשנה בסמוך (שם נג, ב) שער התחתון, שאמר שלש לשער העליון שלש לשער התחתון, והוא היוצא להר הבית מעזרת נשים מכוון כנגד שער ניקנור.
<b>ונפרט</b> חלקי שכ"ב, עזרת נשים קל"ה על קל"ה, עזרת ישראל י"א על קל"ה, עזרת כהנים י"א על קל"ה, מזבח העולה ל"ב, בין המזבח והאולם כ"ב, ההיכל ק', מכותל ההיכל המערבי עד כותל חומת העזרה המערבי י"א, וכדאיתא פרק שתי הלחם (מנחות צו, ב), הרי שכ"ב. חסר קל"ה על קל"ה לעזרת נשים נשארו קפ"ז והוא האסור ליכנס בטומאה. הר"ם ז"ל מסכת מדות פ"ב (מ"ו) העזרה מוחלטת, והוא שאמר עליה כאן העזרה היתה ארך קפ"ז על רוחב קל"ה, הוא מתחלת עזרת ישראל ולמעלה עד י"א אמה אחורי ההיכל כמו שיתבאר בסוף מסכת זו (פ"ה מ"א). ומקום זה הוא שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא הנקרא מקדש מוחלט ע"כ. ומסתברא שמה ששנינו מסכת סוטה פרק קמא (ז, א) מעלין אותה לשערי המזרח ולשער ניקנור ששם משקין את הסוטות שהוא כאלו אמר לשער המזרח שהוא שער ניקנור, אי נמי לשערי המזרח, שעוברת שער שושן ושער הקדים ובאה לשער ניקנור. ואמרינן (במדבר ה, א) והעמיד הכהן את האשה לפני יי', זה שער ניקנור, כל מקום שנאמר לפני יי' זה שער ניקנור.
[מעלות המקדש וירושלם] 
<b>המקום</b> המקודש הזה הוא תל שהכל פונין בו. וכמו ששנינו פרק תפלת השחר (ברכות ל, א), היה עומד בחוצה לארץ יכוון לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר (מלכים א ח, מח) והתפללו דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל יכוון לבו כנגד ירושלם, שנאמר (שם שם, מד) והתפללו אל העיר הזאת. היה עומד בירושלם יכוון לבו כנגד בית המקדש שנאמר (שם שם, מב) והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקדש יכוון לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר (שם שם, כט) והתפללו אל המקום הזה, נמצא כל ישראל מכוונים למקום אחד. מדרש חזית אמר רבי פנחס אני אקיים דברי שניהם בית קדשי הקדשים של מעלן מכוון כנגד בית קדשי הקדשים שלמטן, הה"ד (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת יי' זה הר המוריה. מצאתי, וזה שער השמים (בראשית כח, יז), וז"ה בגימטריא שמונה עשר מיל שיש מן שמים לארץ כלפי ההיכל. בפרקי דרבי אליעזר פרק (כ"ח) [ל"ה] אין זה כי אם בית אלדים, מכאן אתה למד שכל המתפלל בירושלם כאלו מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ולפני כסא כבודו ששער השמים הוא שם, וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצאן כלן אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום, וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה. ונקראת אבן שתיה ששם טיבור הארץ ומשם נצמחה כל הארץ, ושם היכל הש"ם עומד שנאמר (שם שם, כב) והאבן הזאת.
<b>מסכת</b> יומא פרק הוציאו לו (נג, ב) משניטל הארון אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן. פי הר"ם ז"ל (בפיהמ"ש שם) שתיה, יסוד, ובאמת כי מקום העבודה יסוד עולם.
<b>פרקי</b> דר' אליעזר פרק כ' ששער גן עדן סמוך להר המוריה. מסכת עירובין פרק עושין פסין (יט, א) שלשה פתחים יש לו לגיהנם אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלם. מסתברא שאותו שהוא בים הוא באי סציליאה בהר שמו מונטגביל. בירושלם, השער שקורין היום שער השבטים מדושן העפר שלפניו מחוץ לעיר, והוא לקרן מזרחית צפונית להר הבית, ושמא הוא מה שהזכיר ירמיה על תוספת העיר בגאלתינו השלישיה (לא, לט) וכל הדשן וכל השדמות, ורש"י (שם) פי' מקום שפך הדשן שהיה חוץ לירושלם.
<b>מקום</b> מקדש התורה כסתו. ונתפרסם ונתגלה על דרך שאמרו מסכת זבחים פרק איזהו מקומן (נד, ב) דרש רבא מאי דכתיב (ש"א יט, יח) וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה, וכי מה ענין ניות ברמה אלא שהיו יושבין ברמה והיו עוסקין בנויו של עולם. אמרי (דברים יז, ח) וקמת ועלית אל המקום, מלמד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מארץ ישראל. אמרי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכלהו שבטים כתיב ועלה הגבול ותאר הגבול ובשבט בנימין ועלה הגבול ותאר הגבול לא כתיב, ש"מ הכא הוא. סבר למיבנייה בעין עיטם אמרי מוטב לתתי ביה פורתא דכתיב (דברים לג, יב) ובין כתיפיו שכן. (תהילים קלב, ו) הנה שמענוה באפרתה זה ספר יהושע דאתי מאפרים, מצאנוה בשדה יער זה בנימין, דכתיב (בראשית מט, כז) בנימין זאב יטרף. ויש תמה דהא בשבט בנימין כתיב נמי ותאר הגבול. ודילמא דהכי הוה לי למימר בכלהו שבטים כתיב וירד הגבול ותאר הגבול. ויש קצת ראיה בספרי בפרשת וזאת הברכה (פי"ב) רבי אומר בכל התחומין הוא אומר וירד הגבול ותאר הגבול, וכאן בתחום שבט יהודה ועלה הגבול. פי' ותאר, נסמן. מסכת יומא פרק אמר להם הממונה (לא, א) אמר אביי עין עיטם גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. וכן מסכת (מנחות) [זבחים] פרק קדשי הקדשים (סב, ב) גבי ציורים שעשה שלמה. אמר רבי יהושע בן לוי אמת המים מושכת לו מעין עיטם, והיו רגלי השוורים פתוחים כרמונים. פרק ד' נדרים (נדרים כב, ב) אמר רבי אחא ברבי חנינא אלו לא חטאו ישראל לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע מפני שערכה של ארץ ישראל הוא.
<b>משה</b> ותורתו אמת ודברי חכמינו אמונה ישרה, שאין ספק שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות וירושלם גבוהה מכל חלקיה, וכדאיתא פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פז, א) ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. וזה, של צפון הוא ארץ בבל, וכדאיתא מסכת גיטין פרק קמא (ו, א). ומסכת סנהדרין (ה, א) אמרינן בן אחותי יורד לבבל, וכן (קדושין סט, ב) לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה וכו'. לצד הדרום הוא ארץ מצרים וכתיב (דברים כו, ה) וירד מצרימה לגור שם. למערב הוא ים הגדול, וכתיב (תהילים קז, כג) יורדי הים באניות. ולאותם שמפרשים שיורדים מן הים ליבשה (הא כתיב וירד יפו) ולהם המים גבוה מן הארץ, ויהיה להם יורדי הים כענין (שופטים יא, לז) וירדתי על ההרים, [הא כתיב (יונה א, ג) וירד יפו]. לצד מזרח הוא הערבה. כתב רבי אברהם בן עזרא בפירוש דניאל דע כי רומה וקסטנטינא צפונית מערבית לארץ ישראל, ובבל ופרס מזרחית צפונית, ומצרים מערבית דרומית, ושבא והודו מזרחית דרומית. עוד כתב (שם יא, ה) מלך הנגב הוא מלך מצרים, ומלך צפון מלך רומא, ובת מלך הנגב היא מלכת שבא והוא בלשון ישמעאל אלימן, ועד היום אשה מולכת עליהם. וזאת שבא היא נגב הנגב בדרך ארץ ישראל. עוד כתב (שם ח, ח) על חזות קרנים שנחלקה מלכותו לארבעה חלקים רומא מצרים ארץ ישראל ארץ פרס. ואין ספק שהמקום היותר שפל שבכל ארץ ישראל הוא הירדן, לכן בלכתך מן הירדן שלפני בית שאן לירושלם, תלך בערבה ופניך למערב כמו שתי שעות הולך ועולה מעט. אחר כן תתחיל לעלות בהרים ופנים לדרום, וכן תעלה תמיד עד ירושלם. ברוך גבוה מעל גבוה שבחר בו.
<b>פרק</b> המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב) אמר רבה אמר ר' יוחנן עתידה ירושלם שתגבה למעלה שלש פרסאות שנאמר (זכריה יד, י) ורמה וישבה תחתיה, אל תקרי תחתיה אלא כתחתיה. ומנא לן דירושלם תלתא פרסי הואי אמר רבה אמר לי ההוא סבא, ירושלים קמייתא תלתא פרסי הוה, ושמא תאמר יש צער לעלות ת"ל (ישעיה ס, ח) מי אלה כעב תעופינה. ולפום האי שמעתתא אין לתמוה ממה שאמרו (תוספתא ב"ב פ"א ה"ז) שקבר חולדה בירושלם כפי מה שקדם, ואנו רואים אותו היום בראש הר הזיתים. איכה רבתי, שתי ארזים היו בהר המשחה ותחת אחת מהם ארבע חנויות של מוכרי טהרות ותחת השני היה מוצא ארבעים סאין של גוזלות בכל חדש וחדש ומהם היו מספקין לכל ישראל ישראל קיניהן.
<b>ירושלם</b> היא בפלך הרביעי, ומופת זה, שהאקלים הראשון מתחיל מן הקו השוה ומתרחב עד י"ו מעלות וחצי לצפון. [האקלים השני מתחיל מסוף האקלים הראשון ומתרחב מהקו השוה עד כ"ד לצפון. האקלים השלישי מתחיל מסוף השני ומתרחב מהקו השוה עד ל' מעלה וחצי לצפון. האקלים הרביעי מתחיל מסוף השלישי ומתרחב מקו השוה עד ל"ו מעלות לצפון] וכמו שנתבאר בספר צורת הארץ. ומרחב ירושלם הוא ל"ב מעלות אם כן בהכרח ירושלם היא באקלים הרביעי. וגם אנטוכיא היא באקלים הרביעי וכבר זכרנו מרחבה פ"ט והוא סוף ארץ ישראל לצפון. רחוקה מתחלת המזרח קי"ג מעלות ומסוף המערב ס"ז מעלות והוא האורך. שעותיו הישרות אל קי"ג, ז' ול"ב ראשוני שעה, ואל ס"ז, ד' נ"ח /כ"ח/. רחוקה מן הקוטר, והוא קו החולק האורך לחציין, (ל"ג) [כ"ג] מעלות למערב גובה הקוטב שם ל"ב מעלות, וסימן לדבר ל"ב טהור. גובה השמש בחצי השמים בימי השווי נ"ח מעלות, וסימנהון נ"ח מצא. גבהו ביום הארוך פ"ב מעלות, וקרוב ח' מעלות מנכח הראש. קשת היום הארוך רי"ד מעלות בקירוב, שעותיו הישרות י"ד וי"ו ראשונים שהששים מהם עושים שעה ישרה. קשת הלילה קמ"ו שעותיו ט' מ"ד. חלקי שעה זמנית ליום ההוא י"ז מעלות ח' ראשונים, ובלילה חסר זה מן ל'. ולעולם יום קצר כליל הארוך.
<b>ירושלם</b> באמצע הישוב לא באמצע הארץ, ופרק דרישה וחקירה (סנהדרין לז, א) אמרינן שהיא יושבת בטיבורו של עולם. ופרש"י ז"ל (ד"ה בטיבורו) שבית המקדש באמצעו של עולם דומה לסהר בעגולה. ואם תעריך אל הכדור כל מקום הוא אמצעו וכענין שהשיב רבי יהושע לסבי דאתונא ריש מסכת בכורות (ח, ב). וכן הסכימו חכמי הכוכבים עם חכמי האמת רבותינו ע"ה שאמרו (פסחים צד, א) שיתא אלפי פרסי הוי עלמא. ואחרים אמרו כפול ש"ס שהם חלקי הגלגל על ס"ו שהם מילין של מעלה אחת ועוד, ויהיה העולה מן הכפל כ"ג אלפים וז' מאות וס', ועם ועוד יעלה אל כ"ד אלף מיל, חלק כ"ד על ד' שהם מילין לפרסה אחת והוו שיתא אלפי פרסי. פרק מי שהיה טמא (שם) סוגיא דחד יומא עשרה פרסי. וכבר ידעת שהחלק הרביעי מכדור הארץ והוא הצפוני לבדו שבו היישוב, ארכו ק"פ רחבו צ' ושיעור המיושב כלו ברוחב אינו מתפשט אלא עד כדי מרחב ס"ו מעלות כי משם והלאה יש יום בזולת לילה ולילה בזולת יום, ולזה לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. והנה ירושלם רחבה ל"ב מעלות. נמצא שסוף היישוב שתחלתו מקו השוה רחוק ממנו, כלומר מן הקו השוה ס"ו מעלות. וירושלם רחוקה מן הקו השוה הזה ל"ב מעלות הרי שירושלם באמצע היישוב פחות מעלה אחת ואותה מעלה היא דרומית מן אמצע הישוב.
<b>אמר</b> הרופא אבן סינא בספר הקנון, בראשון אופן א' למוד ג' פרק א', אם חקרת החלקים רוצה לומר חלקי העולם יתבאר שמה שיהיה נכחי למשוה היום בישוב, ולא יקרה לו מהסבות הארציות דבר מתחלף, רוצה לומר מן ההרים והימים, יתחייב שיהיו השוכנים בו היות קרובים שבמינים אל השיווי האמתי. ויתבאר שהמחשבה שחשבו ששם יציאה מן היושר בעבור קורבת השמש שהיא מחשבה נפסדת, לפי שנכחיות השמש שם פחות ברוע ושינוי לאויר מקורבתו הנה. ועוד שכל עניניהם משובחים ודומים ולא יתחלף עליהם האויר גם כן חילוף מורגש אבל דומה למזגם תמיד. וכבר חברנו בביאור הדעת הזה מאמר. ואחר אלו, רוצה לומר אחר שוכני כנגד משוה היום, היותר ישרים שבמינים שוכני האקלים הרביעי, כי הם לא ישרפו בהתמדת נכחיות השמש על ראשם זמן כמו שוכני רוב האקלים השני והשלישי, ולא יקררו מני קרח בהתמדת הרחקת השמש מראשיהם כמו השוכנים בסוף האקלים החמישי, ומה שהוא יותר רחוק מהם ברחבו רוצה לומר בגובה הקוטב, והוא אמצעי בין שתי קצוות.
<b>מצאתי</b> בשם בטלמיוס כי הר הלבנון ראשו האחד רחבו ל"ג וחצי וארכו ד' שעות וחצי, וראשו השני רחבו ל"ד פחות שליש וארכו ד' שעות ושני שלישי שעה, והוא לצפון ארץ ישראל. ירושלם בערך שאר חלקי העולם כמו שבתאי לשאר חלקי המשרתים וממנה תצא תורה כצאת אורה. כתיב (דברים יג, יג) כי תשמע באחת עריך אשר יי אלהיך נותן לך לשבת שם, ואמרו חז"ל (ספרי ראה עב) לשבת שם פרט לירושלם שלא נתנה לדירה. ורש"י זכרה פרשת ראה אנכי (שם). הזכרתי בזה את כל זה כי כן צוה לי מה"ר ברוך ז"ל.
<b>על</b> העלם בתורה הקדושה מקום המקדש כתב הר"ם ז"ל (מו"נ) בחלק הג' פרק מ"ה, ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט אלא רמז אליו ואמר (דברים יב, ה) אשר יבחר יי', יש לי בה ג' חכמות, האחת מהם שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית והיא החזקה שבהם שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו והיה נופל מן המחלוקות והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה. ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך עד שתהיה המצוה לאחד והסתלק המחלוקת עד כאן. ואין לתמוה על טעם הרב היאך יפול מחלוקת והרי תחלק על פי הגורל, שהרי כהנה ולויה נחלקה על פי הדיבור ובני קרח שהיו לויים לעבוד את עבודת משכן השם בקשו גם כהנה.
<b>ירושלם</b> הוזכרה בתורה שכן כתיב (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם, שהוא שם דבר לא שם הפועל, וכמו שהזכירו רבי אברהם בן עזרא ז"ל (שם). ושלם הוא ירושלם שכן כתיב (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכו. ורש"י ז"ל הביא סוף ספר יחזקאל (מח, לה) ושם העיר מיום יי' שמה, תרגום יונתן שמיה דקרתא איתפרש מיומא דאשרי שכינתיה תמן, כלומר לא יקרא לה אלא השם הראשון שהיה לה מיום שנעקד יצחק שקרא אברהם יראה, והיא היתה שמה שלם, הרי ירושלם.
<b>מסכת</b> סוטה פ"ק (ט, א) משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרסיו קרשיו בריחיו עמדיו ואדניו. היכא, אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות של ההיכל.
[עניני החורבן] 
<b>פרק</b> אלו מגלחין (מו"ק כו, א) אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה הרואה ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר שממה (ישעיה סד, ט), וקורע. ירושלם בחרבנה, אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה (שם), וקורע. בית המקדש בחרבנו, אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה (שם שם, י), וקורע. וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם כשפגע במקדש תחלה, ואי פגע בירושלם תחלה קורע על ירושלם בפני עצמו. פרק ואלו מגלחין (שם) ועל ערי יהודה מנא לן דכתיב (ירמיה מא, ה) ובאו אנשים משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית יי'. פי' הפסוק כשנסעו מביתם הביאו בידם מנחה ולבונה כי לא ידעו חרבן הבית עדיין, ובדרך שמעו אותו ואז גלחו קרעו והתגודדו. אם כן אין להביא מזה ראיה על שכם שילה ושומרון שיהיו חייבין בקריעה. (שם) ת"ר וכלם רשאין לשוללן למוללן ללקטן לעשותן כמין סולמות, אבל לא לאחותן. אמר רב חסדא ובאחויא אלכסנדריה. ומסתברא שרשאי לשולל למחר, בדרך קרע רבו שאינה מאחה לעולם ושולל למחר, וכדאיתא בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) כד דמך ר' יהודה, הורה רבי יוסי לשולל למחר, ולא כקרע על חכם שאינו רבו דההוא שרי לאחוי אפילו בו ביום, וכן כתב הרמב"ן ז"ל (תורת האדם סוף שער הקריעה). אבל הר"ם במז"ל (פ"ט מאבל הי"ב) כתב שעל חכם אינו מאחה אלא למחר. ועל מה שכתבנו ששולל למחר על ירושלם הסכים בזה הר"ם ז"ל ספר שופטים פ"ט. ושיעור הקריעה אינו פחות מטפח. כתב הרמב"ן ז"ל (תוה"א שם) תימה כיון דקתני ערי יהודה בחורבנם קורע, מה צורך לומר ירושלם בחרבנה והלא בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה חוזר וקורע על ירושלם, שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן אינו קורע על השנית, וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלם בפני עצמה קרע אחר. אבל אם קרע על ירושלם תחלה שוב אינו קורע על שאר ערי יהודה שכבר קרע לקדושה שבכלן. ירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ב) שמעון קמטרא שאל רבי חייא ברבא בגין דאנא חמר וסליק לירושלם בכל שעה מהו שנקרע. אמר ליה בתוך שלשים אין אתה צריך לקרוע, לאחר שלשים יום אתה צריך לקרוע.
<b>ומסתברא</b> שקרע ערי יהודה דינו לכל דבר כקרע ירושלם ובית המקדש, דהא כי הדדי קתני להו עולא ביראה. וכן אמרינן (מו"ק כו, א) וכולן רשאין לשוללם, כלומר שלשתן. ונראה כי חורבנן אינו רוצה לומר שיהיו מאין אדם, אלא שאין שם ישראל בישובן, שהרי שכם שילה ושומרון לא היו חרבים לגמרי כשבאו אותם השמונים איש. ואם כן יהיה הדין כך פעמים שהרואה שלשתן בזה אחר זה כלומר מקדש וירושלם וערי יהודה שאינו קורע אלא אחת לבד, והוא כשפגע במקדש תחלה. ופעמים שקורע שלשה, והוא כשפגע בערי יהודה תחילה. ופעמים שקורע שתים, והוא כשפגע ירושלם תחלה. אבל אם לא ראה אלא שתים, כלומר ירושלם וערי יהודה, ופגע בירושלם תחלה קורע אחת לבד. ואם פגע בערי יהודה תחלה קורע שתים וכדברי הרמב"ן ז"ל. ודין שלשתם שוה בשיעור טפח, ואינו מאחה לעולם ושולל למחר, וקורע לאחר שלשים יום, ושמעון קמטרא הוא שאל דין העולה מזמן לזמן.
<b>עוד</b> ירושלמי (יומא פ"ח ה"א) זעירא בר חמא בריה דרבי יהושע בן לוי בשם רבי יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו, וביום הכפורים מרחיץ ידיו ומעביר המפה על פניו. גבי אנפליא ביום הכפורים, ירושלמי (שם) יוצאין באנפליא, ואית דתני אין יוצאין. מאן דתני יוצאין בשל בגד, מאן דתני אין יוצאין בשל עור ע"כ. אם כן מסתברא דכל שכן הוא בט' באב. וכן מסתברא בט' באב דבסעודה המפסיק בה שלא יאכל דגים, דאמרינן (נדרים נד, ב) הנודר מן הבשר אסור בבשר דגים. והריא"ף ז"ל פסק אותה דנדרים פרק כל הבשר (חולין לז, א) משום דממליך עליהו שליחא, ואינו מותר אלא בחגבים בלבד. ותירץ ההיא דאמר מותר בבשר דגים [כשהקיז].
<b>ומסתברא</b> ממאי דגרסינן ריש פרק שבועות שתים (שבועות כ, א) דמילתא אגב אורחה קא משמע לן שיום שרואה אדם תחלה ירושלם בחרבנה שיאסור אותו היום כלו בבשר ויין. דתניא איזהו איסור נדר האמור בתורה, הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירשלם בחרבנה אסור. ואמר שמואל והוא שנדר ובא מאותו היום, כלומר שאסר על עצמו בשר ויין יום שמת בו אביו, שמן הדין לא היה אסור בו ביום אלא בעודו מוטל לפניו והוא אסר כל היום כלו, זהו מתפיס בנדר שיאמר יום פלוני או זמן פלוני יהא כאותו היום שמת בו אביו, והשתא חל ומתפיס הנדר החדש שהרי תלה אותו ביום האסור עליו מפני נדר ישן. וכן אם עשה זה מיום שראה תחלה ירושלם בחרבנה שאז אסר אותו יום עליו בבשר ויין, ועכשיו רוצה לעשות מיום זולתו כמוהו הרי שהוא בדבר הנדור ומתפיס, ואמרינן בגמרא (שם ע"ב) כיום שמת בו אביו פשיטא, כלומר שהוא נדור שלא היה אסור לו אלא מפני נדרו. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריכא ליה. הא נמי פשיטא, מהו דתימא הואיל וכי לא נדר אסיר כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר ההוא, קמ"ל דעד השתא הוה קאי באיסורא דרבנן השתא קם ליה באיסורא דאוריתא מלאו דלא יחל. ולשון הר"ם (פ"ג מנדרים ה"ה) הרי שמת אביו או רבו היום ונדר שיצום אותו היום, ולאחר שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אבי או רבי, הרי זה אסור לאכול בו כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו, וכן כל כיוצא בזה. תוספתא מסכת נדרים פרק קמא (ה"ט) אי זה אסור, האומר הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כיום שראיתי את ירושלם חרבה וכיום שנהרג בו פלוני אסור, ולא הזכיר עוד. מסכת נדרים סוף פרק קמא (יב, א) אי זהו איסור האמור בתורה אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו רבו, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראיתי ירושלם בחרבנה. ואמר שמואל והוא שנדר באותו היום.
<b>גרסינן</b> סוף פרק חזקת הבתים (ב"ב ס, ב) תנו רבנן כשחרב הבית בראשונה רבו פרושים וכו', אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט. וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. מאי היא, אמר רב חסדא כסא דהרסנא. עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. מאי היא, אמר רב בי צידעא [שנאמר] (תהלים קלז, ה) אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. מאי על ראש שמחתי, אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח ליה, במקום תפילין שנאמר (ישעיה סא, ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. אבל מי שלקח בית שהוא מסוייד כלו במשלם יפי בבנינו, אין עליו שיסתור ממנו כדי שיקיים מצות שיור אמה על אמה. אבל אם נסתר אותו סיוד מאליו אין עליו להחזירו אלא שישייר, כדגרסינן (תוספתא ב"ב פ"ב ה"ו) אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה, לקח חצר מסויידת מכויירת מפוחמת הרי זו בחזקתה. וכן כתב רבינו האי ז"ל שער נ"א.
<b>גרסינן</b> פרק עגלה ערופה (סוטה מט, א - ב) בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס, בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'. עטרות כלות מאי נינהו, רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עיר של זהב. תוספתא מסכת פרה פרק ט' (ה"א) כל מימי בראשית כיזבו בשעת פולמוס. שילוח היתה נמלה מהלכת בו. ובמשנה שם פ"ח (מ"ט) המכזבין בפולמסיות ובשני בצרות כשרין. פי' פולמוס, חיל. מסכת יומא פרק בתרא (עז, ב) מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחלה דומה כעין קרני סלעם, פי' חגב. פרק אין נערכין (ערכין י, ב) תניא רשב"ג אומר שילוח שהיה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו ונתמעטו. חזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים לקיים מה שנאמר (ירמיה ט, כב) אל יתהלל חכם בחכמתו. ודוקא לכלה אבל משאר נשים מותר, כדתנן (שבת נז, א) ולא בעיר של זהב. (שם נט, א) מאי עיר של זהב, ירושלם דדהבא, כדעבד רבי עקיבא לדביתהו, אלמא אינה אסורה אלא לכלות. וכן עטרות חתנים, דוקא לחתנים אבל שאר כל אדם מותרין בהם, לא גזרו אלא בשעת שמחה.
<b>וכן</b> כל עצמו של תשעה באב ודינו הוא על ירושלם. פרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נט, סוע"א) אלעזר זעירא הוה מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא. נצו ביה דבי ראש גלותא, ואמרי ליה מאי טעמא סיימת מסאני אוכמי. אמר להם קא מאבילנא אירושלם. אמרו ליה את חשיבת לאבולי אירושלם. סבור יהירא הוא, אתיוה וחבשוה. אמר להם גברא רבה אנא, אמרו ליה מאן אמר כך. אמר אי אתו בעו מינאי מלתא אי אנא איבעי מיניכו מלתא וכו', שבקוה. מסכת גיטין פרק קמא (ז, א) אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסור וכו'. ולמסקנא שחתנים אסורים בכל עטרות כלן, והכלות מותרות בכלן חוץ מעיר של זהב, ושאר אנשים ונשים מותרין בכלן.
<b>עוד</b> התם (גיטין שם), שלחו ליה למר עוקבא, זימרא מנא לן דאסור. ומסקנא זימרא דמנא וזימרא דפומא אסור. ופירש הרב אלפאסי ז"ל (ברכות פ"ה כא, ב) דפומא אסור, כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, אבל שירות תישבחות וזכרון שבחיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע מזאת, ומנהג כל ישראל לאומרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות וקול שמחה, ולא ראינו מי שמיחה בזאת ע"כ. סוף מסכת סוטה (מח, א) אמר רב הונא זימרי דנגרי ודבקרי שרי דגרדאי אסור, כלומר שאלו לסייע בכובד מלאכתן ואלו לזמר בעלמא. ורבינו האיי ז"ל בתשובה פי' נגדי, מושכי פירות מנהגן דמשרו להון חד וענו בתריה, ובקרי, רועה בקר, וא"כ נגדי בדל"ת גרסינן שתרגום משכו (שמות יב, כא) נגידו. ורש"י ז"ל פירש מושכי ספינות בחבל. ורבינו האי ז"ל גריס גלדאי שהם הבורסים שהדשים בבורסקי יש להם זמר במה שאומרים הידד בשעה שדשין בגת. ואנא לא ידענא מאי טעמא שרי רב הונא האי, ואסר האי, אלא כך דומה שבדק את זה בימיו וראה בו דברי פריצות ובדק את זה ולא ראה בו דברי פריצות, וכל דבר שיש בו פריצות מוטב למנועי ממנו, כדאמר רב (סוטה שם) משרן גברי ועניין נשי פריצותא, משרין נשין ענו גברי כאש בנעורת, למאי נפקא מינה לבטולי הני מקמי הני. ומי שידו פשוטה לגזור וגזרתו מתקיימת עושה כזאת לפי צורך שעה דהא רב הונא אסר זימרא ורב חסדא בתריה זלזל ביה, ע"כ דברי הגאון ז"ל. אמר רבי יוחנן (שם) כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות בעולם שנאמר (ישעיה ה, יא) הוי משכימי בבקר, וכתיב (שם שם, יב) והיה כינור ונבל תוף וגו', וכתיב בתריה (שם שם, יג) לכן גלה עמי בבלי דעת וכו'.
<b>פרק</b> אין עומדין להתפלל (ברכות לא, א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כלומר בזמן הגלות, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל יי לעשות עם אלה. סוף פרק לא יחפור (ב"ב כה, ב) אמר רב נחמן בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין גשמים יורדין מן אוצר טוב, שנאמר (דברים כח, יב) יפתח יי' לך את אוצרו הטוב, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ושרויין על אדמתם גשמים יורדים מאוצר טוב. סוף מסכת תענית (ל, ב) כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיה סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה. ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת דמשק, צובה, מצרים ואסכנדריה לעלות לירושלם בחגים ובמועדים אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש. וכדרך שאמרו סוף פרק אלו קשרים (שבת קטו, א) יום הכפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. והר"ז (שבת שם) פירש מפני עגמת נפש שלא יהא טורח מוצאי יום הכפורים בקניבתו ותהי נפשו עגומה עליו, והראב"ד ז"ל מודה לו. ותמה וכי מתירין אנו לחול לעשות ביום הכפורים החמור, יום שכלו ענוי ותפלה וכלו לשם, ונחלקהו לעסק אכילה, ועוד שמנהג כל ישראל בכל מקום את אשר אפו אפו ואת אשר בשלו בשלו מערב יום הכפורים למוצאו כדרך שעושין ערבי שבתות לשבת. והתירו זה מן המנחה ולמעלה מפני שיום הכפורים הוא מכפר בסופו, כענין שמטה שאינה משמטת אלא בסופה, וכל עוד שהיום הולך להעריב הענוי יותר, ועם זה המעשה יותר ויותר, ולפום צערא אגרא. ומאי התירו, התקינו, וכמו שאמרו בעירובין (סא, א) גבי מה שהתיר רבי וכו', וזכרנוהו בפרק עשירי. והרגילים בזה, גדי מקולס אינם עושים, ובשר אינם מגביהים, וכל כונתם הלא לאלהים. ובפרק כל כתבי (שבת קיט, ב) הביאו כמה סבות לחרבן ירושלם, בטול תינוקות של בית רבן, השוו קטון כגדול, שאין להם בשת פנים, שלא הוכיחו זה את זה, שבזו בה תלמידי חכמים, שפסקו ממנה אנשי אמנה.
[על הגאולה] 
<b>דברי</b> מחשבי קיצין, הוסר התמיד ג' אלפים תתכ"ח לחשבון קע"ב. הוסיף על זה ימים אלף מאתים ותשעים, ואז יעמוד מיכאל שרנו במצות צורנו, והוא חמשת אלפים קי"ח. וקצתם אומרים, כתיב (דניאל יב, יב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה. ומה שאמר (שם שם, ז) למועד מועדים וחצי, אלף ושלש מאות שלשים וחמשה, פירש רבינו סעדיה גאון ז"ל מועד אינו כי אם לשמוש הדברים כמו למועד חדש האביב (שמות כא, טו), אם כן מועדים וחצי יהיו כמו אלף ג' מאות ל"ה שנה, שהכונה באמרו מועדים שני מלכיות ישראל, ויהיה הקץ כשני מלכותם וחציים. והוא שכל עת המלכות היה תת"ץ שנה, ת"פ קודם בנין הבית, ות"י בבית, חציים תמ"ה, יהיה המקובץ אלף ג' מאות ול"ה בכיוון. הוסיפהו על חרבן הבית שהיה בחטאינו אל ג' אלפים ותתכ"ח, יהיה המקובץ מזה ה' אלפים קס"ג. ואם תרצה לדעת התאריכים מתוך התאריך שלך, דע כי יציאת מצרים הוא ליצירה אלפים תמ"ח, ופרק נ"א זכרנו תאריכים שהם מן היצירה עד כה. ובנין בית ראשון אלפים תתקכ"ח, חרבנו שלשת אלפים של"ח. בנין בית שני שלשת אלפים ת"ח, חרבנו שלשת אלפים תתכ"ח. הסירם מתאריך שלך ומשכחת ליה לחומריה, ואי טעי תנא לישלייה לספרא. לזה דע כי מנין שטרות שהוא תחלת מלכות אלכסנדרוס מוקדון, והוא חתימת החזון שהוא שנת הארבעים לבנין בית שני וראשית לאנשי כנסת גדולה, הוא ג' אלפים תמ"ט. הרי שמנין השטרות קדם לחרבן שני שע"ט שנה. בית ראשון לשלמה בן דוד, בית שני לכורש שכן כתיב בתחלת ספר עזרא (א, ב) כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יי' אלהי השמים הוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה. תניא בסדר עולם (פ"ל) רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד, מלכות יון ק"פ, מלכות בית חשמונאי ק"ג, מלכות הורדוס ק"ג, הרי ת"כ שעמד הבית. כתוב בספר דברי הימים (ב ו, יח) ומי יעצור כח לבנות לו בית כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו, ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו.
אדון יחיד אל הבית הזה אורו של עולם 
זה עני קורא שופך שיח וזורק מרה 
צועק זועה פושט ידיו ופורש כפיו 
נגדך אל שם פניו 
מחכה צדקתך מקוה ישועתך 
עומד ברשות הרבים אשר קשתי שנאתם הם רבים 
והנכרי אשר לא מעמך ישראל גדול בבית 
ואין איש מאנשי הבית שם בבית 
בחסדיך הנאמנים אלהי בנה ביתך כבתחלה 
פוקד ישועה פקוד עם סגולה 
שבע רוגז הולך בגולה 
ואל עיר קדשך בדביר ארמון מהוללה 
הביאהו בחסד וברחמים ועל מזבחך יעלה עולה 
כי תתנהו לשם ולתהלה. 
<b>באלה</b> שמות רבה, עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעולם הבא, א' להאיר לעולמו, ב' שמוציא מים חיים מירושלם ומרפא בהם, ג' שהאילנות יתנו פירות בכל חדש, ד' שבונים כל הערים החרבות ואפילו סדום ועמורה, ה' שבונה ירושלם באבני ספיר, ו' פרה ודוב תרעינה, ז' שמביא כל החיות והעופות והרמשים וכורת ברית בינם ובין ישראל, ח' שאין בכי בעולם, ט' שאין מות עוד, י' שאין אנחה ויגון שנאמר (ישעיה נא, יא) ופדויי יי' ישובון. מסכת יומא פ"ק (י, א) עתידה פרס שתפול ביד רומי, ועוד גזרת מלך הוא שיפלו בונים ביד סותרים, דאמר רב יהודה אמר רב אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות הרשעה תשעה חדשים בכל העולם כלו, שנאמר (מיכה ה, ב) לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון בני ישראל.
על בית חוניו 
<b>סוף</b> מסכת מנחות (קט, א) הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו, יקריבנה בבית המקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא. תנן כמאן דאמר בית חוניו לאו בית ע"ז הוא, דתניא אותה שנה שמת שמעון הצדיק וכו'. אמר ליה חוניו בני ישמש תחתי וכו'. הלך לאכסנדריה של מצרים ובנה מזבח והעלה עליו לשום שמים שנאמר (ישעיה יט, יט) והיה ביום ההוא יהיה מזבח ליי' צבאות בתוך ארץ מצרים. והר"ם ז"ל (בפיהמ"ש שם) הוסיף ביאור על זה ואמר בית חוניו לאו ע"ז, אלא שעבר על מה שכתוב בתורה (דברים יב, יג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. ונאספו אליו כת שקורין קבט מצר עם כל הנלוים אליהם, וקראם לעבודת השם, והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות בבית ההוא ובכיוצא בו כפי מה שלמדם חוניו. ועמד הבית ההוא מאתים שנה. והכל מודים שכל הקרבנות הקרבים בבית ההוא ובכיוצא בו שאינם קרבן, ובעלי חיים הנשחטים שם כאלו חונקים או נוחרים. תוספתא (שם פרק יג ה"ג) הכהנים ששמשו בבית חוניו אם במקומות אחרים בשעת איסור במה, אסור, בשעת התיר במה מותר שנאמר (מלכים ב כג, ט) אך לא יעלו כהני הבמות. מסכת מגלה פרק קמא (י, א) אמר רבי יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, קסברי בית חוניו לאו ע"ז הוא. קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא.
על בית פגי 
<b>מסכת</b> מנחות פרק שתי הלחם (צה, ב) רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי. ובפרק התודה (שם פ"ז מ"ג) פי' הר"ם ז"ל והנכון אצלי שבית פגי היה מקום שאופין המנחות, ולכן קורין אותו בית פגי מגזרת פת בג המלך (דניאל א, ח), והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק. ויש תמה על זה שהרי כל המנחות אפייתן בפנים אפילו שתי הלחם, וכדאמרינן (שם צה, ב) אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת, רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים. וגם כי חזר ז"ל (שם פי"א מ"ב) הנה, ואמר וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה היה מוכן לבישול המנחות כפי הנראה, הרי שהרב ז"ל משים בית פגי פעם חוץ להר הבית פעם חוץ לעזרה אלא שהוא בהר הבית. כתב רש"י ז"ל (מנחות סג, א ד"ה כשרות) בית פגי חוץ לעזרה חומה אחת וכן שמה. לישנא אחרינא מגדל שהיה בחומה ובולטות הדפנות חוץ לחומה כמין פגי תאנה ועד חוץ לחומה עד מקום הבליטה היו כשרות. סתם עזרה גדרנוה למעלה. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי שמעון. וה"ב הערוך ז"ל (ערך פאגי) פירש בית פגי, שם מקום חוץ לירושלם. מסכת פסחים פרק האשה (צא, א) אבל לחומת בית פגי שוחטין עליו בפני עצמו.
על הר ציון 
<b>הוא</b> עיר דוד וכסא המלכות והמלוא. כתיב (דברי הימים א יא, ח) ויבן העיר מסביב מן המלוא ועד הסביב, וכבר הארכנו בזה פרק מ"א. כתב רבי אברהם בן עזרא (ויקרא א, יא) על ירך המזבח, מחוץ. וכן ירכתי צפון, כי רבים תעו ואמרו שמגדל ציון היה בתוך ירושלם. והררי ציון הם, הוא בעצמו והר המוריה והר הזיתים ועין עיטם. לפנים מחומת ירושלם לצפון הוא פתח מערת חזקיה והיא גדולה כים, וזכרוה מסכת עירובין (סא, ב) וזולתו. סוף מלכים (ב כה, ד) דרך שער בין החומתים, פרש"י ז"ל מערה הולכת מביתו עד ערבות יריחו, וברח לו דרך המערה.
על חברון 
<b>מסכת</b> יומא (כח, א) אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה, אם הגיע הרואה אומר ברקאי. מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל מזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הן. וההזכרה לחברון משום דאית ליה זכות אבות. אלדינו ואלדי אבותינו יזכור לבניהם זכותם.
על הר סיני 
<b>פרק</b> אמר רבי עקיבא (שבת פט, א) אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא מי שמיע לך מאי הר סיני. אמר ליה הר שנעשו בו ניסים לישראל. הר ניסאי מבעי ליה. הר שנעשה סימן טוב לישראל וכו'. והיינו דאמר רבי יוסי בר' חנינא חמש שמות יש לו, מדבר צין שנצטוו ישראל עליו, מדבר קדש שנקדשו ישראל עליו, מדבר קדימות שניתנה קדומה עליו, מדבר פארן שפרו ורבו עליה, מדבר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו, ומה שמו חורב שמו. ופליגא דרבי אבהו דאמר ר' אבהו הר סיני שמו ולמה נקרא שמו חורב שירדה חורבה לאומות העולם עליו. והכי אמרינן פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לח, א) רבי יוחנן אמר מהכא הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונן לישראל, כלומר מסיני כשנתן התורה לישראל התיר להם ממונם של אומות העולם. אבל לפי מה ששנינו בספרי פרשת וזאת הברכה (פ"ב) נראה דפארן לאו היינו הר סיני, דהכי אמרינן התם מארבע רוחות נגלה הקדוש ברוך הוא לישראל שנאמר (שם לג, ח) יי' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מניין אף רוח רביעית, שנאמר (חבקוק ג, ג) אלוה מתימן יבא, משמע דכל חד וחד רוח באפי נפשיה. וכן מסכת עבודה זרה פרק קמא (ב, ב) מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן, למאי דגריס פארן ולא גריס תימן. ופארן יש לומר שהוא ארץ ישמעאל שכן כתיב (בראשית כא, כא) ותשב במדבר פארן, וכן הוא תרגום ירושלמי (דברים לג, ב) הופיע מהר פארן מטורא דאיתגלי לבני ישמעאל. וזה הכריח לרש"י (ב"ק לח, א, ד"ה מפארן) לפרש, מפארן הופיע ממונן לישראל כשסבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קבלוה, משמע דבפארן נגלה לאומות. ויש לומר דמדבר סיני הוא גדול ומצד זה נקרא סיני ומצד זה הר פארן ושאר שמותיו, ובצד פארן נגלה לישמעאל וכן תירצו בתוספות.
<h2>פרק ז</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> השביעי: על הירדן, ועל בית שאן ועזה ואשקלון וטבריה, וזה קדם לבאור פרק (הי"ב) [הי"א]
[דין הירדן ובית שאן] 
<b>בירדן,</b> אמרו ז"ל מסכת בכורות פרק מעשר בהמה (נד, ב, נה, א), גבי מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה, רבי מאיר אומר, הירדן מפסיק למעשר בהמה. אמר רבי אמי, לא שנו אלא שאין שם גשר, אבל יש שם גשר מצטרפין. אלמא משום דלא מקרבן הוא. מיתיבי היו לו בשני עברי הירדן אילך ואילך אין מצטרפין ואין צריך לומר חוצה לארץ וארץ, והא חוצה לארץ וארץ דכמקום שיש שם גשר דמי וקתני אין מצטרפין. אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, היינו טעמא דרבי מאיר, אמר קרא הירדן וגבול, הכתוב עשאו גבול בפני עצמו וכו'. כתנאי, כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, מהלאה לירדן ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען, דברי רבי יהודה בן בתירה. רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר מעבר לירדן יריחו, מה יריחו ארץ כנען אף ירדן ארץ כנען. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, אין (אלא) ירדן [אלא] מבית יריחו ולמטה, למאי הילכתא, אילימא לנודר הלך אחר לשון בני אדם וכל היכא דקרו ליה ירדן, אלא למעשר בהמה. פרש"י ז"ל דמה דמשיך למעלה מיריחו לאו ירדן הוא דבטיל חשיבותיה שמתערב בימים גדולים, לנודר, כלומר שהנודר מן הירדן יהא מותר לשתות מיריחו ולמעלה. תניא נמי הכי, ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה ובימה של סדום, והולך ונופל בים הגדול עד שמגיע לפיו של לויתן, שנאמר (איוב מ, כד), כי יגיח ירדן אל פיהו. אמר רבי יוחנן, למה נקרא שמו ירדן, שיורד מדן. מסכת מגלה פרק קמא (ו, א), אמר רבי יצחק, לשם זו פנייס. ובתרגום (שיר השירים ה, ד) דודי שלח ידו מן החור, דבר מידיהון ית עגל מתכא דשוי ירבעם חייבא בלשם דן דמתקרי פנייס. והגרת מימיו הגרה ישרה מצפון לדרום כדרך הגרת רוב מימות העולם, וזה מפני שהצפון יותר גבוה מצד דרום. וכן הזכירו אנשי המחקר בספר אותות השמים מאמר ב', ואף כי דבריהם אינם נשמעים אצלנו מכל מקום הלכו בזה המקום אחר דברי התורה האמתית, שנאמר (במדבר יג, יז), עלו זו בנגב, כלומר בנגב ארץ כנען, שאין ספק שארץ מצרים לנגב אותו נגב הוא. וכן כתב רבי אברהם בפרשת וישב (בראשית לח, ב) הבא מפאת צפון העולם לדרומו הוא יורד ואנשי המדות יבינו כי זה אמת. מסכת פרה פ"ח (מי"א) באר אחאב ומערת פנייס כשרה. פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ז, וירדוף עד דן (בראשית יד, יד) זו פנייס. מחצר עינן שפמה (במדבר לד, י) פרש"י ז"ל, שפמה פנייס, שכן תרגם ירושלמי שפמה. שם נובע הירדן, וכן קורין לו הישמעאלים היום פנייס.
[הרואה מעברות הים ומעברות הירדן] 
<b>גרסינן</b> פרק הרואה (ברכות נד, א), הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה בו ניסים לאבותינו במקום הזה. ואמרינן בגמרא, מנא הני מילי, ויאמר ברוך השם אשר הציל וגומר (שמות יח, י). ויש תמה בזה, דהא יתרו לא ראה מקום הנס ואנן הרואה מקום תנן. אלא שיש לומר שכיון שראה את ישראל הניצולים מטביעת היאור וים סוף כאלו היה רואה מקום הנס הוא. ת"ר שם הרואה מעברות ים ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנון וכו'. אם כן נראה בפירוש שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס, כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו, וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו. והכתוב אומר (יהושע ג, טז) והעם עברו (כ)נגד יריחו, וכן נחל ארנון. ומיהו בכל מקום שיראה חלק מן הים ומן הירדן ומן הנחל ראוי לו להזכיר חסדי השם יתברך והשגחתו עלינו, ויודה וישבח כפי כחו. וכן הענין בראותו מקום שהאל יתברך עשה פלא או נס לקצת נביאים ע"ה, כמו בראותו בהר הכרמל מקום שעשה אליהו זכור לטוב במזבח, ובראותו בשונם מקום עליית אלישע ע"ה וכיוצא בהם, ואין ספק כי ענין אליהו זכור לטוב היה פלא ונס לו שהרי המלך היה רודפו, אבל של אלישע היה פלא לו ונס לבן השונמית לתפילת הנביא ע"ה. ואנחנו הרגלנו לומר בראותינו הירדן כך, על יד הירדן [לך אלקי אתן] אברך אהלל אשבח ואודה שמך.
בעד עמך בקעת בים סוף. גבול ארצך שפתו והסוף. 
הסוף לאליהו חציתו. בו אלישע לא היה חצוף. 
חשוף זרוע קדשך קדוש ישראל להושיע עם אביון. 
הטיבה ברצונך את ציון. 
על בית שאן. 
<b>להודיע</b> לבני האדם שהוא ארץ ישראל, ושהנודר בנזיר יכול לישב בו, וכיוצא בזה בשאר הדינים, אינו צריך לבשר אלא לסוסים וגמלים. אבל מה אעשה, הנה היום נמצאים פה עמנו אנשים מקרוב באו מוחזקים ביודעים מניאים לב נשים ועמי ארץ לשבת שם, ואומרים להם שאינו ארץ ישראל במוחלט אלא חוצה לארץ. ואלו אמרו שיש חילוק בחיוב תבואת ארצו מזולתו החרשתי, על כן להאריך בזה הוצרכתי להחיות לב נדכאים.
<b>כתוב</b> בספר יהושע (יז, יא), ויהי למנשה ביששכר ובאשר בית שאן ובנותיה, (שם יז, טז), וכן ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני היושב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל. ובספר שופטים בתחלתו (א, כז), ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה. ובספר שמואל (א לא, י), ואת גויתו תקעו בחומת בית (שאן) [שן], וכתיב בתריה (שם פסוק יב), ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית (שאן) [שן], ובסוף הספר (שמואל ב כא, יב), וילך דוד ויקח את עצמות שאול ואת עצמות יהונתן בנו מאת בעלי יבש גלעד אשר גנבו אותם מרחוב בית שן. ובדברי הימים (א ז, כט), ועל ידי בני מנשה בית שאן ובנותיה תענך [ובנותיה] מגדו [ובנותיה]. מסכת חולין פ"ק (ו, ב), העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו התר. דרש להם מקרא זה (מלכים ב יח, ד), וכתת את נחש הנחשת אשר עשה משה, איפשר בא אסא ולא בערו, בא יהושפט ולא בערו, (בא חזקיה ולא בערו) והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט בערום, אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מתקיף לה רב יהודה בר שמעון בן פזי, ומי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו ארץ ישראל הוא, והא כתיב (שופטים א, כז), ולא הוריש מנשה את בית שאן וגו'. אישתמטתיה הא דאמר רבי שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום בכדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא, והא רבי מאיר עלה בעלמא הוא דאכל. אמר ליה מאגודה הוא דאכל, ותנן (מעשרות פ"א מ"ה), ירק הנאגד משיאגד ושאיננו נאגד משימלא את הכלי. ודילמא לאו אדעתיה אכל. השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש. דילמא עשר עליה ממקום אחר. לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ודילמא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר. אמר ליה, חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה.
<b>בית</b> שאן נזכרה בכמה מקומות בתלמוד המקודש. פרק הקורא את המגלה (כד, ב), אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן ולא אנשי טבעונים מפני שקורין לאלפין עיינין. מסכת פאה פרק כל הזית (פ"ז מ"א), בשמו שהיה שפכני או בישני, פירש הרב בעל הערוך מלת שפך, [מ]מקום ששמו בית שאן, כמו חיפני ובישני. [נזכרת] מסכת ע"ז פרק קמא (יב, ב) ופרק ר' ישמעאל (ס, ב), זה היה מעשה בבית שאן. ירושלמי פרק בני העיר (מגילה פ"ג ה"ג), רבי ברכיה אזל לבי כנישתא דבית שאן חזא ההוא גברא משזג ידוי בגורנא דכנישתא וכו'. עוד היום הנה היא פה עמנו חרבה ובה שלשה היכלות נגד ירושלם, בראשית רבה פ"כ בכלי פשתן הדקין הבאים מבית שאן אם מתפחמים הן קמעא הן אובדין. סוף מסכת כתובות (קיב, א), ת"ר מברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושין שבעים כורים בישיבתה של צוען בית סאה עושה שבעים כורים, דתניא רבי מאיר אומר אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורים. מגלת תענית (פרק ג), ט"ו וי"ו בסיון גלו אנשי בית שאן ובקעתה, אף הוא יתד רעה לישראל בימי יון וכשגברה יד חשמונים הגלו אותם, ששמחה הוא לפני המקום כשהרשעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (עובדיה א, כא), ועלו מושיעים בהר ציון, ואומר (שמות טו, יח), יי ימלוך לעולם ועד, ואומר (תהילים קד, לה), יתמו חטאים מן הארץ.
<b>ובפרקי</b> דרבי אליעזר פרק י"ז, גמילות חסדים למתים מנין. אנו למדין מאנשי יבש גלעד, כיון שנהרג שאול ובניו אמרו אנשי יבש גלעד, האיש שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד, ועמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה לחומת בית שאן, שנאמר (שמואל א לא, יב), וילכו כל הלילה וגומר. אמר ליה דוד, אין הדבר תלוי כי אם בתפלה, עמד והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא [ואמר לו] (שמואל ב כא, ב) על שאול, [אמר דוד וכו'] איני שואל שנמשח בשמן המשחה וכו'. [אמר לו] אתה בארץ והוא בחוצה לארץ. מיד עמד דוד וכנס כל גדולי ישראל ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד וכו', עד שבא לגבול ארץ אחוזתו ירושלם בארץ בנימין, שנאמר (שמואל ב כא, יד), ויקברו עצמות שאול ויהונתן בנו בגבעה בארץ בנימין, בסביבי ירושלם. ובית שאן עיניך הרואות הירדן למזרחו כמהלך שעה ישרה, וכל מה שהוא למערב הירדן אין ספק שהוא ארץ ישראל.
<b>מסכת</b> נדרים פרק ד' נדרים (כב, א), עולא במסקיה לארעא דישראל, איתלוו עמיה תרין חוזאי, קם אחד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא, יאות עבדית. אמר ליה, אין ופרע בית השחיטה. כדאתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה, דילמא חזקית ידי עוברי עברה. אמר ליה רבי יוחנן, ונתן יי לך [שם] לב רגז בבבל כתיב. אמר ליה, ההיא שעתא לא הוה עבר לן ירדנא. ירושלמי (שביעית פ"ד מ"ז), רבי יוסי בר' חנינא מנשק לכפותא דעכו ואמר עד כה היא ארעא דישראל. רבי זעירא עבר ירדנה במנדי. רבי חייא בר בא מתגלגל בהדא אלוסיס דטבריה. רבי חייא רבה מתקל כפייה. רבי חנינא מתקל גושיה, לקיים מה שנאמר (תהילים קב, טו), כי רצו עבדיך. פירוש מנדי, פחד ורתת כדאמרינן פרק הבונה (קד, א), מכאן שניתנה תורה במנוד ראש, כלומר בזיע וברתת.
[ימים ונהרות המקיפים את א"י] 
<b>פרק</b> המוכר את הספינה (ב"ב ע"ד, ב) כי אתא רב דימי אמר ר' מאי דכתיב (תהילים כד, ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלו שבעה ימים וארבעה נהרות שמקיפין ארץ ישראל, אלו הן שבעה ימים, ימה של טבריה, וימה של סדום, וימה של שחלית, וימה של חושלא, וימה של סיבכתא, וימה של פמיא וים הגדול. ואלו הן ארבעה נהרות, ירדן, וירמוך, קרמיון ופיגה. מסכת פרה פ"ח (מ"י), מי קרמיון ופיגה פסולין מפני שהן כמי ביצים, מי הירדן ומי ירמוך פסולין מפני שהן מי תערובות. פירוש מי ביצים מי אגמים וכן תרגומו. והרב בעל הערוך ז"ל שפירש קרמיון, נהר הוא בדרך דמשק והוא אמנה, פיגה הוא פרפר. יתכן שיהיה זה, ואם כן יקיפו אלו השתי נהרות צד מזרח ארץ ישראל שהוא מדן לצד חמת. עוד פירש ז"ל, ירמוך נהר הוא בדרך דמשק. זה מעיד שלא ראה ירמוך, שהרי הוא יורד מהמזרח מגולן בבשן ומתערבין עמו מימי חמי גדר, וניכנס לירדן לכמו שעה בצאת הירדן מימה של טבריה. ועם שאמת הוא שכל מי שהולך [ל]דמשק מארץ ישראל שהוא דרומית בכניסתו בירדן עובר אותו.
<b>ולדרום</b> כניסת ירמוך בירדן כחצי שעה נכנס נחל קישון בירדן והוא יורד מהמערב מדרום הר תבור. ואין לתמוה מאי דאמרינן פרק ערבי פסחים (קיח, ב), גרפם נחל קישון והשליכם לים הגדול, [אבל יש לתמוה על מאי דאמרינן פרק יש בערכין (טו, א) מלמד שהיו ישראל ממרים באותה [שעה] ואומרים כשאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולין מצד אחד. אמר הקדוש ברוך הוא לשר של ים, פלוט אותם ליבשה. אמר לפניו, רבינו של עולם, כלום יש עבד שרבונו נותן לו מתנה וחוזר ונוטלה הימנו. אמר לו, אני נותן לך אחד ומחצה מהם. אמר לפניו, רבונו של עולם כלום יש עבד שתובע רבו לדין. אמר לו, נחל קישון יהא ערב בדבר. מיד פלטן ליבשה, דכתיב (שמות יד, ד) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. ונחל קישון הולך לים הגדול, וזה המעשה בים סוף היה. והאמת שכל הימים אב אחד לכולן, וברוך שיסד עולמו השפל על ים אוקינוס, ולזה כולן ערבין זה לזה] וקישון יורד לירדן והירדן לימה של סדום, הא אמרינן לעיל (ב"ב עד, ב) והולך ונופל לים הגדול.
<b>מסכת</b> י"ט פ"ק (ה, א) ומסכת מעשר שני פרק ה' (מ"ב), כרם רבעי הולך לירושלם מהלך יום לכל צד, ואי זהו תחומה, אילת מן הירדן, עקרבת מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח. תוספתא מסכת מנחות פרק ו' (ה"ז), כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ששה עשר בניסן נתחייבו בעומר.
<b>מסכת</b> עירובין פרק עושין פסין (יט, א), גן עדן, אמר רבי שמעון בן לקיש, אם בארץ ישראל היא בית שאן פיתחה, אם בערבייה הוא בית גרם [פיתחה], אם בין הנהרות הוא דורמסקינין פיתחה. דורמסקינין הוא דמשק, מפי מה"ר ברוך ז"ל. אחר כן מצאתי בספרי (ריש פרשת דברים) רבי יהודה בן דורמסקית שאומר על עצמו שהוא מדמשק, זכרנוה פרק שלפני זה, ושמא נקראת אמו דורמסקית על שם דמשק, כמו שונמית על שם שונם. ובית גרם חקרתי עליו והוא למזרח עזה ביושר לכמו יום וחצי, וקורין לו מגזל גרם בגימ"ל רפה ורי"ש בלועה, ושם עין רצה והולכת, והוא מקום הערביים. תוספתא מסכת ב"ק פרק ז' (צ"ל: פ"ח ה"ו), רבי שמעון בן יוחאי אומר, הרי הוא אומר (במדבר לה, י), כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען, כיון שאתם עוברים את הירדן הרי אתם בארץ כנען, ורבי אליעזר בר' יוסי אומר תחומי ארץ ישראל שבכתובים נידונים כארץ ישראל, ורבי אליעזר דהכא קאי כר' שמעון בן יוחאי דגמרין (בכורות נד, א) דאמר אף הירדן ארץ כנען.
<b>ירושלמי</b> מסכת סוטה פרק אלו נאמרין (ה"ה), אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קבלו עליהם הנסתרות, אמר להם יהושע אם אין אתם מקבלים הנסתרות המים שוטפים לכם. אמר רבי סימון בר זבדי ויאות, תדע לך שעכן חטא ורוב סנהדרין נפלו בעי. אמר רבי לוי, ביבנה הותרה הרצועה, בת קול אמרה אין לכם עסק בנסתרות. כלומר שמעברות שבסתר אינם ערבים זה לזה. מסכת יבמות פרק הערל (עא, ב) בעשרה בניסן עברו את הירדן ולא מלו בו ביום משום חולשא דאורחא אלא בחד סר. כתב רש"י ז"ל פרשת שופטים (דברים יח, ב), משה הנחיל לראובן גד וחצי שבט המנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים וחצי שבט מנשה, ושבעה אחרים נטל מאיליהם אחרי מות יהושע, הרי שבית שאן מכבוש יהושע. וקרוב אני לומר שהוא מוקף חומה מימות יהושע בן נון, שהרי חכמים קראוהו כרך באמרם עליו (חולין ז, א), הרבה כרכים כבשו עולי מצרים, וכרך לעולם הוא מוקף חומה וכדאיתא במגילה (ב, ב), ועוד שהכתוב (שמואל א לא, יב) מזכיר לו חומה ואפילו הכא לא קדשהו בשניה לטעם הידוע, ומתקן מתקלא דסוף מסכת כתובות (קיב, א) הוא בשאר צדדי ארץ ישראל לא מצד הירדן. תוספתא מסכת פרה סוף פרק ט' (ה"ו), לא יטול אדם מי חטאת ואפר חטאת ויהי רוכב על גבי חבירו או על גבי בהמה מקום שאין רגליו נוגעות בארץ, אבל מעבירו הוא בגשר, אחד הירדן ואחד כל הנהרות. חנינא בן עקביה אומר לא אמרו אלא בירדן בלבד.
<b>ומה</b> שרדפתי אחר זאת החקירה, לא מפני שזכני האל יתברך לשבת בו לבד, אלא שלא למעט גבול נחלתינו ממיעוט ידיעה ומרצון ושלא להקל במצותיה, ולאחר זמן מרובה באו הנה האנשים ההם וחזרו בהם. ומה שאני משים לפני' בית שאן כנקודת העגולה להוציא ממנה ההוראה אל כל המקומות, מפני שהיא באמצע ארץ ישראל בקירוב, שהרי היא דרומית לטבריה שהיא בטבורה של ישראל כחצי יום.
[מקום העיר רמלה] 
<b>וכן</b> מזה הטעם בעצמו רדפתי אחר זכות עיר אחת הסמוכה ללוד ושמה רמלה קודם שאחפש בגבולי הארץ, כי הוציאו גם כן עליה דבה. וזה של צפונה של לוד כאלף וחמש מאות אמה בקירוב, למזרחה נוב עיר הכהנים לכמו שתי שעות, לדרומה יבנה לכמו שעה ישרה, למערבה בתוך תחום שלה צריפון וכן קורין לה צרפאן. ואמרינן מסכת מנחות פרק רבי ישמעאל (סד, ב) על העומר מעשה שבא מגינת צריפן. והעומר אינו בא אלא מן הארץ וכדאיתא פרק כל הקרבנות (מנחות פג, ב). תוספתא מסכת סוטה פרק ז' (ה"ו), מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני רבי יהושע בפקיעין. לפי זה הענין יהיה פקיעין למערב צריפין אם לא נטו הדרך. ומה שהזכירו מסכת גיטין ברישא (ב, א) אפילו מכפר לודים ללוד, אותו כפר יהיה מערבי צפוני ללוד. אחר כן הייתי בלוד, ושאלתי על כפר לודים, אמר אין הנה אלא כפר לובין, והבית דגושה. הלכתי שם ומצאתיו אל המקום שכתבנו והוא מערבי צפוני ללוד כשתי שעות, עם שכל זה אינו צריך ולפי מה שנבאר עדיין בג"ה מגבולי הארץ.
<b>מצאתי</b> בספר בטולמיוס שמזכיר ארכי העיירות ורחבן, ביניהם אל רמלה ארכו ס"ה, נ', רחבה ל"ב, שוה לירושלם ברוחב, ומערבית מירושלם מ' ראשוני מעלה לבד, ובינה ובין ירושלם יום, והישמעאלים קורין לה פליסטין, ובני עמנו קורין לה גת, זכרנוה פרק (י"ב) [י"א].
[מקום אשקלון ועזה] 
<b>אשקלון</b> ועזה כבר ידעת שהם מכבוש יהושע, שכן כתיב (שופטים א, יח), וילכד יהודה את עזה ואת גבולה את אשקלון ואת גבולה. תוספתא מסכת אהלות פ"ז (פי"ח ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה, אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. פרק בן סורר (סנהדרין עא, א) ותוספתא מסכת נגעים פרק ו' (ה"א), רבי אלעזר בר' שמעון מקום היה בתחומי עזה והיו קורין לו חורבתא סגריתא. ונגעי בתים אינם אלא בארץ ישראל דארץ אחוזתכם כתוב בה (ויקרא יד, לד), מתניתין מסכת נגעים פרק י"ב (מ"ד), ירושלם וחוץ לארץ אינם מטמאין בנגעים. [פרק חבית (שבת קמה, ב), אמר לו ר' חייא בר אבא לרב אסי, מפני מה עופות שבבבל שמנים, א"ל כלך למדבר עזה ואראך שמנים מהם].
<b>וכן</b> נמצא לרבותינו ז"ל מחפשים המקומות והעיירות לתועלת, כדאיתא מסכת גיטין פרק מי שאחזו (עו, א), למימרא דאנטיפרס בגליל הוה יתבה, ורמינהו אנטיפרס [ביהודה] וכפר ענתני בגליל [וכו']. וכן נמי ריש ההיא מסכתא (ז, א), מאי דכתיב (יהושע טו, כב) וקינה ודימונה ועדעדה, אמר ליה מתיבתא דארעא דישראל קא חשיב. וכן פרק נערה שנתפתתה (כתובות נב, ב ונד, א), ואת תהי יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי, חייב שהוא תנאי בית דין, כך היו אנשי ירושלם כותבין, ואנשי גליל כותבין כאנשי ירושלם. וביהודה היו כותבין, עד שירצו היורשים לתן לה כתובתה, לפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרין אותה. איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוורה נהוג כרב, נהרדעא וכל פרוורה נהוג כשמואל. ועד היכא נהרדעא, עד היכא דסגי קבא דנהרעא. והלכה כשמואל. ואם לממונא כך כל שכן לאיסורא, וכמה כיוצא בזה, ומפיהן אנו חיים, ועוד מדידה דמצוה היא.
[העיר טבריה] 
<b>על</b> טבריה, אין ספק שהיתה עיר גדולה לאלהים, כאמרם מסכת ברכות פ"ק (ח, א), רב אמי ורב אסי אף על גב דהוה להו תליסר בי כנישתא בטבריה, לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו יתבי וגרסי. והר"ם ז"ל (תפלה פ"ח ה"ג) כתב ובעשרה. ירושלמי פרק אלו מציאות (ב"מ פ"ב ה"ח) יהודה ברבי אזל לכנשתא איזל סנדלוי. אמר אלולי לא אזלית לכנישתא לא אזלון סנדליי. מזה יראה שמנהגם היה כמנהג ארצות הללו שמניחין מנעליהן בפתח בית הכנסת בחוץ, לא כמנהג הלועזים. גם מזה יראה שהתפלה בכל מקום כשהיא בכונה היא טובה ומקובלת. והנה נמצא (ברכות לא, א) רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכשהיה מתפלל בינו ובין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת. אמרינן סוף מסכת סוטה (מט, א), ואלא עלמא על מה מקיים, אקידושא דסדרא ואיהא שמיה רבא מברך דאגדתא, שנאמר ארץ (איוב י, כב), (עיפה) [עפתה] כמו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים אינה כמו אופל. פרש"י ז"ל, אקידושא דסדרא, סדר קדושה שלא תקנוהו אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קרייתו ותרגומו והם כעוסקין בתורה, ויש כאן תלמוד תורה וקדושת השם, וכן יהא שמיה רבא שעונין אחר ההגדה, שהדורש דורש ברבים בכל שבת (ו)היו נוהגין כן, ושם היו נקבצים כל העם לשמוע שאינו יום מלאכה, ויש כאן תורה וקדוש השם. סדרים, סדר פרשיות, עד כאן. וכל שכן אם היה שם תורה וכדאמרינן (ברכות ח, א), אוהב יי שערי ציון וגו' (תהילים פז, ב) אוהב יי שערים המצוינים בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות, דאמר רבי חנינה מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. וכל זה כשאין בית הכנסת בעירו שלא יקרא שכן רע, וכדאיתא פרק מאימתי קורין (ברכות ח, א). ופרק בני העיר (מגילה כו, ב), מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסור. והכי הילכתא, דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. דאלמא בית המדרש עדיף, וכן פסק הרי"ף ז"ל.
<b>עוד</b> ירושלמי פרק איזהו נשך (ב"מ פ"ז ה"א), כל העיירות הסמוכות לטבריה כיון שיצא שער של טבריה פוסקין. עוד ירושלמי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ז ה"א), בני טבריה לא משכימין ולא מעריבין, בני בית מעון משכימין ומעריבין.
<b>ירושלמי</b> מסכת פסחים פרק מקום שנהגו (פ"ד ה"א), חרמי טבריה גרוסי צפורי רשושי עכו נהגו שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד. איבעיא להו(א), גלו ממקום אל מקום ובקשו לחזור בהם, ייבה כהדה בני מיישא קבילו עליהון שלא לפרש בים הגדול, אתון ושאלון לרבי אליה, אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול מה אנו. אמר ליה מכיון שנהגו אבותיכם בו איסור אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. מכל מקום מסתברא בכיוצא בזה אם אין איסור בדבר נשאלין לחכם ומתירין להם, וכמו שאמר שם הירושלמי, ואין אדם נשאל על נדרו, והשיבו תמן מי שנדר נשאל ברם הכא (אבותינו) [אבותיכם] נדרו. ומקשי, כל שכן יהו מותרין. ואמר רבי חנניה, לא מן הדא אלא מן הדא, רבי אליה תלמידיה דרבי הוה ורבי יהודה אמר אסור לפרש בים הגדול. גמרין סוף פרק מי שהפך את זיתיו (מו"ק יג, ב), רבי יוסי אומר צדי עכו דשושי צפורי הן החמירו על עצמן. ומיהו הא דאין מפרשין בים הגדול, כתב הרשב"א ז"ל בפרק יציאות שבת (שבת יט, א), ועכשו נהגו להפליג בערב שבת, ולא ידעתי למה סמכו, וכן גדולי ישראל עושין כן ולא נגלה לי טעמן, עד כאן.
<b>תוספתא</b> מסכת סוכה פרק ג' (ה"ג), ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה (יחזקאל מז, ח), זה ימה של סדום, וירדו אל הערבה, זה ימה של טבריה, ובאו הימה, זה הים הגדול. וכן היא [ב]מסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"ב). מסכת בבא קמא פרק מרובה (פא, א), ומחכין בימה של טבריה ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד הספינה. ירושלמי פרק המוכר את הספינה (ב"ב פ"ה ה"א), ורועים בחורשים, אפילו שבטו של יהודה אצל שבטו של נפתלי, ונותנין לנפתלי מלא החבל לדרומו של ים, דכתיב (דברים לג, כ) ים ודרום ירשה דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר ים זה ים של סמכו ודרום זה ימה של טבריה. פרק מרובה (ב"ק פא, ב) ובתוספתא מסכת בבא קמא פרק ח' (ה"ו) מפרש החבל מהו, ולמה אין השבטים צדין בימה של טבריה, מפני שהיא של נפתלי, ולא עוד אלא שיתן לו מלא חבלים של חרם לדרומה של ים שנאמר ים ודרום ירשה ובגמרין (ב"ק פא, ב), מלא חבל חרם, והוא כאלו אמר מלא חבל של מצודה למשוך רשתו, כטעם מצודות וחרמים (קהלת ז, כו).
<b>מסכת</b> מגלה פרק קמא (ו, א), רקת זו טבריה, ולמה נקרא שמה רקת משום דמדליא כרקתא דנהרא, כי שכיב איניש להכא ספדי ליה התם, גדול בששך ושם לו ברקת, וכי מסקי ארונא להתם אמרי ליה הכי, אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עמק. אלא אמר רבא חמת זו גרר, רקת זו טבריה, כנרת זה גנוסר, ולמה נקרא שמה רקת שאפילו ריקנין שבה מלאים מצות כרמון. רבי ירמיה אומר רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל. ורבא אמר רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא שטובה ראייתה. פרש"י ז"ל, שיש לה אויר יפה. ופירוש אוהבי שרידים, אוהבי תלמידי חכמים יושבי בית המדרש של טבריה. ששך הוא בבל לשון המקרא, וכן הוא בא"ת ב"ש. מסכת עבודה זרה פרק קמא (י, א), אנטונינוס היה מתיעץ עם רבינו הקדוש דליעביד טבריא קלניה. כלומר בת חורין שיושביה לא יתנו מס.
<b>מעון</b> הוא למערבו כאלפיים אמה. מסכת סוטה (בירושלמי) פרק קמא (ה"ח), כתוב אחד (שופטים יד, א) אומר וירד שמשון תמנתה, וכתיב (בראשית לח, יג) הנה חמיך עולה תמנתה. איבו בר נגרי אמר כגון הדה בית מעון דנחתין לה מפלוגתא וסלקין לה מטבריא.
[על חמי טבריא] 
<b>אם</b> מותר לרחוץ בהם בשבת, גרסינן פרק כירה (שבת מ, א), אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, בתחלה היו רוחצים בחמין שהחמו מערב שבת, התחילו הבלנין להחם חמין בשבת, אסרו להם החמין [והתירו להם הזיעה, ועדין היו רוחצין ואומרים מזיעין אנו, אסרו להם את הזיעה] והתירו להם חמי טבריה, ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו, אסרו להם חמי טבריה והתירו להם את הצונן. ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת. כלומר באיסורה. גרסינן פרק החבית (שבת קמז, א), הרוחץ במערה או במי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות וכו'. קתני מי מערה דומיא דמי טבריה, מה מי טבריה חמין אף מי מערה חמין. וכתב הרב אלפאסי ז"ל, הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא, ואי קשיא לך הא דגרסינן פרק שמונה שרצים (שבט קט, א), ת"ר רוחצין במי גדר ובמי חמתן ובמי טבריא, וגרסינן פרק כירה, ראו שאין הדבר עומד התירו להם חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת, דש"מ דמותר לרחוץ בחמי טבריה לכתחלה והכא קאמרינן הרוחץ דיעבד אין לכתחלה לא. לאו אמי טבריא אמר אלא אמי מערה קאמר, והא דקתני למי טבריה גבי מערה לגלויי עליה דמי מערה חמין נינהו הוא דקתני לה, אבל מי טבריה מותר לרחוץ בה ואפילו לכתחלה. ומי מערה מאי טעמא לא שרו לכתחלה, משום דמי מערה מיטללא כדאמרינן פרק שור שנגח (ב"ק נ, ב), מערה מרבעה ומיטללא נפיש הבלא דידהו ואתי לידי זיעה, ומשום הכי לא שרי לכתחלה, עד כאן.
<b>הרי</b> שחמי טבריא ודדמי להו מותר לרחוץ בהם בשבת לכתחלה, וכן נמי פסק הרב בעל התרומה ז"ל (סי' רלב - רלג). ואין אחד מהן ז"ל שמזכיר הא דאשתהי הא דלא אשתהי, דתניא (שבת קט, ב), רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום אף על פי שיש חטטין בראשו, במה דברים אמורים שלא נשתהה אבל נשתהה אסור. והרי"ף ז"ל לא הביאה. תוספתא מסכת שבת פרק י"ז (הי"ב - יג), וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מגרדין במגרדת כדי שלא יטנפו את כליו, הרוחץ בחמי טבריא לא יזלפו עליו אחרים אבל מזלף הוא על ידי עצמו. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף הוא לא יזלף על ידי עצמו מפני שמרבה הבל ומכבד את הקרקע, אבל רוחץ כדרכו ועולה. וכן תמצא בארץ אנדלוס עיר גבורים גאוני עולם ושמה ברצלונה וסמוך לה חמי בראשית ולכתחלה רוחצין בהם בשבת. וכן כתב הרב בעל עבודת הקדש וז"ל, רוחץ אדם בחמי טבריא בשבת ואין צריך לומר בי"ט, עד כאן.
<b>פרק</b> כיצד משתתפין (עירובין פז, ב), שלשה דברים התיר להם רבי חנינא בן עקביא לאנשי טבריא, שיהיו ממלאין מים מגזוזטרא בשבת וטומנין בעצה ומסתפגין באלונתית.
<b>על</b> נטילת ידים בחמי טבריה, גרסינן פרק כל הבשר (חולין קה, א), אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה, מים אחרונים חובה. מתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות, מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות, ראשונים נוטלים בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נוטלים אלא בכלי מפני שרוח רעה שורה עליהם. איכא ביניהו קינסא, כלומר עץ. מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, מים אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא, מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא, ודוקא חמין שהיד סולדת בהם אבל חמין שאין היד סולדת בהם לית לן בה. ומסכת ברכות פרק אלו דברים איתמר, חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים, ורבי יוחנן אמר נוטלין מהן לידים, כל גופו טובל בהם ידיו לא כל שכן. אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי, למשקל מינייהו במנא כולו עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי דפסיק מינייהו בבת בירתא, חזקיה סבר גזרינן בת בירתא אטו מנא ורבי יוחנן סבר לא גזרינן. והרב אלפאסי ז"ל פסק בחמי האור כרבי יוחנן ובחמי טבריא כחזקיה. וכתב הר"ז הלוי ז"ל פרק כל הבשר ומה שפסק הרב אלפאסי ז"ל בחמי טבריא כחזקיה במסכת ברכות פרק אלו דברים לא נראה לי הדבר כן וכו', עד ואנן השתא קיימא לן כרבי יוחנן בחמי האור ממנהגן של גדולי גליל, וקימא לן כלישנא בתרא דאמרינן בגמרא, מכלל דראשונים אף על פי שהיד סולדת מותר, הילכך כל חמי טבריא נוטלין מהם לידים ואפילו בבת בירתא ואפילו במנא, ותו לא מידי, והרש"י ז"ל הפריש בין חמי האור לחמי טבריא ואמר כי אלו לא היה להם שעת הכושר, ואין זה נכון בעיני, ע"כ. כתב עליו הראב"ד ז"ל, אמר אברהם, זה המחבר למה לא הבין מה בין חמי האור לחמי טבריה, וכי סבור הוא כי בשביל החמימות היה חזקיה פוסלן כמו שפסל בחמי האור ושתי מחלוקות למה, ואם יאמר להודיעך כחו דחזקיה דאפילו בחמי האור שהיה להם מתחלה שעת הכושר פוסל, אם כן ליקדמה לפלוגתא דחמי טבריא ברישא, ועוד היכא דפסקינהו במנא והלכה חמימותן אמאי לא הדרי לכשרותן. אלא הרוצה ללמוד יבא וילמוד כי אין פסלות חמי טבריא בשביל חמימות אלא בשביל מרירות שבהם שאין הבהמה שותה מהן, וזה שמעתי מפי החכם רבי עמרם איש ארץ ישראל, אבל במקומן ודאי נוטלין שהרי כל גופו טובל בהם, ולא נחלקו אלא דפסקינהו בבת בירתא ולא כשיעור טבילה, חזקיה גזר אטו כלים ורבי יוחנן לא גזר, והלכה כחזקיה בהא, ע"כ.
<b>עוד,</b> אין פוסקין לא על הפרגיות ולא על הדגים שבטבריא ולא על חבילי קש, אבל פוסקין על הצפרים ועל הדגים שבשאר ארצות ועל חבילי עצים. זה הכלל כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער הגורן, וכל שאין לו גורן ידוע קוצץ עמו כשער שירצה.
<b>וכן</b> אסרו ז"ל (שבת לט, א - ב), להטמין בשבת את החמין בחמי טבריה משום דתולדת האור הוא דקא חלפא אפיתחו דגיהנם. וכן פרק כל שעה (פסחים מא, א), אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה בשבת פטור, פסח שבשלו בחמי טבריה חייב. מאי שנא שבת דלאו תולדת אש הוא פסח נמי לאו תולדת אש הוא. מאי חייב נמי דקתני דקא עבר משום צלי אש. ואמרינן פרק כירה (שבת מ, ב), אמר רבינא שמע מיניה המבשל בחמי טבריה בשבת חייב. ומקשי מהא דרב חסדא דאמר פטור, ומשני מאי חייב נמי דקאמר מכת מרדות דרבנן, דפטור אבל אסור הכי דיניה, ורבינא ורב חסדא לא פליגי. ואם כן חייב סתמא הוא מלקות.
[עוד בענין טבריה] 
<b>אמרו</b> רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, איוב מעולי הגולה היה ובית מדרשו בטבריה היה, וכדאיתא פרק השותפין שרצו (ב"ב טו, א) וטבריה הוא מקום רבי חייא בר אבא, ולוד מקום רבי יהושע בן לוי, וכדאיתא מההיא דאיכה רבתי (פרשה ג אות ו), רבי חייא אזל ללוד ואיתקבל גבי רבי יהושע בן לוי, בתר יומין אזל רבי יהושע בן לוי לטבריה איתקבל גבי רבי חייא בר אבא. רש"י ז"ל בפירוש צפניה (א, יא) הביא מדרש אגדה, משער הדגים זו עכו שנתונה על דגי הים, מן המשנה זו לוד שהיה משנה לירושלם, מהגבעות זו ציפורי שיושבת בראשי ההרים [כציפור], יושבי המכתש זו טבריה שעמוקה היא מכל ארץ ישראל. וכן בטבריה ישנים קהל גדול מן הצדיקים והחסידים וגרי הצדק, ומכללם רבי עקיבא וארבעה ועשרים אלף תלמידיו שמתו מפסח ועד עצרת שלא נהגו כבוד זה לזה. וכדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב), אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר רבי יהודה ור' יוסי ור' שמעון ורבי אלעזר בן שמוע הן העמידו תורה באותה שעה. תנא וכולו מתו מפסח ועד עצרת, וכולן מתו במיתה גדולה, מאי היא אסכרה. מה ששנינו סוף פרק האשה רבה (יבמות צו, ב), שמע רבי יוחנן איקפד, על לגבי רבי אמי ורבי אסי, אמרו לו לא כך היו מעשה בבית הכנסת של טבריא בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן, קרעו ס"ד, אלא עד שנקרע. והיה שם רבי יוסי בן קיסמא אמר, תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זה בית ע"ז, והיה. נראה שהוא המקום הנרשם היום שהיה שם עבודה זרה, והוא ברגל ההר צפוני לציון רבי ירמיה כמטחוי קשת כנגד מעון, עוד היום הערלים טועים בבוא צרה להם שם, סבורים זהו מקומן. ועליהם בכל העולם כלו כל ישראל מתאבלים מדי שנה בשנה עד ל"ג בעומר, ונהגו שלא לקדש ושלא לכנוס ממנהג אבלות לא מחמת איסור, ומיהו אם קפץ וכנס אין קונסין אותו ואם נשאל לו אין מתירין, וכן כתב רש"י ז"ל בספר איסור והיתר שלו. במדרש שתחיית המתים יקדם בטבריה ארבעים שנה, ברוך היודע העתידות.
<b>מסכת</b> ראש השנה (לא, א), אמר רבי יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן, עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה לה וישבה במקומה שנאמר (הושע ה, טו), אלכה ואשובה אל מקומי. מכפורת לכרוב מנא לן, דכתיב (שמות כה, כב), ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת. מכפורת לכרוב דכתיב (שמואל ב כב, יא), וירכב על כרוב ויעף. מכרוב למפתן דכתיב (יחזקאל ט, ג), וכבוד יי אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב וישב על מפתן הבית. ממפתן לחצר דכתיב (יחזקאל י, ד), וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נגה כבוד יי, מחצר למזבח דכתיב (עמוס ט, א), ראיתי את יי נצב על המזבח. [ממזבח] לגג דכתיב (משלי כא, ט), טוב לשבת על פנת גג. מגג לחומה דכתיב (עמוס ז, ז), הנה יי נצב על חומת אנך. מחומה לעיר דכתיב (מיכה ו, ט), הנה [קול] יי לעיר יקרא. מעיר להר דכתיב (יחזקאל יא, כג), ויעל כבוד יי מעל תוך העיר ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר. מהר למדבר דכתיב (משלי כא, יט), טוב (ל)שבת בארץ מדבר. וממדבר עלתה וישבה למקומה דכתיב (הושע ה, טו), אלכה ואשובה אל מקומי. אמר רבי יוחנן ששה חדשים נשתהתה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה ולא חזרו, כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן, שנאמר (איוב יא, כ) ועיני רשעים תכלינה. וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, מלשכת הגזית לחנות, מחנות לירושלם, מירושלם ליבנה, מיבנה לאושא, מאושא ליבנה, מיבנה לשפרעם משפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי מצפורי ירדה לטבריה, וטבריה עמוקה מכלם שנאמר (ישעיה כט, ד), ושפלת מארץ תדברי. ר' אליעזר אומר ששה גלו שנאמר (ישעיה כל, ה), [כי השח יושבי מרום קריה נשגבה] ישפילנה [ישפילה] עד ארץ יגיענה עד עפר. אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל שנאמר (ישעיה נב, ב), התנערי מעפר קומי שבי ירושלם. כתב הר"ם ז"ל הלכות סנהדרין פרק י"ד (הי"ב), בתחלה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל, והמקום שהיו יושבין בו חול היה, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום, ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריה. ומשם לא עמד בית דין הגדול עד עתה, וקבלה היא שבטבריה עתידים לחזור תחלה ומשם [נעתקין] לבית המקדש.
<b>רש"י</b> ז"ל בפרשת חקת התורה (במדבר כא, כ) הביא בשם תנחומא (חקת כא) שבימה של טבריא הוא בארה של מרים. ומיהו בפרק במה מדליקין (לה, א), הרוצה לראות בארה של מרים יעלה להר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים.
<h2>פרק ח</h2>
==================== 
הפרק השמיני: בזכרון העיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון 
/פתיחה/ 
<b>מסכת</b> ערכין פרק בתרא (לב, א), מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה הישנה של צפורין, וחקרה של גוש חלב, וידפת הישנה, וגמלא, וגדוד, וחדיד, ואונו וירושלם [ביהודה]. [מאי קאמר, אמר אביי הכי קאמר, עד גמלא בגליל עד גדוד בעבר הירדן וחדיד ואונו לירושלים ביהודה] וכן כיוצא בהן. תנא גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן, וחדיד ואונו וירושלם ביהודה. מסכת מגלה פרק קמא (יד, א), אמר רבי יהושע בן לוי, לוד ואונו וגיא חרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מסתברא שהוא הדין בקצת עיירות שהם היום בארץ כיבוש אדון הנביאים אדננו משה ע"ה, כגון סלכה ואדרעי וכיוצא בהם, ובהם היום קהלות. והראיה על זה שכתוב (דברים ב, לד - לו), ונלכוד את כל עריו בעת ההיא [וכו'] לא היתה קריה וגו', וכתיב (שם ג, י), כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי, ואומר (שם ג, ה), כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח. ואמרינן מסכת מגלה פרק קמא (י, א) ומסכת ערכין פרק (אין בערכין) [המוכר שדהו] (לב, ב), ופרק ידיעות הטומאה (שבועות טז, א), אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, וכי אין לנו מוקפות חומה אלא אלו בלבד, הרי הוא אומר (דברים ג, ד) ששים עיר כל חבל ארגב. אלא כיון שגלו ישראל לבבל נטלה מהם מצות ערי חומה, וכשעלו מן הגולה מצאו אלו שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון וקדשום. ולא אלו בלבד, אלא כל שתבא לך במסורת שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצוה הזאת נוהגת בה. כלומר מצות בתי ערי חומה ושילוח מצורעים ושאין עושין מגרשיהם שדה. אם כן מהא דרבי ישמעאל ברבי יוסי אית לן שכל העיירות המוקפות חומה שנזכרות למעלה שהם קדושות מכבוש שני. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל (שמיטה ויובל פי"ב הט"ו), כיון שעלה עזרא מביאה שניה נתקדשו כל העיירות המוקפות חומה באותה העת. והר"י כתב, אלא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו, כלומר לא מצאו עיירות עומדות אלא אלו וקדשום וה"ה לשאר.
<b>ואין</b> לומר שיאמר ממה שכתוב, עד סלכה ואדרעי, שמא עד ולא עד בכלל, שהרי כתוב (דברים ג, ח - י), ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון [וכו'], כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן. וכבר ידעת כי נחל ארנון הוא בקצה הדרום, והר חרמון בקצה הצפון והוא סמוך לדמשק, ובאמצעם הם סלכה ואדרעי. ואם שסלכה הוא על ראשי ההרים מזרחי לאדרעי יום ויהצה הוא דרומי כחצי יום לסלכה. וכן תרגם רבינו סעדיה ז"ל, וגמיע קרי אלסהל וגרש אלי אל בתניה אלסלכאת ואדרעאת היא איצו' מן קרי עוג פי' אלבתניה. וכן (דברים ג, א), למלחמה אדרעי, כלומר לאדרעי. ובספר שופטים (יא, כב) כתוב, וירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבק ומן המדבר ועד הלבנון.
<b>אם</b> כן אינם קורין את המגלה אלא בחמשה עשר לחוד. וכן אני אומר שהמביא גט מסלכה ואדרעי וארצם כלה, שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כארץ ישראל, וכמו שנראה מן התוספתא ריש מסכת גיטין (פ"א ה"א), המביא גט מעבר הירדן כמביא מארץ ישראל ואין צריך שיאמר בפני נכתב ובפי נחתם [ומיהו הרי"ף והר"מ לא הביאוה]. ואני בבאי אל הארץ הקדושה בחסד עליון שמעתי כי בגוש חלב וירושלם היו קורין המגלה י"ד וט"ו, דאלו במקומות המסופקים הדין הוא כך, כדאמרינן (מגילה ה, ב), רב אסי קרא מגלה בהוצל בי"ד ובחמשה עשר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע או לא. וכן פסק הר"ם (מגילה פ"א הי"א) ז"ל. והברכה על הקריאה הוא בי"ד בלבד. ומצאתי בתשובות מיוחסות לראב"ד ז"ל, ומה ששאלתם מה טעם אין אנו קורין מגלה בי"ד ובט"ו מספקא, דבר זה כמה שנים הוקשה לנו, ואין לי אלא מה שכתב הרב יהודה בר' ברזלי ז"ל בהלכותיו וזה טופסו, ואתשיל גאון ז"ל וששאלתם כרכים המוקפין חומה בגלותינו היום במדינת הים ואינו ידוע מאימתי הוקפו באי זה יום קורין את המגלה, והשיב הכין אתחזיאת לנא מלתא דדוקא דידעינן דמוקפת חומה מימות יהושע קורין בט"ו, וכל מוקפת חומה דלא ידעינן קורין בי"ד, והני כרכין דלא ידעינן קרו בארביסר. ואיכא נמי מאן דכתב הכי, ואי אית דטעי בדחזקיה (מגילה ה, ב) דקרי מגלה בטבריה בי"ד ובט"ו, דמספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע או לא. התם כדאמרינן בסיפא, התם היינו טעמא דמספקא ליה משום דחד גיסא שורא דימא הוא, מאי פרוזים ומוקפין דכתיב גבי מקרא מגלה, משום דהני מיגלו והני מיכסו והני נמי מיגלו, או דילמא משום דהני מיגנו מאויבים והני לא מיגנו והאי נמי אגנויי מיגניא. ומשום הכי מיספקא ליה, דהא ודאי חד גיסא מוקפת חומה מימות יהושע ומשום דחד גיסא ימא הוא דמספקא ליה, אבל הכא כיון דחומה דהני כרכים לא ידעי מאימת הוקף אין קורין אלא בארביסר, עד כאן. אבל מקומות שהם ודאי מוקפות אין להם אלא ט"ו לחוד. אבל תענית בין כפרים בין עיירות בין כרכים מוקפים חומה כלן מתענין בי"ג באדר, דאמר רבי שמואל בר רב יצחק י"ג זמן קהלה לכל היא, שנאמר (אסתר ט, ב), נקהלו היהודים בעריהם, ומאי קהלה קהלת יום תענית יום הכניסה ויושבין בתענית ומבקשים רחמים, כן כתב רא"ם ז"ל. וכתבתי על זה אל ה"ר מתתיה ז"ל, וכתב אלי, אם הייתי בירושלם בי"ד והיו קורין את המגלה בפני הייתי יוצא מבית הכנסת פן יאמר לי (קהלת ב, יד) הכסיל בחשך הולך, וכן על טבריה אמרתי כי יש לה דין מוקפת חומה מההיא דרבי (מגילה ה, ב) ע"ה, ע"כ. והדין עמו.
[זכותנו על ארץ ישראל] 
<b>על</b> ירושת הארץ שהיא ראויה ליצחק ולזרעו ולא לאחיו, ואף על פי שהיה בכור לאברהם ע"ה, ואמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב קלג, ב), אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא ואפילו מבישא לטבא. אפילו הכי הדין עם יצחק, דהא אברהם גר הוה וכן נמי ישמעאל שהרי לא נימולו אלא גדולים, וגר את הגר אינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, וכדאיתא מסכת קידושין פ"ק (יז, ב). אבל ישראל את הגר כיצחק לאברהם פשיטא דירית, וכדאמרינן פרק מי שמת (ב"ב קמט, א) גבי זוזי דאיסור גיורא בי רבא דמשום דלא הוה רב מרי הורתו בקדושה דאי לאו משום אודיתא לא זכו בהנהו זוזי, ואלו היה הורתו גם כן בקדושה כיצחק פשיטא דהוה זכי בלא משיכה בלא ארעא בלא חליפין בלא מעמד שלשתן בלא אודיתא אלא דרך ירושה. אם כן אנחנו באמת יורשים נורשים עד ישקיף וירא ה' משמים. במגילת תענית (פרק ג) הוזכר שנתרעמו וקבלו עלינו על זה הישמעאלים לפני אלכסנדר מוקדון ולא זכו בדין. וגם אדום אין לו לעורר עליה, וכמו שכתב רש"י פרשת זאת חקת (במדבר כ, יז), וכמו שהתבאר פרקי דרבי אליעזר פרק (לז) [לח] ובריש פרק חלק (סנהדרין צא, א) שהתרעם כנען ומצרים ובני ישמעאל ובני קטורה ולא זכו בדין.
<h2>פרק ט</h2>
==================== 
<b>פרק</b> התשיעי: בזכרון קצת מקומות מחוצה לארץ שהם מכוונים כנגד ארץ ישראל ושהם כארץ ישראל אליבא דרבי יהודה
<b>מסכת</b> גיטין פ"ק (ח, א), רב נחמן בר יצחק אמר, בנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בים הגדול, דתניא אי זהו ארץ ישראל ואיזהו חוצה לארץ, כל ששופע ויורד מטורי סמנוס ולפנים ארץ ישראל, מטורי סמנוס ולחוץ חוצה לארץ, והנסים שבים רואין אותם כאלו חוט מתוח עליהם מטורי סמנוס ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. רבי יהודה אומר, כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר (במדבר לד, ו) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגומר, והניסין שבצדדין רואין אותם כאלו חוט מתוח עליהם מקלופריא ועד אוקיינוס ומנחל מצרים ועד אוקיינוס, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ חוצה לארץ. ורבנן האי וגבול מאי עבדי ליה. מבעי להו לניסין. ורבי יהודה ניסין לא צריכי קרא.
<b>ולפי</b> שרש"י ז"ל הוא שפירש ההלכה בפירוש מבואר ופשוט הוצרכתי להביאו כמו שהוא, רב נחמן בר יצחק [אמר], הנך מתניתא דהמביא גט אי בנהרות דארץ ישראל כולי עלמא לא פליגי, דכארץ ישראל היא ואף על גב דאין ספינה גוששת, דטעמא דגט לאו משום יניקה מן הקרקע הוא כמעשרות וכשביעית, הילכך לא שנא נהר ולא שנא יבשה. כי פליגי בים הגדול, שהוא תחום מערבה של ארץ ישראל, ופליגי תנאי איכא מאן דאמר שפת הים הוא הגבול וים גופיה לאו ארץ ישראל הוא, ואיכא מאן דאמר ים גופיה מארץ ישראל הוא. איזהו ארץ ישראל, מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל הר ההר, ובתרגום ירושלמי קרי ליה טורי סמנוס, וכתיב, זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו [לכם] הר ההר, ש"מ הר ההר תקוע בים, וההר גבול צפון לארץ ישראל, וסתם הרים משופעים הם, ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים, וקאמר ת"ק מהיכן היא ארץ ישראל מרגל ההר או מראשו. כל ששופעו יורד מטורי סמנוס, לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום הוי ארץ ישראל, דגובה ההר הוא הגבול. מטורי סמנוס ולחוץ, לצד צפון חוצה לארץ. והניסין שבים, איי הים שבמערב רואין אותם וכו'. נחל מצרים, הוא תחום ארץ ישראל במקצוע מערבית דרומית, ומחובר לים הגדול דכתיב וגבול נגב, ונסב (ההר) [הגבול] מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה, נמצא ארץ ישראל בין הר ההר לנחל מצרים זה מערבית דרומית וזה צפונית מערבית, והים במערב, ויש מקום שהים נכנס בתוך ארץ ישראל מהלך שני ימים בין הר ההר לנחל מצרים, ובאותה כניסה יש נסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין (ה)מקצועות תחומי ארץ שהם הר ההר [ונחל מצרים, הילכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר] במערבו עד נחל מצרים, שהרי כל (כ)מה שבתוך המקצועות הללו ארץ ישראל הוא, ומן החוט ולפנים וכו'. רבי יהודה אומר, כל הים שכנגד [אויר] של ארץ ישראל ואפילו עד אוקיאנוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כארץ ישראל, שנאמר הים הגדול וגבול, האי וגבול קרא יתירא הוא ואתא לאשמועינן דאף רוחב הים בכלל התחום. והניסין שבצדדים, כלומר אף יש לנו לחלק בניסין לא לצד מערב יש חלוק אלא לצד צפון ולצד דרום, שיש נסין בים ומתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום, עד שמגיעין ומושכין חוט מכנגד ארץ ישראל ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר הארץ ומה שבחוצה לה. ורואין כאלו חוט מתוח מקפלוריא, שם עיר יושבת בחודו של הר בראש גבהו שהוא תחום צפוני. ועד אוקיינוס, שהוא בסוף העולם במערב, ומנחל מצרים ועד אוקיינוס. מן החוט ולפנים, לצד חברו דהינו לפנים, כלומר בין שני החוטים, הוו נסין ארץ ישראל והוא הדין למים, ונסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבים במעשרות ובשביעית, והנה תרתי מתניאתא [ד]לעיל פליגי שנכתב הגט בים הגדול (ו)להלן מחוט מתוח מטורי סמנוס עד נחל מצרים, מאן דאמר כמביא בארץ ישראל רבי יהודה היא דאמר שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל, ואידך כרבנן. מיבעו להו לניסין דמן החוט ולפנים לצד מזרח דלא תימא לצד הים הוא הגבול ואפילו במקום שמתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין. לא צריכי קרא, כיון דבתוך התחומין הן, עכ"ל ז"ל. ובפירוש התורה בפרשת אלה מסעי כתב ז"ל, הר ההר זה אינו הר ההר שמת בו אהרן הכהן, שהוא בדרומה של ארץ ישראל בקצה ארץ אדום וזה בצפון, והוא שנקרא בלשון משנה טורי סמנוס, והר ההר אין זה שם שלו אלא כגון הר על גבי הר כמין תפוח כפול, ע"כ. עוד כתב ז"ל, מהר ההר תתאו, ר"ל תלכו ותסבו מצד הצפון לצד המזרח ותפגעו [ב]לבא חמת זו אנטוכיא של מצרים. וכבר הארכנו בזה אחר זה. התוספות ז"ל, רבי יהודה אומר כל שנגד ארץ ישראל, קשיא אמאי אין אנו חייבין במעשר ובתרומה שהרי אנו עומדין במערבה של ארץ ישראל וכנגד ארץ ישראל אנו יושבין. וצריך לומר דעולי בבל לא כבשוה וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אי נמי לא קאמר אלא בים אבל ביבשה לא, אי נמי קימא לן כרבנן.
<b>אחר</b> שנתבאר זה צריכים אנו לחפש ולדעת מאיי הים וחלקי היבשה מי הם שיהיו מכוונים תוך אלו השני החוטים עד אוקיינוס שהוא בארץ ישראל אליבא דרבי יהודה. דע כי כל שני מקומות או יותר שהם ברוחב אחד, כלומר שגובה הקוטב להם אחד, אף על פי שהם מחולפי האורך משתוים ברוחב, או משתוים באורך מתחלפים ברוחב, וכן מתחלפים בזה ובזה, אבל לא משתוים בזה ובזה שאם כן יהיו שני גופים במקום אחד וזה נמנע. ובמה שאנו בו צריך שישתוו ברוחב ויתחלפו באורך. והרוחב הוא מצפון לדרום והאורך ממזרח למערב, וזה אפילו בלשון חכמים ז"ל, וכמו שפירש רבינו שמואל ז"ל פרק המוכר פירות (ב"ב צח, ב) גבי רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. בעלי חכמת תכונת הגלגלים אמרו שהאקלים הרביעי מתחיל מתחום השלישי עד מרחב ל"ו מעלה, ועובר על ארצות ישראל ואנטוכיא ואיי קפרוס ורודוס. וכן גם כן כתב הנשיא רבי אברהם אבן חייא ז"ל בספר צורת הארץ ורבי אברהם ן' עזרא בספר ראשית חכמה. ואצל אלפרגאני סוף האקלים השלישי ל"ג וסוף האקלים הרביעי ל"ט. [ואצל הנשיא] סוף השלישי ל' וחצי מעלה וסוף הרביעי ל"ו. נקח שיתפשט ארץ ישראל לכל הפחות לצפון ירושלם שתי מעלות, וירושלם לדעתו באקלים השלישי שרחבו ל"ב נוסיף עליו ב' ויהיו ל"ד, ולא נקח מהאקלים הרביעי אלא שליש מעלה. ולדברי הנשיא נקח ג' מעלה וי' ראשונים דלדעתו ירושלם באקלים הרביעי, וזה כי ל"ג מעלות הוא סוף האקלים השלישי לאלפרגאני, ושם מתחיל הרביעי וילך במדינות ארץ ישראל, קח מזה האקלים הרביעי שליש מעלה שהם כ' ראשונים והוסיפם על ל"ג מעלות ויהיו ל"ד. אחר כן התבאר אצלנו אמתת זה מגבולי התורה האמתית, וזה כי גבול צפון ארץ ישראל המערבי הוא הר ההר והוא לצפון סין שהוא עיר שמה טראבלס אלשאם לכמו שלשה ימים בקרוב, ורוחב טראבלס זה הוא ל"ד מעלות, ראה זה מצאנו בעניות חקירתינו. ואחר כן ראיתי אל הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק י"ח (הט"ז) שהסכים בזה וגם שהעדיף על אלו השיעורים בחקירתו השלמה ברור מרחיב דבר. זה תורף דבריו ז"ל, וכל אלו הדברים כשיהיו המדינות שבמערב ושבמזרח מכוונות, כגון שהיו נוטות לצפון העולם מל' מעלה עד ל"ה, אבל היו נוטות לצפון יתר מזה או פחות משפטים אחרים יש להם שהרי אינם מכוונות כנגד ארץ ישראל, ע"כ. ופירוש נוטות לצפון גובה הקוטב שם.
<b>אם</b> כן כל מקום הן בים הן ביבשה לפי חקירת הר"ם ז"ל שגובה קטבו מל' עד ל"ה הנה הוא מכוון כנגד ארץ ישראל. ונצטרך להזכיר קצת מהמקומות שידענום תוך גבולים הללו לתועלת, וזה כי איי קפרוס ורודוס הדבר פשוט בהם ממה שקדם, וקפרוס אי קרובה לארץ ישראל, איכה רבתי (פרשה א) גבי טרגיינוס שחיק עצמות, אמרין ליה היך מה דעבדת בגבריא עבד בנשייא, הקיפן הוא וחיילותיו והרגן, נתערב דמן של אלו עם דמן של אלו והיה בוקע בים והולך עד שהגיע לקפרוס, ורוח הקדש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה. וכן מיורקא לפי שרחבה ל"ד מעלות, וכן אפריקיה והוא תרשיש, וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה בספר ירמיה (י, ט) בפסוק כסף מרוקע מתרשיש יובא, לפי שרחבה ל"ג. ומן היבשה פאס לפי שרחבה ל"ג וכן טראבטס אל גרב לפי שרחבו ל"ב, וכן אלקירואן לפי שרחבו ל"א מעלות, וכן מראכש לפי שרחבו ל"א (ל), וכן אסכנדריה לפי שרחבה ל"א, וכן אלמריה לפי שרחבה ל"ד (ל'). וכן קטרגיניאה לפי שרחבה ל"ב, והיא נזכרת סוף פרק האשה שנתאלמנה (כתובות כז, ב) כי אתא רב דימי אמר רבי חנה קרתיגניאה משתעי וכו' וזולת זה. ודע כי אנטוכיה שהיא לצפון סין כמו ג' או ד' ימים רחבה ל"ד.
<b>ולפי</b> מה שנתבאר יראה שפני ארץ ישראל שלצד הים הוא מערבי דרומי, ושמא לזה כיוון רבי אברהם בן עזרא ז"ל פרשת מדבר סיני (במדבר ג, כג) שכתב, וימה בעבור שהוא הים הגדול הספרדי בארץ ישראל לפאת מערב. והאומר שהעולם כדור וכולו מכוון לארץ ישראל אינו בקי בטבע המציאה ולא יהיה לו עסק בזה. וכן אין לומר שכל אותם שעומדים במערב הארץ שיהיו כנגד ארץ ישראל. ואני מקום ה"ב התוספות לא ידעתי, אבל מעבר לים בארץ הלועזים היה ואולי היה תוך גבולים הללו. ומ"מ תמה למה אמר וצריך לומר דעולי בבל לא כבשוה וכו', דהא אפילו בזמן יהושע ארצו לא נתקדשה כי לא נכבשה שאינה שלהם. גם למה אמר אי נמי לא קאמר אלא בים אבל ביבשה לא, דהא עד אוקייאנוס קא אמרינן ואין ספק שלמזרח אוקיינוס יש יבשה וארץ גדולה. הר"ם ז"ל הלכות תרומה שהביא זאת ההלכה לא הזכיר ההיא דרבי יהודה. ומה שדברנו עד הנה בזה המבוקש לחזק את לבב אחינו ורעינו האנוסים והמוכרחים להתעכב בארץ ההיא, אם להכרח גמור, אם שהרצון יכריחם ובמעגלותיו ינחם. אבל לא לפטור הזריז המהיר והחרוץ, בית אלהיו הולך ברגש נחפז נחוץ, ולארצו הקדושה ירוץ עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגולת הזהב תרוץ, ויזכה בבנין רחוב וחרוץ. ולרבי יהודה הם חייבין בתרומות ומעשרות כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל לעיל. וכן הוא הדין שיגיעם תועלת ממין קדושת ארץ ישראל גם כן. ולצד מזרח הארץ צפונה ונגבה אין לנו מקרא שיחייבנו בזה. ואת הארץ שכבש אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה אם אין עליה מין ממין תועלת אדמת ישראל או שלא נשמע זה מפי משה ואלעזר והנשיאים, תמה למה בחרו בה הראובני והגדי בעד מקניהם וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וכן דוד, שהיה מלך ורוצה בתקנת בנו, מדוע לא צוה לגלות הגל ולהוציאו מן הפחת [דאסקיה מז' מדורי דגהינם, וא"ר דאתיא לעלמא דאתי, וכדאיתא מסכת סוטה פ"ק (י, א)] ולהביאו לארץ ישראל. וכן ברזילי הגלעדי כדי ליקבר בקבר אביו ואמו יאבד הטוב ההוא. ושאול שאני, שחשש לכבוד המלכות. ורש"י כתב ריש פרשת אלה הדברים (א, ד), אחרי הכותו, אמר משה, אם אני מוכיחן קודם שיכנסו לקצות הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה הטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישן את הארצות ואחר כך הוכיחן.
<h2>פרק י</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> העשירי: לבאר שכבוש עולי מצרים וכבוש עולי בבל שוין בקדושה, אלא שיש חיוב בזה שאינו ממין זה במצות שהן חובת קרקע. וזכרון קצת הלכות על ארץ ישראל, וזכרון תועלת יושביה, וענין הסמיכה ברישא
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> בסנהדרין פ"ק (יד, א) אמר רבי יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ. וכתב הר"ם ז"ל פ' עד כמה (בכורות פ"ד משנה ג) [וכבר] (ו)בארנו בתחלת סנהדרין (פ"א מ"א ומ"ג) שאינו נקרא בית דין שם מוחלט אלא סמוך בארץ. בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקדוש ברוך הוא קראם כל הקהל, ואפי' היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות (פ"א משנה א) ע"כ. והלכות סנהדרין פרק ד' (הלכה ה) כתב ז"ל, אבל שאר החבורה יש לכל אחד לסמוך ברשות הנשיא, והוא שיהיו שנים עמו, שאין סמיכה בפחות משלשה. עוד כתב ז"ל (שם הלכה ו) שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות, הואיל ושניהם בארץ. מתוך כך נראה שהסמיכה היא ראויה היום ובארץ ישראל. וכן ממה שכתב ז"ל הלכות סנהדרין פרק ט"ז (הלכה ב, ג), מלקין מן התורה בכל מקום בזמן הזה בפני שלשה סמוכים אבל לא בפני הדיוטות, וכל המלקיות שמלקין דייני חוצה לארץ בכל מקום אינו אלא מכת מרדות. ופרק י"ט של ראש השנה (פ"ד משנה ד) פי', ומבואר הוא כי כל בית דין הנזכר בזה הענין רוצה לומר שיהיו סמוכים בארץ ישראל. וספר המצות קע"ו כתב, ודע שאלו המנויים, כלומר, סנהדרי גדולה או קטנה, וב"ד של שלשה, וזולתם מן המנויים, אמנם יהיו כלם בארץ ישראל בהכרח. ואין סמיכה אלא בארץ. כשנתקיימה הסמוכין בארץ, הוא איפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ. אבל לא ידינו בדיני נפשות אלא בארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד. כמו שבארנו בפתיחת המאמר. עוד שם וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים. ולשון מכילתא, מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית, ת"ל (שמות כא) מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית. עוד יתבאר זה בסמוך. וממה שכתב ז"ל שישפטו בארץ ובחוצה לארץ אינו כנגד מה שכתב בפי' המשנה פרק עד כמה (בכורות פ"ד משנה ד) שאמר ואם נטל רשות מראש ישיבה של ארץ ישראל לבד, אותו הרשות מועיל לו לארץ ישראל לבד, לא בחוצה לארץ. דהכא סמיכה והתם נטילת רשות לחוד. כתב ז"ל הלכות סנהדרין פרק ד', (הלכה ו) בכל ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים ראויה לסמוך. גם מזה ראיה שהסמיכה היא היום.
<b>וכן</b> מסכת שביעית פרק ו' (משנה א) התבאר אותה קדושה. דאמרינן נאכל אבל לא נעבד ואלו בעולי בבל לא נאכל ולא נעבד. וכן שבעולי מצרים לענין דמאי הוא כחוצה לארץ וכמו שכתב ז"ל מסכת דמאי פרק קמא (משנה ג), אבל כל מה שהוא זולת כיוצא באלו הדברים זה וזה שוים.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל פרק ח' הלכות עבדים (הלכה ט) רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה. ודין זה בכל זמן ואפילו בזמן הזה שהארץ ביד גוים.
<b>נזכיר</b> בג"ה קצת הלכות על עניני ארץ ישראל מפוזרות ומפורדות בתלמוד, ורובם נוהגים בזמן הזה. והרב אלפאסי ורבינו האיי וה"ב העטור ז"ל יוכיחו.
[נוסח ברכה אחרונה] 
<b>מסכת</b> ברכות פרק כיצד (מד, א) מיחתם מאי חתים, רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ורבי יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה, אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו. ומסתברא שהנה בארץ ישראל בברכת המזון נסיים על הארץ ועל (פירותיה) [מזונותיה], וכן על הארץ ועל מחייתה. נמצא שסיום הברכות שלשה ודיניהם שנים. וזה דברכת מעין שלש דחמשת המינים שהם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון שבשל קמחן ונעשה מהם מעשה קדרה, אמרינן אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש, אמר ליה, דחמשת המינים על המחיה, ועל הכלכלה, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה, שרצית ושהנחלת את אבותינו. רחם ה' אלקינו על ישראל עמך, ועל ירושלם עירך, ועל ציון משכן כבודך. ובנה את ירושלם עירך במהרה בימינו, ונאכל מפריה, ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה. כי אל טוב ומטיב אתה. בא"י על הארץ ועל המחיה. שתה יין אומר בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות. אכל אחד מחמשת מיני פירות האמורים בתורה, שהם, ענבים תאנים רמונים זית ותמרים, אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו', וחותם על הארץ ועל הפירות. ואם בארץ ישראל ועל פירותיה, ועל מחיתה, ועל מזונותיה.
<b>ירושלמי</b> (ברכות פ"ו ה"א) מהו להזכיר מעין המאורע, רבי זעירא היה מזכיר בה מעין המאורע. אמר רבי ירמיה מכיון דרבי זעירא מזכיר בה, צריכין אנן למיחש ליה. פי' שבשבת יאמר ונשבע מטובה, ונחמנו בה בשבת קדשך, בי"ט ושמחנו בה במועדי קדשך, בראש חדש ויעלה זכרוננו בראשי חדשים.
<b>וכלל</b> הדבר, כל הפירות תחלתן בפ"ה וסופן, אם הם משבעת המינין, ברכה אחת מעין שלש, ואם שאר פירות, בורא נפשות רבות וחסרונן. ירקות כלן תחלתן בפ"ה וסופן בורא נפשות רבות וחסרונן. כל מה שאין גידולו מן הארץ כבשר ודומה לו, תחלתו שהכל וסופו בורא נפשות. שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת המינים, מברך בסופן על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו', וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות. שתה יין ואכל בשר, מברך בסוף על כל אחד בפני עצמו. אכל ענבים ותפוחים מברך לבסוף ברכה אחת מעין שלש, והיא הכוללת הכל וכיוצא בזה.
<b>ברכת</b> על הגפן וכן נמי ברכת הפירות כשקבעו עליהם סעודתן, בדיעבד, היחיד מוציא את הרבים ידי חובתן. דכל שבירך האחד ושמעו האחרים יצאו, דשומע כעונה. ואפילו בברכת המזון אמרו (חולין קו, א) חכם מברך ובור יוצא. ומכל מקום לכתחלה אין עושין כן, לפי שאין זימון לפירות, וכדאיתא בריש פרק כל הבשר (שם).
[קדימה בברכות] 
<b>וכן</b> נמי מפני חשיבות הארץ וכבודה, הוא שהיה באותו פרק (ברכות מ, ב) מחלוקת ר' יהודה וחכמים, היו לפניו מינים הרבה, ר' יהודה אומר, אם יש ביניהם ממין ז' מברך עליו. וחכמים אומרים, מברך על אי זה מהן שירצה. אמר עולא, מחלוקת בשברכותיהן שוות, כגון אתרוג וזית, דרבי יהודה סבר מין ז' עדיף, ורבנן סברי חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהן שוות, דברי הכל מברך על זה, וחוזר ומברך על זה, ואי זה שירצה יקדים. כתב הרב ר' אהרן הלוי גרונדי ז"ל, ברכותיהן שוות חביב עדיף. אין ברכותיהם שוות חשוב עדיף. פי' חשוב בברכות, כגון שהכל ובורא פרי האדמה, בורא פרי האדמה עדיף, פרי האדמה ופרי העץ, פרי העץ עדיף. דכל שברכתו מיוחדת יותר, חשובה יותר. עד כאן. וז' המינים הם בפסוק (דברים ח, ח). ארץ חטה ושעורה. ולפי זה הא דאמר רב יוסף ואיתמא רבי יצחק, כל המוקדם בפסוק זה הוא מוקדם בברכה, תפתר, כששניהם חביבים עליו, וכן משמע מעובדא דרב חסדא ורב המנונא דהוו יתבי, אייתו לקמיהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא אמר ליה, לא סבר לה מר להא דרב יוסף, אמר ליה, זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. מדקא שני ליה הכי ולא קא שני ליה תמרי חביבין לי, ומשמע דהיכא דאלו אמר הכי, חביב עדיף והיה מנוצל, אם כן תרויהו חביבין ליה.
<b>וכן</b> פרק ג' שאכלו (ברכות מח, ב) תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. כתב הראב"ד ז"ל, שהרי הנביאים כן קראוה בכמה מקומות ואנו צריכין לספר בשבח הארץ ולהודות עליה, ואני תמה למה לא הצריכו זבת חלב ודבש כמו כן.
<b>אלה</b> שמות רבה (פרשת לב) ואתן לך ארץ חמדה. למה נקראת שמה חמדה, שבית המקדש נתון בתוכה כד"א (תהילים סח, יז) ההר חמד אלהים. ד"א שחמדו לה כל המלכים, שכן בין עי ויריחו ג' מילין, ולזו מלך ולזו מלך, ורבנין אמרי שחמדו לה אבות העולם.
<b>מדרש</b> חזית למה נקרא שמה תבל שהיא מתובלת. בכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ ישראל אינה חסרה כלום. שנאמר (דברים ח, ט) לא תחסר כל בה, מסכת יומא פרק בתרא (פא, ב) ממשמע שנאמר (ויקרא יט, כג) וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה ת"ל עץ מאכל, לומר לך עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, ואין ארץ ישראל חסרה כלום, דכתיב לא תחסר כל בה.
[קדושת ירושלים] 
<b>מסכת</b> כלים פרק קמא (משנה ו) עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה, שמביאין ממנה העומר, ובכורים, ושתי הלחם, ולחם הפנים, מה שאין מביאין מכל הארצות. (משנה ז) ועיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחין מתוכה את המצורעין, ומסבבין לתוכן מת עד (שיצא) [שירצו]. יצא, אין מחזירין אותו. (משנה ח) לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש הימנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו, שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וחייבין עליה חטאת. עזרת כהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צורכיהם לסמיכה, ולשחיטה, ולתנופה. (משנה ט) בין האולם והמזבח מקודש ממנו, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין שם, ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים. כתב רבינו שמשון ז"ל והא דלא קתני שחייבת בתרומות ומעשרות מה שאין כן בשאר ארצות, משום דמדרבנן מיהא שאר ארצות חייבות.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות ביאת המקדש פרק ג' (הלכה ט) טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות. ויש תמה על זה, דהא תניא פרק הקומץ רבה (מנחות כז, ב) מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה, בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת. ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאין. ותניא (נזיר מה, א) טמא יהיה לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה. ופי' טבול יום, מי שטבל לטומאתו אלא שעדיין לא העריב שמשו, וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר. מחוסר כפורים הוא שטבל והעריב שמשו, אלא שלא הביא קרבנו, וכתיב (ויקרא יב, ח) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה. ומסתברא לתרץ לדעת הרב ז"ל שאלו הבריתות סתומות כדברי יחיד, ורבי שונה אותם, וכן היא בספרי (במדבר יט) רבי אומר הוא יתחטא בו בדמים, או אינו אלא במים, כשהוא אומר כי מי נדה לא זורק עליו, הרי מים אמורים, הא מה אני מקיים יתחטא, בדמים. וחכמים חולקין עליו, ואמרינן פרק כל שעה (פסחים כז, א) הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. וכן משנת מסכת כלים זו היא שמסייעת לזה, דקתני שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וחיבין עליה חטאת. ולא קתני וחייב, אלמא בטמאין דעלמא קמיירי. וכן נזהר ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הלכה יח) שכתב שאין מחוסר כפורים נכנס לשם, וטמא שנכנס חייב כרת. וריש' דהא מתני', עזרת נשים מקודש ממנו שאין טבול יום נכנס לשם וכו'. וזו מעלה דרבנן, כדאיתא מסכת יבמות פ"ק (ז, ב), מאי חצר חדשה, שחדשו דברים ואמרו, טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וסיפא נמי מעלה דרבנן. ומדקתני להא מציעתא בין מעלות דרבנן, ש"מ הא נמי מעלה דרבנן היא.
[סמיכת חכמים בא"י] 
<b>מסכת</b> הוריות ברישא, (ג, א) אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר יושבין שבארץ ישראל. שנאמר (מלכים א, ח), ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, קהל גדול, מלבא חמת עד נחל מצרים. כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול למה לי, אלא הני הוא דאיקרו קהל, אידך לא איקרו קהל. פי' רש"י ז"ל דאותם שבחוצה לארץ אינם מן המניין. והר"ם ז"ל כתב הלכות סנהדרין פרק ד' (הלכה ד) אין קרוי אלקים אלא בית דין שנסמכו בארץ ישראל בלבד, והם אנשים החכמים הראויים לדון, שבדקו אותם בית דין של ארץ ישראל והמחו אותם וסמכו אותם. עוד כתב ז"ל (שם הלכה יא) נראין לי הדברים שאם הסכימו חכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך לאחרים, עוד ז"ל (שם הלכה ב) וכיצד היא הסמיכה לדורות, לא שיסמכו ידיהם על ראש הזקן, אלא קוראין אותו רבי, ואומרין לו הרי אתה סמוך, ויש לך רשות אפילו לדון דיני קנסות, עד כאן. ומה שכתב ז"ל אין קרוי אלהים אלא וכו', מסתברא שהוציאו מההוא דפרק החובל (ב"ק פד, א) נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור לא, האלהים בעינן וליכא.
[פירות ארץ ישראל] 
<b>בבא</b> בתרא פרק המוכר את הספינה (צ, ב) אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. אבל תבלין כמון ופלפלין מותר. בד"א, בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו מותר. והטעם, דעושה אדם את קבו אוצר. ומותר לאצור פירות שלש שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית. ובשני בצרות אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים. כתב רב אחא משבחא ז"ל פרשת ויגש. מיהא שמעי', הלוקח מן השוק למכור, לא שנא בשני רעבון ולא שנא בלא שני רעבון, לא שנא פירי דחיי נפש אינון, ולא שנא פירי דלאו חיי נפש אינון, אסיר ליה למיצר. אבל מדנפשי' דיתיר, בלא שני בצורת שרי ליה לעכובי עד דקאים לדמי, ואפילו פרי חיי נפש, ובשני בצרות אסיר ליה למיצר ואפילו שאר פירי דלאו חיי נפש אינון.
<b>ת"ר</b> (שם) אין מוציאין פירות מארץ ישראל, דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. רבי יהודה בן בתירא מתיר ביין מפני שממעט את התפלה. וכשם שאין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ כך אין מוציאין מסוריא, ולא מאפרכיה לאפרכיה.
<b>תנו</b> רבנן (שם צא, א) אין משתכרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש כגון שמנים יינות וסלתות. אמרו עליו על רבי אלעזר בן עזריה שהיה משתכר ביין ושמן בארץ ישראל. ביין, כרבי יהודה בן בתירא, דסבר כיון דממעט את התפלה שפיר דמי. שמן, באתריה דרבי אלעזר בן עזריה שכיח משחא טובא. (שם) תנו רבנן אין משתכרין פעמים בביצים, פליגי בה רב ושמואל, חד אמר תגרא לתגרא, וחד אמר זוזא אחבריה.
<b>ת"ר</b> מתריעין על פרקמטיא ואפילו בשבת, אמר רבי יוחנן כגון כלי פשתן בבבל, יין ושמן בארץ ישראל, משום דמניהו רובא דחיותיה. ואמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא.
<b>ת"ר</b> (שם) אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטים בסלע. אמר ר' שמעון, אימתי, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל מוצא ליקח אפילו עמדו סאתים בסלע לא יצא. ואמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר, אבל מעות ביוקר ופירות בזול, אפילו עמדו ד' סאין בסלע יצא. כלומר שלא ימצא במה להשתכר ואבדה הפרוטה מן הכיס, יצא למקום הריוח. וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, אלימלך מגדולי הדור היה, ומפרנסי הדור היה. מפני מה נענש, מפני שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ שנאמר (רות א, יט) ותהום כל העיר ותאמרנה הזאת נעמי, אמר רבי יצחק חזיתם נעמי שיצתה מארץ לחוצה לארץ מה עלתה לה. כתב הר"ם ז"ל הלכות מלכים פ"ח (הלכה ט) אף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום.
<h2>פרק לא</h2>
<b>יחפור</b> (בבא בתרא יז, א) מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלש טפחים. זרעים, תיפוק לי משום מחרישה, במפולת יד. מחרישה, תיפוק לי משום זרעים, בזורעין לאילנות. ותיפוק לי משום מיא, תנא בארץ ישראל קאי דכתיב (דברים יא, יא) למטר תשתה מים.
<b>מסכת</b> שבת פרק כלל גדול (עג, ב) הזורע והחורש. מכדי, מכרב כרבי ברישא, ליתני חורש והדר ליתני זורע. תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי.
<b>תוספתא</b> מסכת עבודה זרה פרק ז' (הלכה ד) רבי שמעון בן אלעזר אומר שלש אשרות בארץ ישראל, חרוב שבכפר פסם ושבכפר פגשה ושיקמה שבראני ושבכרמל.
<b>מסכת</b> מנחות פרק בתרא (קי, א) אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב, מצור ועד קרטגיני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, מצור כלפי מערב ומקרטגיני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים. פי' רש"י ז"ל, מכירין את ישראל בכבודן הראשון ואין מכבידין עול שלהם. ואין מאמינים בעבודה זרה אלא בהקב"ה. דע כי צור בים יבא הוא צור המעטירה, והוא לצפון ירשלם כ"ד ימים, וקרטגיני גם כן בים יבא והוא לדרום. צפוני למדינת אלקירואן ומזרחית אליה, וקורין לה קרטגיניאה, רחבו ל"ו מעלה וארכו ל"ה. ואלקירואן זכרנוהו.
<b>ספרי</b> (דברים יב) ואבדתם את שמם (מתחת השמים) [וכו'], בארץ ישראל אתה מצוה לרדוף אחריהם, ואי אתה מצוה לרדוף אחריהם חוצה לארץ.
[מקוואות א"י] 
<b>מסכת</b> מקוואות פרק ח' (משנה א), ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין, מקוות העמים שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין ואפילו נתמלאו בקילון. את שבארץ ישראל ואת שחוץ למפתח כשרין אף לנידות. פי' רבינו שמשון ז"ל, משום דגזרו טומאה על ארץ העמים תנא ארץ ישראל טהורה, ואפילו עיירות של כותיים. ומה ששנינו (תוספתא מקואות פ"ו ה"א) ארץ הכותיים טהורה, לא יתכן לפרש אלא בעיירות של כותיים שבארץ ישראל, דאי בחוצה לארץ הא גזרי עליה טומאה. וכן נמי עיירות של גוים שבארץ ישראל. פי' קילון, כשהמים מקובצים במקום אחד ומבקשים להביאם אל מקום אחר ולהמשיכם, עושין לו דרך שיבאו שם ואותו דרך שמו קילון. וי"מ פי' אחר ריש מסכת משקין. ואתא סיפא דמתני' לאשמועינן שמקוות העמים שבארץ ישראל שהם כשרים אף לנדות, וכן היא בפי' בתוספתא פרק ו', מקוות העמים שבחוצה לארץ כשרין לבעלי קריין ופסולין לכל הטומאה, ושבארץ ישראל ושחוץ למפתח כשרה לכל הטומאה ואין צריך לומר לבעלי קריין. אם כן מקוות הכותיים וכל שכן הקראין שהם בארץ ישראל כשרים הם, ואפילו אחר גזירה, דאלו קודם גזרה הא אמרה התוספתא בריש פרק קמא שטהורין.
[שליחות גט לא"י] 
<b>מסכת</b> גיטין ברישא (ב, א) המביא גט ממדינת הים והמוליך, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. והיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם. דלשמה בקיאי, דהא קיימא לן כרבא דטעמא דאצריכו למימר בפני נכתב ובפני נחתם, משום קיום הוא. ואי ליכא עדים דמקיימי ליה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואלו שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, אף על פי שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו, אלא נתן לו הבעל גט ואמר ליה תן גט זה לאשתי, הרי זה נותנו לה בפני עדים ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו, ותהיה מגורשת ותנשא בו [מיד] דלא חיישינן לזיופא, דהא עדים מצויין לקיימו, ולרבא נמי בקיאין לשמה. ואם יש לו עוררין יתקיים בחותמיו (מיד). ומסקנא ששליח גט שעסקו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ שצריך ליתן לה הגט הזה השליח בפני שני עדים, ושיאמר במעמדם בפני נכתב ובפני נחתם, כלומר שיעיד על הכתיבה ועל החתימה, וזהו קיום הגט. ואי אתי בעל לחודיה ומערער לא משגחינן ביה, שהרי קבלנו עדות השליח. מיהו אם יש לבעל ראיה ברורה ועדים שזה הגט הנאמר עליו בפני נכתב ובפני נחתם שהוא מזוייף, משגחינן בזה. ובדין הוא דליבעי תרתי, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא משום עיגונא דאיתתא אקילו בה רבנן, כלומר בענין השליח. ואם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם הגט פסול, ואף על פי שיש תקנה בחוזר ונותן לה בפני שניים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל אם לא עשה כן פסול עד שיתקיים בחותמיו, ואם לא יתקיים אינה מגורשת. אבל בארץ ישראל אינו כן, אלא אף על פי שהשליח לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא שנתנו לה בפני שני עדים כשר, שהעדים מצויין לקיימו. ומיהו אם אמר זה בארץ ישראל, מהני לבטל ערער דבעל. כתב ה"ב העיטור אות שי"ן וכתבי רבוותא כל המדינות גבי ארץ ישראל מדינת הים קרי להו, וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בין מוליך בין מביא, ומארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לבבל לא צריך. נמצא שזה הדיבור לשליח שבחוצה לארץ אם לא אמרו הגט פסול, ולשליח של ארץ ישראל אף על פי שלא אמרו הגט כשר.
<b>[ובפ'</b> המביא תניין (גיטין כג, א) אמרינן נמי הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והסומא והנכרי. ואסיקנא דסומא פסול בחוצה לארץ, דבעי למימר בפני נכתב ובנפי נחתם, אבל בארץ ישראל סומא כשר]. ואף על גב דלא ידע אלא בטביעת עינא דקלא, כשר.
<b>ובפרק</b> כל הגט (גיטין כט, א) אמר רב כהנא חלה תנן, פשיטא, חלה קתני, מהו דתימא הוא הדין דאף על גב דלאו חלה, והאי דקתני חלה אורחא דמלתא קתני, קמ"ל חלה דוקא. ומסקנא דשמעתא לפי מה שפסק הרב אלפאסי ז"ל, המביא גט בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, חלה או נאנס, משלחו ביד אחר ואפילו אמר אתה הולך גט זה לאשתי, אבל לא חלה או לא נאנס, לא ישלחנו ביד אחר ואפילו לא אמר לו אלא הולך.
<b>כתב</b> על זה הראב"ד ז"ל, אמר אברהם אני איני כדאי להכריע אבל הכתוב מכריע, דתניא (קידושין מא, א) ושלח ושלחה פעם שנייה, מלמד שהשליח עושה שליח, וקרא לא מפליג בין חלה בין לא חלה. אבל ודאי בין הולך בין את הולך איכא לאפלוגי, משום דבעל קא קפיד והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. ומשמעתתיה דרבא נמי דאמר (גיטין כט, ב) שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, [ולא קאמר שליח בארץ ישראל שחלה עושה כמה שלוחים], אלמא אף על גב דלא חלה איכא דעביד כמה שלוחין כרבנן. וכן נמי כתב הרב בעל העיטור ז"ל, נמצא אם כן בארץ ישראל חלה או נאנס אפילו אמר לו ואתה הולך משלחו ביד אחר, לא חלה ולא נאנס ואמר לו אתה הולך דברי הכל אין השליח עושה שליחות. וכן פסק בעל מתיבות ורבינו חננאל ז"ל. כתב הראב"ד ז"ל ומסתברא לי דוקא בארץ ישראל אבל ממדינת הים אפילו רבנן מודו דבין הולך בין את הולך אין השליח עושה שליח אלא אם כן חלה או נאנס, כההיא עובדא דאמרינן (שם) דאמר ליה לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין, ואיתניס בגו תלתין יומין, ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס, אלמא דוקא משום דאניס. ומיהו לפי דברי הריא"ף ז"ל נראה שאינו עושה שליח אף על גב דחלה או נאנס, אלא שעושה בית דין ומשלחו, ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, והשליח [האחרון] די לו שיאמר שליח בית דין אני. ושליח השליח אם חלה עושה שליח. וכן עד כמה שלוחים, וכל חד מיניהו לא משוי שליח אלא בבית דין. ושליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, אם איתיה לבעל איתינהו לכלהו ואף על גב דמית שליח ראשון, ליתיה לבעל ליתנהו לכלהו.
[דיני קנסות] 
<b>מסכת</b> בבא קמא פרק קמא (טו, ב) וסוף פרק אלו נערות (כתובות מא, ב) האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא, ולא מגבינן ליה בבבל. והני מילי רברבי, אבל זוטרי אורחיה הוא. ואי תפש לא מפקינן מיניה, ואי אמר אקבעו לי זמנא לדינא בארץ ישראל מקבעינן להו, ואי לא אזל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה לסלוקי הזיקא מביתיה מדרבי נתן. פרש"י ז"ל שאין דרכו בכך, וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה, שאף הוא משונה שאין דרכו בכך, וחצי נזק הוא דמשלם. וכיון דקנסא הוא לא מגבי' ביה בדייני בבל, שאין שם סמיכה [בזקנים] ולא מקרו אלהים מומחין, וגבי קנס כתיב (שמות כב) אשר ירשיעון אלהים. אורחיה הוא, והוו להו נזקי דשן, ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל. ואי תפיס, ניזק ממונו של מזיק, גבי קנסא דחצי נזק, ואין צריך לזעוק לפנינו. דלא מפקינן מיניה, וגבי פלגי ניזקא. ואי, לא תפיס ואמר לקמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל, השיאוהו להלך עמי בדין לפני דייני ארץ ישראל, קבעינן ליה ע"כ. [וכן פסק הר"מ ז"ל, כתבנוהו למטה בסמוך] כל זה יורה שהסמיכה היא היום. אם כן נראה שדייני ארץ ישראל הוא שיהיו סמוכים כלומר (שיהיה) [אלו שיש] להם זה היכולת. וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל סנהדרין פ"ד (הלכה ו) וכבר זכרנוהו למעלה. ובפי' המשנה פרק עד כמה כתב ז"ל כל דיין שראוי לו לדון שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות דן דיני קנסות, וכבר זכרנוהו פרק י"א.
<b>פלגי</b> ניזקא קנסא, וכן היא המסקנא, בר מחצי נזק צרורות דהלכה גמירי לה דממונא הוא. ובפרק הגוזל עצים (ב"ק צו, ב) גבי ההוא גברא דגזל תורי מחבריה אזל כרב בהו לסוף אהדרינהו למריהו. אתא לקמיה דרב נחמן, וחייבו למרי דתורי בפלגי מאי דאשבחו תורי. ומקשי, אמאי, גזלה הוא והדרא בעינא, דהא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, והשיב רב נחמן, אין הכי נמי, אלא זה גזלן מלומד בכך, איניש גזלנא הוא ובעי' דאקנסיה, כלומר, שלא יקח אלא חצי השבח. כתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן דקנסינן בכי האי גונא ואפילו בחוצה לארץ, דהא רב נחמן בבבל הוה. ועוד דגרסינן פרק נגמר הדין (סנהדרין מו, א) תניא אמר רבי אליעזר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. והמבייש את הזקן, דאמרינן בירושלמי פרק החובל (הלכה ו) נותן דמי בשתו משלם, בכל מקום הוא. והוא שיהיה תלמיד חכם, שכן פירשו חכמים ז"ל (קדושין לב, ב) והדרת פני זקן, והוא שמכבדין אותו מפני תורתו ועומדין מפניו, ושיהיה מתנהג כשורה. וכן נמי כתב מה"ר שלמה בן אדרת ז"ל. ירושלמי מסכת יבמות (פרק יב ה"א) כתוב זקנים ואיתמר הדיוטות, מצוה בזקנים, מנין אפילו הדיוטות, תלמוד לומר (דברים כה, י) בישראל חלוץ הנעל, מכל מקום.
<b>ירושלמי</b> מסכת ברכות פרק (מי שמתו) [היה קורא] (הלכה ח) כהנא כדסליק להכא, אמר, סלקית למזכי ואנא חטי, מה סלקית למקטלי לבני ארעא דישראל, ניחות לי מן הן דסלקית. אתא שאיל לרבי יוחנן מאן דאימיה מבסרא ליה, ואיתת אבוה מייקרא ליה, להן זיל אמר ליה למאן דמיקרא ליה. נחת לבבל, אתון אמרי לרבי יוחנן, כהנא נחת לבבל. איפשר דהוה נחית לבבל ולא נסיב רשותא מני, אמרי ליה, ההיא שאלתא דשאיל לך היא הוה נטילת רשות דידיה.
<b>ירושלמי</b> (תענית פ"ד ה"ו) דרומאי נהגין חגה, צפוראי נהגין חדשה, טבריאי נהגין שבתא. מסתברא, שזהו יהודה וגליל עליון וגליל תחתון.
[דיני נזירות] 
<b>מסכת</b> נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר (יט, ב) מי שנדר נזירות מרובה והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ ישראל, בית שמאי אומרים נזיר שלשים, ב"ה אומרים כתחלה. מעשה בהלנאי המלכה שהלך בנה למלחמה, אמרה אם יבא מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים. לסוף ז' שנים עלתה לארץ ישראל, והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות, לסוף שבע שנים נטמאת, נמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל (הלכות נזירות פ"ב הלכה כ - כב) נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, לפי' מי שנדר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. אין נזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנדר בחוצה לארץ, קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות שם נזיר כמנין הימים שנדר. לפי' מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל, ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות, או עד שיבנה בית המקדש, ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. וכל זמן שהוא בחוצה לארץ, הרי זה אסור לשתות יין, ולהטמא למתים, ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואף על פי שאין ימים אלו עולין לו, ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת וכיוצא בנגיעה, לוקה.
<b>תוספתא</b> (נזיר) סוף פרק קמא (הלכה ו) נזירות נוהג בארץ ובחוצה לארץ. דיניו. הנזיר חופף על שערו בידו, וחוכך בצפרניו, ואם נפל שער אינו חושש, שאין כונתו להשיר ואפשר שלא ישיר. אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה, מפני שמשרת השער ודאי, ואם עשה כן אינו לוקה. ושלשה מינים אסורין בנזיר, טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי, אבל שכר של תמרים ושל גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר. ושכר שנאסר עליו בתורה, הוא של תערובת יין. היוצא מן הגפן כיצד, נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים, או יבשים, או בוסר, או מן הפסולת שהן הזגין שהיא הקליפה החיצונה, או מן החרצן שהוא הגרעין הפנימי, לוקה. וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית יין קרוש, או שתה רביעית חומץ. אבל העלין, ומי גפנים, והסמדר, והלולבין, הרי אלו מותרין לנזיר שאינן פרי ולא פסולת פרי, אלא עץ בעלמא הם נחשבים. נזיר, סחור סחור לכרמא לא תקרב. נזיר מותר במת מצוה ותגלחת מצוה, כלומר אם נצטרע, ואסור ביין מצוה כיין הרשות. הנודר נזירות לה' דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח, ועליו נאמר (במדבר ו, ז) נזר אלקיו על ראשו, ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר (עמוס ב, יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים.
[תענית אחר פורים] 
<b>מסכת</b> סופרים פרק י"ז (הלכה ד) ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים מפני ניקנור וחבריו.
[תנאי יהושע] 
<b>ירושלמי</b> מסכת בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (הלכה ב) תני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, תנאי בית דין הוא, שיהא זה קוצץ את הסוכה ונותן דמים, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
[יצוא ספרים] 
<b>עוד</b> ירושלמי (סנהדרין פ"ג הלכה ט) מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ועבדי' גזר דין. כהנא דמך, שבק ירתיה לרב יאשיה, וקבל רבי אלעזר סהדי בלא אנפיה דרבי יאשיה, וזכי ליה לרבי יאשיה, ולא עוד אלא שבק ספרים, כתב ר' אלעזר לירתיה, ספרים שזכתה ארץ ישראל אין מוציאין אותן לחוצה לארץ, אם כתב סתם, כתב על מנת להוציא מוציא. וה"ב העטור ז"ל הביא זה הירושלמי אות קו"ף בקבלת עדות.
[גבית קנס] 
<b>מסכת</b> בבא מציעא פרק המפקיד (לד, ב) אמר השומר איני משלם וחזר ואמר הרני משלם, כתב הרי"ף ז"ל, כל אלו עלו בתיקו וחולקין, דקימא לן ממון המוטל בספק חולקין. וה"מ בארץ ישראל, אבל בבבל קנסא הוא, ולא מגבינן ליה. ואי קדים חד מיניהו ותפיס, לא מפקינן מיניה אפילו בבבל.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל סנהדרין פרק ה' (הלכה יז), מנהג הישיבות בחוצה לארץ, אף על פי שאין גובין שם קנס, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדון בארץ ישראל. וכיון שנתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו את נדויו, בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס. וכן אם תפס הניזק מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו, וכזה נמי כתב הרי"ף ז"ל פרק החובל (ב"ק פד, ב).
[אתרוג] 
<b>מסכת</b> סוכה פרק לולב (לו, א) אתרוג כושי פסול, והתניא כושי כשר, דומה לכושי פסול, אמר רבא, לא קשיא הא לן והא להו. פי', לבני ארץ ישראל כושי פסול, וכל שכן דומה לכושי. ולבני בבל כושי כשר שאתרוגיהם כושיים, אלא אם יהיה כושי הרבה דומה לאדם כושי, שאז יהיה פסול בכל מקום. מסתברא דה"ה לפטומת, שיש ארצות שאתרוגיהם בדד, ויש שאין להם דד אלא ראש האתרוג עם מקום שושנתו, וכן הוא בריאתו. ולא נאסר אלא נטילתו.
[מכירה והשכרה לעובדי ע"ז ולישמעאלים] 
<b>מסכת</b> עבודה זרה פרק קמא (כ, ב) תנו רבנן, אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות, ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי ר"מ. רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין להם שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובלבד שלא יעשה שכונה. תנא, אין שכונה פחות משלשה בני אדם. אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומייתי לה נמי מסכת פסחים פרק קמא (ו, א) דאגרא לא קניא, ועובר על לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז). ומה שהוא מותר בחוצה לארץ להשכיר דירה, הביא ה"ב התרומה ז"ל טעם, דמן התורה אינו אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו, ורבנן אסרו אפילו אינו דר שם, ולכך בחוצה לארץ לא גזרו. ואפילו בארץ ישראל לא גזרו מקום שאינו רגיל לדירה כגון בית התבן ואורוות, עד כאן. תוספת' מסכת עבודה זרה פ"ב (הלכה ג) וכן לא ישכיר ישראל את ביתו מפני שבידוע שנכנס לתוכו עבודה זרה, אבל משכירין להם אורוות אוצריות ופונדקיות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז.
<b>ומסתברא</b> שעכשו שהארץ בחטאינו היא ביד הישמעאלים, ששוכר אפי' מקום שהוא ראוי לדירה לישמעאל, שהרי אינו עובד ע"ז שיכניסנה שם, וכמו שקדם. אבל לערלים שהם עובדי ע"ז, נראה שאינו יכול להשכיר הרגיל לדירה. והכותי כגוי לפי התוספתא דלקמן. אבל למכור להם בתים או שדות בארץ ישראל, כלל כלל לא, משום לא תחנם (דברים ז). וכהר"ם ז"ל בספר המדע (הלכות עכו"ם פ"י ה"ג) אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל, ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה. ואין שכונה פחותה משלשה. ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בהם שתים, מפקיע מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע ע"כ.
<b>אם</b> כן, הא דאמרינן פרק המקבל (ב"מ קח, ב) זבין לגוי לית בה משום דינא דבר מצרא, דגוי לאו בר ועשית הטוב והישר הוא, מיירי בחוצה לארץ, ואפילו הכי משמתין ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה. אי נמי בארץ ישראל ובאונס וכדלקמן. ועל מה שמכרה לגוי לית בה שמתא.
<b>וההיא</b> דסוף פרק לפני אידיהן (ע"ז כא, ב) אבל שדהו לגוי שריה דאמרינן אריסותיה עביד, הוא מטעם אחר וכדאיתא התם. ואומר הירושלמי (ע"ז פ"א הלכה י) זאת אומרת שדה הנתונה על אם הדרך אסור להשכירה לגוי', מפני' שנקראת על שם ישראל וגוי חורש בה בשבתות ובימים טובים. ומזה הטעם אסור להשכיר מרחצו לגוי, דאריסותא למרחץ לא עבדי. וכתב רבינו האיי ז"ל, דפורני ורחים וכיוצא בהם, אם השכירם לגוי לזמן מועט אסור, שאינו נודע שהשכירו לגוי. אבל השכירו תנורו ורחים שלו ומרחצו כל השנים, כבר ידיעא מלתא דלגוי היא, ולא אמרי ישראל עושה מלאכה בו, וכיון דלית לן שביתת כלים שרי, וכן פשט מנהג בבבל ע"כ.
<b>אף</b> במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. ירושלמי (שם) אף במקום שנהגו למכור מוכר אפי' לבית דירה, ומשכיר אפי' לבית דירה. כתב ה"ב העיטור ז"ל אות שי"ן שכירות, וכן עמא דבר. וה"ב ההשלמה ז"ל כתב, נראה שזה הירושלמי הוא כחולק על גמרין. תוספתא (ע"ז פ"ב ה"ג) אחד גוי ואחד כותי.
<b>מסכת</b> גיטין פרק השולח (מד, א) תניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. ודילמא הני מילי בית, דכיון דלא סגיא ליה בלא בית לא אתי לזבוני וכו'. פרש"י ז"ל המוכר ביתו לגוי, בארץ ישראל, דאמר קרא לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. וכותב, לו שטר. ומעלהו בערכאות שלהם, לחתמו. ודילמא, האי דלא גזרו רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו. ה"מ בית, דכיון דלא סגי לאיניש בלא בית לא עבדי איניש דמזבני. ולמסקנא עבד נמי.
<b>מסתברא</b> דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. ובריתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירוש' דמקום שנהגו למכור מסייע לן. ומסתברא דהוא הדין נמי לשדה, דהא אמרינן שלהי פרק השולח גט (גיטין מז, א) המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תקון העולם. וכתב רש"י ז"ל. ה"ג לוקח ומביא, בכל שנה צריך ליקח מבכורי פירותיה בדמיו ומביאן לירושלם. מפני תיקון העולם, שלא יהא רגיל למכור קרקע בארץ ישראל. וזה יש לנו לומר שמכרו באונס אחד מאלו האונסים שהזכרנו או כיוצא בהם. וכן הענין בכל מקום שהזכירו מכירת קרקע לגוי בארץ ישראל.
<b>וכן</b> הותר לחון עליהם באונס כענין דרבי פנחס בן יאיר לההוא טעייא פרק הכל שוחטין (חולין ז, א), ועשה זה מפני אונס חילול הש"ם, דלא לימרו כך עושין לבני לוייה. וכן הותר לתת להם מתנה של חנם, כענין רבא דשדר קורבנא לבי שישך (ע"ז סה, א). וכן הותר לתת להם חן באונס, כאמרם ז"ל פרק הרואה (ברכות נח, ב) ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו, והוא בשם ומלכות. וזה אפילו בגוי, וכן הסכים הראב"ד ז"ל.
<b>ואין</b> ספק שהוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו, דתניא (ע"ז כ, א) לא תחנם, לא תתן להם חנינה, ד"א, לא תתן להם חנייה בקרקע, ד"א, לא תתן להם מתנת חנם, ד"א לא תתן להם חן, דאמר רב יהודה אמר רב (ערכין יד, א) אסור לאדם לומר כמה נאה גוי זה. וכן הענין בלאו דלא תאכלו על הדם (ויקרא יט, כו), והרבה כיוצא בהם.
<b>ברייתא</b> (תוספתא ע"ז פ"ג ה"ה) בד"א, כלומר במתנת חנם, בגוי שאינו מכיר, או שהיה עובר ממקום למקום. אבל אם היה שכנו או אוהבו מותר, מפני שהוא כמוכר לו. ומפני זה הטעם הוא ששנינו (חולין צג, ב) שולח אדם ירך לנכרי.
<b>אם</b> כן מצאנו שיהיה מותר לישראל למכור בארץ ישראל קרקעו לגוי על פי אחד מהדרכים שבארנו או כיוצא בהם, שמיני האונסים שונים הם. ויהיה פי' הירושלמי שנהגו למכור, כשיש לו אונס. וגמרין, שלא במקום אונס, ולא פליגי. והרב בעל העיטור ז"ל מודה בירושלמי ואפילו בסתם, ואם היה הדבר אסור בכל צד, לא היה הירושלמי תולה הדבר במנהג, כלומר, ויש מקום שנהגו שלא למכור ואפי' עם אונס וכסתם גמרין, או מקום שנהגו למכור לכל צרכיהם כמשכיר, ואם יכול למכור לגוי ביוקר, וימכרנו לישראל בזול, הרי זה משובח.
<b>וה"ב</b> העטור ז"ל כתב אות מ"ם כיוצא בזה גבי זבין לגוי, והוא הדין במשכנו לגוי, דמשמתי' ליה, והביא בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור (אלא) [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפי' חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי, אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו. שכך שנינו פ' השותפין שרצו (ב"ב יג, א) שני אחים וכו', קח לך זתים ועשם בבית הבד, אף זה יעשה תקנה לעבדת שדהו. ואם הוא עני וצריך למכור לחסרון מזונות, יטריח בר מצרן לקנותו, וינצל מאונס הגוי. ואם אינו רוצה לקנות לא הוא ולא אחר, ואי איפשר לו שלא ימכור שדהו, מוכרו לגוי. שעני שאמרו בשני אחין, לא עני לגמרי, אלא עני לאותו דבר. אבל מ"מ יקבל עליו אונס הגוי. ובמתיבתא, אם אינו מוצא ישראל לקנותה, מוכרה לגוי. מדגרסינן שמותיה משמתיה ליה עד דמקבל וכו' ע"כ. וכן נראה מלשון רש"י ז"ל, באמרו לזבוני מדעתו, שהרי כל אונס שלא מדעתו הוא, והם לא גזרו אלא (באונס) [בלא אונס] דהיינו מדעתו.
[גר תושב בזה"ז] 
<b>מסכת</b> ערכין סוף פרק המקדיש (כט, א) אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואמרי' (ע"ז סד, ב) איזהו גר תושב, שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ולולי זה, אם רצה הגוי לעמוד בארצנו לא נניחהו, דכתיב (שמות כג) לא ישבו בארצך. ונקרא גר תושב כלומר שהוא גר לענין שהוא מותר לשכון בארץ לבד. ומה שאמרו אין גר תושב נוהג כלומר שאינו מצווה להחיותו אלא בזמן שהיובל נוהג. כלומר, שהמלכות תהיה לנו. אבל לקבלו ולהכניסו תחת כנפי שכינה, אפילו בזמן הזה מקבלין אותו.
<b>כהר"ם</b> ז"ל הלכות איסורי ביאה פרק י"ד (הלכה ז), איזהו גר תושב, זה גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז עם שאר מצות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו, והרי הוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו תושב, לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל. (הלכה ח) ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה, אפילו קבל כל התורה כלה חוץ מדקדוק אחד, אין מקבלין אותו.
<b>פרק</b> המקבל שדה מחברו (ב"מ קיא, א) גר תושב יש בו משום (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו ואין בו משום (ויקרא יט, יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. שבע מצות הם א"ב ג"ד: א' אבר מן החי, אלדים אחרים. ב' ברכת השם. ג' גזל, גילוי עריות. ד' דינין, דמים.
[חילוקים בין א"י לחו"ל] 
<b>מסכת</b> ברכות פרק הרואה (ס"א, ב) ת"ר, הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום, ובגליל צפון ודרום אסור. ורבי יוסי מתיר, שהיה רבי יוסי אומר, לא אסרו אלא ברואה. ר' יהודה אומר, בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים מותר. רבי עקיבא אוסר בכל מקום. רבי עקיבא היינו ת"ק, איכא ביניהו חוצה לארץ. ת"ק סבר חוצה לארץ מותר, ורבי עקיבא סבר חוצא לארץ אסור. ובביאור זה הארכנו ת"ל בספר שער השמים.
<b>מסכת</b> מנחות פרק התכלת (מד, א), השוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפונדקי בארץ ישראל, פטור מן מזוזה כל שלשים יום, מכאן ואילך חייב. אבל השוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה לאלתר, משום ישוב ארץ ישראל.
<b>מסכת</b> נדרים סוף פרק הנודר מן המבושל (נג, א) משנה, הנודר מן השמן מותר בשמן שומשומין. תניא, הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן זית. ובמקום שמסתפקים זה מזה אסור בזה ובזה. פשיטא, לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין, מהו דתימא זיל בתר רובא, קמ"ל ספק איסורא לחומרא.
<b>מסכת</b> פסחים פרק קמא (ח, א), תני רבי חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל, ובמסתפק. ויש תמה, דבמסתפק פשיטא, אלא שלא תאמר על השכר נהי דבמסתפק עסיקי' מיהו אינו מסתפק ממנו אלא הרבה בבת אחת קודם אכילה כענין שאמרו בדגים גדולים, קמ"ל.
<b>מסכת</b> שבת פרק כירה (מא, א) רבי זירא הוה משתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק מבבל לארץ ישראל, דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר (ירמיה כז, כב) בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם נאם יי'. דרבי יהודה יחידאה היא. ועוד דעשה דרבנן היא, שכל דבר הבא מפסוקי נביאי וכתיבי הוא מדברי סופרים, וכמו שהתבאר ממה שאמרו ז"ל פרק ראשית הגז (חולין קלז, א) גבי ההיא דברבי. והר"ם ז"ל בספר המצות עשה בזה עיקר אחד. סוף מסכת כתובות (קיא, א) אמר רב יהודה כל הדר בבבל כאלו דר בארץ ישראל, שנאמר (זכריה ב, יא) הוי ציון המלטי יושבת בת בבל. אמר אביי נקיטינן בבל לא חזיא חבליה דמשיח, תרגומה אהוצל מבנימין, קרי ליה דקנא דשיזבתא.
<b>מסכת</b> בבא בתרא פרק לא יחפור (כו, א), לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, אחד גפנים ואחד כל אילן. תנא ד' אמות שאמרו כדי עבודת כרם. אמר שמואל לא שנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות.
<b>מסכת</b> בבא מציעא פרק המקבל (קו, ב) המקבל שדה מחברו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים. קטנית לא יזרענה תבואה, תבואה יזרענה קטנית. מתני ליה רב יהודה לרבינא בר רב נחמן תבואה לא יזרענה קטנית [א"ל] והתנן תבואה יזרענה קטנית, אמר ליה לא קשיא, הא לן והא להו. פי' בבבל וכיוצא בו לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית מכחשת הארץ. ואם כן יהיה הדין כך, תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה, וה"מ בבבל אבל בארץ ישראל איפכא. וכבר ידוע הוא שאין מזג הארצות אחד, ושארץ ישראל היא חזקה וקשה וכמו שנראה במסכת תענית (כב, ב) בענין המטר שאין מתריעין לעולם על ריבויה בארץ ישראל וכמו שנבאר. ובבל הוא טבעני וכדאמרינן מסכת תענית פרק קמא (י, א) אמר רב עתידה בבל דחצדא בלא מטרא, אמר אביי נקיטנן טבעני ולא יבשני.
<b>מסכת</b> תמיד פרק קמא (כז, ב) רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא, אתא רבי אבא נחר ליה, אמר ליעול מר, אמר ליה, עד כאן לא סלקת לשעיר גמרת מילי דשעיר, לאו הכי תנן, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, למימרא דלא מיבעי למיזל. ורב ספרא סבר, דילמא מסוכן שאני, כדתניא רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר מביא האדם לידי ירקון. פי', לא סלקת לשעיר, כלומר לארץ ישראל שהם רומיים מבני עשו. ורב ספרא מבבל הוה שהם צנועים כפרסיים אשר שם, ואמרינן אמר רבי יוחנן בשלשה דברים אני אוהב הפרסיים, שהם צנועים, מה שאין כן רומיים, כלומר לא היה לו אלא לנחר כנגדו לבד.
<b>ספרי</b> (דברים יט) לא תשיג גבול רעך, והלא כבר נאמר לא תגזול, ומה ת"ל לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל. בארץ ישראל עובר בשני לאוין בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד, כלומר דלא תגזול. וכן אמרו, לא תסיג גבול רעך בארץ ישראל הכתוב מדבר.
[ציון מקומות טומאה בא"י] 
<b>מסכת</b> משקין פרק קמא (מו"ק ה, ב), אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל. מסכת אהלות פרק י"ז (משנה ה) עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבאו בירק מצטרפין כחותם המרצופין דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופים. אמר רבי יהודה מעשה שהיו אגרות באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות ולא חשו להם משום טומאה. ופי' מרצופים, שקים גדולים שנותנים בהם הסחורה בספינות.
<b>מסכת</b> כתובות פרק האשה שנתאלמנה (כ, ב) מספיקא מי מחזקינן טומאה, והא אמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. ומימרא דריש לקיש היא מסכת נזיר בסיפא (סה, א) תני עולא מת שחסר אין לו תפיסה ולא שכונת קברות. היכי דמי תפיסה, אמר רב יהודה אמר קרא (בראשית מז, ל) ונשאתני ממצרים, טול עמי, כלומר מעפר מצרים שתחתי טול עמי. תניא כמה שיעור תפיסה, פירש רבי יוחנן, נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה ג' אצבעות, כלומר נוטל עפר שהוא תיחוח מחמת ליחה ומיחל היוצא מן המת, ועוד חופר בבתולה ובקרקע שאינו תיחוח שלש אצבעות ונוטל עמו, דהכי גמירי דשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. ושכונת קברות הא אמר ר' עקיבא שלשה ידועי' או שלשה תחלה. פי' ידועי', שידוע מקדם שיש שם שלשה קברים, שלשה תחלה, פי', שלא נודע שהיה שם קברים אלא עכשו הוא שמצאן תחלה וקנו מקומן ואסור לפנותם, דהכי אמרינן (שם ע"ב) בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי, מי הוו טהורין הני עשרים אמה או לא, מי אמרינן כיון דלא מצא יותר לא הוי שכונת קברות, אלא איתרמויי איתרמי דנקברו לשם, ואף על פי שהם שלשה מותר לפנותם. או דילמא, כיון דשלשה הם מחזקינן ליה בשכונת קברות ואסור לפנותם. אמר רב מנשיא אמר רב שכונת קברות, פי', הואיל ושלשה הם קנו מקומם וכל עשרים אמה הוי שכונת קברות אבל טפי הוי טהור, כלומר כיון דבדק מהם עשרים אמה ולא מצא אלא אותם ג' בלבד, הוו שכונת קברות ולא יותר, מאי טעמא אמר רבי שמעון בן לקיש עילה מצאו וטיהרו את ארץ ישראל, כלומר דכיון דלא מצאו אלא שלשה קברות, אמרינן זהו שכונת קברות והשאר יהא טהור.
<b>פרק</b> נגמר הדין (סנהדרין מז, ב) נמצאת אומר שלשה קברות הן, קבר הנמצא, קבר הידוע, וקבר המזיק את הרבים. קבר הנמצא, מותר לפנותו, פנהו מקומו טהור, ומותר בהנאה. קבר הידוע, אסור לפנותו, פינהו מקומו טמא, ואסור בהנאה. קבר המזיק הרבים, מותר לפנותו, פינהו מקומו טהור, ואסור בהנאה. ומקשינן, וקבר הנמצא מותר לפנותו, ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו, שאני מת מצוה דקלא אית ליה.
[צורת הפתח למזוזה] 
<b>מסכת</b> עירובין ברישא (יא, א) כי תניא הכי בפתחי שימאי דלית להו תקרה. פרק הקומץ רבה (מנחות לג, ב) אמר רבא הני פתחי שימאי פטורין מן המזוזה, מאי פתחי שימאי פליגי רב רחומי ורב יוסף, חד אמר דלית להו תקרה וחד אמר דלית להו שקפי. פי' ה"ב הערוך, בלשון ערבי אומרי' לארץ ישראל בלד אל שאם. ובזאת הארץ אין דרכן לעשות על פתחיהן תקרה לשבת תחתיה כארץ זולתה. ופרש"י ז"ל רחוק מזה, שעשאו מלשון זקן אשמאי, כלומר מקולקלים שאין להם צורת פתח.
[הלשון המדוברת בא"י] 
<b>מסכת</b> בבא קמא סוף מרובה (פג, א) וכן היא סוף מסכת סוטה (מט, ב) אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה, אלא או לשון הקדש או לשון יוני. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה, אלא או לשון הקדש או לשון פרסי. פי' ה"ב הערוך, סורסי, לשון ארץ סוריא, והוא לשון ארמית, כלומר מארם צובא. ומדמשק ועד צובא נקרא בלשון חכמים סוריא, וארם צובא הוא חלב וארצו. מסכת פסחים פרק התמיד (סא, א) רבי אומר לשון סורסי הוא זה, כאדם האומר לחברו כוס לי טלה זה. ירושלמי מסכת נדרים פרק נערה המאורסה (הלכה ח) מהו להתיר הנדר על יד תורגמן, נשמעיניה מן הדא, רבי אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דרבי יוחנן בחדא איתתא דלא הות חכמה לשון סורסי. מזה יראה שהם ז"ל היו מדברים גם כן לשון סורסי. מזה הירושלמי הביא רבינו שמשון ז"ל ראיה, שאדם יכול לשלוח חרטתו בכתב לפני בית דין, והם מתירין לו שלא בפניו על ידי החרטה ששלח להם. ונדרו של יפתח שהיה מקפיד לילך לפני פנחס ולא הגיד חרטתו על ידי שליח, יש לומר שלא היה יודע דין זה כמו שטעה בעיקר הנדר, שאינו חל כלל אלא בדבר הראוי ליקרב לגבי מזבח. [וכדאיתא בגמ', והר"ם ז"ל מן האוסרין]. וכתב רש"י ז"ל סוף מסכת סוטה, לשון סורסי קרוב הוא ללשון ארמי ואומר אני שזה לשון תלמוד ירושלמי, והישמעאלים קורין לו סוריאני.
[כתובה] 
<b>מסכת</b> כתובות בסיפא (קי, ב) נשא אשה בקפטקיא וגרשה בארץ ישראל, נותן לה ממעות ארץ ישראל. בספר יחזקאל (כז, יא) גמדים ת"י קפוטקאי. ואסיקנא ת"ק סבר כתובה דרבנן ואזילנא בתר גובייאנא ובתר שיעבודא לקולא, ומקולי כתובה שנו כאן ונותן לה ממעות ארץ ישראל. אלמא מעות קפוטקיא יותר יפים ממעות ארץ ישראל. כתב ה"ב העטור ז"ל, תימה דירושלמי אמר (כתובות פי"ג הי"א) הדה אמרה מטבע ארץ [ישראל] יפה מכל הארצות, הדא מסייע למאן דאמר כתובת אשה דבר תורה, רשב"ג אומר מדברי סופרים.
[כפיה לעלות לא"י] 
<b>עוד</b> שם, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא שלא בכתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא שלא בכתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. כהר"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות הלכה כ) והוא הדין בכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, והוא ממאי דאמרי' נמי התם. כתב הריא"ף ז"ל פרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב), יש מי שאומר דכתובה זו דמחייבינן ליה לבעל בתביעת האשה, מנה מאתים, אבל תוספת לא. והמחייב בזו כתובה ותוספת צריך להביא ראייה ברורה ע"כ. וכבר ידעת החלוק שבין כתובה ותוספת.
<b>מסתברא</b> שזה צריך חיפוש דרישה וחקירה אם האשה המבקשת כך היא אשה חשובה וחסידה ומתוך חסידותה היא שרוצה בזה. אבל אם אין הענין כן אלא שנפלה קטטה ואיבה ביניהם, או שמא עיניה נתנה באחר ומשרכת דרכיה, שיודעת שאינה יוצאה אלא מרצון בעלה, ומבקשת תואנה, ובעלה אינו רוצה לגרשה, וגם שאינו מאותם שכופין אותו להוציא, ועכשו השיאוה עון אשמה לתבוע לעלות, והוא אינו יכול ואינו רוצה מפני שמזונותיו כבדים עליו ואין לו שם כדי להתפרנס, או זולת זה הטעם, יש לומר שעל כיוצא בזה אין כופין אותו להוציאה. כתב הרשב"א ז"ל שורת הדין לעולם אין כופין להוציא. ומה שכתב הרב אלפאסי ז"ל פרק אף על פי (כתובות סד, א), אותה תקנה לא פשטה פה, ושמא אף הם לדורם תקנו. ועל כיוצא בזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב, יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והם ז"ל לא עשו תקנה לתקלה. [אבל באיש אם שנאה שלח]. ואמרינן פרק הכותב (כתובות פה, א) אמר רב פפא השתא דאמור קים לי בגויה מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים ליה בגויה קרענא שטרא אפומיה. קרענא ס"ד, אלא מרענא שטרא אפומיה. וכן כשיראה הדיין דין מרומה וענין זיוף ותחבולה, שמהפכין את הדין לפי שעה מפני האמת. וכדאמרינן פרק המפקיד (ב"מ לט, ב) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה, אמר ליה פלוג לי בנכסי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה שפיר קאמר לך, דכתיב (בראשית מב, יח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן. אמר ליה זיל אייתי סהדי דאחוה את, אמר ליה אית לי סהדי ומסתפו מיניה דגברא אלמא הוא, אמר ליה לדידיה אייתינהו את דלאו אחוך הוא, אמר ליה דינא הכי, המוציא מחברו עליו הראיה, אמר ליה הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך. הרי שרב חסדא הפך הדין לצורך שעה להוציאו לאמתו, ושארית ישראל לא יעשו עולה וכזב. ולולי זה כל מי שלא יעשה כרצון אשתו, אם בחוצה לארץ, היא תבקש ארץ ישראל, ואם בארץ ישראל, היא תבקש ירושלים, ונמצא האיש מוציא שלא לרצונו. וכן נמי עוד פרק הכותב (כתובות פה, ב) ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא, אפכה רבא אשכנגדה. זימנין הוו יתבי רב פפא ורב אדא בר מתנה קמיה, איתו ההוא שטרא לקמיה, אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעה הוא. אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי מר, אמר ליה רב אדא בר מתנה ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא, אמר ליה היא קים לי בגוה, מר לא קים לי בגויה.
[שהה י' שנים ועוד מדיני נישואין] 
<b>גרסינן</b> פרק הבא על יבמתו (יבמות סד, א) ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל, ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה. ויתן כתובה, דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענש'. וכן אם נשאת לשני. אבל לשלישי שאין לו בנים, אין לה כתובה. ואין ראשון ושני יכולין להוציא מידה מה שנתנו לה, דאמרה להו השתא הוא דכחשי. ואם נשאת לרביעי והיו לה בנים אינה יכולה להוצי' מהשלישי כתובתה, דיכול למימר עכשו נתרפאת, וכדאיתא התם (שם סה, א). גרסינן פרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, א) אמר רב הונא האומר אי איפשי אלא היא בבגדה ואני בבגדי יוציא ויתן כתובה, ודרב הונא הלכה היא.
<b>פרק</b> המדיר (שם, ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה. ואף על גב דקים לן כשמואל דאמר (שם עא, א) אף סתם נמי לא יוציא, אלא ימתין שמא ימצא פתח לנדרו. המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, רבי יהודה אומר בישראל, חדש אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה. וכמה כיוצא בו. היא אומרת לעלות, הוא אומר לצאת, בכל אלו תנינן יוציא ואין נזכר שם כופין. וגרסינן פרק המדיר (שם עז, א) האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא, אמר רשב"ג במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי וכו'. ואמר רב, האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל, אמר אבסוה שערי לרבי אלעזר, עד שכופין אותו להוציא, נכפנו לזון. ופסקו הגאונים כשמואל.
<b>כתב</b> הרב בעל העטור ז"ל, ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא, ש"מ דכל היכא דקתני יוציא, כופין משמע. אבל כתב רבינו חננאל ז"ל ירושלמי (כתובות פי"א הלכה ז), תמן תנינן, גט המעושה בישראל כשר. אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והא תני שניות, אלא כגון דאמר שמואל. והא תניא המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, אתמה"ה. ש"מ, אין כופין אלא היכא דמפרש כופין, אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין, אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא יוציא מותר לקרותו הדריינא אבל לכפות לא מצינו, עד כאן. והא כופין דאמרינן אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי, דבדברים לא יוסר עבד, ומפקינן ליה מיניה בעל כרחיה, כלומר למי ששהה. והכלל בזה, שמאותן שכופין להוציא, מהם דאוריתא, כגון אלמנה לכהן גדול וכו', ומהם דרבנן, כגון מוכה שחין וכו'. וכן מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה בכלהו כייפינן בשוטי, ובכלהו אי אמרה דיירנא בהדיה, ומוכה שחין בסהדי, שבקינן לה, אבל לא בנשא אשה ושהה, אף על גב דאמרה דיירנא בהדיה לא שבקי' לה, אלא מפקינן לה מיניה בעל כרחיה ויתן כתובה. דכמה דאיתיה גביה, סבור דילמא השתא מיעברא, ולא נסיב איתתא אחריתי, או ישא אשה ראויה לילד. וכן פסק הרי"ף ז"ל פרק המדיר, ומסכת יבמות פרק הבא (סה, א). וכן פסק רא"ם ז"ל פרשת אלה תולדות, והר"ם ז"ל פרק ט"ו (מהלכות אישות הלכה ז).
<b>מפי'</b> ה"ר ברוך ז"ל שתקנת רבינו גרשום ז"ל שלא לישא אשה על אשה אינו אלא במי שיש לו אשה ובנים, או אין לו בנים אלא שלא שהה עשר שנים, אבל שהה עשר שנים ואין לו בנים נושא אשה על אשה. שלא בא הרב ז"ל לעשות תקנה לעקור דברי סופרים. והביא ראיה מלשון רש"י בתשובה וזה לשונו, יעמידוך על משפטיך אתה יצחק היתום, על אשר שאלת על אביך ששהה עשר שנים כתיקון חכמים עם אשה אחת ולא ילדה לו, ואחר כך נשא אשה אחרת אשר נולדת ממנה, ועתה נפטר אביך, ובאו שתי האלמנות לגבות כתובתן, ע"כ.
<b>הפילה</b> מונה מאותה שעה, הלך לעסקיו תוך אותם עשר שנים, או חלה הוא או היא אינו עולה מן המנין.
[דין מורדת] 
<b>והרשב"א</b> ז"ל נשאל בדין מורדת האומרת מאיס עלי, בגטה, וכתובתה ומה שכתב לה הבעל תוספת, או מתנה, ומזונות, לפי שנראה בזה חלוקין בין דברי הרי"ף והר"ם זצ"ל. והשיב שורת הדין נותן שאין האיש מוציא את אשתו בגט אלא לרצונו, ואין כופין אותו לגרש אפילו באומרת מאיס עלי ושלא כדברי הר"ם ז"ל, שאלו היתה האשה יכולה להפקיע עצמה מיד הבעל בטענות אלו היו מתקנין גם כן כתובה מן האשה לאיש כדי שלא יהא קל בעינה לצאת ממנו, וכדאמרינן ריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, דכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, איפשר דמשהי לה בגט. ואם איתא דבטענת מאיס עלי יכולה להפקיע עצמה מיניה, אף היא תמצא עילה ותצא, והוה להו לתקוני נמי לדידיה כתובה מינה. ואמרינן בירושלמי פרק אלמנה נזונת (כתובות פי"א הלכה ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול. והקשו, והא תנן המדיר את אשתו, ותרצו, שמענו שמוציא, שמענו שכופין, פי' בתמיהא. אף על פי ששנינו יוציא מי קתני כופין, כלומר, שאפילו בכל המקומות שאמרו בתלמוד יוציא ויתן כתובה, לאו למימרא שכופין להוציא, אלא מבקשין, ואם יוציא יתן כתובה. ומה שכתב הרי"ף ז"ל מתקנת הגאונים בדיני מורדת, אותה תקנה לא פשטה בארצות הללו ואין אנו דנין בה כלל, אלא על דין התלמוד, ואולי לדורם תקנו לצורך שעתם. ולענין דיני האומרת מאיס עלי, דע שאין האומרת מאיס עלי נאמנת במה שאומרת, עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה באמת, כמו שאמרה מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני. וכן פרש"י ז"ל שם פרק אף על פי (כתובות סג, ב). ואם טוענת כן דינה מוחלק משאר המורדת שאומרת בעינא ליה ומצערנה ליה, דההיא כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואם לא חזרה בה הפסידה כל כתובתה, וכדאיתא פרק אף על פי (שם). ואם ירצה מגרש בגט ואם לא רצה לגרש אינו מגרש. ואפילו נמלכה לאחר אותו זמן, מה שהפסידה הפסידה, ואסור לשהותה בלא כתובה אחרת בלא מנה. אבל הבאה בטענת מאיס עלי אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו, ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובתה, ותוספת, ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל, וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא. אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא. ובלאות נכסי צאן ברזל הקיימין, אם תפסה לא מפקינן מינה, והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד דאימרדה ותפסה חד שיראי, דאמרינן מאי דתפסה לא שקלינן מינה דלא תפסה לה יהבינן לה. ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא, וכיון דאמרינן הכי ש"מ דבדאמרה מאיס עלי הות, דאי לא, לא משהינן לה, אלא כופין אותה מיד בהכרזה ד' שבתות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואי לא הדרה בה הפסידה הכל. ובתוך י"ב חדש אלו אין לה מזונות מבעל, וכן כתב הרי"ף ז"ל, והכי איתא בירושלמי (כתובות פ"ה הלכה ח) המורדת והיוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, ואפילו היא מעוברת אין לה מזונות, עד כאן.
<b>היה</b> ביהודה וארס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה. כתב ה"ב העטור אות פ"א, ש"מ שכופין האשה ללכת לעיר שדר בעלה, ואם לא רצתה מורדת היא. ודוקא מעיר גדולה לעיר גדולה, או מקטנה לקטנה, או מכרך לכרך, ואין בדרך סכנה. אבל מנוה היפה לנוה הרעה לא, עד כאן. ופרש"י ז"ל פרק דייני גזרות, הנוה, שהוא דר שם.
<b>מסכת</b> ערכין ברישא (ג, א) הכל מעלין לארץ ישראל לאתויי מאי, עבדים. ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מנוה היפה לנוה הרע. הכל מעלין לירושלים לאתויי מנוה היפה לנוה הרע, ואין הכל מוציאין לאתויה מנוה הרע לנוה היפה.
<b>מסכת</b> יבמות פרק הבא על יבמתו (סד, א) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה וכו', שמא לא זכה להבנות הימנה וכו'. ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין. וכן נמי פסק הרב אלפאסי ז"ל. והר"ם ז"ל לא הביא שאין ישיבת חוצה לארץ, ונראה לדעתו שישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין. וכן נמי נראה מדברי הרב בעל העטור ז"ל שכתב, ואברהם שאני שלא הבטיחו הקדוש ברך הוא בנים אלא בארץ. וכן נמי כתב רש"י ז"ל. מכלל דזולתו עולה לו ולא אמרינן מעון חוצה לארץ הם עקורים. כתב על זה הרמב"ן ז"ל בפי' התורה, והטעם הזה אינו יפה, שישיבה חוצה לארץ הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם, ומשנה ששנינו בה בכל אדם היא, ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברהם, היתה עולה לשאר אנשים. וכן טעו שאמרו שאין דין היושב בחוצה לארץ להוציא האשה ששהה עמו עשר שנים ולא ילדה, ולא שישא אחרת, ואין הענין כן, אבל הכונה לומר שאם שהה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל, שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם בארץ, אולי בזכות הארץ יבנו. וכן עשו אברהם ושרה מנו מעת בואם שם. עד כאן. גם לפי דברי ה"ב העטור שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אם אין לו בנים כופין אותו אבל יש לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו. והאי דלא קתני לה בהנך דכופין אותו להוציא, פריך לה רבא אידי ואידי בשוטי וכדאמרנא. והרי"ף והר"ם לא שמו חלוק בדבר.
<b>מסכת</b> בבא קמא פרק מרובה (פ, א) מי שנדר ליקח לו בית ולישא אשה בארץ ישראל, אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה, וקפצה ונשבעה שכל מי שיבא עלי איני מחזירתו, וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים לה, וכשבא דבר לפני חכמים, אמרו לא נתכונה זו אלא להגון לה. ומכאן יש לסמוך שמי שנשבע ולא פירש שהוא כאלו פירש. בכאן הכונה מנצח המעשה, ולפעמים שהמעשה מנצח הכונה. כדאמרי' מסכת נדרים פרק רבי אליעזר (סו, ב) ההוא דאמר לה קונם שאין את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג, אתת רקת על לבושי. אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא והא האי לזילותא איכוון, אמר ליה מירק על מאני דרשב"ג זילותא רבתי היא.
[עצירת גשמים] 
<b>מסכת</b> תענית פרק קמא (י, א) בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. כתב הר"ם ז"ל הלכה כר"ג. וכל זה בארץ ישראל ובארצות הדומה לה, וכמו כן כל מה שיגיע לידך מן הדבר בזמני התענית, הוא בארץ ישראל ומה שהוא קרוב לאוירה, אבל בשאר ארצות, השאלה בזמן שהמטר טוב והגון במקום ההוא. ונתן אותו הזמן כאלו הוא שבעה במרחשון, וכשיתעכבו הגשמים אחר אותו הזמן על אלו הדרכים הנזכרים, יתנהגו בתענית. כי יש ארצות לא יתחילו בהם הגשמים אלא מניסן, וארצות שיהיה בהם במרחשון קיץ והגשמים אינם להם טובים אלא ממיתים ומאבדים. והיאך ישאלו אנשי המקום ההוא על הגשמים במרחשון הלא זה מן השקר והאולת, וכל זה דבר אמתי כלו. הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים. הגיע ראש חדש כסלו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרים ג' תעניות על הצבור. עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד ג' תעניות אחרות על הצבור. [עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד תעניות שהן יג על הצבור]. והעשרה תעניות האחרונים אוכלים ושותים מבעוד יום כענין צום כפור. ודוקא בארץ ישראל, דאלו בחוצה לארץ אף על אלו אוכלין משחשיכה כמו בשלשה הראשונים. ונפקא לן מדאמרי' פרק מקום שנהגו (פסחים נד, ב) אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד. כלומר דבין השמשות שלו אסור, וכן הלכה.
<b>ת"ר</b> (תענית כה ב) עד מתי יהיו גשמים יורדין ויהיו הצבור פוסקים מתעניתם, כמלא ברך המחרישה דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר בחריבה טפח בבינונית טפחיים בעבודה ג' טפחים והלכה כרבי יהודה. ופי' היחידים, תלמידי חכמים לבד, וכל התלמידים ראויים לכך. (שם יט, א) אמרו לו כשם כשהתפללת עליהם שירדו וכו', (שם כב, ב) אמר רב יהודה אמר רב ובגולה מתריעין עליהם מיד אבל לא בארץ ישראל לעולם. ולזה השיב להם החסיד חוני המעגל צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. ומפרש בירושלמי (תענית פ"ג הלכה ח) כשם שאי איפשר לאבן שתמחה, כך אי איפשר להתפלל על רוב הטובה.
<b>בפ'</b> סדר תעניות (שם כב, א) תנו רבנן על השדפון ועל הירקון בכל שהוא. ארבה וחסיל אף על פי שלא נראה אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליהם מיד. וכשהוא אומר מתריעין אין צריך לומר שמתענין, וכן כתב הר"ם ז"ל (הלכות תענית פ"ב הלכה י) מתריעין ומתענין עליהם. ופי' ארבה, אלגראד וכן פי' ר"ח ז"ל. תוספתא (תענית פ"ב הלכה י) על כלן אין מתריעין עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד, היה בסוריא אין מתריעין עליו בארץ ישראל, בארץ ישראל מתריעין עליו בסוריא.
<b>מסכת</b> נדרים פרק הנודר מן הירק (סב, ב) עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה וכו'. כל זה על זמני הגשמים בארץ ישראל.
<b>[מסכת</b> תענית פ' סדר תעניות (כה א) אמר, ר' חייא בר לוליאני שמעינהו להנהו ענני דקאמרי ניזיל ונשדי מיא לעמון ומואב. אמר לפניו, רבש"ע, כשנתת לעמך ישראל תורה החזירתה על כל האומות העולם ולא קבלוה ועכשיו אי אתה נותן להם מטר, שדו אדוכתיה. פי' הרשב"א ז"ל שמע במקום הבנה והשגה, כטעם (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים. וכן נמצא שהחושים נלקחים זה מפני זה כטעם (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, שהוא במקום שומעים, וכן שומע במקום רואה. ור' חיא ראה שהעננים הולכים שם התפלל ונענה. ואולי הלקח חוש בחוש מפני החוש הכולל.
<b>מדרש</b> חזית (שהש"ר פרשה ז) אני לדודי ועלי תשוקתו. ר' יהושע בר נחמן בשם ר' אחא אין שוקן של גשמים אלא על ארץ ישראל, שנאמר (תהילים סה, י) פקדת הארץ ותשוקקיה רבת תעשרנה. אם זכיתם תעשרנה, ואם לאו תעשרנה שהיא עושה לכם אחד מעשרה].
[מעלות ארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> תמיד פרק ראוהו אחיו (כט, א) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן. הני מאי טעמא לא, אמר רב פפא משום דקטמי, ר' אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל. פי' קיטמא, אפר. כלומר, שאין דולקין היטב. ויש נסחא דקטרי, פי' עשן. ומזה הטעם אמרו פרק החובל (ב"ק צא, ב) אמר רב דקלא דטעין קבא אסור למקצייה. וכן מה שאמרו (תוספתא ערכין פ"ה הלכה ט) אל יסתור אדם ביתו לעשות גנה, וכיוצא בזה.
<b>מסכת</b> שבת פרק במה מדליקין (ל, ב) עתידין אילני סרק שבארץ ישראל שמוציאין פירות, וכן עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת.
<b>בפסיקתא,</b> בתחלה לא היו ארזי' בבבל עד שעמד נבוכד נצר הרשע ועקרן מארץ ישראל ושתלן בבבל, הה"ד (ישעי' יד, יח) שמחו לך ארזי לבנון.
<b>בראשית</b> רבה (פרשה טז) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. עוד בבראשית רבה (פרשה סה), וקנמון בשם וגו' קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצביים אוכלים ממנו, וקצת מפרשים שהוא אדכרי. ואמרי' מסכת בבא בתרא פרק מי שמת (קנח, ב) אוירא דארץ ישראל מחכים. ומסכת בכורות פרק הלוקח בהמה (כה, ב) כי סליק רב אבין אמר לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, אמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן, אבל ארץ ישראל אוירה אויר יה.
<b>וכן</b> פרק דרישה וחקירה (סנהדרין לח, ב) על אדם הראשון ראשו מארץ ישראל לפי שהיא חשובה מכל הארצות.
<b>מסכת</b> חולין פרק גיד הנשה (צא, ב) הארץ אשר אתה שוכב עליה (בראשית כח), מאי ריבותיה, אמר רבי יצחק מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל כפנקס הזה והניחה תחת יעקב אבינו כדי שתהא נוחה ליכבש אצל בניו.
<b>מסכת</b> קדושין פרק האיש מקדש (מט, ב) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחת כל העולם כלו.
<b>איכה</b> רבתי, השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב, א) ארץ ישראל, דכתיב (מלאכי ג, יב) כי תהיו ארץ חפץ, וכתיב (ירמיה כב, כט) ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'.
<b>תנחומא</b> פרשת זאת תהיה, הפסולת של ארץ ישראל טובה ממטרופלין של מלכים, פי' אם של עיירות וגדולה שבהם.
<b>מס'</b> תמורה פרק כל האסורין (כט, א) אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו בו. עולא אמר רבי יוחנן עד שימסרוהו לכומרים. בתא אמר ר' יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני ע"ז. אמר ליה רבי אבא לבתא, לפליגתא את ועולא, אמר ליה לא, עולא נמי כי אמר, דספו ליה כרשיני עבודה זרה. אמר רבי אבא ידע בתא לשנויי שמעתא, ואי לאו דסליק להתם לא הוה ידע, דזכותא דארץ ישראל גרמא ליה. אמר ליה רבי יצחק בתא מיכן ומיכן הוה.
<b>מסכת</b> יום טוב פרק קמא (יד, א) תנו רבנן אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת. ומסקאנא דשמעתא, דה"מ לבני ארץ ישראל שאין כותשין הריפות ואפילו במכתשת קטנה, שהתבואה שם טובה ואין בה הפסד אם כותשין אותה מערב י"ט. ולבני בבל בקטנה מותר, שזו היא שינוי שלה. זהו לפי' הר"ם ז"ל (הלכות יו"ט פ"ג הלכה יג), ואית דמפרשי דדידהו חטים קשות, ואי שרית להו במכתשת קטנה אתי למיעבד בגדולה, מה שאין כן חיטי בבל. והרב בעל עבודת הקדש ז"ל תלה הטעם בתדיר, זה לשונו. אבל במכתש קטנה כותשין. במה דברים אמורים לבני בבל ובמקומות שכותשין הרבה, ותדירין לאכול הריפות, וצריכין למכתשת גדולה, ולפי' הקטנה שנוי להם. אבל לבני ארץ ישראל ולכל המקומות שאינן תדירין לאכל כן, אפילו בקטנה אסור. שאין כתישה בקטנה [שינוי] להם ופי' טיסני, מאכל שעושין מחטים, שנחלקים חדא לד'.
<b>מסכת</b> שבת פרק קמא (ט, ב) מאימתי התחלת אכילה, רב אמר משיטול ידיו, ורבי חנינה אמר משיתיר חגורו. ולא פליגי, הא לן והא להו. כלומר, בני ארץ ישראל כרב.
[בהמה דקה בארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> בבא קמא פ' מרובה (עט, ב) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. תנו רבנן אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, ובסוריא אפי' בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין במדברות שביהודה ובמדברות של כפר עמוק. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה בארץ ישראל, שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. בהמה דקה איפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי איפשר להביא מחוצה לארץ. אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה אבל משהא הוא קודם לרגל שלשים יום, וקודם למשתה בנו ל' יום. הטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהא ובלבד שלא ישהא את העגונה שבהם שלשי'. עגונה פי', מאוחרת, כמו (רות א, יג) הלהן תעגנה.
<b>ומגדל</b> דהכא היינו רועה, ומ"ה פר' זה בורר איכא חילוק בלשון. דאמרי' התם (סנהדרין כה, ב) אמר רבא רועים שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה. ומקשה, והא אמר רבא רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסול, בחוצה לארץ כשר. רועי בהמה גסה, בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ כשרין. ומשני, ההוא במגדלי איתמר, כלומר, מגדל בהמה דקה בארץ ישראל פסול ובחוצה לארץ כשר, ובגסה, אפילו בארץ כשר ומותר. אבל רועה, בין בדקה בין בגסה בין בארץ בין בחוצה לארץ פסול משום חשש גזל. אם כן מגדל דהכא היינו משהה בביתו, וכדאמרי' שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לגדל, אמר להם מותר. והא אנן תנן אין מגדלין, אלא הכי בעו מיניה, מהו לשהות, א"ל מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה. נמצא שדין הדקה, שאין מגדלין, כלומר, אין משהין אלא שלשים יום לרגל או למשתה בנו. ובזה הסכים ההיא דפרק זה בורר עם ההיא דפרק מרובה. אבל בגסה משמע מההיא דזה בורר שאין מרעין, שלא הכשיר אלא מגדל, וכשר שלו הוא מותר גם כן, ופסול אסור. ומההיא דמרובה משמע לן שרועין, דבגסה לא גזרו. והלכה כההיא דמרובה דתנא בתוספתא דמס' שביעית פרק ג' (הלכה ז) כותיה.
<b>ומאי</b> דבעו לר"ג מהו לשהות, כלומר קודם לרגל, וא"ל מותר ובקשירה. כתב ה"ב התוס' ז"ל וקשירה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט שדרכן לקשור אותם כך, כדאמרינן פרק ואלו טרפות (חולין נד, ב) חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור. ומפרש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה, וכדכתיב (תהילים קיח, כז) אסרו חג בעבותים, שהיו קושרין הקרבן בכרעי המטה עד שיביאוהו למזבח. אי נמי נקט קשירה לאשמועינן דאפילו בקשירה אסור לגדל אלא לשהות. ובתוספתא מוכיח דלא שרינן לשהות קודם לרגל אלא בבית וקשורה. זכרנוה למטה.
<b>עוד</b> כתב ז"ל והביאו לו עז וכו' מכאן משמע דלגדל אפילו בבית שאפילו על ידי אחרים אסור, מדלא מסרה לרועה. ומה שמצינו בכמה מקומות שהיה להם בהמה דקה, כגון עיזי דאכלן חושלא בנהרדעא, דפרק חזקת הבתים (ב"ב לו, א) וקאמר, שאני עיזי דמסירן לרועה, ונהרדעא היינו בבל, שמא לא היו נזהרין הרבה על דברי רב, דאמרינן [אמר] רב הונא אמר רב עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה. ופרש"י ז"ל, שמיום גלות יכניה רבו בה תלמידים ונתיישבו ביישוב קבוע. א"ד עשינו עצמינו וכו' מדאתא רב לבבל, שרבים מתישבין שם מפני ישיבתו. ל"א, שבא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע. ואשכחן דרב הונא גופיה לא הוה מזדהר ביה ולא היה מחמיר בדבר, דהא מסר בהמות דידיה לאשתו חובא לשמרם. ואם היינו יכולין לומר דעל ידי אחרים מותר הוה ניחא טפי. ואותו חסיד לא היה מוסרה לאדם מפני שהיה צריך לה תמיד. ורועה שעשה תשובה שמצא אחרים שירעו לו. וההיא עובדא דבית רבי שמעון שזורי נוקים לה שהם עצמם היו רועים.
<b>ועל</b> מאי דפרש"י ז"ל הכא, כתב עוד, כענין זה פי' מסכת גיטין פרק קמא (ו, א) עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל, ונעשו בקיאין לשמה שהרבה ישיבות. וקשה לר"ת דא"כ מאי פריך התם מתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין, אבל בבל לא, המשניות נשנו קודם שבא רב לבבל. ורת"ם פי' מכי אתא רב לבבל והורה, שמימות נביאים הראשונים דינה להיות כארץ ישראל לגיטין ולבהמה דקה, שיש שם רוב ישראל ובעלי תורה מימות יכוניה, שגלה שם והחרש והמסגר עמו כדכתיב (ירמיה כד, א). וכן יש לפרש בפרק בכל מערבין (ערובין כח, א) דאמר רב כשות וחזין מערבין בו, ומברכין עליו בורא פרי האדמה. ומוקמי' לה מכי אתא רב לבבל, והורה כשראה שהיו אוכלין אותו. ורש"י פי' שם, שרבו המתיישבין והיו אוכלין אותו מדוחק.
<b>מכל</b> זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגין היום בארץ ישראל אלו הדינין דאין מגדלין וכ"ש דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ושנתמלאה ישראל ותורה, ממה שנתרוקנה ארץ ישראל, וכל התורה כלה מלמדת ולמדה, וכל שכן, שהרי ארץ ישראל נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה, שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו ביישובה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידינו. ולזה פי' רש"י ז"ל, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, משום ישוב ארץ ישראל שמובירות את השדות וכל שדות ארץ ישראל [סתמן] דישראל. אבל מגדלין בסוריא, ארם צובה דוד כבשה, וקסבר לא שמיה כבוש והויא כחוצה לארץ, ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן ליישובה, ואם יפסדו שדות אחרים ישלמו. אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים, פי' ואפילו ישראל. ולא הכהנים שבארץ ישראל, מפני התרומות. תוספתא (ב"ק פ"ח ה"ד) ואם יש להם גינה או אשפה הרי זה מותר.
<b>כהר"ם</b> ז"ל מסכת דמאי פרק ב' (משנה ג) ואסור לנו לרעות המקנה בארץ ישראל מפני שישתלחו על השדות לרעות והוא גזל, ועל כן רועי בהמה דקה אצלנו פסולין לעדות. ומיהו יש חילוק בדבר וכדאמרינן מסכת בבא מציעא פרק קמא (ה, ב) ותיפוק לי דהוה ליה רועה ואמר רב סתם רועה פסול, הני מילי רועה דידיה אבל דאחריני סתמיה כשר. דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרעיא היכי מסרי', והכתיב (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול, אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו.
<b>מסכת</b> תמורה פרק יש בקרבנות (טו, ב) וגם מסכת בבא קמא פרק מרובה (שם) מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו, אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח מעז שחרית. והביאו לו עז וקשרוה בכרעי מטתו והיה יונק ממנה חלב שחרית. למחר נכנסו לבקרו, כיון שראו את העז אמרו ליסטים מזויין בתוך ביתו ואנו נכנסין לבקרו, בדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה עז בלבד. ואף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דעת חברי, שאמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. ואמר מר כל מקום שאתה מוצא מעשה בחסיד אחד אינו אלא אי רבי יהודה בן בבא אי רבי יהודה ברבי אלעאי. ובריש מדרש שיר השירים הוזכר שזה היה רבי יהודה בן בבא. ופרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קג, ב) וכי תימא דאישתבע והדר הוה חסיד, כל היכא דאמרי' מעשה בחסיד אחד אי רבי יהודה בן בבא אי רבי יהודה ברבי אלעאי, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה ברבי אלעאי חסידים מעיקרא הוו. זה המעשה היה אחר חרבן בית שני והיה בזמן שאין הארץ ביד ישראל.
<b>תוספתא</b> מסכת בבא קמא פרק ח' (הלכה ד) אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בכור בעל מום שלשים יום, ואם היה תם, אפילו עשר שנים הרי זה מותר. ומה אני מקיים (דברים כב, ד) לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, במדברות שביהודה ובמדברות שבכפר עמאיק. אף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום. ולא שתהא יוצא ורועה בשוק, אלא שתהא קשורה לכרעי המטה. (שם הלכה ה) כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה. רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כפרים, וחולדת הסונאין, וחתולין, והקופות, דברים המנקים את הבית. אמר רבי ישמעאל שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא, ומפני מה חרב מפני שדנו דיני ממונות באחד, ושגדלו בהמה דקה. ובגמרין תניא אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו, מפני שהיו מרעין בחורשין. הרי שהגמ' מוקים לה ברועה והתוספתא במגדל, [גם] זה רבי שמעון וזה רבי ישמעאל.
<b>גם</b> רבי ישמעאל שזורי והוא רבי ישמעאל בן אלישע כהן הגדול אחר הבית היה, בזמן שאין הארץ בידינו, ומעשרה הרוגי מלכות הוה. [ובגמרין ואע"פ שהיה להם חורשין סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה. עוד היום שזור וסמוך לו כפר שמו עמקא] כמו שזכרנו. וא"כ כשחרב הבית בא לו אל הגליל וקבע דירתו בשזור הוא ובית אביו. ומה שאירע לו מהטיית נר בשבת אחר החרבן היה, שהרי אמר ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.
<b>מסכת</b> תענית פרק סדר תעניות הללו (כא, א) עיר קטנה המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקון, והוא סמוך לעכו (ועל כן קורא) [שקורא] לה בסמוך עיר גדולה. וכן נראה שמדברות ארץ ישראל הוא שמותר לרעות בהמה דקה, שהרי דוד ע"ה רועה צאן דידיה הוה, דכתיב (שמואל א יז) ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן. וכבר אמר למעלה ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר. ונבל מעשהו בכרמל, ויהודה עדיין לא החזיקו בארץ.
[מדיני ישוב ארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> בבא קמא פרק מרובה (פ, ב) עשרה תנאים התנה יהושע וכו'. ואלו התנאים הם אפילו בבבל ובחוצה לארץ, וכדאיתא התם.
<b>תוספתא</b> מסכת פאה פ"ד (הלכה ו) שתי חזקות לכהונה בארץ ישראל, נשיאות כפים וחילוק גרנות.
<b>מסכת</b> גיטין פרק קמא (ח, א) הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים. למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר לך שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. [בשבת] ס"ד, כדאמר רבא אומר לגוי ועושה, הכא נמי אומר לגוי ועושה. ואף על גב דאמור רבנן אמירה לגוי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. נמצא שהלוקח בית בארץ ישראל מותר לו לומר לגוי לכתוב השטר בשבת.
<b>מסכת</b> בבא מציעא פרק השואל (ק, ב) שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו, זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה, יחלוקו וכו'. (קא, ב) ואי אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום יישוב ארץ ישראל. איתמר היורד לתוך חרבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, [ולא בעי לשום ליה] ואמר עצי ואבני אני נוטל, רב נחמן אמר שומעין לו ורב ששת אמר אין שומעין לו. מאי הוי עלה, אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו. שדה מאי טעמא, משום יישוב ארץ ישראל. ומיהו זה הדין אפילו בחוצה לארץ, וכדאמרי' איכא דאמרי משום כחשא דארעא. וקיימא לן דכל תרי לישני עבדינן כלישנא בתרא, ואם כן אף בחוצה לארץ אין שומעין לו, וכן הלכה.
<b>מסכת</b> בבא בתרא פרק בית כור (קו, ב) תניא רבי יוסי אומר, האחין שחלקו, כיון שעלה גורל אחד מהם, קנו כלן. מאי טעמא, אמר רבי אלעזר כתחלתה של ארץ ישראל, מה תחלת ארץ ישראל בגורל, אף כאן בגורל. אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל, אף כאן נמי, אמר רב אשי, בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו להדדי.
<b>עוד</b> בההיא מסכת פרק חזקת הבתים (נו, א), חצובא מפסקת בנכסי הגר. מאי חצובא, אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ.
[מקומם של סולמא דצור ומחתנא דגדר] 
<b>מסכת</b> עירובין פרק עושין פסין (כב, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים. יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא, אמר ליה אביי לרב דימי, מאי טעמא, אילימא משום דמקף ליה סולמא דצור מחד גיסא ומחתנא דגדר מחד גיסא, אי הכי בבבל נמי לא מיחייב, דהא מקיף ליה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא, וכולי עלמא נמי לא ליחייב דהא מקיף ליה אוקיינוס. ופי' האי מימרא לא ידעתיו עד כי זכני אלהי וראיתי שני המקומות הללו. ודע כי סולמא דצור אינו בזה מקום נהר, כי כמה נהרות יש כיוצא בנהר צור. אלא מסתברא שהיא המקום שקורין לו בערבי אלנאואקי"ד, והוא מקום צר אין דרך לנטות ימין ושמאל, גבוה מאד ותחתיו ביושר בתהום [רבה] הים הגדול. לא יוכל אדם לעבור אלא כבני מרון, ודומה הוא אל שער או אל פתח וכן פי' אותו רש"י, זכרנוהו פרק י"א. ומחתנא דגדר פי', מורד גדר הצפוני מערבי. וזה שהרי גדר על ההרים הגבוהים ואם תרצה לרדת אל הערבה תרד אל בקעת המים החמים ופניך לים כנרת, והיא בקעה עמוקה. וכבר שערוה חכמים סוף פ' כיצד מעברין (שם סא, א) שהוא כתחום שבת. דאמרינן, עוד זה התיר רבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתן ואין בני חמתן עולין לגדר. מאי טעמא, לא משום דהני עבוד דקה, והני לא עבוד דקה. כי אתא רב דימי אמר [טטרוגי] מטטרגי להו בני גדר לבני חמתן, ומאי התיר התקין. ומאי שנא שבת, דשכיחא שיכרות. כי אזלי התם נמי בני גדר לבני חמתן מטטרגי להו, כלבא בלא מאתיה שב שני לא נבח. השתא נמי ניטטרגינהו בני חמתן לבני גדר, כולי האי לא כייפי להו. נמצא שאם לא היה אלא מפחד הקטרוג היו עולין בשבת בני חמתן לגדר. גם ממאי דאמרינן דהני עבוד דקה כלומר בני גדר, התבאר שחומותיה היו על שפת הנחל הצפוני. ודקה הוא פתח נמוך כלומר פתח קטן. ואמרינן לעיל עיר שיושבת על שפת הנחל, אם יש לפניה דקה ד' אמות מודדין לה משפת הנחל, פי' השפה השניה ואם לאו אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן. אבל מ"מ התר בני גדר לא הוי משום דקה אלא משום שהוא בתוך התחום. ובלשון ישמעאל חלון תק"ה. עוד היום חמתן למטה סמוך אל החמים וקורין לה אלחמי. פרק אלו מגלחין (מו"ק יח, א) זוג בא מחמתן ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם. והיא עשויה כעין אכסדרה עגולה, כלומר אותה בקעה. כאלפים אמה, פתוחה למערב, והירמוך נכנס לתוכה לדרומה מן המזרח, בא מן הגולן בין ההרים. והבקעה היא לצפון גדר, תחת החומה, ובריכות החמים הם לצפון הבקעה, וכמטחוי קשת למערב נפגשים עם ירמוך יורדין אל הירדן לכמו שעה, ודומה זה אל שער או אל פתח. וגדר, שם בנין וענין מופלא מאד. אומרים שהוא היה עיר עוג ומשם יצא לישראל למלחמה אדרעי.
<b>פרק</b> סדר תעניות הללו (תענית כ, א) מעשה ברבי שמעון ברבי אלעזר שבא ממגדל גדר מבית רבו והיה רוכב על חמור ומטייל על שפת הים וכו', זה הים על כרחיך הוא ימה של טבריה.
<b>מסכת</b> ראש השנה פרק קמא (כא, ב) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד. תניא אמר ר' יהודה חס ושלום שר' עקיבא עכבן, אלא שזפר ראשה של גדר עכבן, ושלח ר"ג והורידוהו מגדולתו. אם כן בזמן רבותי' ז"ל היו ישראל (רדין) [דרין] בבשן שאותם לא באו אלא ממזרח גדר, שהוא דרך שם ללכת ירושלמה. וכן נראה בפרק אם אינן מכירין (ר"ה כב, ב) דאמרינן, מאין היו משיאין משואות, מהר המשחה לסרטבה, ומסרטבה לגרופניא, מגרופניא לחורן, מחורן לבית בלתי. (שם כג, ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אף חרים (ובדר) [ובייר] גדר וחברותיה. אמר רבי יוחנן בין כל אחת ואחת שמונה פרסאות. א"ד ביני ביני הוו קיימין [ופליגא דתנא דידן, וא"ד להך גיסא דארעא דישראל הוו קיימין.] מר חשיב דהאי גיסא ומר חשיב דהאי גיסא ודהאי גיסא. ותנא דידן מאי טעמא לא קא חשיב הני, אמר לך הני בהנך גיסא דארץ ישראל קיימי, וכי היכי דעבדי בהך גיסא עבדי בהך גיסא. נראה שחרים (בדר) [בייר] וגדר הם שלשה העיירות שקצתם היום אצל קצת למזרח. תחלה הוא גדר לצד הערבה, ולמזרחו (בדר) [בייר], והיא עיר על הר, ולמערבו בקעה עמוקה, וקורין לה היום בדר. ואל מזרח (בדר)[בייר] הוא חרים על הר לדרומו נחל, בתוכו עין טובה, וקורין לו היום חברם. ושלשתן סמוכות בין כל אחת כשתי שעות. ורבי שמעון בן אלעזר היה בקי באותה הארץ שהרי גדר מקום לימודו היה וכדלעיל. והוא שאמר רבי שמעון בן אלעזר סבר הני ביני ביני קיימין, ובארבע פרסי הוא דשלטא עינא. [גם זה הכריחני לומר שאותן שלוש עיירות הנזכרות בתוספתא מס' שביעית (פ"ז הלכה ז) אי זהו הר שבעבר הירדן כגון חרים ונוי וגדור וחברותיה, שהם שלושת אלו העיירות שהזכרנו. דמרה דשמעתא ר' שמעון בן אלעזר הוא,] ואם קראו גדר גדור גם כן קורין לצידון צידן. ומאי דאמרינן בגמרא הני כמה הוו תלתין ותרין, האידנא טובא הוו, כבר תירץ אביי איסתתומי איסתתם דרכה, מ"מ שלשתם מן הירמוך ולדרום הם על ההרים, ורבי שמעון בן אלעזר אחר החרבן היה ומן הכת האחרונה מחבורת המשנה.
[הריגת מזיקים בשבת] 
<b>מסכת</b> שבת פרק כל כתבי (קכא, ב) חמשה נהרגין בשבת ואלו הן, זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שבהדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. בסוף ספר יחזקאל תרגום יונתן אשכנז הדייב. כתב הרב אלפאסי ז"ל ושאר המזיקין, אם היו רצין אחריו מותר להרגן לדברי הכל. אמר רבי יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. כתב הראב"ד ז"ל, הלכה כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, הילכך הלכה כרבי יהושע בן לוי דקאי כותיה. מיהו היכא דאיפשר למקטליה בדריסתו לפי תומו, הכי עדיף טפי. ומדרב הונא ליכא ראיה, דתלמיד דרב הוה, ולא סבירא ליה כרבי שמעון. ועוד דהא לא שמתיה (דמדת חסידות התרה) [אלא מדת חסידות התרה בו]. אי נמי איפשר ליה בדריסתו לפי תומו. ואין לזוז מזה. ואם רצין אחריו אין ספק שהורגן כדרכו שלא בדריסתו. ולדברי הרב אלפאסי ז"ל שמעמיד דברי רבי יהושע בן לוי ברצין אחריו, הא לאו הכי שאר מזיקין אין נהרגין, ואפילו לרבי שמעון, קשיא ליה מתני' ועל עקרב שלא תשוך, ולא קתני עקרב שבהדייב. וכן על נחש שלא ישכנו, ולא קתני על נחש שבארץ ישראל. ואיכא למימר שאני צידה שמותר מהריגה, וכדורסו לפי תומו דמי בשכופה עליו את הכלי, דהוה ליה כשאין מתכוין לצידה אלא להניח את הכלי שם וכופהו לישב עליו, ולשון מתני' כופין קערה וכו'. וכן הר"ם ז"ל פי' המשנה (שבת שם). והחיות הנושכות וממיתות מותר להורגן בשבת לדברי הכל, כאפעה, וכלב שוטה, ונחשים. אבל זולתם שפעמים ממיתים ופעמים לא ימיתו אלא יצערו, אם רודפים יהרגו, ואם לאו כופה עליהם כלי. ואם רוצה לדרסם ולהרגם דרך הליכה מותר. והצד נחש וכיוצא בו לצחק אסור. פרק חלק (סנהדרין קא, א) סכין וממשמשין בני מעיים בשבת, ולוחשין לחישות נחשים ועקרבים בשבת.
[קצת מדיני ארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> גיטין פרק השולח (מד, ב) תנו רבנן המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני, וקנסי' ללוקח משום דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב, והיכא דאיתי לאיסורא קנסי'. וכן עבדי מכרתי לאנטוכי לא יצא, עבדי מכרתי לאנטוכי (שבאנטוכי') יצא כלומר לחירות. הא דאית ליה לאנטוכי ביתא בארץ ישראל הא דאית ליה אושפיזא בארץ ישראל.
<b>עבדא</b> דערק מחוצה לארץ לארץ, אזל מריה בתריה ואשכחיה אמרינן ליה כתוב שטרא אדמיה וכתוב גיטא דחירותא, ואי לא, מפקעינן ליה מינך. כדאמרינן (גיטין מה, א) לא תסגיר עבד אל אדניו בעבד שברח מחוצה לארץ [לארץ] הכתוב מדבר. וכן עבד שיצא אחר רבו לסוריא דמסקנא דשמעתא כרבי חייא דאבד העבד זכותו, ודוקא שיצא רבו על מנת שלא לחזור לארץ ישראל והעבד יצא מתחלה לדעתו, אבל אם דעתו לחזור ומכרו שם יצא לחירות וכופין הלוקח לשחררו.
<b>ועל</b> ההיא דהמוכר עבדו לגוים או בהמה גסה דקנסינן ליה עד עשרה בדמיו או בדמיה כתב הרב אלפאסי בשם הגאון ז"ל דלא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא. ומיהו ממכרו ממכר וקנייה רבו שני.
<b>הר"ם</b> ז"ל בספר המצות רל"ב. ודע שדין עבד עברי ודין אמה העבריה אינו נוהג אלא בארץ ודיניהם מסכת קדושין פרק קמא. וכן אין למכור בארץ ישראל קרקע בזמן היובל מכירה קיימת והוא שאמר הכתוב (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות, ודיניו סוף מסכת ערכין.
<b>מסכת</b> בבא בתרא סוף פרק לא יחפור (כז, ב) אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי, רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור. קתני מיהת הגדל בחיוב חייב, הכא במאי עסיקינן דמיפסיק צונמא. אי הכי מאי טעמא דרבי, דהדרי וערבי. ובמאי קא מיפלגי, מר סבר אוירא מיבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודה קאי.
<b>תוספות</b> מסכת נגעים פרק ו' (הלכה ג) בית שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל, צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוצה לארץ אינו מטמא בנגעים.
<b>מסכת</b> ברכות פרק בתרא (נד, א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מקום שנעקר ממנה עבודה זרה, אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. וזה בארץ ישראל מיירי דאלו בחוצה לארץ לא יזכיר ארצנו. וכל ברכה מאותם הברכות בשם ומלכות.
<b>מסכת</b> פסחים פרק בתרא (קיג, א) אמר רבי יוחנן ג' מנוחלי העולם הבא. אלו הן, הדר בארץ ישראל והמגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות.
<b>ירושלמי</b> מסכת שקלים (פ"ג ה"ג) תנא בשם רבי מאיר כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש ואוכל חליו בטהרה וקורא קריאת שמע בבקר ובערב יהא מובטח שהוא מבני העולם הבא.
<b>מיהו</b> לא יעלו על מנת לכבוש עד שיבא הקץ וכדאיתא סוף מסכת כתובות (קיא, א) אם תעירו ואם תעוררו וגו' (שה"ש ב, ז), רבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל כחומה.
<b>מסכת</b> קדושין פרק האיש מקדש (מט, ב) הוזכרו שהיו מוכרין נכסיהם ללכת לדור בארץ ישראל. ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, בעידנא דזבין לא אמר, לסוף לא סליק. הוו להו דברים שבלב ולא הדרי זביניה. ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר ליה. ומסקנא, דהא סליק ולא הדרי זביני. ההוא גברא דזבין נכסיה דבעא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק, ומסקנא, אמרינן ליה אי בעית סלקת. ונפקא מינה, דאפילו איתיליד ליה אונסא באורחא אמרינן ליה איבעית סלקת עד דלא איתיליד אונסא, ולא הדרי זביניה, ואע"ג דאמר בשעת המכר על מנת כך אני מוכר. והוא ששהה אחר המכר ונתרשל עד שארעו אונס, אבל לא שהה ולא נתרשל, אלא שמיד שמכר רצה לעלות ואירעו אונס הדרי זביני. וכן נראה ממה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל פרק י"ו וכן כל כיוצא בזה.
<b>מסכת</b> יום טוב פרק אין צדין (כז, א) אמר מאן דהוא דאיזכי ואסיק להתם ואגמרא לשמעתא מפומא דמרא.
<b>מסכת</b> כתובות בסיפא (קיב, א) רבי אלעזר כי סליק לארץ ישראל עביד סעודה לרבנן, אמר פליטי לי מחדא. כי סמכוה אמר פליטי לי מתרתי. כי אותבוה בסוד העיבור אמר פליטי לי מתלת. שנאמר (יחזקאל יג, ג) היה יד יי' על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בני ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו. בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור, ובכתב בני ישראל לא יכתבו זו סמיכה, ואל אדמת ישראל לא יבאו כמשמעו.
<b>רבי</b> זירא כי סליק לארץ ישראל לא אשכח מברא למיעבר נקט במיצרא וקא עבר. כי מטא אפילגא דירדנא הוה קא טבע, אתא ההוא מינא דבריה, אמר ליה, עמא פחיזא דקדימא פומא לאודנא אכתי בפחזותייכו קיימיתו. אמר ליה [ריקה], דוכתא דמשה ואהרן לא זכו ליה אנא מי יימר דזכינא. ופי' פליטי, כלומר נצולתי מקללה אחת מאותם שלשה דכתיבי בקרא. מברא, ספינה לעבור. במצרא, בחבל שפושטין על רוחב הנהר להחזיק יד העובר.
<b>מסכת</b> סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) אמר רבי אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, יז) ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה, חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה את זה בהלכה.
<b>מסכת</b> גיטין פרק השולח (מד, ב) בעי רבי ירמיה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור מהו. כלומר, אם תהיה זאת האשה כמוכרת עבדיה בחוצה לארץ הואיל ואית ליה פירות, ונפקי לחירות, או אינם כמכורין לו, דהדין עמה משום שבח בית אביה, ואינה כמוכרת אותם, ושהגוף שלה גם כן, וקיימא בתיקו.
<b>על</b> מאי דאמרינן פרק חזקת הבתים (ב"ב לח, א) שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל או הפך אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. ואוקמינן בשעת חירום שנו. וחרום, פי' רבינו האי ז"ל, הרג. ורת"ם ז"ל כתב בתשובה דחרום ממון אינו חרום של הרג. ופרנצ"א ובפרובינס"א מחזיקין זה על זה, אבל ישמעאלים וגוים אין מחזיקין אלו על אלו משום דקטלי הני להני. כדאמרינן בנכסי בורח מחמת ממון מחזיקין דיכול למחות, אבל בנכסי בורח מחמת מרדין דהיינו הרג בלשון פרסי, אין מחזיקין דאינו יכול למחות. ופרנ"סא ופרבינס"א הם כמו ארץ מצרים וארץ כנען.
<b>רש"י</b> ז"ל הביא בפי' ירמיה (כב, כט) ארץ ארץ ארץ, ארץ שהיא ארץ שבארצות, חשובה שבכלן. ד"א ארץ ישראל שלש ארצות היו, יהודה ועבר הירדן והגליל.
[משא ומתן בימי אידיהן] 
<b>מסכת</b> עבודה זרה ברישא (ב, א) לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, [להלוותן וללות מהן], לפורען וליפרע מהם. ומסקנא, (ו, א) שלשה ימים הן בלא אידיהם. אמר שמואל (יא, ב) ובגולה אינו אסור אלא יום אידם ואיסור שלשת ימים הללו הוא בארץ ישראל. ומה שאמר ובגולה הוא על שאר ארצות. כתב הר"ם ז"ל בספר המדע (הלכות ע"ז פ"ט ה"ד) הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא, לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגין עמהם בכל אידיהן. וכשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאין מתקיים מותר, כגון ירקות וכיוצא בהן. ואפי' בדבר המתקיים אם נשא ונתן מותר, ולכולי עלמא נשא ונתן ביום אידם אסור, וכן הלכה.
<b>כתב</b> ה"ב התרומה ז"ל והאידנא אין העולם נזהרין מלשאת ולתת עמהם אפילו ביום אידם. פי' רבינו שמואל בשם רש"י ז"ל זקנו דמן הדין אינו אסור אלא יום האיד שעושין בשביל ישו הנוצרי כגון ניטל וקצח שלהם, אבל שאר אידם אין תופסין בהם ממשות ולא שייך למימר בהו אזיל ומודי. ואפילו אותו שעושין בשבילו יש להתיר מטעם דקים לן בגוויהו דהאידנא לא אזלו ומודו. וכענין אבי דרבו ובי שישך שזכרנוהו. עוד יש להתיר מטעם דקא מחנפי ליה כדאמרינן בירושלמי (ע"ז פ"א ה"א) בד"א בגוי שאינו מכירו, אבל בגוי שמכירו מותר, שאינו אלא כמחניף לו. ומזה הטעם אין להתיר אלא להשאילן ולהלוותן ולפורען, ובזולת אלו יש לו התנצלות שלא לשאת ולתת עמהם. עוד יש טעם להתיר מדאמרינן (חולין יג, ב) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. וכן כל מקום שיש חשש איבה מותר אפילו יום אידו. ור"ת ז"ל פי' דכל מקח וממכר שרי לגוי ביום אידו. ולא אסרה מתני' אלא מידי דתקרובת דוקא.
[קבלת גרים] 
<b>מסכת</b> יבמות פרק החולץ (מו, ב) ת"ר מי שבא ואמר גר אני, יכול נקבלנו ת"ל (ויקרא יט) אתך במוחזק לך. באו עדיו עמו מנין, ת"ל וכי יגור. בארץ, אין לי אלא בארץ, בחו"ל מניין, ת"ל אתך מכל מקום, א"כ מה ת"ל בארץ, בארץ צריך להביא ראיה, בחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. ופריך ואלא הא כתיב בארץ, ההוא מיבעי ליה דאפילו בארץ מקבלין גרים. פשיטא, ומהדר סד"א האי דמיגייר משום טיבותה דארץ ישראל הוא דמיגייר, והשתא נמי דליכא טיבותה, איכא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ולא נקבילינה, קמ"ל דמקבלין ליה.
<b>עוד</b> בההוא פרקא בסופא (מח, ב) הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה לימול, מגלגל עמו עד י"ב חדש. לא מל, חוזר ומוכרו לגוי. רבי שמעון בן אלעזר אומר אין משהין אותו בארץ ישראל מפני הפסד טהרות.
[חשיבות ארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> גיטין פרק הניזקין (נז, א) ארץ צבי כתוב בה (דניאל יא, מא) מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושביה עליה רווחא ובזמן שאין יושביה עליה גמדא. פי', קובצת.
<b>מסכת</b> ערכין פרק יש בערכין (טו, א) אמר רבא אמר רבי שמעון בן לקיש אמר קרא (במדבר יד, לז) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה, על דבת הארץ שהוציאו.
<b>מסכת</b> חולין פרק גיד הנשה (צב, א) ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י) אמר רבי חייא בר רחבה אלו שלשה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור. פעמים ששנים כאן ואחד בארץ ישראל, ופעמים שאחד כאן ושנים בארץ ישראל. ויהבו ביה רבנן עיניהו ברבנא נחמיה וברבנא עוקבא בני ברתי דרב.
<b>עוד</b> שם (הושע ג, ב) ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים, אלו חמשה וארבעים צדיקים שהעולם עומד בהם. ואיני יודע אם שלשים כאן וחמשה עשר בארץ ישראל, אם שלשים בארץ ישראל וחמשה עשר כאן. כשהוא אומר (זכריה יא, יג) ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית יי אל היוצר, הוי שלשים בארץ ישראל. נמצא מכאן שארץ ישראל נקראת בית הש"ם ית'. חומר ל, לתך ט"ו.
<b>עוד</b> פרק אלו טרפות (שם סג, ב) ראה עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל.
<b>מסכת</b> מגילה פרק בני העיר (כט, א) תניא רבי אלעזר הקפר אומר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל שנאמר (ירמיה מו, יח) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא. והלא דברים קל וחומר, מה תבור וכרמל שלא באו ללמוד אלא שעה אחת נקבעו בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ושונין בהם ומרביצים בהם תורה על אחת כמה וכמה. ורש"י ז"ל הביא בפי' שופטים (ה, ג) מדרש אגדה, אנכי אנכי, לא [קפח] הב"ה (קפח) שכר תבור וכרמל שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה ושבו בסבר פנים. אמר להם הב"ה סוף אני פורע לכם בכפלים. נאמר בסיני אנכי, ונאמר בתבור אנכי אנכי. נאמר בסיני אנכי יי אלהיך, ונאמר בכרמל יי הוא האלקים [יי הוא האלקים].
<b>מסכת</b> סנהדרין פרק חלק (קי, ב) ת"ר עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ועשרת השבטים הללו הם שהגלם סנחריב וכמו שנזכר בסוף ספר מלכים. פרש"י ז"ל אין להם חלק לעולם הבא, היינו לימות המשיח, שלא יקבצם עם שאר גליות לפי שספרו בגנותה של ארץ ישראל. וכדאיתא התם (צד, א), כי מטו לשוש אמרו שויא, כי מטו עלמין אמרו כעלמין, כי מטו לשוש רדי אמרו על חד תרי: רבי אומר אלו ואלו יש להם חלק לעוה"ב. שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. אשור, אלו עשרת השבטים. והנדחים בארץ מצרים אלו דור המדבר. אלו ואלו והשתחוו לה' בהר הקדש.
<b>עוד</b> באותו פרק על סנחריב שהיה אחד משמונה שבשמותיו אסנפר. אמר רבי מפני מה זכה אותו רשע ליקרות אסנפר רבא ויקירא, מפני שלא ספר בגנותה של ארץ ישראל. שנאמר (מלכים ב, יח) ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש.
<b>ואמרינן</b> במסכת סוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון (לד, ב) ויחפרו לנו את הארץ (דברים א, כד) אמר רבי חייא לבושתה של ארץ ישראל נתכוונו. כתיב הכא ויחפרו, וכתיב התם (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה.
<b>מסכת</b> מגלה פרק קמא (יד, ב) ומסכת ערכין בסיפא (לג, א), אלא אמר רבי [יוחנן], ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם וכו'. הביא רש"י ז"ל בתחלת ספר ירמיה, ואם יקשה, מאחר שירמיה התנבא מי"ג ליאשיהו, למה שלח יאשיהו חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור אל חולדה הנביאה, מלמד שלא היה שם, שהלך להחזיר עשרת השבטים בתשובה. ועוד הביא למטה (ירמיה ג, יב) הלוך וקראת, כאן צוהו לילך ולהחזיר עשרת השבטים.
<b>מסכת</b> חולין פרק אלו טרפות (ס, ב) צידונים יקראו לחרמון שריון (דברים ג, ט), תנא שניר וחרמון שני הרי ישראל הן, מלמד שכל אחד מאומות העולם הלך ובנה כרך גדול לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל, ללמדך שאפילו הרי ישראל חביבין על אומות העולם.
<b>מסכת</b> ברכות פרק קמא (ח, א) א"ל לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר, כי כתיב (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם, על האדמה הוא דכתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר, היינו דמהני להו. כדאמר להו רבי יהושע לבניה, אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא כי היכי דתורכו יומי.
<b>מסכת</b> בבא מציעא פרק הזהב (נח, ב) תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חברו כאלו שופך דמים. אמר ליה שפיר קאמרת, דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיורא. אמר אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי, א"ל באחוורי אנפי. גם בזו טעה ארסטוטאליס שאמר בספר המאמרות שלו דאזיל חיורא ואתי סומקא. ודברי חכמינו ז"ל הם אמת אף לחשבונו, שהביישן מתפחד כבושת גנב כי ימצא. מסכת קדושין פרק בתרא (עא, ב) במערבא כי מנצו תרי בהדי הדדי והדר חד מיניהו וקדים ושתיק, אמרי האי מיוחס טפי.
<b>מסכת</b> עירובין פרק עושין פסין (כא, א) אין בורגנין ולא פסי ביראות לא בבבל ולא בשאר ארצות וכו'. בבבל לא דשכיחי מיא, בחוצה לארץ לא, דשכיחי מתיבתא. פרש"י ז"ל עיירות חרבות, ומחיצות הבתים עדיין קיימות. ור"ח ז"ל פי' כפרים. וביאור זה, כשירצה אדם לילך מעיר לעיר בשבת, והם רחוקות יתר על אלפים אמה. אם בונין בורגנין בדרך בין כל שבעים אמה, הולכים ברצונם. ובורגנין הוא מה שקורין בלשון ערבי בורג'. נאסר זה בבבל שהנהרות שם מרובין ועוקרין הכל, והיו נסמכין על המנהג הראשון. שהרי אם נעקר אחד מהם ישאר בין שנים ק"מ אמה ואסור. וכן הטעם במחיצות שיפלו. ולמסקנא, שלא התירו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים ובארץ ישראל לחוד. ואלו בור הרבים, ובור ובאר היחיד, אפילו בארץ ישראל צריך מחיצה גבוה עשרה.
<b>מסכת</b> ברכות פרק שלשה שאכלו (מד, ב) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. והיא משנה מסכת נדה פרק בא סימן (נא, ב). יש שהוא טעון לפניו ואין טעון לאחריו לאפוקי ירק. ולרבי יצחק דמברך אירקא לאפוקי מיא. ולרב פפא דמברך אמיא למעוטי מאי, למעוטי מצות. ולבני מערבא דלבתר דמסלקי תפלייהו מברכי אקב"ו לשמור חקיו, למעוטי מאי, למעוטי ריחני. מדלא שני ליה למעוטי שאר מצות, ש"מ, דלא שאני להו לבני מערבא בין תפילין לשאר מצות, דבכלהו מברכי בתרייהו לשמור חקיו. ומיהו יש לומר דלעולם לא מברכי אלא אתפילין. וכן נראה מן הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג) דתפילין דוקא, משום דכתיב (שמות יג, י) ושמרת את החקה הזאת [למועדה] דהיינו תפילין. כתב ה"ב התרומה ז"ל שהחולץ תפליו לא יברך כלל.
<b>מסכת</b> זבחים פרק פרת חטאת (קיג, א) מאי חוץ מגיתה, אמר ריש לקיש, חוץ ממקום הבדוק לה. אמר ליה רבי יוחנן, והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא וכו'. במאי קא מפלגי, מר סבר ירד מבול לארץ ישראל, ומר סבר לא ירד. פי' הבדוק לה, לשוחטה שם, שאין תחתיה קבר התהום, שאחר שלא ירד שם מבול לא נשתקעו שם עצמות.
<b>מסכת</b> יומא פרק הוציאו לו את הכף (נד, א) תניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל. אמר רבי יוחנן מאי טעמא, אתיא ברית ברית, כתיב הכא (דניאל ט, כז) והגביר ברית לרבים שבוע אחד וכתיב (דברים כט, כד) על כי עברו ברית.
<b>מסכת</b> שבועות פרק כל הנשבעין (מז, ב) עד הנהר הגדול נהר פרת (דברים א, ז), שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דיהנא ואידהן. ונאמר זה על נהר פרת, מפני שהוא קרוב לארץ ישראל, וגם שיורד מארץ ישראל הולך אל בבל. והיינו דאמרינן פרק אין בין המודר (נדרים מ, א) אמר רב, מטרא במערבא סהדא רבה פרת, כלומר כשרואין בני בבל שפרת גדל הוא עדות להם ובשורה טובה, שבארץ ישראל הרבה גשמים, ושמחים אחיהם. והעדות הוא, מפני שהוא סמוך לארץ ישראל במזרחה, לא שמימי ארץ ישראל ניגרים בו. אבל על גיחון אומרים קצת שהוא גם כן קרוב לארץ ישראל שכן כתיב (מלכים א, א, לג) והורדתם אותו אל גיחון. כתב רבי אברהם בן עזרא (בראשית ב, יא) והוא הבא מפאת מזרחית דרומית. גם פרת כן, והוא אחרית גבול הארץ מפאת מזרח, והוא דגלת. מיהו רש"י ז"ל כתב מסכת ברכות פרק קמא (י, ב) סתם מי גיחון, מי השילוח, בדברי הימים (ב, לב, ל). למה, שלא יבאו מלכי אשור וימצאו מים לשתות. ולא זהו גיחון הנהר הגדול, דההיא לאו בארץ ישראל הוא, אלא מעיין קטן סמוך לירושלים. והורדתם אותו גיחון מתרגמינן ותחתון יתיה לשילוחא.
<b>פרקי</b> דרבי אליעזר סוף פרק כ"ט, ועוד היה רבי ישמעאל אומר שלוש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות באחרית הימים. שנאמר (ישעיה כא, טו) כי מפני חרבות נדדו. אחת ביער בערב, מפני חרב נטושה. ואחת בים, מפני קשת דרוכה. ואחת בכרך גדול שברומי שהוא כבד משניהם, שנאמר מפני כובד המלחמה. ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן אלו ואלו, ומשם יבא לארץ ישראל, שנאמר (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום.
<b>מסכת</b> סנהדרין פרק חלק (צח, ב) אין לך כל דקל ודקל שבארץ ישראל שאין קושרין בו סוס של פרסיים, ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס של מדיים אוכל בו תבן.
<b>מסכת</b> כתובות פרק נערה שנתפתתה (נב, ב) עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה. ואם כן, הוה לאלמנה הניזונית מנכסי יתומים כמזונות.
[התפילה בארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> ערכין בסיפא (לב, ב) תניא רבי אלעזר ברבי יוסי אומר (ויקרא כה, ל) אשר לו חומה, אף על פי שאין לו עכשו והיה לו קודם לכן. מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכו', וזכרנוהו פרק ג', אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. ואידך, ההוא דבעיא רחמי על יצרה דע"ז ובטליה, ואגין זכותיה עליהו כסוכה. והיינו דקא קפיד קרא עלוי יהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע. בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הויא זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהויא זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי. והא כתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה, הכי קאמר, כיון דירשו אבותיך ירשת אתה. מי מנו שמיטין ויובלות, השתא משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה (עזרא ב, סד) כל הקהל כאחד ד' רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני. דתניא משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות. דכתיב (ויקרא כה, י) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שמקצתה עליה. יכול אפילו היו עליה והיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין בשבט יהודה יהא יובל נוהג, ת"ל לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקנן ולא בזמן שהן מעורבבין. פרש"י ז"ל, ואידך, כלומר לעולם כי לא עשו אסכות, [קאי] ולא אסכות ממש, אלא דבעי עזרא רחמי איצרא דע"ז ומימסר בידיהו, כדאמרי' בסנהדרין (סד, א) ואגין זכותא דעזרא עליה כסכה, כי לא עשו דבר זה מימות יהושע בן נון. הרי שתפלת ארץ ישראל לצדיקים יותר מקובלת מחוצה לה.
[מעלת ארץ ישראל] 
<b>מסכת</b> פסחים בסיפא (קיט, ב), אומרין לו למשה טול וברך א"ל איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ לא בחיי ולא במותי. מכאן שאפילו במותו של אדם זכות הוא לו.
<b>סיפרי</b> (דברים לב) אצבעו של הקדוש ברוך הוא נעשה מטטרון למשה והראהו כל ארץ ישראל. פירש מטטרון, מראה מקום.
<b>מדרש</b> חזית (פרשה ז) מלך אסור ברהטים, אמר רבי [ברכיה] מלך זה משה, שנאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך. אסור ברהטים, שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, בשביל מה, בשביל רהטים של מי מריבה.
<b>מסכת</b> ראש השנה פרק אם אינן מכירין (כד, ב) והא בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דהוה (בי אנטריטא) [ביה אינדרטא]. וקרו לה דשף ויתיב, כלומר שדלג מארץ ישראל וישב שם. וזהו משום דכתיב (תהלים קב, טו) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. וזה שגלות יכניה וסיעתו כשיצאו מירושלם הביאו עמהם אבנים ועפר מבית המקדש, ובנו בנהרדעא בית הכנסת ויסדוה באותם אבנים ובאותו עפר.
<b>תנחומא</b> (במדבר ג) פקוד את בני לוי, השבט הזה חביב מכל השבטים. ברא הקב"ה ימים ובירר לו השבת, ברא שנים ובירר לו שמיטה, ברא שבועים ובירר לו יובל, ברא ארצות בירר לו אחת זו ארץ ישראל, ברא רקיעים בירר לו אחד. גוי בשר ודם ואתה בשר ודם, ובך בחר הש"ם, שנאמר (הושע יד, ה) אהבם נדבה.
<b>פרקי</b> דרבי אליעזר פרק יט, שבע ארצות ברא הקדוש ברוך הוא ומכללם לא בחר אלא בארץ ישראל, שנאמר (דברים יא, יב) תמיד עיני יי אלהיך בה. וכתוב אחד אומר (ישעיה לח, יא) אמרתי לא אראה יה בארץ החיים. שבע מדברות ברא הקב"ה ומכללם לא בחר אלא מדבר סיני ליתן בו תורה, שנאמר (תהלים סח, יז) ההר חמד אלדים לשבתו. שבע ימים ברא הקב"ה ומכללם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לשבט נפתלי, שנאמר (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. עוד שם פרק ל"ח היה יעקב מהרהר בלבו ואומר, אעזוב ארץ אבותי ששכינתו של הקב"ה בתוכה, ואלך לי אל ארץ טמאה.
<b>איכה</b> רבתי (פרשה א), וירדנה, רבי אבא בר כהנא אמר, אם ראית ספסלים מלאים בבליים בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח. אמר רבי שמעון בן יוחאי, אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ארץ ישראל צפה לרגליו של משיח. עוד שם (פרשה ג) ואתה בן אדם אמור אל בני ישראל היושבים על אדמתם ויטמאו אותה (יחזקאל לו, יז), אמר הקב"ה, הלואי היו בני עמי בארץ ישראל אף על פי שמטמאין אותה.
<b>מדרש</b> (מכילתא שמות כ), אמר רבי שמעון בן יוחאי חביבים יסורין שבהם נתנו שלש מתנות לישראל, ואלו הן, תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. תורה, דכתיב (משלי א, ב) לדעת חכמה ומוסר, (תהלים צד, יא) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ז) כי יי אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגומר. העולם הבא, שנאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, איזהו דרך החיים הוי אומר זה העולם הבא.
<b>אלפא</b> ביתא דרבי עקיבא אין ארץ החיים אלא ארץ שמתיה חיין תחלה לעולם הבא.
<b>מסכת</b> כתובות בסיפא ת"ר מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו מהלכין לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד תורה הימנו. כיון שהגיעו לנציבין זכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו עיניהם דמעות, וקרעו את בגדיהם, וקראו את המקרא הזה, וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות. אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל. בספר יחזקאל (פרק כז, כג) חרן וכנה ועדן ת"י חרון ונציבין. וחרן אין ספק שהוא עבר הנהר. האמנם מותר לצאת ממנה ללמוד תורה ולישא אשה ולהציל מהגוים, וכדאיתא מסכת עבודה זרה פרק קמא (יג, א) ויחזור. וכן יוצא לסחורה או לעסקיו וחוזר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ה (הלכה ט).
<b>בראשית</b> רבה (פרשה סח) אמר רבי הושעיה כבר כתוב וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם, מה ת"ל ויצא יעקב מבאר שבע, אלא אמר רבי אבא בשעה שבקש לצאת בחוצה לארץ מהיכן הורשה לו, לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע. אם נותן לי רשות הריני יוצא, ואם לאו איני יוצא. לפי' הוצרך הכתוב לומר ויצא יעקב מבאר שבע.
<b>מסכת</b> קדושין פרק קמא (לא, ב) רב אסי הוה ליה ההוא אימה זקנה, אמרה ליה בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נעיין ליך. בעינא גברא דשפיר כותיך, שבקה ואזל לארץ ישראל. שמע דקאזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה מהו לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, אמר ליה אסור. לקראת אמה מהו, אמר ליה איני יודע. איתרח פורתא, הדר אתא, אמר ליה, אסי נתרצית לצאת, המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דר' אלעזר אמר ליה חס ושלום דילמא מרתח רתח, מאי אמר לך, המקום יחזירך לשלום. אם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקא אתי, אמר אי ידעי לא נפקי.
<b>תוספתא</b> מסכת עבודה זרה פרק קמא (הלכה ג) לא יצא כהן לחוצה לארץ ואפילו לישא אשה אלא אם כן הבטיחוהו. מסתברא מכלל זה, שהישראל רשאי לצאת אפילו לחזר אחריה.
<b>אמר</b> רבי אלעזר (כתובות קיא, א) כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון. שנאמר (ישעיה לג, כד) העם היושב בה נשוא עון, פהר"ם ז"ל (פ"ה מהלכות מלכים הי"א) שעונותיו מחולין לו. אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, כתיב הכא (שמות כ, כא) מזבח אדמה, וכתיב התם (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו. פהר"ם ז"ל וכל הקבור בה נתכפר לו כאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה. עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל. נח נפשיה בחוצה לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר אנת עולא, (עמוס ז, יז) על אדמה טמאה תמות. אמרו לו ארונו בא, אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. עוד שם, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו כשרין שבבבל ארץ ישראל קולטתן, כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן. למאי, אילימא ליוחסין, כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, אלא לענין קבורה. עוד שם יחיו מתיך נבלתי יקומון (ישעיה כו, יט), מאי לאו מתיך, מתים שבארץ ישראל, נבלתי יקומון, מתים שבחוצה לארץ.
<b>בספר</b> תורת האדם להרמב"ן ז"ל, ונשאל רבינו האי ז"ל, הני מערות שבארץ ישראל, ויש בהן כוכין שמכניסין מתים לשם. ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים מעבירים עצמות אותן מתים, ומניחים אותם בגומות שבמערות. שרי למעבד הכי או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור, ויש קברים ישנים, חופרין אותן הקברים ומכניסין את העצמות לצד אחד וקוברין בהם. מאי דעביד הכי איכא עליה מידי או לא. והשיב, הכין חזי לנא, דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא, ולא שרי מן שמיא למיעבד הכין, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי. דתנן המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו', וכדאיתא מסכת בבא בתרא (ק, ב), דאלמא לא שרי למדבקינהו למיתי, ואי איפשר שלא יהיה בין מת לחבירו פחות מששה טפחים, שלשה לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה. ולענין בית הקברות שנתמלא ואין מקום לקבור, אי ודאי ליכא דוכתא אחריתי אפילו שהיא רחוקה משם, מה יעשה, שאי איפשר למשבקיה למת ולא קביר. אבל איתיה מקום אחר אפילו בטרחא ובדחקא, ילך לשם ולא ינוול המתים. וכמה בתי קברים שנדחקו מתים, שנידונו שלא יקבר אדם. אבל ודאי אם יכול להעמיק, כדי שיהא קובר בעומק ובין מת למת ששה טפחים שפיר דמי, אף על פי שזה למעלה מזה. דהתם מקשינן (שם קא, ב), והא נגעי כוכין בהדי הדדי, ומפרקינן במעמיק. הרי שנתברר שאסור לקבור היכי דנגעי כוכין בהדי הדדי. ואם העמיק ונתן לכל אחד תפיסתו אף על פי שזה למעלה מזה שפיר דמי, עד כאן לגאון ז"ל.
<b>ירושלמי</b> (כתובות פי"ב ה"ג) בצואתו של רבי. אל תרבו עלי מאד תכריכין, ותהא ארוני נקובה בארץ. פי' שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ, שקבורת קרקע מצוה. ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל, אלא אפילו בחוצה לארץ, דכתיב (בראשית ג, יט) ואל עפר תשוב.
<b>עוד</b> הביא הרמב"ן ז"ל, ומסקנא שאסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, וכ"ש לפנות המקום, וכן לעשות לו קבר מכובד ממנו אסור. אבל לכפרתו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלם מותר.
<b>מסכת</b> כתובות בסופו (קיא, א), אמר רבי אבהו, אפילו שפחה שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא. כתיב הכא (ישעיה מב, ה) לעם עליה, וכתיב התם (בראשית כב, כה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. ורוח להולכים בה, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ולרבי אליעזר צדיקים שבחוצה לארץ אינן חיין, אמר רבי אילא על ידי גלגול. מתקיף רב אחא סלא בר בריה דרבי אחא סלא רבה, והלא גלגול לצדיקים צער, מחילות נעשות להם בקרקע.
<b>מדרש</b> תלים, בארצות החיים זו ארץ ישראל, ד"א זה גן עדן. תנחומא פרשת ויחי ולמה מחבבין האבות קבורת ארץ ישראל, שמיתי ארץ ישראל חיין תחלה לימות המשיח, ואוכלין לשנות המשיח. רבי ורבי אלעא, היו מהלכין בפילי בחוצה לטבריא, ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ. אמר רבי מה הועיל בה שיצאתה נשמתה בחוצה לארץ ובא להקבר בארץ. אני קורא עליו (ירמיה ב, ז) ונחלתי שמתם לתועבה, בחייכם לא עליתם, ועכשו ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם. אמר ליה רבי אלעא כיון שנקבר בארץ ישראל הב"ה מכפר לו שנאמר (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו.
[על חבוט הקבר] 
<b>רבי</b> מאיר אומר משום רבי אליעזר, דין הקבר יתר מדינה של גהינם, שאלו בדינה של גהינם אין דנין בה אלא משלש עשרה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו יונק שדי אמו, אפילו נפלים, אפילו גמולי חלב, צדיקים, וחסידים בה נידונים. מכאן אמרו הדר בארץ ישראל ומת בערבי שבתות קודם שתחשך השמש בשעת תקיעת שופר אינו רואה דין הקבר. אבל מי שהוא אוהב התורה ומעשים טובים ורודף צדקות ומכניס אורחים לתוך ביתו ומתפלל תפלה כמצותה, אף על פי שקבורתו בבבל, אינו רואה דין הקבר ולא דינה של גיהנם. שנאמר (יונה ב, ג) קראתי מצרה לי וגומר ויענני, מבטן שאול שועתי שמעת קולי. והחבוט (פירושו) [פירשו למעלה], בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר (ישעיה נז, א), צדיק אבד ואין איש שם על לב. שאלו את רבי אליעזר דין הקבר כיצד הוא, אמר להם בשעת פטירתו של אדם באים עליו שלשה מלאכי שרת, אחד אומר צדיק אבד, ואחד אומר יבוא שלום, ואחד אומר הולך נכוחו. ואם הוא רשע גמור באים עליו חמשה מלאכי חבלה, מיד בא מלאך וישב לו על קברו ואומר (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לשאולה, ומכה אותו בידו ואומר לו הגד לי שמך, אומר לו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע שמי. מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו ומושיבו בדין, שנאמר (שם) והוא ישפוט תבל בצדק. אמר רבי יהושע בן לוי שלשלת שחציה ברזל וחציה אש מביא ומכה אותו ג' פעמים, ראשונה עצמותיו מתפרקין, שניה עצמותיו מתפזרים, ומביאים מלאכי השרת ומקבצים אותו, ומביאים רוחו ונשמתו וזורקים אותה בגופו, ומכים אותו פעם שלישית ומבקשים ממנו דין ודנים אותו בכל מדה ומדה. בן עזאי אומר שלשה דינים הם ושלשתן קשים זה מזה. דין הקבר, ודין גהינם, ודין שמים, ושלשתן לפני הב"ה. אמר לו רבי עקיבא, וכי שלשתם דנין לפני הב"ה, והלא דין הקבר לבדו, ודין גהינם לבדו, ודין שמים לפני הב"ה. ג' ימים דין הקבר, ושבעה דינה של גהינם, ושבעה דין שמים. ואם אין עליו דין פוטרין אותו, ואם לאו דנין אותו.
<b>תוספתא</b> מסכת סנהדרין פרק ג' (הלכה ה) רבי דוסתאי ב"ר ינאי אומר חייבי מיתות שברחו מן הארץ לחוצה לארץ ממיתין אותן מיד, ושברחו מחוצה לארץ לארץ אין ממיתין אותן מיד אלא נידונין מתחלה.
<b>תוספתא</b> מסכת עבודה זרה פרק ה' (הלכה ב) ישב אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ אפילו בעיר שכולה ישראל, מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח. הוי אומר (בראשית כח, כא) ושבתי בשלום אל בית אבי שאין ת"ל והיה יי לי לאלדים, ואומר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים, כל שאתם בארץ כנען הריני לכם לאלוה, אין אתם בארץ כנען כביכול איני לכם לאלוה. וכן בדוד אומר (שמואל א, כו, יט) כי גרשוני, וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז הוא, אלא שהיה דורש ואומר כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא, כאלו עובד ע"ז. וכן הוא אומר (ירמיה לב, מא) ונטעתים בארץ הזאת באמת, אינם עליה אינם נטועים לפני באמת, לא בכל לבי, ולא בכל נפשי, פי', פסוק הוא בספר ירמיה.
<b>מה</b> שהבטיחה התורה האמיתית (דברים ל, ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים, ר"ל מארץ ישראל. וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה א, ט) אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצכם והביאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם.
<b>תוספתא</b> מסכת קדושין פרק קמא (הלכה י) רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר כל מצות שנתחייבו בהם ישראל עד שלא באו לארץ נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, ושלא נתחייבו בה אלא משבאו לארץ אין נוהגות אלא בארץ, חוץ משמיטת (כלים) [כספים], וגאולת ממכר, ושלוח עבד עברי, שאע"פ שלא נתחייבו בהם אלא משבאו לארץ, נוהגות בארץ ובחוצה לארץ.
<b>תוספתא</b> מסכת שביעית פרק ד' (הלכה ד) עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבין עליהם שומר כדי שלא יבואו גוים ויבוזו פירות שביעית.
<b>מסכת</b> סנהדרין פרק קמא (טז, ב), אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל אבל עושין שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל, אבל שתים ביהודה ושתים בגליל אין עושין. וסמוך לספר אפילו אחת אין עושין, שמא ישמעו גוים ויבואו ויחריבו את ארץ ישראל.
<b>תנחומא</b> פרשת בהעלותך, כתוב (יהושע כד, יא) ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו, האמורי והפריזי החתי והכנעני והגרגשי והחוי, ואתן אותם בידכם. וכי שבע אומות היו בעלי יריחו, אמר רבי שמואל בר נחמני יריחו נגרא של ארץ ישראל, אמרו אם נכבשת יריחו, מיד כל הארץ נכבשת. לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות, כלומר יריחו הוא נגר ומנעול.
<b>מסכת</b> בבא בתרא פרק המוכר את הספינה (צא, א) אמר רב חנן בר אבא אמר רב, אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי כלן בני נחשון הן, מאי קמ"ל דאפילו מי שיש לו זכות אבות אינה מועילה לו בשעה שהוא יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ.
<b>מסכת</b> כתובות בסיפא (קיא, א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאי, אתא לקמיה דרבי חנינא אמר ליה מהו למיחת בתרה וליבמה, אמר ליה אם אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו, אחיו ירד אחריו.
<b>הרב</b> בעל העטור ז"ל, יבמה שנשאת בלא חליצה ובא יבמה ממדינת הים, אנשי מזרח כופין יבמה שיחלוץ לה ומתקיימת עם בעלה, ובני ארץ ישראל מוציאין אותה מזה ומזה ע"כ. ומצאתי בזולת ספרו הרבה מאלו החלוקים שבין אנשי מזרח כלומר בני בבל, ובין אנשי ארץ ישראל, ומכללם שבני בבל אית להו חתם סופר ועד ובני ארץ ישראל לא. והרב אלפאסי ז"ל פ' המגרש (גיטין פט, ב) פסק חתם סופר ועד כשר, דמימרא דרב היא, והלכה כרב באיסורי.
<b>ספרי</b> (דברים לג), כי שפע ימים ינקו זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעולם הבא. ומניין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול, וצרורות של כסף ושל זהב אבנים טובות מרגליות וזכוכיות וכלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של חיפה, שגנוז לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר כי שפע וכו'.
[דיני משומד] 
<b>מסכת</b> עבודה זרה פרק קמא (ח, א), רבי שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. כיצד, [גוי] שעשה משתה לבנו וזמן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין ושותין משלהן ושמש שלהן עומד ומשקה עליהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו אכלו זבחי מתים. שנאמר (שמות לד, טו) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאי וקרא לך, משעת קריאה.
<b>אי</b> שמים רשע מצרה נחלץ ויבא גוי צדיק תחתיו. הרי מסכת חולין פרק קמא (יג, ב) אמרינן, גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ומזה הטעם הוא דפסק רבינו שמואל ז"ל כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, וכל שכן בזמן הזה שאינם מנסכין, דלא צריך חותם בתוך חותם, וכיון דאמר חותם אחד לא טרח ומזייף. ולר"ם ז"ל מותר בהנאה לחוד. וה"ב התרומה כתב יין של גוי בזמן הזה אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויכול הישראל ליקח אותו בחובו מן הגוי, ומותר למוכרו.
<b>ומזה</b> הטעם גם כן הביא ראיה הרב בעל העטור ז"ל שמשומד לע"ז קדושיו קדושין וגרושיו גרושין. וכן נמי פסק הר"ם ז"ל הלכות אישות פ"ד (הלכה טו). וישראל נמי שקדש משומדת תפסי בה קדושי, ואם חזרה בתשובה אסורה בקרוביו והוא אסור בקרובותיה, וצריכה ממנו גט. ואם הולידה בן אפילו מגוי, ישראל כשר ומזוהם הוא, כדאמרינן מסכת יבמות שלהי פרק קמא (יז, א), והא איכא בנות, כלומר בנות שנשתמדו וילדו לגוים, ואמר רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, וכ"ש אם ילדה מישראל.
<b>והא</b> דגרסינן בירושלמי (כתובות פ"א ה"ד) רבי אלעזר שאל, הבא על השפחה משומרת מהו, ברי"ש גרסי' לא בדל"ת. כלומר, שנשתמרה שלא נבעלה. דאי משומדת בדל"ת קאמר, מאי שנא שפחה דנקט, דהא שפחה שנשתחררה ישראלית גמורה היא. ואין לומר שלא רצה לתלות הקלקלה בישראלית. אלא משומרת קאמר, כלומר אם יש לה כתובה מאתים לפי ששנינו השפחה שנפדת יתירה על בת שלש שנים ויום אחד כתובתה מנה לפי שהיא בחזקת בעולה, שאל רבי אלעזר, אם היא משומרת מבת שלש שנים ולמעלה, ובא עליה ומצאה שלמה, מהו בכתובה מאתים. ואתי למידק מדיוקא דהבא על שפחה ארמית יכול יהא חייב כלומר קנס, ת"ל (שמות כב, טו) מהור ימהרנה לו לאשה. את שיש לו בה הויה, יצאת שפחה ארמית שאין לו בה הויה. הא אם יש לו בה הויה יש לה קנס, וכל שיש לה קנס יש לה כתובה כלומר כתובה מאתים, משום דבתולה מחזקינן לה, דאי לא לית לה קנס. ואמר ליה ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי כלומר כתובת מאתים, הרי בוגרת שאין לה קנס וכתובתה מאתים, והרי בתולה מן הנשואין שיש לה קנס וכתובתה מנה. ואמר רבי זעירא תפתר כלומר ההיא דשפחה ארמית דתלי טעמא (בגויה) [בהויה], ומינה איכא למידק הא שפחה שאינה ארמית יש לה קנס וכתובתה מאתים, בשנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבת ג' שנים ויום אחד. ודחי רבי מונא דלא איפשר, דאי בפחותות מבת שלש שנים ויום אחד כישראל הם. ומיהו גירסת הירושלמי תמה, דקאמר הרי בתולה מן הנשואין יש לה קנס, ועוד היא התם בירושלמי מסכת כתובות פרק קמא (הלכה ב), ואנן נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס תניא (כתובות לח, א), הא מן הנשואין אין לה קנס ולא מאתים.
<b>ולענין</b> המשומדת אם ילדה בן לישראל פוטר את אשת אביו מן היבום. דהא תנן (יבמות כב, א) כל שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ושפחה ונכרית מפקינן ליהו התם פרק כיצד (שם כג, א) דמעטינהו רחמנא מבת אשת אביך (ויקרא יח, יא) מי שיש לו לאביך אישות בה, פרט לשפחה ונכרית שאינן בנות הויה ואישות. והאי אית לו בה הויה ואישות.
<b>והרשב"א</b> ז"ל כתב שגם כן מטמא באהל כלומר המשומד. ומביא ראיה מההיא דשלהי פרק קמא דקדושין (לו, א) גבי בנים אתם, שאפילו לרבי יהודה לאו מכלל אדם נפקי וכ"ש לרבי מאיר. ואע"פ שאין מחזירין לו אבדה ושמלוין לו ברבית.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות נחלות פרק ו' (הלכה יב) ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים כשהיה. ואם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקנסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם, וכן המנהג תמיד במערב.
<b>אמרתי</b> להביא פה מה שקבלתי מטהור קדש מה"ר אליעזר דשינן זק"ל בשם רבי יצחק בר אברהם ז"ל במשומד דבר זה לשונו. משומד השב בתשובה, בדין הוא. שלא יצטרך שלשה לקבל לפניהם, כיון שהניח כל תרבות אנשים חטאים ושב לבוראו, ודומה קצת לגר. ואם לא תקן כל עוותתו לא תתעכב בכך תשובתו. ואף על גב דמפריחי יונים ומלוי ברבית לא סגי ליהו בקבלה אלא שיחזרו הרבית, הכא תקנתו קלקלתו, דכיון שנשתמד ושב הוה ליה בעל תשובה לכל דבר. וגם ה"ר אליעזר דגרמישא ז"ל לא החמיר עליו לקבל ייסורין להתכפר, כישראל שעשה עבירות אחרות ולא כפר בעיקר, אחר ששב ומתפלל וקורא ק"ש. ואין להחמיר עליו לקבל ייסורין לכפר ולהתאפק נגד יצרו, כי מאחר ששב ורפא לו ובא לו ליטהר מסייעין לו, עד כאן.
<b>אבל</b> על היותו משומד לעבודה זרה מחמיר עליו זק"ל, שאין יכול לעשות שליח הולכה, דבר זה לשונו. משומד אחר שיצא מברית קדש לבטלה לאו בר שליחות הוא. וממקום שמרבה שליחות מפרש (גיטין כג, ב) מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ופ"ה מהולים ושיהיו בני ברית במצות. כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז), וגם אם לא בריתי יומם ולילה (ירמיה לג, כה), הרי שהתורה והמצות נקראו ברית. וכל מקום שהוא מרבה משומד לומר בו נקרא אחיך, אינו מרבה כי אם משומד אוכל נבלות לתאבון. ואף למאן דאמר דאוכל להכעיס משומד הוא, מודה בעובד ע"ז, כדאיתא פרק אין מעמידין (ע"ז כו, ב). דאמרינן המינין והמסורות והמשומדין מורידין לבור. ופריך, אני שונה (דברים כב, ג) לכל אבדת אחיך לרבות המשומדין, ואת אמרת מורידין. ומשני, סמי מכאן משומדים. ופריך, ולשני ליה כאן במשומד אוכל נבלות לתאבון כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס, ומשני, משומד אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ואף למאן דאמר בתר הכי דמשומד אוכל נבלות להכעיס הוי משומד ומרבה ליה להחזיר אבדה, במשומד לעבודה זרה מודה דהוי כגוי, וכדאיתא מסכת הוריות פרק בתרא (יא, א), אלא איזהו מין, זה העובד עבודה זרה. ומורידין המין לבור.
<b>וכן</b> פי' זקני ז"ל בפרשת אמור דמרבה משומד להיות מטמא אליו, ופי', דוקא במשומד אוכל נבלות לתאבון דעושה מעשה עמך במקצת, אבל פירש מכל וכל מדרכי ישראל אין כהן מטמא אליו אפילו לאביו וכ"ש לשאר קרובים. ומסכת שמחות (פ"ב) יש שאין מתאבלין עליהם.
<b>מכל</b> אלה יש הוכחה שהם כגוי וצריכה גט מידו לידה או ליד שלוחה. כי היכי דגוי שקדש בזמן הזה דאמר הספר (יבמות טז, ב) דחוששין לקדושיו, ע"כ אינו ר"ל על ידי שלוחו יתן גט, שהרי אין שליחות לגוי לכולי עלמא, אי משום דלאו בן ברית הוא אי משום דמפקי שליחות מקרא אחרינא מושלח בישראל קא מיירי. ושוב מצאתי בשם רבינו יחיאל וזה לשונו, ובמקום שאי איפשר בשליחות להולכה כגון במשומד, אין מדקדקין כל כך בשליחות לקבלה היכא שהיא גדולה בשנים, וסמכינן לחזקה שהביאה סימנין. ע"כ במשומד סבירא ליה דאין מועיל שליחות להולכה ע"כ.
<b>הבאתי</b> את זה מדברי רוח הקדוש מורי, כי עגמה נפשי לקדושתו ולנשרפים בגזרתו, על דבר אמת היתה שריפת גוף ונשמה קיימת, יום שני אל הכסא אחזו פני כסא היו בחטאינו מאד מהרוגי לוד קדושים כלם מספר כלם צדיקים מי יתן בספר ויוחקו ספר' המלך מלכו של עולם לפניו יתנו עדיהם ויצדקו. הוי עוברי ברית דת משה ויהודית שנפרעין מן העידית, והידים ידי עשיו, עושה שלום במרומיו יאמר די לצרותינו ושלום יעשה לנו.
[מעלת הישיבה בארץ ישראל] 
<b>מכילתא</b> (שמות כ) לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו, ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי את המצה, מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה יג, ו) אשר הכתי בית מאהבי, המכות הללו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. נמצא לפי רבי נתן, האהבה היא מסירת הנפש על המצות או על ישיבת ארץ ישראל. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלם, וכדאיתא פרק בן סורר (סנהדרין עד, א) דבשעת השמד בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה, אמר רבא בר יצחק אפילו ערקתא דמסנא. פי' אם אמר לו הגוי עשה רצועות מנעלך כמונו אדומות, שאז היו רצועותם אדומות ושל ישראל שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש הנכרי. ופרהסיא אין פחות מעשרה בני אדם. ונראה כי שומרי מצותי הוא על היושבים בארץ ישראל מפני שטעונה הרבה מצות מזולתה.
<b>וכן</b> אמרו ז"ל סוף מסכת כתובות (קי, ב) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים. ופי' אבא מורי ז"ל ה"ה, שהרי ארץ ישראל נקרא נחלת הש"ם וכמו שכתוב (שמואל א, כו, כ) בנחלת הש"ם, ובירמיה (טז, יח) על חללם את ארצם בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. וכן (ויקרא כה, כג) כי לי הארץ. וכתוב (דברים יא, יב) עיני יי אלהיך בה, כלומר שזאת הארץ מיוחדת לבורא י"ת מושגחת ומושקפת לטובה בפרט ותמיד, בהשגחה מוספת על השגחתו יתעלה בכלל הארץ כלה, שבאותה השגחה אמר (זכריה ד, י) עיני יי' המה משוטטות בכל הארץ. וכמו שהחסיד מושגח במינו בפרט כמו שכתוב (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש, ואומר (תהלים לד, יז) עיני יי' אל צדיקים, וכן רבות רעות צדיק, ואומר (שמואל א, ב, ט) רגלי חסידיו ישמור. ואין הענין כן בחוצה לארץ.
<b>וגם</b> היא ארץ מיוחדת לנבואה, וזכרון תאריך נבואת יחזקאל יוכיח, והוא על דרך שאמרו מסכת בבא בתרא פרק קמא (טו, א) אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ותרי עשר ודניאל ומגילת אסתר. וכתבו המפרשים ז"ל דמ"ה לא כתבו יחזקאל משום דלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ ובאו אנשי כנסת הגדולה וכתבוה לאחר שבאו לארץ. כתב רש"י ז"ל בפי' המקרא (יונה א, ג) לברוח תרשישה, ים ששמו תרשיש שהיא בחוצה לארץ, אמר אברח לשם שאין השכינה שורה בחוצה לארץ. בראש ספר יחזקאל פרש"י ז"ל היה היה דבר יי, אמרו רבותינו שהיה כבר, לפי שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, אלא על ידי ששרתה שכינה עליו תחלה בארץ.
<b>מסכת</b> תענית פרק קמא (י, א) ארץ ישראל הב"ה משקה אותה בעצמו וכל העולם כלו על ידי השליח. שנאמר (איוב ה, י) הנותן מטר על פני ארץ ושולח וגו'. ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם מי תמצית, ארץ ישראל שותה תחלה ולבסוף כל העולם. וכן המתרגם תרגם פני ארץ ארץ ישראל וחוצות חוצה לארץ, דיהיב מטרא על פני ארעא דישראל ומשדר מיא על אפי מחוזי עממיא ע"כ.
<b>והרמב"ן</b> ז"ל כתב (בראשית כד, ג) אלהי השמים ואלהי הארץ, הב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב (מלכים ב, יז) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתיב (דהי"ב לב, יט) וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ.
<b>מסכת</b> סוטה (ירושלמי) פרק קמא (הלכה י) כתוב (בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, מה ת"ל גם עלה, לא אותך לבדך אני מעלה אלא כל השבטים אני מעלה. מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו, ואף דנה נטלוה וקברוה בארץ כנען כי למצרים הלכה ושם מתה. וכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית לד, יב) וקבורתה ידועה עד היום בקבלה, והיא בעיר ארבל עם קבר נתאי הארבלי. ויתכן שהעלה שמעון עצמותיה לחמלה עליה, או ישראל עם עצמות כל השבטים, עד כאן.
[מקום קבורת רחל] 
<b>וכן</b> רחל אמנו ע"ה נקברה גם כן בארץ ישראל וכדאיתא בתוספתא מסכת סוטה פרק י"א (הלכה ז), בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח (שמואל א, י, ב). היכן, והלא לא נקברה אלא בבית לחם חלקו של יהודה, שנאמר (בראשית לה, יט) ותמת רחל וגו' ואין אפרת אלא בחלקו של יהודה, שנאמר (מיכה ה, א) ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה. וכבר זכרנו פי' כברת ארץ פרק י"ב. וכן גם כן הראות מעיד על זה. ותמה על מה שפי' רש"י ז"ל פרשת ויחי (בראשית מח, ו), ואקברה שם, ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ. וכל עצמו של הרב ז"ל שהוא סבור שאינה נקברת בארץ, לא מפני שלא היה הקבר קנוי, כמו שאמרו קצת מההיא דפרק יש נוחלים (ב"ב קיב, א) באמרם, ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו. ובספר שמואל פי' ז"ל והלא קבורת רחל בגבול יהודה בבית לחם, אבל עכשו הם עם קבורת רחל וכשתפגעם תמצאם בגבול בנימין בצלצח.
<b>כתב</b> הרמב"ן ז"ל בפי' התורה (בראשית לה, טז) ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקדש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה, ולא רצה לקוברה רק בגבול בנה בנימין. וכן אמרו בספרי בחלקו של בנימין מתה, וכדאיתא פרשת וזאת הברכה (דברים לג), עד כאן. וכבר אמרו שירושלם צפונו של יהודה ודרומו של בנימין וכדלקמן, והנה מצבת קבורת רחל היא לדרום ירושלם כמו שעה, וההיא דספרי אינו חולק עם התוספתא שאיפשר שמתה בגבול בנימין שהוא קרוב. והם היו הולכים מארץ אפרים לארץ בנימין ומארץ בנימין לארץ יהודה, כי שם באר שבע. ורבי אברהם בן עזרא פי' (בראשית מח, ז) ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה. וכבר ידוע שקבורתה במקום ההוא לכוונה ידועה כמו שכתב (ירמיה לא, טו) רחל מבכה על בניה ברוך יודע הנסתרות. וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה ע"ה כלם היו משתוקקים ליקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ ואף על פי שעדין לא נכבשה, מצורף לזה הכונה בעשיית המצות התלויות בארץ. וכן אמרו מסכת סוטה (יד, א) אעברה נא ואראה את הארץ הטובה (דברים ג, כה), וכי משה היה תאב לאכול מפירותיה אלא אמר כמה מצות יש בארץ שאינן נוהגות בחוצה לארץ, אכנס לארץ כדי שיתקיימו מצותיה על ידי.
[קדושה ראשונה, לענין מעלות הדר בא"י, לא בטלה] 
<b>הרי</b> שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים לא משעת הכבוש לחוד. וכן כתוב (בראשית מ, טו) מארץ העברים, וכן (שם מח, כא) והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, ושם עברים אינו על שם עבר הנהר שהוא פרת, אלא על שם בן שם, וכמאמר רבי אברהם בן עזרא (שמות כא, ב). עוד כתב (בראשית כג, יט) וזכרון פרשת מערת המכפלה שקנה אברהם ע"ה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים. וגבי ויקן את חלקת השדה כתב (שם לג, יט), והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו חלק בה חשוב הוא כחלק העולם הבא.
<b>וכן</b> (שם נ, כד) אעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב. וכן במעמד בין הבתרים (שם טו, יח) ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ומאותה שעה זכה בה אברהם אע"ה לכל זרעו, שהרי באותו מעמד הנורא אמר לו השם יתברך ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ודור רביעי ישובו הנה. אם כן בעודם בענוי ובעבדות אותם ארבע מאות שנה, זאת הארץ כלומר ארץ האמורי היא שלהם, וארץ מצרים לא להם. והמרגלים כתוב (במדבר יג, כא) ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת, ויעלו בנגב ויבא עד חברון. וכן מה ששנינו מסכת בבא מציעא פרק השואל (קא, א) שדה אבותיו, פרשו המפרשים ז"ל שדה של ארץ ישראל שהיה של אברהם יצחק ויעקב שהיו אבותיו, וכן הביאו ה"ב התרומה ז"ל בהלכותיו.
<b>האמנם</b> חיוב מתנותיה הוא משעת כבוש לבד, ולזה היה ריב בין רועי לוט ואברהם שהיו אומרים נתנה הארץ לאברהם ואין לו יורש אלא לוט ואין זה גזל, והכתוב אומר (בראשית יג, ז) והכנעני אז בארץ, לא זכה בה אברהם עדין, וכמו שכתב רש"י ז"ל. אבל למצות שאינם תלויות בארץ גופה כתנובת השדה יש לה קדושה מאז, ולזה אמרו שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול כי אם בארץ ישראל. וכן מהיום ההוא נקרא פרת נהר גדול ולא נקרא גדול אלא משום ארץ ישראל וכדלעיל, ואין כאן טעם כתוב קרא לעתיד.
<b>וכן</b> נמי נראה מההיא דמסכת מנחות פרק כל קרבנות צבור (פד, א), רבי יוסי ב"ר יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ, ומה אני מקיים (ויקרא כג, י) כי תבואו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שלא יכנסו לארץ וקסבר חדש בחוצה לארץ דאוריתא וממושבתיכם כל מקום שאתם יושבים משמע, וכי תבואו זמן ביאה הוא, כלומר לאו משום דמארץ בלבד אתיא אלא זמן ביאה, משתבואו לארץ אתם חייבין להביא עומר מכל מקום הרי שדקדקו זה הדיוק ז"ל.
<b>פרק</b> המוכר את הספינה, דבי רבי ישמעאל תנא (דברים יא, לא) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה, כלומר בחזקה. ירושלמי פרק יש נוחלין (ב"ב פ"ח הלכה ב), אמר רבי יוחנן כתוב (שמות ו, ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני יי'. אם מתנה למה ירושה ואם ירושה למה מתנה, אלא מאחר שנתנה להם בלשון מתנה חזר ונתנה להם בלשון ירושה. וכן אמר הכתוב (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם וירש את הארץ ולנו נתנה למורשה. וכן בספר ירמיה (ז, ז) ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם. בספר יחזקאל (כח, כה) וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב.
<b>כתב</b> הרמב"ן ז"ל בפי' התורה (בראשית י, טז) ודע כי ארץ כנען לגבולותיה מאז היתה לגוי היא ראויה לישראל והיא חבל נחלתם כמו שנאמר (דברים לב, ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, אבל נתנה הקב"ה בעת הפלגה לכנען, מפני היותו עבד, לשמור אותה לישראל כאדם המפקיד נכסי בן האדון לעבדו עד שיגדל ויזכה בנכסים ובעבד עד כאן.
<b>ויש</b> דמדומי ראיה לדברינו מההיא דריש מסכת ערלה (פ"א מ"ב), עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב. כלומר נטעו אף על פי שלא כבשו הכל חייב שהרי הארץ היתה קדושה מעצמה, והם שבאו והתחילו לכבשה ולקדשה מחדש הוה ליה כמצא מין את מינו ונעור. וכדאמרינן בריש מסכת עירובין (ט, א) ורבא, התם דפתיח לכרמלית, אבל רשות הרבים מאי, שרי, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אין מצא מין את מינו ונעור. אבל בירושלמי פריך והא כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו כל דהוא, ואם כן היכי אמר הכא נטעו אע"פ שלא כבשו חייב, ומשני מודה רבי ישמעל בחלה ובערלה לפי ששינה הכתוב [משמעו] שינו חכמים חיובו, ואמרינן מסכת ערכין סוף פרק המקדיש (כט, א) מנין לנולד לו בכור בעדרו שמצוה להקדישו, שנאמר (דברים טו, יט) הזכר תקדיש. ורבי ישמעאל, אי לא מקדיש ליה לא קדיש, קדושתו מרחם היא. כיון דכי לא מקדיש ליה קדיש לא צריך לאקדושי. (פי' מצוה להקדישו שיאמר זה קדש ויהיה בכור כמות שהוא) ואסיק רבי ישמעאל שאפילו לא אמר קדיש, כלומר שיצא לאויר העולם והוא קדש בלא אמירה.
<b>וכן</b> פרק ערבי פסחים (פסחים קה, א), זיל עיין אי נגה יומא ונפסוק ונקבעיה לשבתא, אמר ליה לא צריכיתו למיקבעה דהיא קבעה נפשה, וכן ארץ ישראל אצל כניסת ישראל [בה].
<b>מסכת</b> בבא בתרא פרק יש נוחלין (קטז, ב), בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, שהיה בכור ונטל שני חלקים. אמאי, ראוי הוה ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא, שנאמר (שמות ו, ח) ונתתי אותה לכם מורשה אני יי', ירושה היא לכם מאבותיכם.
<b>עוד</b> בההוא פרקא (קכא, ב) איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלגה או דילמא לקרקף גברי נתפלגה, ת"ש (במדבר כו, נו) בין רב למעט. ולמסקנא דלשבטים נתחלקה, וכדאמרינן ועוד תניא עתידה ארץ ישראל שתחלק לשלשה עשר שבטים, שבתחלה לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים. קתני מיהת נתחלקה לשנים עשר שבטים, ש"מ לשבטים נתחלקה. והפי' המכוון בזה שהשבט הרב נוטל יותר משבט המעט וכפשטיה דקרא (שם) לרב תרבה וגומר, אלא שיש תימה אחר שהיה הכל בגורל והוצרכו לעשות חלקים שונים זה מזה, כלומר גדולים וקטנים, האיך ידעו שהגורל יעלה גדול לגדול וקטן לקטן, ושאורים ותומים יאמרו כך. ויש לתרץ שהחלקים כלם היו שוים, וכשעלה גורל שבט המועט היה נוטל מאותו חלק חלקו הצריך לו והשאר יהיה לשבט שכנו הרב ממנו נוסף על חלקו המגיעו לפי זאת החלוקה. כתב רש"י בפי' ספר יהושע (יז, ה) ולא הוזקק הכתוב להשמיע מנין חלקי הבנות אלא ללמדך שנטלו חלק בכורה, להודיע שארץ ישראל מוחזקת ירושה להם מאבותיהם. שאלו לא היה כן אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. והרמב"ן ז"ל כתב בפי' התורה פרשת ויחי שארץ ישראל לשבטים נתחלקה שלא כדברי רש"י, ושנים עשר חלקים שוים עשו ממנה, ונטל שבט שמעון הממועט שבהם כשבט יהודה המרובה באכלוסין. ומה שאמר הכתוב לרב תרבה ולמעט תמעיט, לענין בתי אבות הנזכרים בפרשה דבר הכתוב, שהשבט מחלק חלקו לבתי אבות של יוצאי מצרים, ובית אב מרובה נותנין לו חלק גדול ובית אב ממועט נותנין לו חלק קטן. ומתים יורשים חיים, כדמפרש בספרי (שם).
<b>וכן</b> פרק המוכר פרות (ב"ב ק, א) הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום. אמר רבי אלעזר, מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ורבנן, התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי.
[איסור ירידה למצרים] 
<b>דע</b> שכמו שארץ כנען היא הארץ היותר משובחת והיותר מבורכת והיותר נבחרת מכל חלקי העולם, ארץ מצרים היא היותר אסורה מכל חלקי העולם עד שיש על שוכניה שלשה לאוין. ותחומה מן ים אסכנדריא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת שם וכדאיתא בספרי בסיפא. ואמרינן לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ וכדאיתא פרק חלק (ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"ח). מסכת תענית פרק קמא (י, א), תנו רבנן מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. מיהו מצאנו שהיה ישראל יושבין באלכסנדריא, וזה שהרי גלו שם בעל כרחן ארבעים שנה וכמו שאמר יחזקאל (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אקבץ. וכן, לא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון וגומר, פרש"י ז"ל, ולא יהיה מצרים לבית ישראל עוד למבטח המזכיר עון, המזכיר להם עון שאמר להם הב"ה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ואסכנדריא היא נא שכן כתוב (שם ל, יד) ועשיתי שפטים בנא, מנא אמון (נחום ג, ח) ת"י אסכנדריא רבתא. וכתב עוד רש"י ז"ל בספר ירמיה (מו, כו) ואחרי כן תשכון כימי קדם, מקץ ארבעים שנה כמו שאמר יחזקאל. ואתה אל תירא, צדיקים שבתוך מצרים שגלו שם על כרחן. בסוף ספר מלכים (מלכים ב, כה) והעם הנשאר בארץ יהודה אשר השאיר נבוכד נצר מלך בבל ויפקד עליהם את גדליה בן אחיקם בן שפן ובא ישמעאל בן נתינה והרגו ואחר כן כתוב ויקומו כל העם מקטן ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים כי יראו מפני הכשדים.
<b>אמרינן</b> מסכת חלה בסופא (פ"ד משנה י) אנשי אלכסנדריא הביאו חלותיהן מאלכסנדריא ולא קבלו מהם וזה לא היה אלא מפני שהוא חוצה לארץ. שהעקר בידנו אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ, וזה לאכלה אי איפשר, שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת לפי שהיא מחוצה לארץ, לשרפה אי אתה יכול שלא יאמרו ראינו תרומה טהורה נשרפת, לפי שלא נטמאה בטומאה מפורסמת אלא בעפר חוצה לארץ ואין כל אדם יודע בזו הטומאה. להחזירה למקומה אי איפשר, שלא יהו אומרי' ראינו תרומה יוצאה מהארץ לחוצה לארץ. כיצד הוא עושה, מניחה עד ערב פסח ושורפה. וזהו ענין המעשה שנעשית בתרומת אלכסנדריא, ואמרו לא קבלו מהם. ויש לנו לומר שהיה זה בבית שני שעפר חוצה לארץ לא נטמאה אלא לאחר שעלו מן הגולה, וכדאיתא בתוספתא מסכת פרה פ"ג (הלכה ג).
<b>פרק</b> הניזקין (נז, ב), הקול זה הדרינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים. תוספתא מסכת סכה (פ"ד הלכה ד) כל שלא ראה בדפלסטון של אלכסנדריא לא ראה כבוד ישראל מימיו. פרק שני שעירי יום הכפורים (יומא סו, ב) וכבש עושים לו מפני הבבליים, לא בבליים היו אלא אלכסנדרניים היו ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותם בבליים על שמם, וכמה כיוצא בזה.
<b>כונת</b> כלל זה הפרק שמה שזכרנו בו ואם הוא כטיפה מן הים, וכל כיוצא בהם כעניין וכפר אדמתו עמו וכל הדומה להם, שהכל אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה, לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם, שאלו דאוריתא ואלו דרבנן. ומה שהזכירו ז"ל (גיטין ח, א) על עכו שהוא כארץ ישראל לגיטין אבל לא לעבדים, ואף על פי שעכו הוא ארץ ישראל, נבאר זה עדיין בג"ה, והסכים על ידינו ה"ר מתתיה ז"ל.
[עוד בענין שקדושה ראשונה לא בטלה לענין מעלת ארץ ישראל] 
<b>עוד</b> רואה אנכי להאריך בביאור זה עד שלא יאמר לי איש הא בהא תליא כלומר אין חיוב מתנות שם דאוריתא, וכן אין שם מעלת הארץ ככבוש שני. וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת כלל הארץ בכל חלקיה כל אותן שבעים שנה חוץ מעיר ירושלם שקדושתה קדושת עולם כמו שקדם, וכשחזרו עם עזרא חזרה לקדושתה. ויש לנו לומר שמה שבטלה באותן שבעים שנה הוא מחיוב מצות התלויות בארץ לבד, וכמו שאמרו מסכת מגלה פרק קמא (י, א), אלא כיון שגלו ישראל לבבל נטלה מהם מצות ערי חומה. ועוד שלשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הוא, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה. וסוף מסכת ערכין (לב, ב) מה ירושת אבותיך בחדוש הדברים הללו, והם השמיטין והיובלות וכיוצא בהם לחוד, שהרי ביאת ישראל לארץ לא קדשה שכבר הייתה קדושה שהייתה מתנה ונחלה מאל, ויציאתם ממנה לא חללה.
<b>ומה</b> שכתוב (יחזקאל ז, כב) ובאו בה פריצים וחללוהו דרשוהו על ירושלם, וכמו שכתבנו פרק ששי. דאלו עמידת הגוים היה קודם שגלו לבבל כמו שכתוב בהרבה מקומות ולא הורישו וגומר. ולזה מסכת שביעית (פ"ו משנה א) ומסכת חלה (פ"ד משנה ח) אמרו בלשון חזקה לשניהם מה שהחזיקו עולי בבל ומה שהחזיקו עולי מצרים. וכן סוף פרק אין בערכין (יג א), רב אשי אמר הני שית שני עד דסליק עזרא מבבל וקדש ארעא לא קא חשיב להו, שהרי לא עשו שמטה עד שנה שביעית לביאתו שהוא שנת י"ג לבנין הבית, אלא שבביאתם נתחייבה הארץ בחקי המתנות מדין תורה וביציאתם נפטרה מהם. ולזה תמצא כשהם מזכירין ז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה לא הזכירו אלא על חיוב זה לחוד. וכן תמצא שה"ב התרומה ז"ל נזהר בזה שכתב אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות, הרי שפרט לך בטול הקדושה לדעתו שאינו אלא לענין תרומות ומעשרות, ובכמה מקומות חוזר זה הלשון. והתורה הקדושה אמרה כשתהיו בארץ הקדושה (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמישים שנה, אבל קדושת הארץ כלה לגבולותיה המוגבלים בתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת הש"ם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום.
<b>וכן</b> תמצא שאמרו ז"ל (מגילה ב, א) כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ומן הדין היה לומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש, ומפרש הירושלמי שהטעם הוא לחלוק כבוד לארץ ישראל שהייתה חרבה באותו זמן ויהיה להם גנאי לקרות ככפרים ויהיה זכרון לארץ ישראל עם זה הנס, הרי שאפילו בחרבנה הייתה בכבודה.
<b>וכן</b> כתב הר"ם ז"ל הלכות בכורים פ"ה (הלכה ח), וקדושה ראשונה בטלה משגלו, הואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחד ממ"ח ושורפין אותה. וכן תמצא למה שאמרו לשבת אברם מצרימה וכו' כמו שקדם. ובירושלמי בפי' מסכת שביעית פ"ו (הלכה א), אמר רבי יוסי משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא מן המצות התלויות בארץ, ואם כן הארץ לא בטלה אלא מהם לבד, וכשחזרו חזר הדבר ליושנו באותו חיוב.
<b>שאם</b> לא היה כן והוה ליה כחוצה לארץ, אם כן כל אותן שבעים שנה הצדיקים אשר נקבו בשמות שנודע קבריהם בארץ עמדו כל אותן שבעים בחוצה לארץ בתוך קבריהם, או האבות הקדושים היו נקברין בחוצה לארץ עד שבאו ישראל עם עזרא, או ירושלם שקדושתה לעולם היתה בחוצה לארץ כל אותו זמן. הלא הם ע"ה היו חוששים שמא יבא יובל ויוציאם מכלל קבור בקבר שאינו שלו ולא יהיו חוששין שיבא גלות ויוציאם מכלל קדושת הארץ, אם היה העניין כך אי אפשר שלא התפללו לאל יתעלה על זה, או לא היתה התשוקה כל כך. וכדאמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב קיב, א) ופנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת, דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו.
<b>ועוד</b> עזרא לא נצטוה שיכבוש מקום פלוני ויניח מקום פלוני, שלא בא עמו לא מלך ולא אורים ותומים ולא כל ישראל אלא קצתם, שמבני הגולה נשארו אחריו בבבל. אלא הבחירה הייתה אליו ולסיעתו לכבוש ולקדש זה ולהניח זה. וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל שכתב ונראה דהכי פשיטה, בימי יהושע ודאי הוטל עליהם חובה לקדש כל מה שבתוך התחומין המפורשין באלה מסעי, וכשעלו בימי עזרא היתה יכולת בידם להניח מלקדש כל כך כרכין שקדשו וכן הניחו קצת, כאמרם (חולין ז, א) הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל. ושמא גם הכל היו יכולים להניח אם היו רוצים ולא היו נענשים, ואע"פ כן חייבו עצמן לקדש הרבה למעשרות, ומ"מ מה שקדשו היה חייב בתרומה ומעשר מן התורה, עד כאן. ואם שמא לא חזר עזרא לכבוש חברון ושכם ודרך אפרת ותמנת סרח וגבעת פנחס והגבעה בארץ בנימין, האבות הקדושים ורחל אמנו ויוסף הצדיק ויהושע בן נון ואלעזר הכהן ושאול בן קיש היו נקברים בחוצה לארץ, ולא היו בכלל וכפר אדמתו עמו, ולא בכלל הטוב המגיע למי שקבור בארץ ישראל, זה חלוף לא יתכן.
[עיירות המובלעות בארץ ישראל] 
<b>וכן</b> הדבר בפי' בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. והר"ם וה"ב התוספות ז"ל שמו בזה הענין בית שאן ואשקלון בשוה. אם כן כל מה שהוא מכבוש עולי מצרים הוא היום כענין כלל הארץ, אלא לענין תרומות ומעשרות כדאמרנא. ואם נסתלקה מכבוש עולי מצרים כל קדושתה לכל מילי, היאך יבא עזרא שהרשות בידו ומפני שיסמכו בה עניים בשביעית ימעט גבולים ויעשה ארץ ישראל כעורו של נמר לא כצבי. פה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ, ופה ארץ ישראל ופה חוצה לארץ. תלך מטבריא לשכם דרך יום ארוך, ובאמצע הדרך תמצא חוצה לארץ והוא בית שאן, ולעולם הירדן לא עברת.
<b>זאת</b> ועוד שהרי בביאה שניה החזיקו בקצת מקומות, אבל מכזיב ועד סוף גבול הצפון לא החזיקו כלל. וגם מכזיב ולדרום הניחו הרבה כרכים. ועל קצת אמרו הסבה למה הניחום כעניין בית שאן, ובקצתם לא הזכירו כאמרם בסוסיתא ואשקלון שפטורה ולא אמרו למה, אלא שמן הסתם יש לומר שלא נתקדשו בשניה, ולזה סיים בה ואין בהם משום ארץ העמים. אם כן מקומות שהניח עזרא הם פטורין וטהורין. ואם שמא נמצא בתוך גבולי הארץ מקומות טמאים כמו שיש דרך רצועת עכו לכזיב, יש לומר שהוא משום מדורת הגוים. וכן מסכת חגיגה פרק בתרא (כה, א) חומר בתרומה ביהודה. ביהודה אין בגליל לא, מאי טעמא, אמר ריש לקיש מפני שרצועה של כותיים מפסקת.
<b>והנה</b> נמצא בארץ עצמה מקומות שמפני שבהם מושב הגוים קורין להם ארץ העמים וכדאיתא סוף מסכת אהלות (פי"ח מ"ט) עיר גוים שחרבה אין בה משום מדור הגוים, פי' רבינו שמשון ז"ל ערי ארץ ישראל שדרו בה גוים וחרבה מן הגוים. לשון הר"ם ז"ל בפירושיו ירצה בה שתהיה מדינה מארץ ישראל המוגבלת משל גוים ואחר נחרבה. וכן בתוספתא מסכת מקואות פרק ו' (הלכה א) ארץ העמים טהורה, והוא ארץ ישראל ששכנו בה גוים גם כן. דאלו חוצה לארץ כבר גזרו עליה טומאה. וכן כתב רבינו שמשון. וכן ארץ כותיים טהור ומקואותיה ומדוריה טמאין.
<b>הרי</b> שרבותינו ז"ל קורין ארץ העמים לחלקי ארץ ישראל עצמה מפני אלו הטעמים. אף אנו נאמר שקורין לחלקי ארץ ישראל חוצה לארץ מפני שלא נכבשו בשניה. ולשון ארץ העמים ולשון חוצה לארץ הכל אחד, שחוצה לארץ הוא ארץ העמים וארץ העמים הוא חוצה לארץ, ואם כן כשנמצא שיפול אחד מאותם השמות על אי זה חלק ממנה, הוא מפני אי זה מום שמצאו חכמים באותו חלק, הן ממדור הגוים הן שלא נכבש בשניה עד שנתבטלו חוקי המתנות שם מדין תורה. והנה בית שאן אינו מכבוש שני ונשתנו חוקי מתנותיו והוא ארץ ישראל, ומומו לא נתגלה עד שבא רבי. אם כן בטול חוקי המתנות אינו עושה ארץ ישראל חוצה לארץ, ועוד ההיא דגיטין פרק קמא (ח, א) דאפילו לרבנן נסין שבים מהור ההר עד נחל מצרים באורך הוא ארץ ישראל, ואיך תהיה היבשה של מזרחה חוצה לארץ. ולזה תמצא קסרין שהחזיקו בה מעולם והתירוה כלומר שפטרוה שאז נתגלה להם שלא הייתה בכבוש שני.
<b>זה</b> מהכרח דבריהם ז"ל, ועל פי הסברא, מאין דלגה בגבולי ארץ ישראל חוצה לארץ, עד שבארץ עכו יצאת רצועה מחוצה לארץ. וכן בין לוד ויפו נפלה חתיכה מחוצה לארץ והוא כפר לודים, והנה שלשת אלו המקומות יכללם מהלך שתי שעות, וכמה כיוצא בזה. אלא אין לנו לומר אלא הטעם שזכרנו שאנחנו לא נמצא בכתוב ולא בדברי חכמים שאירע אל הארץ מה שיחזירנה חוצה לארץ, אלא שבטלו חקי מתנותיה. והנה תבור וכרמל היו חוצה לארץ ובאו ונתקדשו.
[כבוש ראשון וכבוש שני] 
<b>עוד</b> שעזרא לא עלה אלא בשנת שבע לארתחשסתא, וזרובבל ומרדכי עלו בימי כורש. וכשעלה עזרא כבר נבנה הבית, שכן התפלל בבאו, לפני בית האלדים, ואף על פי שבשנת עשרים לארתחשסתא בא נחמיה בן חכליה והשלים המלאכה. ומדרש אגדה שעזרא היה למד תורה בבבל מברוך בן נריה. וכשעלה כבר היה אותו הקהל הראשון שהיה ארבע רבוא אלף שלש מאות וששים בעריהם, שכן כתוב (נחמיה ז, עג) וכל ישראל בעריהם, הרי שקראם עריהם ואף על פי שעדיין לא בא עזרא. וכי באותו זמן שהיה הבית בנוי והיו ישראל בעריהם היו בחוצה לארץ, לא, ואף על פי שחקי המתנות לא היו כל אותם שש שנים שעזרא בבבל מדאורייתא עד שבא וקדש. וכתוב (נחמיה יב, מז) וכל ישראל בימי זרובבל ובימי נחמיה נותנים מעות המשוררים והשוערים דבר יום ביומו ומקדשים ללוים והלוים מקדשים לבני אהרן. סוף פרק השותפין שרצו, (ב"ב טו, א) לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה, ומאן אסקיה נחמיה בן חכליה.
<b>גם</b> שעזרא כשבא לא בחיל ולא בכח בא שכן כתוב (עזרא ח, כב) כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך כי אמרנו למלך לאמר יד אלדינו על כל מבקשיו לטובה. וגם לא באו כלם, ואמרינן מסכת יומא פרק קמא (ט, ב) אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף (שה"ש ח, ט) אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא נמשלתם לכסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעשיתם עצמכם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב בו. והאמת שאף עולי מצרים לא כבשו כי אם ברוחו וברצונו יתעלה. שהרי יריחו, אנה הדיק אשר בנו עליה ואנה הסוללה אשר שפכו בה, רק הריעו ותקעו בשופרות (יהושע ו, כ) ותפול החומה תחתיה. וכן באדוני צדק והמלכים אשר אתו, (שם י, י) ויהמם יי' לפני ישראל, וכן ביבין מלך חצור, (שם יא, ו) ויאמר יי אל יהושע אל תירא מפניהם כי מחר כעת הזאת אני נותן את כלם חללים לפני ישראל. וכן כל מה שכבשו הכל היה בעזר אלהי ישראל לא בכח מלחמה, שהרי ארץ חזקה מאד מצאו, וגאיותיה והרריה יוכיחו. גם היות ל"א מלכים בשעור ארץ כזאת. אם כן עזרא לא בא כלל בחזקה אלא בעזר אלהי.
<b>תוספתא</b> (סוטה פ"ח ה"ו) ראויה הייתה ביאה שניה של עזרא כביאה ראשונה של יהושע בגבורה לבא בזרוע וכדלקמן בסמוך. ועזרא הוא שכתוב עליו (עזרא ז, ו) סופר מהיר בתורת משה, וכן כתוב (שם) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת יי' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט. וגם כן יהושע, וכן כתיב (תהלים מד, ד) כי לא בחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם.
<b>ולשון</b> חכמים באמרם קדושה ראשונה וקדושה שניה אינו כנגד זה המבוקש, שהרי אנו מוצאים במקרא גם כן זה הלשון על מה שהיה מקודש קודם לכן. שכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ג, א) ויקם אלישיב הכהן הגדול ואחיו הכהנים ויבנו את שער הצאן המה קדשוהו ויעמידו דלתותיו ועד מגדל המאה קדשוהו עד מגדל חננאל. וזה היה בחומת ירושלם כשבא נחמיה בן חכליה, שכן השיב לאויבים (שם ב, כ) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם. וכבר קדם שקדושת ירושלם לא בטלה, אם כן היא הייתה בקדושתה ואומר המה קדשוהו, וכן בארץ שהיתה בה קדושה מזמן הנתינה. או יהיה לשון קדושה על חיוב המתנות לחוד וכן הוא לשון המקרא (שם יב, מז) ומקדשים ללוים והלוים מקדשים לבני אהרן, כלומר מעשרים. וכן (במדבר יח, כט) מכל חלבו את מקדשו ממנו, שר"ל מעשרו.
<b>והנך</b> רואה שבזמן הזה אף מכבוש עולי בבל בטלו היובלות וכל התלוי בו ובהם מצות שתלויות בארץ, והארץ ההיא לעולם עומדת בקדושתה אל שאר הדברים. ובבית שני לא היה יובל נוהג, וכדאמרינן פרק השולח גט (גיטין לו, א) בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, פירש רש"י ז"ל כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ. ואין לנו לומר שבטלה אלא בכיוצא בזה לחוד. ובזה הלשון אחז הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) שכתב ולמה אני אומר במקדש וירושלם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהם לא קדשה לעתיד לבא, עד כאן.
<b>עוד</b> ראיה שקדושה ראשונה היא לכל מילי אלא מצות התלויות בארץ. פרק אין בערכין (ערכין י, ב) תניא עד שלא נכנסו ישראל בארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, ומייתי ראיה במסכת מגלה פרק קמא (יד, א) דאמרינן אם כן הלילה נמי נימא, אמר רבי יצחק שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק והרי יציאת מצרים, ומשני, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. הרי שזה הנס היה באותן שבעים שנה של גלות בבל ואפילו הכי מה שנתחייב בעולם מפני דיני ארץ ישראל לא ישתנה, אלמא קדושתה היא לעולם מהכניסה ראשונה ואפילו משעת נתינה לכל כיוצא בזה.
<b>ואפילו</b> ברכת הארץ נשארה אחר החרבן וכמו שיתבאר מההיא דסוף מסכת כתובות (קיב, א). מעדות רבי מאיר זכרנוה פרק ז' וכ"ש הברכה העליונה.
<b>גרסינן</b> בתורת כהנים (פ' מצורע פי"ד) יכול כיון דכתוב כי תבואו, משבאו לעבר הירדן יהיו הבתים מטמאין בנגעים, תלמוד לומר אל הארץ, המיוחדת, דהיינו שבעה עממים לאפוקי סיחון ועוג. יכול משבאו לעמון ומואב שכבר באו סמוך לה, תלמוד לומר אשר אני נותן לכם, עד שיכבשו. כתב רבי אברהם אבן עזרא פרשת ואתחנן (דברים ג, כד) וטעם זכרון זאת הפרשה לחבב ארץ ישראל. ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצות הש"ם שלא יגלו ממנה. ופרשת קדושים תהיו (ויקרא כ, ז) כתב והטעם להכניס הגרים התושבים עם ישראל, שהם חייבים להיותם קדושים בעבור שידורו בארץ קדושה.
<b>העולה</b> בידנו מכל זה שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים חוצה לארץ לאי זה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר חוצה לארץ של כבוש שני, לא שיהיה דעתם בחוצה לארץ גמור חלילה כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהם. וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על ארץ ישראל, אם לא שיהיה מדורם ששהו ארבעים יום.
<b>ואם</b> כן כל מה שבתוך גבולי ארץ ישראל הנזכרים באלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת ארץ ישראל לכל התועלות המבוקשים ממנה. ולענין חיוב חקיה יש הפרש וכמו שהתבאר. וכל מה שהתאבקתי בזה המבוקש הנה הוא לטעם שזכרתי שלא יאמר לי איש הא בהא תליא. וגם שלא להחזיק חלקי ארץ ישראל בחוצה לארץ לעולם. ממה שהתבאר יש לנו לעזקה שהוא לצפון נחל מצרים בסמוך, כנוב או לוד וחלבה שהוא מכבוש עולי מצרים, והוא לדרום הר ההר בסמוך, הוא כאושה ושפרעם חוץ ממצות התלויות בארץ וכמו שקדם. ועדין בג"ה נאריך בביאור הגבולים. וכזה נראה מדברי הר"ם ז"ל הלכות תרומה פרק א' (הלכה ב) ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו, עד כאן. וכבר עשו כן שהרי כבשו מנחל מצרים עד טורי סמנוס. ראה גם ראה כמה דקדק הרב ז"ל במאמרו ואינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות, והוא המכוון ממבוקשנו.
[קדושת ארץ ישראל] 
<b>לשון</b> קדושה שאמרו ז"ל קדושה ראשונה ושניה, וכן (זכריה ב, טז) על אדמת הקדש וכיוצא בו, יש לנו לחפש על זה אם הוא מלשון קדש לה' אם כן יהיה לשון איסור, אם הוא לשון (ישעי' סו, יז) המתקדשים ומטהרים, או (שמואל ב, יא, ד) מתקדשת מטומאתה, זה (לא) יתכן, אבל הנכון שהוא מלשון (יהושע כ, ז) הקדישו את קדש בגליל, שהוא לשון הכנה והזמנה וכמו שפי' אבן גנאח ז"ל. וכמו שהוא לשון חכמים הרי את מקודשת לי שהוא מלשון (שמות יט, י) וקדשתם היום כלומר ותזמנון. וכן תמצא אותה דסוף מסכת ערכין (לב, ב) בעי מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומסיק אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחייבו במעשר, אף ביאתם בימי עזרא וכו'. אם כן זה היה ענין הקדושה וכיוצא בו. וכן ההיא דריש מסכת כלים (פ"א מ"ו) אינו מורה על קדושה בעצמה, וכמו שכתב הר"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ז' (הי"ד) שלא מנה ארץ ישראל בכלל העשרה. וכן נמי לרבינו האיי גאון ז"ל, והביאו הרב בעל הערוך מלת עשר, דבר זה לשונו, נשאל מרבינו האיי גאון ז"ל עשר קדושות ששנינו בראש כלים, כשנמנה אותם יהיו אחד עשר. והשיב ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי ששאר העשרה יש בהם כיבוד למקום מונעין ממנו מקצת טמאות או שמונעין קצת בני אדם להכנס אליו, ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו. והבאת בכורים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינן בקדושות הללו. ועשר קדושות ארץ ישראל הן, וסדר אחד הן, כל אחד בתורתה עד כאן.
<b>כתב</b> רש"י ז"ל בפרשת ויחי (בראשית מט, כו) ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה מה שלא נאמר באברהם ויצחק, לאברהם אמר שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד. ליצחק אמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו'. וזו היא שאמר ישעיה (ישעי' נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך ולא אמר נחלת אברהם.
<b>וכן</b> ליוצאי מצרים נתחלקה וכמו שזכרנו, ויוצאי מצרים לעולם לא היו שם כי במצרים נולדו ואפילו הכי היתה חלוקת הארץ על ידם. וכן תמצא יעקב אבינו כשברך בניו הזכיר להם חלקי הארץ לקצתם ואפילו שמות המדינות. (בראשית מט, יג) זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צדון. יששכר רובץ בין המשפתים כתרגומו. וכן ואת הארץ כי נעמה. וכן מאשר שמנה לחמו כתרגומו. ונבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעיין. ולעולם נקראת ארץ אחוזתכם ארץ ירושתכם וכיוצא בזה. וכן אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה כשברך ישראל (דברים לג, יג) וליוסף אמר מבורכת הש"ם ארצו, וכן (שם לג, כב) ולדן יזנק מן הבשן. וכן נפתלי (שם לג, כג) ים ודרום ירשה כתרגומו. ועדין לא נכנסו כלל לארץ ולא כבשו ולא חלקו הם בעצמם. וכן היתה הארץ מבורכת מתחלה שכן כתוב (שמות ג, יז) ארץ זבת חלב ודבש, וכן (דברים יא, יד) עיני יי' אלדיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, וכמה כיוצא בזה כל התורה מלאה מזה. ואם שהאמת הוא שהמבוקש היות ישראל יושבים על אדמתם ויקיימו מצות גואלם יתעלה ובמצותיו יהיו חפצים מאד, ויהיה עמו בארצו, וכמו שנאמר על ידי יחזקאל ע"ה (יחזקאל כ, מ) שם יעבדוני כל בית ישראל כלה בארץ, שם ארצם, ושם אדרוש את תרומותיכם וגומר.
<b>וכן</b> אתה מוצא שהאבות הקדושים ע"ה נהגו בה חיוב מצות התלויות בארץ במה שהיה אפשר כמו יצחק אבינו שהיה מעשר זרע השדה. וכן ביעקב (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה, לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ. אנכי אעלך (שם מו, ד) הבטיחו להיות נקבר בארץ. אשר רכש בארץ כנען (שם מו, ו) אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר נכסי חוצה לארץ אינם כדאי וכמו שכתב רש"י ז"ל. עוד הביא ז"ל מדרש אגדה (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזרת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר. וכן (שם כו, ב) שכון בארץ זכרנוה בסוף פרק מ"ב. בפי' ספר מיכה המורשתי הביא רש"י ז"ל אגדה (א, טו) עוד היורש אביא לך, ראוין היו בני עילם לירש את ארץ ישראל שהוא היה בכור לבני שם, ובשביל אהבת אבותיכם הסיבותיה לבני ארפכשד. עוד כתב ז"ל בפי' ספר יהושע (יג, ג) לכנעני תחשב, מארץ הכנעני שנתתי לאברהם היא, וכן (בראשית כו, ג) גור בארץ [הזאת. כלומר גור עתה בארץ] פלשתים כי לך ולזרעך אתננה כדכתיב חמשת סרני פלשתים לכנעני תחשב. הרי לנו כמה ראיות שמאותו זמן הוא שנקראת ארץ ישראל וזולתה חוצה לארץ.
<b>עוד</b> אמרו ז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון ראשו מארץ ישראל, וכמו שזכרנו. כתב הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה פרק ב' (הלכה ב) ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה דוד ושלמה את המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם אבינו את המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה נח מזבח כשיצא מן התבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון כשנברא קרבן ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. ברוך אל עליון שהוציא ידידו מארץ מולדתו שהיה עושה שם נפשות כדי להביאו אל הארץ שבחר בה לבחירתו בו יתעלה ובזרעו. ובית המקדש שהוא בארץ ישראל נברא קודם שנברא העולם (פסחים נד, א) וכמו שזכרנו. וכן המבול לא ירד לארץ ישראל (זבחים קיג). פרק הוציא לו את הכף (יומא נד ב) עולם מציון נברא. והאל יראנו נפלאות מתורתו, ויפתח לנו בחסדו הגדול שערי בינה, וכונתי בזה כבוד האל ית' וזכות האבות הקדושים ע"ה.
<b>כבר</b> התבאר ת"ל ארץ ישראל מאימתי קורין אותה ארץ קדושה, ומהו לשון קדושה שהוטלה עליה, כמו אדמת הקדש וכיוצא בזה. אין ספק שיש בה קדושה וטהרה גדולה ולזה גם כן נקראת ארץ זולתה ארץ טמאה, אבל אמרו ליהושע (יהושע ה, טו) כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ממין אחר. והתבאר דיני חיוב תולדות הארץ וצאצאיה בשתי הקדושות, ונבאר בג"ה גבולי הארץ על פי התורה כיד הש"ם הטובה עלינו.
<b>ממה</b> שאמרו ז"ל במסכת סוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון (לו, א) יראה שיום שעברו את הירדן שבו ביום באו הר גריזים. בא וראה כמה ניסים נעשו לישראל באותו היום, עברו את הירדן ובאו אל הר גריזים והר עיבל שבשומרון ושבצד שכם ושבאצל אלוני מורה שנאמר (דברים יא, ל) הלא המה בעבר הירדן וגומר, יותר מששים מילין. ולא עמד איש בפניהם וכל שעמד לפניהם מיד ניתרז, שנאמר (שמות כג, כז) את אימתי אשלח לפניך, ואומר (שם טו, טז) תפול עליהם אימתה ופחד. עד יעבור עמך יי' זו ביאה ראשונה, עם זו קנית זה ביאה שניה. ותמה הוא שהרי כתוב (יהושע ד, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ויחנו בגלגל בקצה יריחו, ושם מלו ושם עשו את הפסח שנאמר (שם ה, י) ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערבות יריחו. וכבשו יריחו וכבשו עי, ואחר כן כתוב (שם ח, ל) אז יבנה יהושע מזבח ליי' אלדי ישראל בהר עיבל. ומיהו רש"י ז"ל הביא בפי' ספר יהושע ובאו ולנו בגלגל לזכרון. עוד כתב ז"ל אז יבנה יהושע פרשה זו אין מוקדם ומאוחר שיום שעברו את הירדן עשו כן.
<b>ספרי</b> שלש בריתות כרת הב"ה עם ישראל אחד בחורב ואחד בערבות מואב ואחד בהר גריזים והר עיבל. ובתוספתא (סוטה פ"ח ה"ז) רבי שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל ומביא אוהל מועד. וכן פרק כהן גדול (סנהדרין כ ב) שלש מצות נצטוו בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.
[אדום, עמון ומואב] 
<b>דע</b> שזה הפלך שארץ ישראל בתוכו הוא מן המדבר למזרח עד הים הגדול למערב והם חמש ארצות, ארץ אדום, וארץ עמון ומואב, וארץ סיחון ועוג, וארץ כנען, וארץ פלשתים. וביאור זה לרש"י ז"ל (במדבר לד, ג) שלש ארצות יושבות בדרומה של ארץ ישראל זו אצל זו. והם, קצת ארץ מצרים, וארץ אדום כלה, וארץ מואב כלה. ארץ מצרים במקצוע דרומית מערבית, ונחל מצרים שהוא השיחור מפסיק בין ארץ מצרים וארץ ישראל. וארץ אדום אצלה לצד המזרח, וארץ מואב אצל ארץ אדום למזרח, גם כן בצד הדרום. ופלשתים הם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, שכן נאמר עליהם (צפניה ב, ה) יושבי חבל הים, כלומר חלק ומחוז. וכתב רש"י ז"ל בספר יחזקאל (כה, טז) חוף הים הם הפלשתים שיושבין במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל, עד הים האחרון. והש"ם יתעלה שלא רצה להכניס את ישראל לארץ דרך ארץ פלשתים אלא הסיבן והוציאן דרך דרומה למדבר, ממערב כלפי מזרח עד בואם לדרומה של ארץ אדום. בקשו מלך אדום שיניחם לעבור דרך רוחב ארצו וליכנס לארץ ולא אבה, סבבו כל דרום ארץ אדום והגיעו לדרום ארץ מואב, גם זה לא הניחם עבור בגבולו וכמו שפי' יפתח הגלעדי (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. הלכו כל דרומה של ארץ מואב גם כן עד סופו שהוא קצה דרומי מזרחי שלה, ומשם הפכו פניהם לצפון עד שסבבו הכל מצד מזרח שלה לרחבה. וכשכלו מזרחה מצאו ארץ סיחון ועוג שהיו יושבין במזרחה של ארץ כנען והירדן מפסיק ביניהם. והיא כלומר ארץ סיחון ועוג לצפון ארץ מואב. אם כן ארץ מואב מערב שלה הוא מזרח ארץ אדום, וצפונה הוא דרום ארץ סיחון ועוג, מזרחה ודרומה הוא המדבר, וישראל הם שסבבו אלו השתי צדדין מהמדבר סביבה. וארץ סיחון דרומית לארץ עוג, ושניהם היו אחין, וכדאיתא מסכת נדה פרק האשה (סא א). וכן תמצא היום הענין שהר שעיר שהוא ארץ אדום והוא שדה אדום והוא הר עשו, ונמצא בסוף ספר עובדיה ע"ה את הר עשו, ת"י בונא רבא דעשו, היא רומי. וקורין לו בערבי אלקראק והוא מערבי דרומי לארץ מואב שקורין לו בלד בלקה כלומר ארץ בלק.
<b>פרק</b> האשה נקנית (קידושין יח, א) רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב (דברים ב, ה) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני, אלא מהכא (שם ב, ט) כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. ונמצא שרבותינו ז"ל מזכירין תמיד ארץ עמון ומואב וסיחון ועוג וסוריא, ובחיוב החקים אין לארץ אדום זכירה. ושמא הוא לפי שלא היתה לנו וכמו שנזכיר בסמוך.
<b>כתב</b> רבי אברהם ן' עזרא פרשת וישלח (בראשית לב, ד) והאומר שארץ אדום הוא בין ארץ ישראל לחרן לא הלך חרנה. והדין עמו שאדום וחרן חוצה לארץ הם, ושניהם למזרחה, אדום לדרום וחרן לצפון וביניהם כחמשה עשר יום, וחרן הוא עבר הנהר. אל עשו ארצה שעיר נראה לפי הענין שיעקב אבינו ע"ה לא בא מחרן דרך הישוב. שהרי הבא מחרן אל נגב ארץ ישראל שהוא מבוקשו, עובר נהר פרת סמוך לרחובות עיר ומשם בא אל ארץ דמשק, ומשם עובר ירמוך וירדן סמוך ליציאתו מן הים של טבריא. ובא לו אל הערבה הולך רחבה ועולה להרי אפרים ושם שכם שהיה תחלת ביאתו לארץ. אבל הוא ע"ה הלך דרך המדבר מצפון לדרום נוטה למערב עד הגיעו לגבול בני עמון, ומשם בא אל ירדן יריחו ועלה שכם, ושמא ירמוז כי כן יעשו בניו.
<b>בראשית</b> רבה (פ' וישלח) מחזיק באזני כלב (משלי כו, יז) אמר ליה הב"ה לדרכו היה מהלך והיה משלח אצלו כה אמר עבדך יעקב. כתב הרמב"ן ז"ל ועל דעתי ירמוז כי אנחנו התחלת נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומא, והיא היתה סבת נפילתם בידם וזה נזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים עד כאן. ומסתברא שהרומיים הם בני עשו, דאמרינן פרק המביא גט, (גיטין יז, א) רחמנא, או בטולך או בטולא דבר עשו. למימרא דרומאי מעלו מפרסאי.
<b>נמצא</b> קרן מזרחי דרומי של ארץ ישראל הוא בקרן מזרחי צפוני של ארץ אדום. ואצל זה הקרן גם כן הוא קרן מערבי צפוני של ארץ מואב, ואל צפונה הוא ארץ האמורי שבעבר הירדן מזרחה. ופשוט הוא שקרן מערבי צפוני של ארץ מואב היה נכנס במזרח ארץ ישראל קצת עד שערבות מואב על ירדן יריחו היה. וכן השיב מלך עמון למלאכי יפתח (שופטים יא, יג) מארנון ועד היבוק ועד הירדן.
<b>הרי</b> שכותלי ארץ ישראל שבדרום הם הקצת של ארץ מצרים וארץ אדום, ולזה קרא לארץ אדום תימן, ולצד המזרח הוא האמורי, וארץ מואב למורשא דקרנתא שבקרן מזרחי דרומי שלה. ושבמערב הים הגדול, וצפונית מערבית (במדבר לד, ז) תתאו לכם הר ההר והוא טורי סמנוס. והכתוב אומר (ויקרא כה, מד) מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. פירש ר' אברהם אבן עזרא מעמון ומואב ואדום וארם. לשכני הרעים בירמיה (יב, יד) פירש רש"י עמון ומואב ואדום וצור וצידון שהיו שכני ישראל. וכבר ידעת שדמשק הוא מארם שכן כתוב (שמואל ב ח, ו) בארם דמשק, וכן (ישעיה ז, ח) כי ראש ארם דמשק. ומדבר צין הוא במקצוע דרומית מזרחית, וכן נמי כתב רש"י ז"ל פרשת שלח (במדבר יג, כא) ואם כן יהיה לפי זה ארם לארץ ישראל מזרחי צפוני וכן הוא דמשק אליה, ועדין נוסיף בזה בג"ה.
<b>לוד</b> וארם (בראשית י, כב) תרגם רבינו סעדיה ז"ל לודא וארמן, וארמן הוא לצפון ארץ ישראל מנהר פרת שהוא למזרח עד הים הגדול שהוא למערב. במדרש איכה (פרשה א) נשקד, היאך שקד להביא עלי רעה. אמר אם אני מגלה אותם דרך המדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם דרך ארמיניא ודרך כרכין ודרך מחוזות כדי שיהא מאכל ומשקה מצוי להם. ודע כי ארץ יון שהיא צפונית מערבית לארץ ישראל, ארכה כמו מאתים יום מארץ בבל עד אי בארץ הלועזים ושמה ויניסיא. ופרת אינו יוצא לים הגדול המערבית לארץ ישראל אלא יורד לבבל, וזהו שאמרו ז"ל (שבת סה ב) מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ובבל אינו רחוק מארץ ישראל אלא שנסתתמו הדרכים, כאמרם במדרש איכה (פרשה ג) גדר דרכי בגזית, בנות לוד היו לשות עיסתן והיו עולות לירושלם ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיץ, בנות צפורי היו שובתות בירושלם, לא הוה בר נש קריץ לתאניא דצפורי קדמי מנהון. ההוא בר נש הוה רעי תורין, ערק תורתיה ופרה בתרה ואשכח יהיב בבבל. אמרו ליה מן הן אתית א"ל מארעא דישראל. בעי למהדר ולא אשכח, הה"ד גדר דרכי בגזית. ופי' פרה דלג כדאיתא בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ב) קראה סרוגין, קרא חדא פרה חדא.
<b>כל</b> סביבות ארץ ישראל חייבין בתרומות ומעשרות מדברי סופרים, דרום רחוק מצרים, דרום קרוב עמון ומואב. מזרח רחוק בבל, מזרח קרוב סיחון ועוג. צפון סוריא, מערב, שם הים. וכל אלו חמש ארצות הם שלנו חוץ מאדום, וזה שעמון ומואב טהרו בסיחון, ופלשתים טהרו בכפתורים וכדאיתא פרק אלו טרפות (חולין ס ב) כיון דאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקדוש ברוך הוא ליתו כפתורים וליפקו מעוים דהוא נינהו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. כיוצא בזה אתה אומר (במדבר כא, כו) כי חשבון עיר סיחון וכו', והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. חמשת סרני פלשתים העזתי האשדודי האשקלוני הגתי העקרוני והעוים (יהושע יג, ג) והעוים נחשבים גם כן מפלשתים וכדאיתא פרק אלו טרפות, ואם כן עכשו היו ישראל מותרין בארץ פלשתים. וכן יש לנו ראיה ממקום אחר מסכת סוטה פרק קמא (ט, ב) והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים (שופטים יג, ה) אמר רבי אחא אמר רבי חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי וגומר, ופירש רש"י ז"ל הוחלה לשון (במדבר ל, ג) לא יחל דברו לפי שהם עברו על השבועה תחלה ע"כ.
<b>ומכאן</b> הורו רבותינו ז"ל, ששני בני אדם שנשבעו זה לזה תנאים כענין במחותנים או שותפין וכיוצא בהם, שאם עבר אחד מהם תחלה על אותם התנאים שהשני פטור משבועתו, ואינו צריך לשום התר זולת זה, שבטול תנאו התרו. וכן נמי נמצא שדוד המלך ע"ה שכבש רבת בני עמון ואף על גב דכתוב עליהם (דברים ב, יט) אל תצורם ואל תתגר בם, ואמרינן בבראשית רבה (סוף פרשת ויצא) שהם פרצו בגדר תחלה. וכן נמי משמע בההיא דהכותב כל נכסיו (ב"ב קמו ב) דדוקא ששייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, ואם לאו אין מתנתו קיימת, דאזלינן בתר אומדנא. וכן (שם) מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ואחר כך בא בנו, וכן (כתובות צז א) זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, וכן (קידושין מט, ב) ההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, דמשמע שאם גלה דעתו לא הוו זביני, כל שכן הכא דאדעתא דיקיים לו חברו תנאיו הוא דאשבע. כתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה (בראשית כא, לד) וישובו אל ארץ פלשתים, וישובו אל עירם אשר בארץ פלשתים, כי בארץ פלשתים היו, אבל הם יושבים בגרר שהיא מדינת המלך, והוא יושב בבאר שבע שהוא בארץ פלשתים בנחל גרר, עד כאן. פרק חלק (סנהדרין צו, ב) עמון ומואב שיבבי בישי [דישראל, שלחו ליה לנבוכדנצר תא עלייהו].
<b>לעתיד</b> לבא יהיה אף ארץ אדום לנו בחסד אל עליון, וכן הביא רש"י ז"ל פרשת לך לך בפסוק את הקני (בראשית טו, יט) שאמר עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבע, והשלשה אדום מואב ועמון והם הקני והקניזי והקדמוני עתידין להיות ירושה לעתיד. שנאמר (ישעיה יא, יד) אדום מואב משלח ידם ובני עמון משמעתם. וכן העיד הנביא ע"ה (עמוס ט, יב) למען ירשו את שארית אדום וכל הגוים. ורבי אברהם פירש קני וקנזי וקדמוני מבני כנען ויש להם שתי שמות. ולרש"י שומעין שאמר כהלכה, שכך נראה ממאי דאמרינן פרק חזקת הבתים (ב"ב נו א) אמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה חייב במעשר. למעוטי מאי, למעוטי קני וקניזי וקדמוני. תניא רבי מאיר אומר, נפתוחה ערבאה ושלמאה, רבי יודא אומר הר שעיר עמון ומואב, רבי שמעון אומר ערמסקס אסיא ואספמיא, ואף על גב דמדת"ק ורבי יודא קני קניזי וקדמוני לאו היינו אדום עמון ומואב, והר שעיר הוא אדום. וכן על מה שכתוב בסוף נבואת יחזקאל ע"ה (מח) אמרו בספרי פרשת האזינו שהוא לעתיד. עוד בסוף פי' יחזקאל (מה, א) פירש רש"י ז"ל ובהפילכם את הארץ בנחלה, שעתידין לחלוק את ארץ ישראל לי"ב רצועות. ולא כחלוקה הראשונה שהייתה לרב כפי מנינו ולמעט כפי פקודיו, והיו שני שבטים או שלשה ברצועה אחת. עכשיו החלקים שוים וכשורות הכרם, מפאת ים עד פאת קדים.
<b>ומה</b> שכתוב (יהושע טו, סג) ואת היבוסי יושב ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם, היה זה מפני תנאי מערת המכפלה, וכדאיתא פרקי דרבי אליעזר ל"ה.
<b>ויש</b> לדעת שארץ כנען היא למשפחה אחת ופלשתים למשפחה אחרת. וזה שמבני חם מצרים וכנען ומצרים ילד את לודים ענמים נפתוחים פתרוסים כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתורים. תרגם רבינו סעדיה ז"ל ומצרים אולד אל צעידיין ואל בנחדסיין ואל תניסיין ואל פרמיין ואל ברמיין ואל אסכנדרניין אלדי כרגו' מנהון אל פלסתין ואל דמייטיין. וכנען ילד את צידון ואת יבוסי אמורי גרגשי חוי ערקי סיני ארודי צמרי חמתי, אם כן ארצם הוא ארץ כנען. ואלו הארבעה אחרונים תרגם רבינו סעדיה ז"ל אל טרבלסיין ואל אריאיין ואל חמציין ואל חמאויין, וכפתור שהוא דמייט שם נילוס לים הגדול, ופצול ממנו שאמרו עליו (שעושה) [שנעשה] במלאכה נכנס לאלכסנדריא. ואודיעך כי שמות העיירות והנהרות הכתובים בכתבי הקדש שבכתב ושבעל פה, שמעט הוא מה שנשתנה שמם בין הישמעאלים. גם רוב המדבר שבלשונם הוא לשון התלמוד ירושלמי ובבלי, זכרון כבוש אדוננו משה ע"ה הוא פרק מ"ז.
<h2>פרק יא</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> האחד עשר: בביאור גבולי ארץ ישראל על פי התורה האמתית, ולבאר רוב מה שיצטרך לביאור זה בג"ה
[גבולות הארץ שבפרשת מסעי] 
<b>ונאמר,</b> כתוב בפרשת אלה מסעי (במדבר לד, ב - יב), זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה. והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים. וגבול זה יהיה לכם גבול ים. וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר. מהר ההר תתאו לבא חמת. והתאויתם לכם [ל]גבול קדמה מחצר ענן שפמה. וירד הגבול, ומחה על כתף ים כנרת קדמה. וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח, זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב. הרי לך שהתורה הגבילה לנו מצרי הארץ כלה כדין הלוקח שדה או כרם, וזה המקום בתורה הוא עיקר תחומי הארץ, וזאת הפרשה מיוחדת לזה כפרשת ציצית לציצית ופרשת הפסח לפסח וכיוצא בהם. ולזה הביאו זה הפסוק כשבאו בני אפריקי לדון עם ישראל לפני אלכסנדרון מוקדון, אמרו ליה ארץ כנען שלנו היא, דכתיב ארץ כנען לגבולותיה סביב, וכדאיתא פרק חלק (סנהדרין צא, א). כאלו זה שטר הנתינה או הירושה (וגואלנו) [מגואלינו] חי יתברך. וכן הזכיר הר"ם ז"ל בפירוש המשנה (דמאי פ"ו מי"א) מארץ ישראל המוגבלת, וכמו שכתבנו פרק עשירי.
<b>ואם</b> בזולת זאת הפרשה נמצא זכרון לקצות הארץ הזאת, הוא לדבר ידוע כענין מה שכתוב (בראשית טו, יח), לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד נהר הגדול נהר פרת. וכן (דברים יא, כד), כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה, מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם. וי"א שזה לעתיד ויהיה התוספת מנהר פרת. וכן (דברים לד, א), ויראהו ה' את כל הארץ מן הגלעד עד דן, וכיוצא בזה. הרי שנמצא בתורה גבולים יותר גדולים מגבולי אלה מסעי וגבולים קטנים מהם. וכן נמצא לרבותינו ע"ה, לפעמים יקחו קצה הארץ הזאת עכו, לפעמים רקם, לפעמים דן, לפעמים באר שבע, לפעמים אשקלון, ולפעמים סולמא דצור ומחתנא דגדר, וכדאיתא פרק עושין פסין (עירובין כב, ב), לפעמים כזיב, לפעמים טורי סמנוס, לפעמים נחל מצרים. גבולי הדרום, נחל מצרים, באר שבע, אשקלון, ומחתנא דגדר. וגבולי הצפון, עכו, כזיב, טורי סמנוס וסולמא דצור, דן, גבע, רקם, וכיוצא בזה. כבר ידעת שנחל מצרים וטורי סמנוס בקו ישר למערב. וכן באר שבע ודן למזרח, אבל אשקלון ורקם בקוטר, וכן סולמא דצור ומחתנא דגדר. האמנם אחר ביאור גבולי התורה על פי הפרשה המיוחדת לזה לא יפול ספק בשום דבר מזה.
[הגבול הדרומי] 
<b>הרי</b> יש לנו שמקצוע מזרחי דרומי לארץ ישראל הוא ים המלח, כלומר ימה של סדום, שכן כתוב, והיה לכם פאת נגב ממדבר (צין) [צן] על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ופירוש על ידי אדום אצל מקום אדום, כמו (במדבר יג, כט) על יד הירדן. וגם שנסב עוד הגבול, מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמונה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. כתב רש"י ז"ל, כל מקום שכתוב ונסב הגבול או יצא מלמד שלא היה המצר שוה. ותוצאותיו, כמו קצותיו. אם כן באומרו ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים, רוצה בזה שמתעקם לצד צפונו של עולם באלכסון למערב ועובר המצר בדרומו של מעלה עקרבים והוא לפנים מן המצר ועובר אל צין, וקצהו הוא לדרום קדש ברנע, וחוזר ומתפשט המצר ומתרחב לצד צפונו של עולם. עוד נמשך באלכסון לצד מערב ובא לחצר אדר ומשם לעצמון ומשם לנחל מצרים, והוא מצד הדרום, והכל כפי מה שפירש רש"י ז"ל. וסוף ספר יחזקאל (מח, כח) כתב ז"ל, מיריחו עיר התמרים במקצוע המזרח ובא למערב למי מריבת קדש, ובא והולך עד נחל מצרים השופך לים הגדול במקצוע דרומי מערבי, ע"כ.
[נחל מצרים] 
<b>הרי</b> שנחל מצרים הוא מקצוע מערבית דרומית לארץ ישראל, וזה הנחל הוא השיחור וכן פירש רש"י ז"ל, ואיננו היאור. וכן כתוב בדברי הימים (א יג, ה), ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבא חמת. וכן תרגם רבינו סעדיה גאון בתפסיר, ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה, ויסתדיר מן מאזל אלי ואד אל עריש, ויכון כרוגה אלי אל בחר. ובלכתך מעזה למצרים תמצא לכמו שלשה ימים או פחות מזה, תחתוך [אותו] סמוך לכניסתו לים כמטחוי קשת ותלך. וכן קורין לו העם היום ואד אל עריש, כלומר נחל סכות, ומסתברא שהוא שוכה שנאמר עליו (יהושע טו, מח) ובהר שמיר ויתיר ושוכה. האמנם יש לדרום חברון כמו יום עיר ששמה שוכה וסמוך לה יתיר שקורין עתיר. וכבר [אמר] (שם פס' מז) אשדוד ובנותיה וחצריה עזה ובנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול, ואחר כן כתוב ובהר וגומר. ודע כי ההרים למזרח סמוכים לים כאלף אמה במקום ההוא. ועוד היום מקובל אצל הכל שמה שמפסיק בין ארץ כנען שקורין לו בלד אל שאם ובין ארץ מצרים הוא זה הנחל.
<b>אם</b> כן ממה שהתבאר קצה ארץ ישראל דרומי מזרחי הוא ימה של סדום, והולך הגבול מתעקם ומתרחב עד הגיעו לנחל מצרים. ממקצוע מערבי דרומי שהוא זה שהזכרנו נטה ונסמן ונתאוה ללכת אל הצפון ביושר דרך שפת הים עד הגיענו אל הקצה הצפוני מערבי והוא הר ההר, שכן כתוב (במדבר לד, ז), וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר, וכן תרגם רבינו סעדיה ז"ל אלי גבל אל הור. ויהיה הים הגדול מצד המערב. עתה הם בידינו שלש קצוות.
[הר ההר] 
<b>זה</b> ההר נקרא בלשון חכמים ז"ל מסכת גיטין פרק קמא (ח, א) טורי סמנוס ואין זה הר ההר של אהרן, וכמו שכתב רש"י ז"ל שאותו של אהרן ע"ה הוא בחוצה לארץ מזרחי דרומי לארץ ישראל וזה ההר הוא מארץ ישראל בקצהו והוא צפוני מערבי בקטרו. וחרמון עם ארבעת שמותיו אין לו מבוא הנה.
<b>לדעת</b> זה ההר אי זה הוא ואנה הוא מקומו טרחתי זמן מרובה יגעתי ומצאתי ת"ל. דע כי מן ההר המפורסם הסמוך לעכו והוא הר הכרמל ואל הצפון ימצאו קצת ראשים בים יבואו והם בשטח הארץ כמו צור וצידון ובירות. וראש קורין לו בערבי וג' אל חגר כלומר פני האבן, וסמוך לו ראס אל באסיט, וסמוך לו הר גבוה מאד מאד ושמו בלשון ערבי גבל אלאקרע, כלומר הר החלק. וזה ההר הוא יחידי ונכנס חרטומו בים, ועליו עצי ארזים גבוהים עד לב השמים ועצי בטנים, ושם מעיינות מים וכפרים ליתרון ברכתו, והוא מקיף כמו יום או יומים. ואל דרומו כחצי יום היא עיר הנזכרת מסכת שבת פרק כל כתבי (קיט, א) ומסכת מנחות (פה, ב) וזולתם, ושמה לודקיא וקורין לה לאדקיא והלועזים אל לנא. ובין העיר הזאת וההר הזה הוא הר קטן קורין לו אל הורי אדה, וכן ביניהם עיר ושמה קבותיא רחוקה מן הים כחצי שעה. ואומר אני כי זה ההר הוא ההר המבוקש כי שאר הראשים אינם הרים, עוד שהעיירות הנזכרות בגבולי השבטים נמצאים עד המקום הזה, גם שהוא מכוון כנגד חמת זה במזרח וזה במערב וביניהם כשלשה ימים ברוחב, וזה שהרי עומה שהוא לשבט אשר היא היום אל מזרח זה ההר כחצי יום, וכמעט שהיא צפונית לו, וקורין לו היום עום, וכן תמצא לדרום זה ההר כשני ימים עיר חלבה שהוא לאשר גם כן ולא שנו שמה, ורחוב וקורין לו רחב, וכן חמון וקורין לו חמס, וכן קבותיא שזכרנו. ולולי שרש"י ז"ל (גיטין ח, א) פירש קפלוריא שם עיר יושבת על חודו של הר, הייתי אומר שזה הוא קבותיא הנזכרת, ושמא אמר זה רבי יהודה להיותו קרוב להר וכדי שיצאו שני החוטים ביושר לא שזה יצא מסוף נחל מצרים וזה מגובה ההר הזה. וכן לדרום זה ההר הוא מקום שנאמר עליו (מלכים א ה, לב) ויפסלו בוני שלמה ובוני חירום והגבלים, וכן בספר יחזקאל (כט, ט) זקני גבל וחכמיה, וקורין לה גובלא. ואף על פי שרש"י ז"ל כתב בספר מלכים גבלים שם אומה. ונראה שהוא גבלה שזכרוה פרק החולץ (יבמות מו, א) דאמרי, רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא חזא בנות ישראל דמעברן מגרים שמלו ולא טבלו, חזא חמרא דמזגו גוים ושתו ישראל וחזא תרמוסא דשלקי גוים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ועל יינן משום יין נסך ועל תרמוסן משום בשולי גוים לפי שאינן בני תורה. וכן סוף מסכת כתובות (קיב, א), רבי יהושע בן לוי איקלע לגבלא חזנהו להנהו קטופי דהוו קיימי בגופני כי עגלי אמר עגלי בן הגפנים. אמרי ליה קטופי נינהו. אמר ארץ ארץ הכניסי פירותיך למה את מוציא פירותיך לגוים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו אין המלך במסיבו. פירוש קטופי אשכולות והוא לשון ערבי קטף הטי"ת בלועה ותרגם לא תבצור (ויקרא כה, ה) לא תקטוף. וכן כתוב סוף ספר יחזקאל (מז, כ), ופאת ים הים הגדול מגבול עד נכח לבא חמת זאת פאת ים. תרגם יונתן ורוח מערבא לימא רבה מתחומי עד לקבל מעלנא דחמת דין רוח מערבא, וצידן מכללם. [ושם כתב רש"י ז"ל מהצלע צפוני הוא הר ההר שהוא נכח לבא חמת, ע"כ. והרב ז"ל הוציא מכח הכתוב מה שאנו רואים בעינינו. וכל הכנעני וכל הלבנון פירוש אותם שיושבים בהר הלבנון].
[הגבול הצפוני] 
<b>ודע</b> כי מי שהוא בראש זה ההר ופניו למזרח אל עבר פניו יהיה חמת וכמעט שהוא נוטה אל הדרום, ויהיה בינו ובין הים מקומות מפורסמים כגון צהיון, חצאן אלקראת ומציאתו. ואל דרום זה ההר על שפת הים לכמו שני ימים הוא עיר גדולה ושמה בלשון תורה סין, [ובלשון ישמעאל] טראבלוס אל שם, וכן סמוך לה ערקא לא שנו שמה, ועל שניהם אמר הכתוב (בראשית י, יז. דה"י א א, טו) את הערקי ואת הסיני. ואל דרום סין זה כמו שני ימים על חוף הים גם כן עיר ושמה היום בירותא, ולפי דעתי היא עיר שנאמר עליה בסוף יחזקאל (מז, טו), וזה גבול הארץ לפאת צפונה מן הים הגדול הדרך חתלון לבא צדדה חמת ברותה סברים. ואף על פי שיש מרחב בינה ובין חמת וסברים, כי סברים לפי דעתי היא עיר שקורין לה סייזאר סמוך לחמת כחצי יום למערב. ורש"י ז"ל (שם) כתב, בירותה וסברים כל העיירות הללו במצר הצפון, עד כאן. ולפי מה שנראה מאלו העיירות כשנתחיל מן הים הגדול יהיה סדורן בירותה סברים חמת. ופרקא דחסידי (תענית כד, א) הוא שנזכר בירות, אלעזר איש בירות. ובין חמת ובירות זה כשני ימים או שלשה. והנה תמצא בפי ההמון חלוק בין בירותא ובין באירות אשר לבנימין כי לבארות קורין לו אלבירא, ואל בירותא קורין לו בירותא בתי"ו דגושה. והכתוב שהזכיר ארץ הכנעני והלבנון הנה זאת ארץ הלבנון. ואם כן תמצא לצפון ארץ ישראל הערקי והסיני קרובים זה לזה כמו שתמצא לצד דרומה האשדודי והאשקלוני סמוכים זה לזה.
<b>הרי</b> שיש לנו בחסד עליון ידיעה ברורה בהר ההר הזה. (וכתב רש"י ז"ל (יחזקאל מז, כ) מקצוע צפוני הוא הר ההר שהוא נכח לבא חמת, עד כאן. והרב ז"ל הוציא מכח הכתוב מה שאנו רואים היום בעינינו. וכל הכנעני והלבנון פירוש אותם שיושבים בהר הלבנון) ודברי רש"י ז"ל מוסכמים עמנו עם ראיותינו ההכרחיות.
[הגבול המערבי] 
<b>ואם</b> כן כל מה שהוא לדרומו הוא ארץ ישראל מן התורה עד נחל מצרים, והעיירות הנודעות אצלנו בין שתי אלו הנקודות שהם על שפת הים מצפון לדרום הם אלו, תחלה זה ההר הטוב, לודקיא, גבל, סין, בירותא, צידון, צור המעטירה, עכו, חיפה, קסריאה, אכשף, יפו, עקרון, אשקלון, עזה, דרון, עזקיה, נחל מצרים, ואם שעזה ועזקת רחוקים מן הים כשתי שעות, ועקרון כמו ארבעה שעות.
[מלכות גוים בארץ ישראל] 
<b>וכבר</b> ידעת כי עכו הוא לשבט אשר וכן צידון, וידעת כי במה שבין עכו וצידון באמצע הוא צור. ואם תאמר שחירם מלך צור (מלך) [גוי] היה, בזה אינו בטל להיות ארצו ארץ ישראל שמלכותו אינו חותך דסדנא דארעא חד הוא, והתורה לא סלק מגבולי הארץ שום חתיכה אלא שנתנה להם לישראל כל מה שבין מקצועות אלה מסעי. וכן הענין בארץ האשרי וזולתו שהיו בתוך הארץ שלא הורישום ישראל. ואם תאמר שאלו היו למס, גם חירם היה משועבד לדוד ולשלמה וסר למשמעתם. גם נמצא שבימי המלכים היו לצידונים מלך גוי וכמו שנראה מאתבעל חותן אחאב. ואף על פי שהוא ארץ ישראל [אין] מלכם בה מוציאה מקדושתה כמו שהיה הענין בקטרון וגזר בית שאן וזולתם שלא הורישום בני ישראל [כי לא יכולו] וצידון מכללם. וכן אליו כל שפת הים עד הר ההר, גם משם יתרחב למזרח שהרי עיירותיו נזכרות שם, וכתוב (שופטים ה, יז) אשר ישב לחוף ימים, ואם כן יהיה ארצו כמין גם.
[קסרי וקסרי בת אדום] 
<b>מה</b> שאני מניח עקרון וקסריאה, שהרי עקרון תעקר נראה שהוא מקום שבין עכו ובין אכשף וקורין לו קסריאה, ויהיה זה קסרי בת אדום שתחלתה היתה משל פלשתים והיא הנזכרת מסכת מגלה (ו, א). ועוד נמצא בין יפו ובין אשקלון עיר קורין לו היום עאקר. אבל לפי פשטי הכתובים נראה כי עקרון תעקר הוא הסמוך לאשקלון, ואם כן תהיה קסרי בת אדום בארץ יהודה, שהרי אותו עקרון הוא דרומי מזרחי אל יבנה שהוא ליהודה, ואם קסרי בת אדום היא קסריאה שזכרנו תהיה בארץ אשר שהרי היא צפונית לאכשף שהוא לאשר, ולא יתכן שתהיה בתחום יששכר כי אם תוציא קו ישר מעין גנים אל הים הגדול תהיה קסריאה דרומית לסוף הקו ההוא הנופל בים כארבע שעות, ואם הוא כך קרוב הדבר לומר שקסטרא הוא קסריאה ולזה אמרו במדרש איכה (רבתי א, נב) סביביו צריו כגון קסטרא לחיפה, ועוד היום שם בנין רומי גדול מאד. ובתוספתא מסכת דמאי פרק קמא (פ"א ה"ט) הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי חייב, וזאת שהזכרנו בים (תבוא) [היא] וצפונית ליפו כמו יום. ועל כרחיך קסרי אינה קסריון, וכמו שנראה הענין דסוף מסכת אהלות לקמן. וכן מההיא דפרק הישן (סוכה כז, ב), מעשה ברבי אליעזר ששבת בסוכתו של רבי יוחנן ב"ר אלעאי בקסרי ואמרי לה בקסריון. ושמא בכלם הוא קטריון בטי"ת. איכה רבתי (ד, כד) שישי ושמחי בת אדום זו קסרין ורומי, גם עליך תעבור כוס זו קסרין ורומי, תשכרי ותתערי זו קסרין ורומי. ועקרון מזרחי לים כארבע שעות כמו שזכרנו, הרי שהתוספתא מכרחת היות קסריא אל קסריאה הנזכרת שהיא על הים, והאל יתעלה יאיר עינינו במאור תורתו.
[עוד על הגבול הצפוני] 
<b>מהר</b> ההר זה נטה ונסמן ונלך למזרח נוטים מעט אל הדרום דרך שלשת ימים ונמצא לבא חמת שהזכיר הכתוב. עוד מתארך זה המצר עד שיכלה לחצר עינן, ויהיה חצר עינן הקצה הרביעי והוא צפוני מזרחי, וכתוב (יחזקאל מח, א), מקצה צפונה אל דרך יד חתלון לבא חמת חצר עינן גבול דמשק צפונה אל יד חמת וגומר. וכתב רש"י, זה דמשק במקצוע צפונית מזרחית אצל חצר עינן. אין משיבין את הארי ודבריו ז"ל דברי נביאות, אלא הענין הוא כך כפי מה שאנו רואים, חצר עינן הוא למערב חמת יום נוטה לדרום, וקורין לו חצן אלאקרט והוא על הר בינוני, ודמשק הוא לדרום חמת ביושר כמהלך ארבעה ימים.
<b>ולמען</b> דעת צדקות הנותן יתעלה שמו אגיד לך גם בפעם הזאת המקצועות שהם לצפון, שהדרומיות ידעתם. מהר ההר עד חמת נוציא קו ישר, ויהיה ראשו המערבי נוטה לצפון וראשו המזרחי נוטה לדרום, אחר תוציא קו מחמת אל חצר עינן, ואחר מחצר עינן אל דן שהוא שפם, ויהיה אורך זה הקו כמהלך ארבעה ימים. ואלו השני הקוים הם על זוית נרחבת. וכל מה שהוא למזרח דרום זה המרובע הוא סוריא, ושם חמץ ובעל ביק ודמשק וזולתם. ואם כן יהיה פירוש חצר עינן גבול דמשק צפונה אל יד חמת, כלומר דן יטול מקצה צפוני מחצר עינן שבמקצוע מזרח שהוא בגבול דמשק. ובתורה כתוב (במדבר לד, ט) ויצא הגבול זפרונה והיו תוצאותיו חצר עינן זה יהיה לכם גבול צפון. תרגם רבינו סעדיה ויכרוג אלי זפרון וינתהי אלי חצר עינן הדא יכון לכם חד אל שמאל. ופירוש אנתהי תכלית.
[הגבול המזרחי] 
<b>ומחצר</b> עינן נטה ונלך לאורך המזרח ופנינו לדרום מהלך אלכסוני נוטה למערב מעט עד הגיענו אל שפם, שכן כתוב (שם פסוק י) והתאויתם [לכם] לגבול קדמה מחצר עינן שפמה, ומשפם הולך המצר אל הרבלה למזרח העין והולך לדרום עוד עד הגיע לצד ימה של טבריה למזרחה, שכן כתוב (שם פסוק יא) וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה, והוא ים גנוסר. ומסתברא שאין זה רבלה הנזכרת בספר ירמיה (לט, ה) בענין שכתוב על צדקיהו ויקחו אותו ויעלוהו אל נבוכדנצר מלך בבל רבלתה בארץ חמת. וכתב רש"י ז"ל (יחזקאל יא, י) רבלתה היא אנטוכיא. ורבלה הנזכרת בתורה היא לדרום שפם, וארץ חמת הוא לצפון שפם מזרחית. והנה בבא המצר המזרחי מפסג ויורד מחצר עינן אל מזרח ימה של טבריא יורד עוד לדרום אל הירדן והולך לו עד הגיעו אל הקצה הראשון שהוא ימה של סדום, והוא שכתוב (במדבר לד, יב) והיו תוצאותיו ים המלח.
[ארץ שבעה עממין שהובטחה לאבות] 
<b>אלה</b> גבולי הארץ של שבעה עממין לבד. ואין בכל התורה כלה שבכתב ושבעל פה שיכחיש את זה, ורבותינו ע"ה לא באו להוסיף על אלו הגבולין ולא לגרוע מהם, שהם לא כבשו ולא חלקו, אלא שבאו להגיד ולהודיע מה שכבשו עולי בבל מן הארץ שבתוך אלו המצרנים, שהרי עולי מצרים הדבר מבואר שכבשו הכל מן הקצה אל הקצה.
<b>כתב</b> הרמב"ן ז"ל פרשת ואלה המשפטים (שמות כג, כה), וכתוב ביהושע (יהושע כד, יא) ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי היבוסי ואתן אותם בידכם, וכתיב (שם פסוק יב) ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם, הנשארים בהם, כי אחרי נתני בידכם כל הנזכרים שלחתי הצרעה לגרש הנשארים והנסתרים. עוד כתב ז"ל פרשת ואלה שמות (שמות ג, ח), אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי, יזכור בכאן ששה עממין ויניח השביעי אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה. וכן בפסוק (שמות כג, כג) כי ילך מלאכי לפניך הזכיר אלה הששה, ואולי הוא רמז שאלה כבשו תחלה כי הם נקבצו על יהושע ונתנם יי בידו. ורבותינו ז"ל אמרו (שביעית פ"ו ה"א) הגרגשי פנה ולכך לא נזכר עם הנכרתים שנאמר בהם (שמות כג, כג) והכחדתיו, וכן בכאן ירמוז אל הנלחמים שכבשו. וטעם אל מקום הכנעני, שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר מקומות, לרמוז שירשו אותם ויכריתום וישבו במקומותם, לא שהיו יושבים בקרבם כאבותם.
<b>עוד</b> כתב (הרמב"ן) סדר בא אל פרעה (שמות יג, ה), והיה כי יביאך וגומר אף על פי שלא מנה אלא חמשה עממין כל ז' עממין במשמע, שכלם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות [היתה] שלא נקרא לה אלא כנעני, לשון רש"י. ובאמת שהם בכלל כנעני שהם בניו כלם ולפיכך כשאמר והיה כי יביאך יכלול את כלם, וכן אמר הכתוב בכל מקום ארץ כנען. ודעת רבותינו שארץ חמשה עממין הללו זבת חלב ודבש, ולא היה כן בארץ השנים הנשארים, ולכך יבשרם בארץ הזאת וכדאיתא בספרי לענין בכורים (תבא ש) וכן במכילתא בפרשת בא (ריש פרק יז). עוד שנו בספרי (שופטים קסד) ונחלה לא יהיה לו (דברים יח, ב) זו נחלת חמשה עממין, בקרב אחיו זו נחלת שני עממין. הרי שהפרישו בפני עצמן חמשה עממין הללו לפי שהוא עקר הדבר שבה הבטיחם שהיא זבת חלב ודבש. והגרגשי לא נזכר בתורה רק בפסוק (דברים ז, א) ונשל גוים רבים מפניך, ולכך אמר רבים. וכן כתוב (דברים כ, יז) החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפריזי החוי והיבוסי, ולא הזכיר הגרגשי ירמוז כי לא יבא עמהם למלחמה ויפנה מפניהם, עד כאן הרמב"ן.
<b>ובעזרא</b> בפירוש, שכבשו הכל שנאמר (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני החתי האמורי והפריזי והיבוסי והגרגשי לתת לזרעו ותקם את דבריך כי צדיק אתה. וכתוב (נחמיה ט, כד - כה) ויבואו הבנים וירשו את הארץ ותכנע לפניהם את יושבי הארץ הכנענים ותתנם בידם ואת מלכיהם ואת עממי הארץ לעשות בהם כרצונם, וילכדו ערים בצורות ואדמה שמנה. ועל ארץ אשר כתוב בתורה (בראשית מט, כ) מאשר שמנה לחמו, מזה נאמר שארצו מאותם החמשה עממין שארצם זבת חלב ודבש. הרי שעזרא ע"ה הזכיר בכבוש הראשון גם הגרגשי. והחוי אין ספק שהיה בכבושו שהרי ארץ שכם מן החוי היה, וכן הגבעונים מן החוי. וכמו שהוא בענין אמרם ז"ל מסכת סוטה (לג, ב) על שכם, בארץ הכנעני והלא בארץ החוי הוא. ומיהו הא כתיב (בראשית יב, ו) עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ.
[כיבוש עולי מצרים] 
<b>ואמנם</b> בימי יהושע לא כבשו הכל שכן כתיב (יהושע יג, א) ויהושע זקן בא בימים וגומר, ואומר (שם) זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב, חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי. והארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבא חמת. ופירש רש"י ז"ל, מתימן, פסוק ראשון מנה מצר הדרומי מן המזרח למערב וזה מונה רוחב אותו המקצוע הנותר ליכבש כמה הוא מן הדרום לצפון, מתימן כל ארץ הכנעני ומערה וגו'. ובמצר המזרח נשאר לכבוש במקצוע הצפון כל הלבנון מבעל גד שהוא בסוף הכבוש עד סוף המצר של צפון ארץ ישראל, וברוחב מן המזרח למערב עד לבא חמת, זהו כל מצר הצפוני שלבא חמת במקצוע צפונית מזרחית באלה מסעי, עד כאן.
<b>עוד</b> כתב (רש"י) ז"ל למטה מזה (יהושע יח, ה), יהודה יעמוד על גבולו מנגב ארץ ישראל ששם נפל גורלו כל המצר הדרומי. ובית יוסף מצפון, צפוני ממה שנכבש כבר, ועוד יש הרבה לכבוש צד המצר מבעל גד עד לבא חמת שהוא אצל הר ההר במצר צפונה. והשבעה שבטים יחלקו אותה. וכן עשו שכבשוה כולה בימים ההם לגבולותיה הנזכרים באלה מסעי. ולזה הנביא בהוכיחם מזכיר אותם הגבולים בדברי עמוס (ו, יד) ולחצו אתכם מלבא חמת עד נחל הערבה, פירש רש"י ז"ל מלבא חמת [שהוא במקצוע צפוני של ארץ ישראל], עד נחל הערבה, נחל מצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית, עד כאן. ובספר יחזקאל (כה, טז) כתב ז"ל, חוף הים, הם הפלשתים שיושבין במקצוע דרומית מערבית של גבול ארץ ישראל על הים האחרון. ומסכת תענית (י, א) ר"ג אומר בשבעה בו ט"ו [יום] אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. ופרק אלו מציאות (ב"מ כח, א) מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא דכתיב (מלכים א ד, כ) כחול אשר על שפת הים בעי כולי האי. ואמרינן מסכת סוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון (לד, א) עודן בירדן אמר להם יהושע דעו שעל כן אתם עוברים את הירדן על מנת שאתם תורישו את כל יושבי הארץ, שנאמר (במדבר לג, נה) ואם לא תורישו את כל יושבי הארץ וגומר, וכתיב (שם פסוק נו) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, אם אתם שומעין מוטב ואם לאו באים המים ושוטפים אותיכם, מאי אותיכם אותי ואתכם. והנה זמן כבוש יהושע חמש שנים, שכן כתוב (יהושע יד, י) ועתה הנה החיה יי אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר יי את הדבר הזה אל משה, והשליחות היה שנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים. ושאר הכבוש היו שתי שנים שכן אמרו ז"ל (כתובות כה, א. זבחים קיח, ב) שבע שכבשו ושבע שחלקו.
<b>והכתוב</b> מעיד שכבשו הכל בזמן המלכים שכן כתוב (מלכים א ח, סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים. וכן תמצא בדברי הרמב"ן ז"ל במה שכתב (בראשית כט, ב), כי מן הבאר ההיא ירמוז לבית המקדש, ושלשה עדרי צאן עולי שלשה רגלים, ישקו העדרים כי מציון תצא תורה ודבר יי מירושלם, ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים. וכמה כיוצא בזה. וכן רבותינו ז"ל הזכירו הענין כך כלומר שכבוש עולי מצרים היה מהר ההר עד נחל מצרים.
[כיבוש עו"מ ועו"ב וחילוקי דינים בהם בשביעית וחלה] 
<b>גרסינן</b> ריש פרק ו' מסכת שביעית, שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנס נאכל ולא נעבד, מן הנהר ומאמנס ולפנים נאכל ונעבד. ומסכת חלה פרק בתרא (פ"ד מ"ח), רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת, מכזיב ועד הנהר ועד אמנס שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, מהנהר ומאמנס ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן, של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. על ההיא דמסכת שביעית פירש הר"ם ז"ל, יש מי שקורא אמנס והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס, וענין לא נאכל ולא נעבד שאסור לנו עבודת הארץ ההיא ואם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, ושאמר נאכל אבל לא נעבד ר"ל שאין מותר עבודתה ואם נעבדה יהיה כל הצומח בה נאכל בקדושת שביעית, ושאמר נאכל ונעבד שמותרת עבודתה בשביעית והצומח בה יאכל בלא קדושת שביעית אלא כפירות כל שנה. ומה שפירש ז"ל על ההיא דמסכת חלה, שלש ארצות לחלה, עניינו לשלשה חלקים תחלק הארץ לענין חלה, ארץ ישראל כלה וגבולה עד כזיב, והיא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כמו שהתבאר פרק ו' משביעית, והיא הארץ שנתקדשה קדושה שניה בעליית עזרא היא חייבת בחלה אחת ותנתן לכהן, ומכזיב עד הנהר עד אמנס והיא ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא התקדשה בימי עזרא אבל נשארו שם הגוים שוכנים, היא חייבת שתי חלות אחת של תורה ואחת של סופרים, ומהנהר ומאמנוס ולפנים ר"ל שאר הארץ כלה שהיא ארץ העמים והיא חוצה לארץ ושכנו בה ישראל אחר גלותם מארצם ארץ הצבי, יתחייב בה גם כן שתי חלות אבל שתיהן מדרבנן, עד כאן. ובחבור הלכות תרומות פרק א' (ה"ח) פירש לנו ז"ל אמנה ונהר, שאמר, ומכזיב ולחוץ ועד אמנה והוא סמנוס ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בו.
<b>מדרש</b> חזית (שיר השירים רבה ד, ח) תשורי מראש אמנה, רבי חונא בשם רבי יוסטא בשם רבי שונם, עתידות הגליות מגיעות עד טורי אמנוס ואומרות שירה. (שבעה אחרים נטלו אחר מות יהושע).
<b>נמצא</b> שעולי מצרים החזיקו כל גבולי ארץ ישראל הנזכרים בתורה פרשת אלה מסעי באורך כלומר מדרום לצפון, שתחלה היה כבוש הדרום. ואמנה הוא הר ההר כלומר טורי סמנוס, והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים ומכזיב ולצפון עד הר ההר, ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג. וזה שאותה של מסכת חלה שאומר מכזיב ועד הנהר רוצה לומר שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שהם מכזיב ועד אמנס כלומר שהם מכבוש עולי מצרים לבד כענין בית שאן וחביריו, שתי חלות. מהנהר ולדרום ומאמנס ולצפון שתי חלות.
<b>גרסינן</b> במסכת גיטין פ"ק (ח, א) ואם שכבר זכרנוה, איזהו ארץ ישראל ואיזהו חוצה לארץ, כל ששופע ויורד מטורי סמנוס ולפנים ארץ ישראל, מטורי סמנוס ולחוץ חוצה לארץ, והנסין שבים רואין אותם כאלו חוט מתוח עליהן מטורי סמנוס ועד נחל מצרים, מן החוט ולפנים ארץ ישראל, מן החוט ולחוץ חוצה לארץ, רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר (במדבר לד, ו) וגבול ים.
<b>אמנם</b> בגבולי התורה שברוחב הארץ כלומר ממערב למזרח שבצד הצפון פשיטא שלא כבשו הכל בימי דוד המלך, שהרי מפני מה שנשאר לכבוש ולא כבשו דוד אלא שקפץ אל ארם נהרים ואל ארם צובא והניח לכבוש תשלום גבולי הארץ הוא שירד כבושו ממעלת ארץ ישראל לגמרי. ומיהו האורך מקרן מזרחי צפוני נראה שכבשו שהרי כתוב בדברי הימים (א יג, ה) ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים וגומר, ואולי נשאר לכבוש אז ארץ הערקי והסיני שהם סמוך להר ההר כלומר לטורי סמנוס שהוא קצה ארץ ישראל מערבי צפוני.
<b>[וזה</b> שהרי סוריא הוא לצד מזרח צפון ארץ ישראל וכמו שזכרנו למעלה בדמשק וזולתו, וכן ארם צובא שהוא חלב הנו מזרחי לחמת כשלשה ימים נוטה מעט לצפון וביניהם שתי עיירות נקראים בערבי אל מערה וסרמין וזולתם, ואל מערה הנזכרת אולי היא המערה אשר לצידונים. ואם כן יצא דוד לכבוש הנשאר מן הארץ לצד צפון והתחיל בקרן מזרחי צפוני ואחר כך נתפשט אל המזרח והניח מה שלצד הר ההר.
<b>וכתב</b> רש"י ז"ל פרשת ראה אנכי (דברים יב, יא) אשר הניס /הניח/ יי לנסות בם את ישראל, ואין זה אלא בימי דוד. ונראה שדמשק הוא מכבוש דוד ע"ה שכן כתוב (שמואל ב ח, ו) וישם דוד נצבים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה. ואמרינן סוף פרק משוח מלחמה (סוטה מד, ב), אמר רבא מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת בית דוד לרווחה דברי הכל רשות].
<b>וממה</b> שכתבנו יתבאר שארם שראשו דמשק הוא חוץ למצרני ארץ ישראל המזרחיים. וכתוב (מלכים ב, יד, כח) ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל הלא הם כתובים וכו', ודמשק היא במקצוע מזרחי צפוני לארץ כנען. וכן כתוב (שם פסוק כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה וכו'. ופירוש השיב מיד מלכי ארם. וכן לשלמה בעלת ותדמור (מלכים א ט, יח) והוא לדרום דמשק. בראשית רבה פרשת וירא (שרה) (נו, יא) וירש זרעך את שער אויביו זה תדמור. איכה רבתי (ב, ד) רבי אומר אשרי אדם שהוא זוכה לראות במפלתה של תדמור, למה שהעמידה קשטים לחרבן בית המקדש, שמונים אלף לחרבן ראשון ושמונים אלף לחרבן שני. וגבי שלמה נמצא (מלכים א ט, כ - כא) כל העם הנותר מן האמורי החתי והפרזי החוי והיבוסי וכו' ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה.
[דין שבעת עממין] 
<b>מסכת</b> יבמות פרק (קמא) [שני] (כג, א) ההוא בשבעה עממין כתיב. ומקשו התוספות, והיאך כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור והא כתיב לא תכרות להם ברית, ולרבנן לא איירי אלא בשבעה עממין. ומתרצין דלא אסרה תורה אלא כורת לעבודה זרה דכתיב (שמות כג, לב) להם ולאלהיהם ברית, אי נמי חירם גר תושב הוה. כתב הרב בעל הלכות גדולות בהלכות נחלות, שבעה גוים דאשלימו קמי כבוש הארץ שרי למיעל בקהלא דישראל. וכי אסר רחמנא שבעה גוים [דאיתנהו] בארץ ישראל אבל דשרו בחוצה לארץ לא אסר רחמנא. ועל שבעה גוים דלא עיילי בקהל ואף על גב דמיתגיירי בלא תתחתן בם (דברים ז, ג) קיימין, דקאמרינן (יבמות עו, א) הדר אמר רבא בגיותן לית להו חתנות זנות בעלמא הוא, ניתגירו אית להן חתנות, ואסור לאתחתוני בהו. ואי קשיא לך רחב הזונה דאיתגירה ונסבה יהושע, דוסתקיתא הות ולא משבעה גוים הות.
<b>ואם</b> כן צור מארץ שבעה עממין הוא. תנחומא פרשת אלה מסעי, כי אתם באים אל ארץ כנען, ארץ של פרקמטיא ארץ שבה סחורה כד"א (ישעיה כג, ח) אשר סוחריה שרים וכו', וזה על צור המעטירה הוא דכתוב. ומה שלא כבשו בימי דוד כבר יצא ממה שאמרנו שהוא משפם ולמזרח, ושמא לזה הוא שפירש הר"מ ז"ל מסכת גיטין מרקם למזרח, למזרח ארץ ישראל. אבל מדן ועד באר שבע לא הניחו כלל אז אם לא חמש סרני פלשתים שהם על שפת הים.
[חילוק בין כיבוש עו"מ לכיבוש עו"ב] 
<b>וכבר</b> זכרנו במה שקדם שכבוש עולי בבל לא היה רק חזקה והמלחמה מעוטה, אבל כבוש עולי מצרים פשוט הוא שעם שהיה להם עזר אלהי היו עדיין המלחמות חזקות, ולזה הוא שהתירה להם התורה דבר האסור כאמרם פרק הכל שוחטין (חולין יז, א) ובתים מלאים כל טוב (דברים ו, יא) אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב קתלי דחזירי. קותלי נראה דמטוב קא דריש, והכי אמרינן במסכת מגלה פרק קמא (יג, א) וישנה ואת נערותיה לטוב (אסתר ב, ט) שרצו להאכילה קתלי דחזירי. ומה שאמרו ז"ל קותלי דחזירי כלומר שהותר להם דבר האסור בשעת הכבוש אם היה נמצא אצלם מוכן ולא יתבטלו מכבושם להכנה אחרת, ואחר הכבוש חזר הדבר לאסורו. ומסתברא דנהי דדבר אסור הנמצא בשלל הגוים הוא שהתירה להם התורה מיהו בשר נחירה [דידהו] לא אשתרי להו, ולא איפשיט בעיא דרבי ירמיה (חולין יז, א), וכן נמי כתב רבינו האי ז"ל. ושמא מזה הטעם הוא שהתירו חכמים ז"ל ארבעה דברים דאמרינן מסכת ערובין סוף פרק קמא (יז, א) ארבעה דברים פטורין במחנה, מביאין עצים מכל מקום, כלומר אפילו כרתו אותם בעליהם ועשאום חבילה אין בהם משום גזל. ופטורין מרחיצת ידים, כלומר ממים ראשונים דאלו מהאחרונים חייבין. ומדמאי, כלומר שמאכילין אותם דמאי. ומלערב, כלומר שפטורין מלערב מאהל לאהל כענין ערובי חצרות, אבל ערובי תחומין חייבין.
[רקם קדש ואשקלון] 
<b>על</b> מה ששנינו (גיטין ב, א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר אף המביא מרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר אפילו מכפר לודין ללוד וכו', רבי יהודה אומר מרקם למזרח ורקם כמזרח מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום מעכו לצפון ועכו כצפון. פרש"י ז"ל, מרקם ועד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים. ואם כן הרוחב במקום ההוא הוא מרקם שבמזרח ארץ ישראל עד הים הגדול, וכן כתב נמי הר"ם ז"ל בחבור (הל' תרומות פ"א ה"ז). ופירוש רקם קדש. וקדש זה הוא קדש שבהר נפתלי, דרומי לשפם כחצי יום, והוא מערי המקלט. ומסתברא שרקם זאת המשנה אינו זה הרקם, לפי שרקם המשנה הוא בחוצה לארץ שהרי יש לה מדרגות, ת"ק אומר שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ופירש רש"י ז"ל שכל חוצה לארץ קרי מדינת הים לבר מבבל, ובא ר"ג והחמיר יותר אף המביא מן הרקם ומן החגר, ובא רבי אליעזר והחמיר יותר אף מכפר לודין ללוד. ובגמרא (גיטין ד, א) יהיב טעמא, רבה מתרץ לטעמיה דכולי עלמא לפי שאין בקיאין לשמה והכא ת"ק סבר הני כיון דסמוכות מגמר גמירי כלומר רקם שסמוך לארץ ישראל אבל מ"מ הוא חוצה לארץ, ואתא ר"ג למימר מובלעות גמירי, כלומר כפר לודין מפני שהוא נבלע בתחום ארץ ישראל, אבל סמוכות כגון רקם, כלומר כיון שהוא חוצה לארץ אף על פי שהם סמוכות, לא גמירי, ואתא רבי אליעזר למימר מובלעות נמי לא שנא כדי שלא תחלק במדינת הים, ולרבא דמתרץ לטעמיה אתי נמי שפיר. ומיהו יש תמה שהרי כאן מנה בסמוכות רקם וחגר וה"ה כל אותם שהזכיר רבי יהודה שבא לסייע לר"ג ואם כן יהיו בסמוכות אשקלון, והתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א) מונה אשקלון במובלעות דאמרינן התם עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה. להכי אית למימר שמה שהוא מובלע בארץ ישראל הוא בתחום ארץ ישראל.
[כפר סיסאי וציפורי] 
<b>תוספתא</b> מסכת גיטין (פ"א ה"ז) מעשה באחד מכפר סמי שהביא לפני רבי ישמעאל גט אשה, אמר ליה רבי ישמעאל מאין אתה. אמר ליה מכפר סמי תחומה של ארץ ישראל קרובה לצפורי יתר מעכו. ולשון הגמרא (גיטין ו, א) מעשה באחד שהביא גט לפני רבי ישמעאל, אמר ליה מהיכן אתה, אמר ליה מכפר סיסאי, אמר ליה צריך אתה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אמר ליה והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לצפורי יותר מעכו. אם כן נראה שכפר סיסאי הוא כפר סמי. זה הכפר חפשתי אותו ומצאתיו לצפון שזור כמו שעה, ומעכו אל שזור למזרח כמו חצי היום ביושר, ומשזור לטבריה כשלש שעות. באיכה רבתי (א, נב), סביביו צריו כגון חלמיש לנויי סוסיותא לטבריה קסטרא לחייפה יריחו לנוערך לוד לאונו. ופרק עשרה יוחסין (קידושין עב, ב) כגון הזמניא לפום נהרא. וכבר ידעת כי צפורי דרומי לעכו כמו ח' שעות ומשזור לצפורי לדרום פחות מחצי יום, אם כן כפר סמי קרוב לצפורי יותר מעכו וקורין לו היום כפר סמאיע, ויהיה פירוש יותר מעכו כלומר שכפר סמי קרוב לצפורי יותר ממה שהוא מעכו או יותר ממה שעכו קרוב לצפורי. וכן כפר (כמר) [צמר] הנזכר בתוספתא (שביעית פ"ד ה"ה) בתחום סוסיתא זכרנוהו פרק ה', הוא לצפון עכו כמו חצי שעה וקורין לו צומריא והיא סמוכה לים כמרוצת הסוס.
[עוד על רקם - קדש] 
<b>ובעלי</b> התוספות ז"ל הקשו למה לא שנאה המשנה המביא גט מחוצה לארץ בפירוש, ותרצו שאם אמר מחוצה לארץ הוי משמע אשאר עיירות הסמוכות לארץ ישראל, תנא מדינת הים דמשמע מקום רחוק לאפוקי רקם וחגר שהם קרובים לארץ ישראל. מכל מקום מדקתני אף המביא מן הרקם ומן החגר משמע שהוא מחוצה לארץ כמו מדינת הים לת"ק וכפר לודין לרבי אליעזר, אם כן זה קדש בגליל, ועל כרחין יש לנו לומר דרקם דמתני' הוא רקם דחוצה לארץ אלא שהוא קרוב לה לא כקרוב כפר לודין ללוד. וכן בבראשית רבה מוכח דטובא קדש הוו וכן גם כן מוכיח המקרא. ויש לנו לומר שהוא מזרחי דרומי לשפם, שאם היה צפוני אליו היה נכנס תוך מצרני ארץ ישראל (של תורה) הצפוני, ההולך מהר ההר לחצר עינן ואז היה בארץ ישראל, אלא על כרחין כדאמרנא. ואם כן יפול בארץ הגולן כי הוא באותו הצד, אי נמי הוא רקם והוא קדש בגליל, ולמתני' דלכאורה קרי ליה חוצה לארץ ואף על פי שהוא בתוך הארץ שמא לא היה מכבוש שני.
[גבולות עו"מ ועו"ב וחילוקי דיניהם] 
<b>רבותינו</b> ז"ל לא שנו ולא החליפו כלל כלל חלילה הגבולין הנזכרים בתורה, גם מה שמנה התורה בארץ ישראל לא באו הם וגרעוהו, שדרכם להוסיף גדרים וסייגים לא לעשות מקדש חול ומארץ ישראל חוצה לארץ מה שלא עשה הכתוב ולא צוה, אלא שהודיעו מה שכבשו אלו ומה שכבשו אלו כדלעיל. אלא שנראה שכונתם ז"ל הוא שיש להם חלוק בין מצווה ועושה דאוריתא למצווה ועושה דרבנן, וכמו שהתבאר במה שקדם. שאם לא היה כן לא החליפו הנקודות בהרבה מקומות. ויש לומר שלזה היה מקובל בכך ולזה בכך, כמו שתראה בענין בתי ערי חומה סוף מסכת ערכין (לב, א) שהוא לפי המסורת. וכן הורו בזה באמרם ז"ל מסכת מגלה (ו, א) ולמה נקרא שמה טבריה שיושבת בטבורה של ארץ ישראל שהרי מטבריה אל נחל מצרים הוא כמו מטבריה אל הר ההר בקירוב, ולא תוכל לכוון זה אלא כך לעולם שהרי מטבריה אל דן כמו יום אחד ומטבריה אל באר שבע כארבעה ימים, עכו מכוון כנגד טבריה זה במזרח וזה במערב ביניהם כמו יום אחד, ואינו הפרש מורגש במה שיש מעכו לנחל מצרים ובין מה שיש מעכו והר ההר דרך שפת הים.
<b>ונאמר</b> גבולי התורה וקצוותיה, ים המלח לבא חמת, וחצר עינן, הר ההר, נחל מצרים, אלו הם קצוות כבוש עולי מצרים, וכבר הזכרנו שגבולי התורה הם עצמם ארץ ישראל. ושל עולי בבל, נחל מצרים, כזיב, וזה לפי משנת שביעית (פ"ו מ"א). אבל לפי מסכת גיטין (ב, א) והתוספתא משביעית (פ"ד ה"ד וה"ה) קצוות עולי בבל רקם אשקלון והם זויות הקוטר האלכסוני, ומרקם לעכו. ומסכת גיטין לא הזכיר הזוית הדרומי מזרחי אולי לפרסומו שהוא ים המלח. והכתוב מזכיר תמיד מדן ועד באר שבע (שמואל א ג, כ), וכן מזכיר הכתוב (מלכים ב כג, ח) מגבע ועד באר שבע, וגבע הוא סמוך לדן וקורין לו גבע. ומה שאמר הכתוב (דברים יא, כד) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם דרשוהו ז"ל בספרי, וזכרנוהו ריש פרק י"ג.
<b>אחר</b> שהתבאר זה, אין צריך להזכיר קצת המקומות שהם בתוך מצרני ארץ ישראל ואפילו מאותם שהם בגבולים של כבוש שני כבית שאן וזולתו, למה יצאו מחיוב תורה בענין מעשרות ושביעית. שהדבר פשוט בהם שהוא מפני שלא כבשום עולי בבל לא לגרעון קדושה וכמו שזכרנו. ולזה תמצא סוף פרק מי שאחזו (גיטין עו, ב) כי הוו מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ. כלומר שהעיירות והמקומות שלא הוחזק אצלם מכבוש שני קוראים להם חוצה לארץ לפי שהם בחיוב המתנות מדאוריתא כחוצה לארץ, ואף על פי שעכו מכבוש שני הוה, וכמו שכתבו בעלי התוספות ז"ל ריש גיטין (ב, א). תוספתא מסכת דמאי פרק קמא (ה"ד), חזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע שהוא פטור, חזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע שהוא חייב. הרי לך זאת התוספתא על פי מבוקשנו בשלמות, שאם לא היה כן אנה ארץ ישראל מכבוש שני שתהיה פטורה ואנה חוצה לארץ שתהיה חייבת, שזה מחיוב תורה קאמר, דאלו מחיוב דרבנן הרי כמה ארצות מחוצה לארץ חייבות וכמו שזכרנו סוף פרק עשירי. ועוד מה ענין לחזקה שהגבולים נודעים, אם שתרצה גבולי התורה ואם שתרצה גבולי חכמים, אלא כדאמרינן לפי הקבלה. וכן ממאי דאמרינן בההיא פרקא (תוספתא דמאי פ"א ה"ח) רבי יהודה אומר חמרת היורדת לכזיב חייב[ת] מפני שחזקתה מן הגליל, וחכמים אומרים הרי היא בחזקתה פטורה עד שתודע מהיכן היא. כלומר עד שיודע אם היא מן הגליל שהוא לדרום וגם מכבוש שני או היא מכזיב ולצפון שהוא מכבוש ראשון. ועוד תניא (שם ה"ט), הלוקח מן הספינה ביפו ומן הספינה בקסרי חייב. וזה מפני שלא יפול בהם ספק שהרי הם בגבולי כבוש שני באמצע ואין בזה חולק. אבל צור וצידון וכזיב שהם בקצה גבול כבוש שני אפשר שיהיו אותם הפירות מראשון או משני מהאי גיסא או מהאי גיסא, וזהו [עד] שתודע מהיכן היא כלומר מאיזה צד הם, וחיוב רבי יהודה על כרחין דאוריתא הוא מפני שחזקתו מן הגליל, וחכמים אינם חולקים עמו בזה דאלו מדרבנן הרי כזיב שלא החזיקו בה והייתה חייבת וכמעשה שהבאנו פרק מ' ואין אותו חיוב אלא מדבריהם. אם כן מן המבואר שכל מה שלא החזיקו בכבוש שני ממה שהיה מכבוש ראשון שחייב מדבריהם לחוד, וכן כל מה שהוא מכבוש שני שהוא עד כזיב ולא עד בכלל שהוא חייב מן התורה. וגם יתבאר מזה שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב מוחזק שהחזיק בו עזרא, שהרי אמרו חייב שחזקתו מן הגליל אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחום כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז"ל (חולין ו, ב. ז, א וירושלמי דמאי פ"ב ה"א), גם בזה דברנו פרק ה', עם שאין זה אצלי ראיה גמורה שהרי אמרו (חולין ז, א וחגיגה ג, ב) הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והאי מדרום כזיב ולהלן קא מיירי. וגם מצד אחר הוא ראיה שהרי המקומות הנזכרים שהתירו היו אסורים תחלה וזה מאותה חזקה ר"ל שהיו מוחזקים שהוחזקו בשניה, ואותם שהזכרנו פרק ח' יש לומר שהם נתקדשו תחלה לזולתם.
[על עכו] 
<b>הנך</b> רואה שחכמים ז"ל עושים עכו ארץ ישראל כאמרם סוף מסכת כתובות (קיב, א), רבי אבא מנשק כיפי דעכו, רבי חנינא מתקין מתקליה, רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא, רבי חייא בר אבא מיגנדר בעפרא, אמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים קב, טו). פירש רש"י ז"ל, מנשק אלמוגים של עץ, שהיה מארץ ישראל משום חביבותא דארץ ישראל. ל"א כיפי סלעים. מתקין וכו', כלומר משוה גומות הקרקע וגבשושית מרוב חיבה. וי"מ מתקל מתקליה כלומר היה מנסה משקל האבנים משום ארץ אשר אבניה ברזל (דברים ח, ט). משמשא, בימות החמה. מטולא, בימות הגשמים, [כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל. מיגנדר מתעגל]. תוספתא מסכת שביעית פ"ה (ה"ב) אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ, אמר רשב"ג אני ראיתי את שמעון בן כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו ואמר זה בידי מקלקיא וגזרו עלי שאשתהו בספינה, הרי שעשו ז"ל עכו בפירוש ארץ ישראל, ופרק (השולח) [המביא] גט (גיטין ח, א) אמרינן, עכו כארץ ישראל לגיטין, לגיטין אין לעבדים לא, ולא נתנה תורה לחצאין אלא כדאמרנא. ועל דרך זה שם הירושלמי (גיטין פ"א ה"ב) חלוק בעכו עצמה. ועוד שכזיב שהוא קצה כבוש שני הדרומי הוא לצפון עכו כמו יום וכמו שנבאר בג"ה.
[על בית שאן וקסרי] 
<b>וכן</b> רבי שהתיר בית שאן (חולין ו, ב) וליכא מאן דאמר לאו ארץ ישראל היא. וכן בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) קסרי וחבריו הנזכרים פרק ה'. וכן אשקלון פטורה גם כן מטעם שפטרו בית שאן וכמו שכתבו התוספות ריש גיטין (ב, א ד"ה ואשקלון) ובית שאן מכבוש עולי מצרים היה לבד. אם כן ילמד סתום מן המפורש, כל אלו המקומות הם בתוך מצרני התורה של עולי בבל אלא בית שאן לא כבשוה עולי בבל והתירוה אף אני אביא אשקלון קסרי בית גוברין וכפרצמא. אשקלון אמרו עליו בפירוש שאין בו משום ארץ העמים אף אני אביא דכותיה, אם כן יהיה כלם בתוך מצרני ארץ ישראל ומכבוש עולי מצרים לחוד ואין בהם משום ארץ העמים. והיכא איתמר הא דאשקלון בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"א), עיירות המובלעות בארץ ישראל כגון סוסיתא וחברותיה אשקלון וחברותיה אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. וקודם שהתירם רבי נהגו אבותינו בו איסור כמו שקדם, וזה אפילו בפירות הגוי.
[עוד על קסרי] 
<b>אמרינן</b> בתוספתא מסכת אהלות פרק (י"ז) [י"ח] (ה"ט) העיד רבי יהודה בן יעקב מבית גוברין ויעקב בן יצחק מבית גופנין על קסרין שהחזיקו בה ישראל מעולם והתירוה שלא במנין. אמר רבי חזקיה אותה שנה שביעית היתה והלכו גוים לקרקסיות שלהם והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום, בחזירתן אמרו בואו ונלך אצל החכמים שמא התירו להם חזירין, אמר רבי (זריקא) בחמישית באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים והתירוה שהיו הכל נכנסין לתוכה. פירש הר' שמשון [אהלות פרק יח משנה ט] ז"ל שהחזיקו בו מעולם, שהיתה של ארץ ישראל. וחייבת, במעשר ושביעית. והתירוה, פי' שלא במנין מעצמן התחילו לנהוג בה היתר (מפטרה) [ולפטרה] ממעשר ושביעית אף על פי שלא נמנו חכמים להתירה במנין ובזזום, ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור. בחמישית באדר השני, בשנה החמישית של שמטה. נכנסין לתוכה, ואין בה טומאה משום ארץ העמים. וכל אלו אף על פי שפטורים מהמתנות בקדושתן הם. זה המעשה היה באלו הזקנים על קסרין כמו שהיה מעשה דרבי על בית שאן בשוה. וזה שקודם לכן הוחזקו בה ישראל מעולם בחיוב המתנות ואחר כך באו אלו הזקנים ובדקו וחפשו עליו ומצאו שלא החזיקו בו עולי בבל והתירוהו מאותה שעה ואילך וכן דרבי, [הרי] שאפילו בפירות שביעית של גוי היו נוהגין בו איסור קודם לכן. וזהו שאמרו שם (תוספתא אהלות פי"ח ה"י), מעשה ברבי ורבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אליעזר הקפר ששבתו בחנותו של [פיי] בלוד והיה רבי פנחס בן יאיר יושב. אמרו לו מה אתם בה וכו'. אמרו לו אם כן בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות. ולא נמנה עמהם רבי ישמעאל בר' יוסי. כשיצא אמרו ליה רבי מפני מה לא נמנית עמנו. אמר ליה על טמאה שטימאתי טיהרתי, ולא על מעשרות מתירא אני מב"ד הגדול שמא יריצו את ראשי. פי' רבינו שמשון ז"ל (אהלות פרק יח משנה ט) אמרו לו, אם כן שאתה מעיד שהיא מחוצה לארץ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות. ולא נמנה עמהם על המעשרות שהיה מתירא מפני גדולי הדור, אבל על הטהרה נמנה וסמך על עדות של רבי פנחס בן יאיר שאין בה טומאה עד שישהה הגוי במדור ארבעים יום שהם ימי יצירת הולד ושמא קבר שם נפל, והיינו דקאמר להו על שטמאתי טהרתי כלומר על מה שהחזקתי בו טומאה כל ימי אני נמנה לטהר ולא אני נמנה לפטור מן המעשר, עד כאן.
<b>גרסינן</b> מסכת אהלות בסופה (פי"ח מ"ז ומ"ט), מדורות הגוים טמאים מזרח קסרין ומערב (קיסריון) [קסרין] וקבורת מזרח עכו היה ספק וטהרוהו חכמים. והתר ופיטור הנאמר באלו המקומות הוא מחיוב מעשרות ושביעית. והנה מצאתי בספר מוגה מאד ומערב קטריון ואם כן הוא צפרי, וכן במשניות הר"מ ז"ל מצאתי קטריון בטי"ת לא בסמ"ך. גרסינן בספרי (ריש פרשת דברים) פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וכו' (דברים א, ז) ובחוף הים זה אשקלון ועזה וקסרין. פירש רש"י ז"ל, בערבה, הוא מישור של יער. ורבינו סעדיה ז"ל תרגם, אל גזר בהר זה הר המלך. והוא בהרי אפרים בשפלה זו. שפלת דרום קיסרי ידוע הוא שהיה מקום חכמים כאמרם (יומא עח, א; סוכה ח, א ועוד) רבנן דקסרי. ונראה דרבי אבהו היה ב"ד יפה של קסרי כר' יוסי דצפורי דאמרינן פרק אלו מגלחין (מועד קטן כה, ב), כי נח נפשיה דרבי אבהו נחות עמודי דקסרי דמעי דרבי יוסי שפוך כרבי דצפורי. כלומר זה בקסרי כזה בצפורי. ואמרינן (ראש השנה לד, א), אתקין רבי אבהו בקיסרי תקיעה שלשה שברים תרועה ותקיעה.
[עכו והרצועה הסמוכה לה] 
<b>ומה</b> שאמרו ז"ל מסכת גיטין פרק קמא (ז, ב), למימר דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא, ורמינהו היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטרוה מן המעשרות מן השביעית וכו' ועד היכן עד כזיב, אלמא עכו לצפונה דארץ ישראל קיימא. אמר אביי רצועה נפקא. בפירוש רצועה נפקא נתחלפו בה רש"י ז"ל והר"ם ז"ל, שרש"י ז"ל פירש שרצועה קצרה יוצאה מעכו והיא רצועה מארץ ישראל הולכת לכזיב, ואם כן יהיה צדדיה חוצה לארץ. ולר"מ ז"ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים שפירש הפך זה שארץ ישראל הולך כלה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמים הולכת עד עכו וכל צדדיה הם ארץ ישראל. התוספתא מסכת אהלות פרק בתרא (פי"ח ה"ח) אומר הפך גמרין, ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וכו'. ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית, ועכו מכבוש עולי בבל הוה וכמו שהתבאר וכמו שהיו אושא ושפרעם הסמוכים לו. והר"ם ז"ל כתב בהלכות תרומה פרק א' (ה"ט) עכו חוצה לארץ כאשקלון וכן תחומי ארץ ישראל. ויש לומר שאין זה אלא לענין חיוב המתנות דאוריתא.
[כזיב וסולמא צור] 
<b>הוצרכנו</b> לחפש על מקום כזיב אנה הוא מפני שהוא גבול צפוני לכבוש שני. ובאמת כי על פי הסברא ממעשה דיהודה בן יעקב (בראשית לח, א - יג) נראה שהוא סמוך לתמנת ועדולם, כי עסקו היה אז בארץ ההיא, ותמנת ועדולם נודעים אצלנו ומפורסמים שהם לדרום צור המעטירה לכמו חצי יום עם שהם נוטים למזרח בהיותם על ראשי ההרים הגבוהים. והנה צרפתה אשר לצידון (מלכים א יז, ט) בדרך שבין צידון לצור למערב הדרך וקורין לו צרפאן והוא על שפת הים קרוב לצידון אבל [נדע] מקומו בכיון מההיא דפרק הדר (עירובין סד, ב) ומן התוספתא מסכת פסחים פ"ב (ה"ט) דאמרינן התם, מעשה בר"ג שהיה מהלך מעכו לכזיב וכו', הגיע לכזיב ובא אחד ושאל לו את נדרו. אמר לזה שעמו כלום שתינו רביעית יין האטלקי. אמר ליה הן. אמר ליה אם כן יטייל עמנו עד שיפיג יינו. וטייל עמהם עד שהגיעו לסולמא דצור, כיון שהגיעו לסולמא דצור ירד מן החמור ונתעטף והתיר לו את נדרו. ובגמרא (עירובין סד, ב) וטייל אחריהם שלשה מילין עד שהגיעו לסולמא דצור. אם כן מכזיב לסולמא דצור הוא שלשת מילין. וגמרין לא הזכירה ר"ג אי מזה בא ואנה הולך, לזה לא יוכרח אם כזיב לצפון סולמא או לדרומה אלא שמע מינה אין ביניהם אלא ג' מילין, אבל מן התוספתא יתבאר שהוא לצפונה ושהשאלה על כרחין לא הייתה אלא בחזרה. וליין האטלקי הוא דבעי ג' מילין אבל אחרינא הא אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין (עירובין שם), ושיעור הטיול לא הזכירו התוספתא. וסולמא דצור נראה פירושו מה שהקדמנו מן אל נאואקיר. והשתיה על כרחין בכזיב היתה. וכן נמי פי' רש"י ז"ל פרק עושין פסים (עירובין כב, א) סולמא דצור סלע שיש הר גבוה, סביב עד כאן. ופירוש הגאון תמה, דסולמא דצור פירש הגאון נהר, כדרך שפירש רש"י ז"ל סולמי דפרת, ראשי פרת מקלחין תחת קרקע ועולין נהרין כמין סולם, גבי ההיא דאמר רב משרשיא הני סולמא דפרת נינהו דכתוב (בראשית ב, יד) ונהר הרביעי הוא פרת וכדאיתא סוף מסכת בכורות (נה, ב וברש"י שם). מסכת יום טוב פרק אין צדין (ביצה כה, ב) אמר ליה רב נחמן לחייא בר אבא שליח ציון כי סלקית להתם זיל ואפיק אסולמא דצור ועול לגבי רבי יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה. אם כן כזיב הוא סמוך וסביב זה המקום שהוא מפורסם אצלנו וגלוי.
<b>(תוספתא)</b> מסכת חלה פרק ב' (ה"ו) מנהר דרומה של כזיב ואילך שתי חלות דמאי, רבי שמעון אומר אם לא תרם את הראשון כשעור לא יאכל את השני. תוספתא מסכת שביעית פרק ד' (ה"ד) איזהו ארץ ישראל מנהר דרומה של כזיב והלך סמוך לעמון ומואב. עוד שם (ה"ה) תחומי ארץ ישראל פרשת אשקלון ושורא דעכו. לא ראי זה כראי זה אלא כדתריצנא. תוספתא מסכת דמאי פרק קמא (ה"ד) כזיב עצמה פטורה מן הדמאי. אבל על הודאי טבל לא נתמעטה וכמו שנראה מן התוספתא זכרנוה פרק מ'. והר"ם ז"ל כתב מסכת דמאי (פ"א מ"ג), ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כחוצה לארץ, מכלל דלודאי הוא כארץ ישראל. וממעשה בפרק אין מעמידין (ע"ז כה, ב) בתלמידי דרבי עקיבא שהיו מהלכין לכזיב, פגעו בהם לסטים אמרו להם לאן אתם הולכים, אמרו להם לעכו, כיון שהגיעו לכזיב פרשו. נראה שכזיב לדרום צור, שאם פגעום לצפון צור אחר שהיו מתפחדים בצור היו פורשים. וכן נראה מהתוספתא מסכת דמאי פ"ק (ה"ח) הלוקח מן החמרת בצור ומן המגרת בצידון פטור וכו', ר' יהודה אומר חמרת היורדת לכזיב חייב מפני שחזקתה מן הגליל. ופירוש חמרת שיירת חמרים המביאים פירות. אם כן כזיב לדרום אלו לצד הגליל שהגליל לדרום צור הוא.
[לודקיא] 
<b>סוף</b> דבר שמכבוש עולי מצרים לדרום הוא עזה ועזקה וכל חבל הים והארץ ההיא עד נחל מצרים, ולצפון הוא סין ונקרא בפי ההמון טרבלוס אל שם ולודקיא. וזאת העיר נזכרת בפרק כל כתבי הקדש (שבת קיט, א), פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא. ומה שאמרו שם, ושבשאר ארצות במה הם זוכים. אמר ליה בשביל שמכבדין את השבת. ואחר כן מביא זה המעשה, הכל הוא מטעם שאינו מכבוש שני וכמנהגם ז"ל. וכן מסכת מנחות (פה, ב) באנשי לודקיא שהוצרכו לשמן ובכמה דוכתי, וקורין לו בערבי לאדקיא ובלשון לע"ז לאליגא, וגבל ובירות וצידון, ומשם ולהלן לדרום הוא כזיב כמו שבארנו, וכן (כל ארץ) [מארץ] הר ההר ולמזרח עד לבא חמת, וכן מתאלכסן הולך ובא עד שפם.
[אנטוכיא] 
<b>ודע</b> כי בין חמת ובין ארץ הר ההר יש מדבר גדול ומקום מרעה וקורין לו היום עאמק אל חארם, והוא צפוני להם. מסכת דמאי (תוספתא) פ"ב ה"א רבי אליעזר בר' יוסי אומר אורז שבחולת אנטוכיא מותר הוא עד בורו, ואנטוכיא היא למזרח הר ההר וצפוני לו כמו חצי יום, ואנטוכיא רחוקה מן הים כחצי יום, וצפונית מערבית לחמת כמו שלשה ימים והיא דרומית אל ארם ומערבית, ולזה היו שבויי ארם קרובים לה וכדאמרינן פרק החולץ (יבמות מה, א) רב אחא שר הבירה ורבי תנחום בריה דרב חייא איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייתא דאתו מן ארמאי לאנטוכיא. כתב רש"י ז"ל פרק חלק (סנהדרין צו, ב) גבי ההיא דרבי אבהו דאמר רבלתה זו אנטוכיא, ואנטוכיא קיימא לן דאינה ארץ ישראל. חמת רבה שהזכיר עמוס (ו, ב), פרש"י ז"ל אנטוכיא. אבל יונתן בן עוזיאל לא הוציאו מפשוטו. ובפי' התורה (במדבר לד, ח) כתב ז"ל ותפגעו לבא חמת זו אנטוכיא של מצרים, אם כן לבא חמת הוא על כרחין צפוני אל חמת. ובס' יחזקאל (יא, י) פי' ז"ל על גבול ישראל סוף הגבול והיא רבלתה ארץ חמת היא אנטוכיא, שם נשפט צדקיהו והוא סוף הגבול שנאמר במרגלים ובכמה מקומות עד לבא חמת. ונראה כי היו דרים שם ישראל אחר החרבן דהא אמרינן (כתובות פח, א) גבי הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה, אמר רב אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא, ורבא אמר רב נחמן אפי' בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו ויושב והולך לו במדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לווין. וכן היו דרים בלודקיא וכמעשה דמנחות (פה, ב) ושבת (קיט, א) דלעיל.
[הקדושה וחיוב המתנות בכל חלקי הארץ] 
<b>ואם</b> תדקדק במה שיש מהר ההר עד נחל מצרים תמצא היום ארבע מאות פרסה אלא שתעשה הפרסה משני מילין. מסכת מגלה פ"ק (ג, א), תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי באותה שעה נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, וכן מסכת מנחות פרק רבי ישמעאל (סד, ב) ושמא לזה אמרו מסכת גיטין (נז, א) דגמדא. דין הקדושה ודין חיוב המתנות בכל חלקי הארץ ובשני הכבושים, זכרנום ת"ל. ומה שהזכירה התורה (דברים א, ז) פנו וסעו לכם ובאו, שכל אותם הפרטים הם לדרום ארץ ישראל ולבסוף לצפון ארץ הכנעני והלבנון בכלל, הוא אצלי לכבוד בית המקדש שהוא העקר. סוריא כבר ידעת שהוא הארץ שכבש דוד המלך קודם תשלום כבוש ארץ ישראל והוסיפה על ארץ ישראל וכמו שכתב רש"י ז"ל פרק כיצד מברכין (ברכות לו, א), ודינו כדין כבוש עולי מצרים בחיוב המתנות. ושמא לזה כתב רש"י ז"ל בפי' גיטין (ח, א) סוריא לצפון של ארץ ישראל להלן מעכו ע"כ, כלומר שחיוב זה כחיוב זה ולהלן מעכו אינו אלא לצפון.
[חירם] 
<b>מצאתי</b> בנמוקי רב נחמן ריש מתיבתא דסורא, חירם מלך צור גוי גמור היה. והיינו דאמרו רבנן (חולין פט, א) כל זמן שאני משפיע לכם טובה אתם ממעטים עצמכם לפני נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר וכו', אבל אומות העולם אינם כן נתתי גדולה לנמרוד אמר (יחזקאל יד, יד) אעלה על במתי עב וכו', וחירם מכללם שנאמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי [בלב ימים] וכו' וכדאיתא סוף פרק כסוי הדם. וחירם שהיה בימי שלמה בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי והוא שנכנס לגן עדן בזכות הבית ששמש בו ע"כ. פרק יש בערכין (ערכין טז, ב) אמרינן אימיה דבית דן וכתיב (שמות לח, כג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן ולעיל כתיב דגר תושב היה.
[יהודה והגליל] 
<b>לכאורה</b> מסתברא שמה שאמרו תמיד חכמים ז"ל יהודה והגליל שהם שני חציי חלקי הארץ כלה לגבלותיה, חלק הדרום הוא יהודה ואחיו הדרומיים וחלק הצפון הוא הגליל בשם כולל. וזה קרוב אל מה שכתב הראב"ד ז"ל פרק הרואה, חלק יהודה היה כל הדרום של ארץ ישראל ארוך וקצר. וירושלם היה באמצע, צפונו של יהודה ובדרומו של בנימין. ושאר כל השבטים חוץ מחלק יהודה, ושמעון ובנימין קרויים גליל עליון וגליל תחתון, ע"כ. וכן הביא רש"י ז"ל (בראשית כח, יז) אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע עד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבט יהודה ובנימין, ובית אל בצפון נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, ע"כ. וכן נראה ממאי דגרסינן ריש פרק כיצד מעברין (עירובין נג, א) בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיים תלמודן בידם בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיים תלמודן בידם.
<b>נמצא</b> שכל סביבות ארץ ישראל הם חייבין בחקי המתנות וכמו שהזכרנו בפרק עשירי עמון ומואב מצרים בבל כדאיתא מסכת ידים פ"ד (מ"ג). סוריא מההיא דמסכת גיטין פ"ק (ח, א) ומסכת אהלות פרק בתרא (פי"ח מ"ז). וכבר ידעת שדמשק מכלל אותה הארץ וכמו שהזכירה הר"ם ז"ל בחבורו (תרומות פ"א ה"ט). וכתוב בדברי הימים (א יח, ג), ויך דוד את הדר עזר מלך צובה חמתה בלכתו להציב יד בנהר פרת.
<b>סיחון</b> ועוג חיובם מאין יבא זכרנוהו פרק מ"ז, וכל שכן ארץ ישראל כלה מהר ההר עד לבא חמת עד נחל מצרים ועל דרך שבארנו ת"ל.
[החלק הגיאוגרפי] 
<b>עתה</b> אקום יאמר יי' אנכי מגן לך, בעזרו אגלה הנעלם בדור הזה לשאינו יודע מא"י מגבולי השבטים ועיירותיה, כיד השם הטובה עלי, וכמו שהתנאתי בפתיחת הספר. וזה לתועלת שנדע מדי עברנו עליהם כאן נעשה נס ופלא, ונודה לאל עליהם.
<b>ואזכיר</b> המקום בלשון קדש ובערבי, שעם זה ידעו, שאי אפשר ממעט שנוי בקצתם.
<b>וזה</b> החפוש חביב אצלי מחפוש מקומות הכוכבים ברקיע, ואף על פי שהענין היום דומה לו, וזה שהכל יודעין שיש ברקיע י"ב מזלות, וכ"ח מחנות הירח, ושמונה צורות, והכל מ"ח צורות, כמנין הנביאים, וגם יש שבעה כוכבי לכת כמנין הנביאות, והגלגל סובב סובב, ואותם הכוכבים עוברים עלינו תמיד, ומעטים הם המכירים אותם. כן גם כן העיירות ידועות בארץ ישראל, ובני אדם עוברים ושבים עולים ויורדים, ולא ידעו דבר מזה.
<b>על</b> כן באתי אני הדל השפל, לספר לאחי ועמי, מה שמצאתי בזה המבוקש. ואין זה מיתרון השגתי על השגת מי שאינו מדבר בזה. אלא מיתרון חקירתי על חקירתו, ותנועתי על תנועתו.
<b>הן</b> הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר, ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ. ברוך העוזר.
[מסלול א מצפון לדרום על יד הירדן] 
<b>ונאמר</b> שרצוננו שנלך מצפון לדרום המדינות, שהם מהר ההר עד צור המעטירה, מהנודעות אצלנו רובם זכרנום.
<b>אם</b> כן נתחיל מדן. דן הוא לשם, הוא שפם, הוא ליש, הוא פנייס, ובערבי בנייס. ורש"י ז"ל הביא בפירוש שופטים (י"ח, כ"ז), שמצאו שם אבן ששמה לשם, והיא היתה על חשן לשבט דן, וידעו שהוא נחלתם. לדרומה כחצי יום, הוא קדש בהר נפתלי וקורין לו קדס, וגבע הוא למערבו של דן כשתי שעות, קורין לו גיבע.
<b>לדרום</b> של קדש כמו יום, על ראשי ההרים עיר ושמה צפת ואין זה חרמה, כי היא בארץ יהודה בחלק שמעון, והיא עיר חדשה מוסכת שם הישנה. וכן יש בארצה עיר אחרת ושמה גם כן צפת עדי בשם לווי.
<b>לצפון</b> זה צפת בפחות כאלפים אמה על הר גבוה, הוא בירי, והוא שנזכר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה, א), דרש ר' דוסתאי דמן בירי, וכן פרק מקום שנהגו (פסחים נ"א, א), מעשה ביהודה והלל בניו של ר"ג שיצאו בקורדקיסין בשבת בבירי, וקורין לו ביריא. ואולי הנה זה רבי דוסתאי בר' ינאי, שהרי נמצא זולתו ר' דוסתאי דמן דמא.
<b>ודמא</b> זה הוא מערבי לבירי זה כשתי שעות. מסכת ערלה פ"ב (משנה ה) דסתאי איש כפר דמא היה מתלמידי בית שמאי.
<b>ומפני</b> היות שם מבני ישראל קהל גדול גדול ישמרם האל, הואלתי להודיע מאי זה שבט הוא. וזה שהוא בשבט נפתלי. והראיה על זה שכן כתוב (יהושע יט, לב - לד), לבני נפתלי וכו', ושב הגבול ימה אזנות תבור, ויצא משם חקוקה, ופגע בזבולון מנגב ובאשר מים.
<b>וחקוק</b> הנזכר בדברי הימים (א - ו, ס), אין זה חקוקה, כי הוא לאשר אל צפון הארץ.
<b>הרי</b> לך קצוות ארץ נפתלי באורך כלו ממערב למזרח, ואזנות הוא מהראש וכפירוש רש"י ז"ל.
וכבר ידעת תבור וירדן אנה הם עמך. 
<b>ומן</b> הדרום הוא דרום ימה של טבריא, ומן הצפון לכל הפחות הוא קדש המקלט, גם את זה ידעתו.
<b>חקוקה</b> יראה לי שהיא עיר שהיא דרומית מערבית אל צפת הנזכר כמהלך שתי שעות, והוא מזרחי צפוני להר תבור, כמו חצי יום, וקורין לו היום יקוק, אומרים כי שם חבקוק הנביא ע"ה, ושם ראינו בית הכנסת ברצפה מערבי לשם כמטחוי קשת, ישן נושן.
<b>ולזה</b> אני [אומר] כשתמשוך קו מתבור לחקוקה, והנה זבולון לצפון, והוא לדרום, ואשר למערב, כי אכשף דרומי הרבה.
הרי שיש לנו מזויות ארץ נפתלי ארבעה. 
<b>נוציא</b> קו שני מחקוקה עד דרומו, וקו שלישי מחקוקה לצפונו, ויהיה בזה המשולש: ארבל, וצרדה, וגנוסר, תנחום, טבריא, ומעון.
<b>ואל</b> הצפון עכברא צפת הנזכר, ועמוקה וקדש המקלט ומשם לירדן, וזולת אלו הרבה עיירות וכפרים.
והירדן למזרחה כחצי יום. 
<b>ואף</b> על פי שלא תהיה אותה חקוקה שחקקנו, בהכרח תעלה זאת העיר בגבול נפתלי, לא בגבול אשר, שגוש חלב צפוני מערבי לו הרבה.
<b>ועוד</b> אומר אני, שנראה היות זאת העיר צופיה, הנזכרת פרק עגלה ערופה בסיפא (סוטה מח, ב). ונופת צופים רבי יהושע אומר זה דבש הבא מצופיה, ויהיה צופיה מגזרת צופה כי היא בראש הר גבוה, ובהרים מרעה טוב, וכדאמר תעשנה הדבורים ואמרינן מאי משמע, כדמתרגם רב ששת כמה דנתזון דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתן דובשא מעשבי טוריא, והיום שם דבש הרבה. עוד ראיה, שהרי לפי התוספות ממסכת שביעית (פרק ד) שהזכרנו למעלה, נראה שהצפיא היא בתחום סוסיתא שאמרנו, שהוא סמאיע, וזה סמאיע למערב זה צפת, כמו ארבעה שעות, והאלהים יאיר עינינו במאור תורתו.
<b>לדרום</b> זאת העיר ביושר, כמו חצי שעה, היא עכברא הנזכרת בירושלמי (תרומות פרק י), הורה רבי בעכברא באלף, ועדיין נזכירה עוד.
<b>כחצי</b> שעה לדרום זה, נוטה מעט למערב, היא צדדה וקורין לה צידין.
לדרום זה כמו שעה, הוא גנוסר. 
למזרחו כחצי שעה הוא תנחום. לדרום גנוסר כחצי שעה טבריא. 
למערב טבריא כתחום שבת מעון. 
<b>מעון</b> זה הוא אותו של דוד, שנאמר עליו (שמואל א - כג, כד) מדבר מעון וערבה, כי הוא כקרן מערבי צפוני לערבה, אבל אינו אותו מעון הנזכר בחלק יהודה שנאמר עליו (יהושע טו, נה) ומעון וכרמל ויזרעאל. והדבר מוכרח להיות כן, שאמרו ז"ל סוף מסכת זבחים (ק"ח, ב), תנא רואה שאמרו, כל שרואה ואין דבר מפסיקו. אמר ליה שמעון בן אליקים לר' אליעזר אסברא לי, אמר ליה כגון בי כנישתא דמעון. פרש"י ז"ל אסברא לי: כלומר, הראני דוגמא לדבר, בי כנשתא דמעון משם היו רואין שילה, דאמרינן גבי קדשים קלים ומעשר שני, בכל הרואה רבי אבהו אומר, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, עין שלא רצתה ליהנות ממי שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עין. שילה ומקום שילה נזכר בסמוך.
<b>לצפון</b> טבריא כחצי שעה הוא ארבל, ואל מערב ארבל נוטה מעט לצפון שמא הוא כפר עתים נזכר מסכת בכורות פרק מעשר בהמה (נה, א) וקורין לו חטין, ואולי הוא כפר חיטיא הנזכר מסכת חגיגה פ"ק (ה, ב). לדרום טבריא כחצי יום בית שאן, ובאמצע הדרך נחל קישון קורין לו קיסון.
<b>מבית</b> שאן תניח למזרח הערבה, ותלך כמהלך שעה ותעלה ופניך לדרום, ואל שתי שעות עוד תמצא בזק וקורין לו אבזיק.
<b>תלך</b> עוד, לעולם הולך אל דרום, ואל שעה תמצא תבץ וקורין תאבץ.
<b>תלך</b> ותעלה עוד כשלש שעות, ותמצא שכם בין שני ההרים הר גרזים והר עיבל, והוא לפי דעתי הכפר שקורין לו באלטא, לא העיר המערבית לה כתחום שבת, ושמה נבלוס.
<b>ואשר</b> הכריחני לומר זה שכיון יוסף הצדיק שהוא לצפון באלטא כחמשים אמה, והוא בשדה אשר קנה יעקב (בראשית ל"ג, י"ט), וכמו שהתבאר בסוף ספר יהושע (כ"ד, ל"ב), והוא על פני שכם, ונבלוס רחוק ממנו.
<b>ואל</b> זה השדה שבו יוסף ע"ה, מיום שעמדתי על חקירת ארץ ישראל, מנעתי רגלי מלהכנס שם, ומרובעו בו גדוד באבנים, וזה מפני הקדושה שהרי היה שם מזבח. וכיוצא בזה מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (יד, ב), ודקא קשיא לך אמאי שביק ירושלם ואזיל ומקריב בחברון, תקשי לך גבעון דמקום קדוש הוא. מסכת סוטה פ"ק (יג, ב) מאי שנא בשכם, אמר רב חמא בר' חנניא משכם גנבוהו לשכם החזירו, אבידה. שכם, למערבו נוטה מעט לדרום כשתי שעות, שם פרעתון וקורין לו פרעתא.
<b>עד</b> כה באנו מדן עד הנה למזרח הארץ, כלומר לצד הירדן מצפון לדרום.
[מסלול ב מצפון לדרום במערב] 
<b>ועתה</b> נלך מדן גם כן לדרום, למערב הארץ, כלומר לצד הים הגדול.
ונאמר מדן לצידון כמו יום וחצי. 
לדרום צידון יום צור המעטירה. 
לדרום צור יום עכו. 
<b>לצפון</b> עכו כשתי שעות, מדבר זיף שנאמר עליהם (שמואל א - כו, א) באו הזיפים אל שאול, וקורין לו זיף.
<b>לדרום</b> צור כארבע שעות, נוטה למזרח, בראשי ההרים תמנת וקורין לו תמנין.
לדרום תמנת שעה עדולם לא נשתנה שמו. 
לדרום תמנת כשתי שעות גוש חלב וקורין לו ג'וש. 
<b>מההיא</b> דמסכת מנחות פרק כל הקרבנות הצבור, (פה, ב) נראה שגוש חלב הוא לשבט אשר, ואף על פי שהוא מזרחי לעכו כמו יום. וכבר נודע שחלקי השבטים נכנסים קצתם בקצתם.
<b>לדרום</b> גוש חלב ביושר כחצי שעה הוא מירון. ואולי הוא מקום המרוני הנזכר פרק מי שמת (ב"ב קנו, ב), ושמא הוא מרום הנזכר בכתוב (יהושע י"א, ה) מי מרום, אבל באמת הוא מרון הנזכר בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד, ב), גבי קבורת ר' אליעזר בר' שמעון בן יוחאי. דאמרינן אזלו רבנן לאיעסוקי ביה, לא שבקנהון בני עכבריא, דכל כמה דהוה נייח רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה, לא סליק חיה רעה למתייהו. במעלי יומא דכפורי דהוו טרידי כולי עלמא, שדרינהו רבנן לבני מרון, ואסקוה ואמטיוה למערתא דאבוה. אשכחוה לעכנא דהוה הדרא לה אפומא דמערתא, אמרו לה עכנא עכנא, פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו, פתחה להו. והם היום שניהם במרון, במקום מיוחס לבית המדרש של רבי שמעון בן יוחאי, למעלה ממערת הלל ושמאי. ועכברא הנזכרת היא דרומית למרון כמו שעה, והיא נמוכה אצל מרון, ושם עין טובה, ולדרומה ישנים רבי ינאי ורבי דוסתאי ורבי נהוראי כן היא הקבלה. מרון ועכברא לא נשתנה שמם.
<b>למערבו</b> כמו שעה הוא כפר חנינא הנזכר מסכת שביעית פ"ט (משנה ב), וקורין לו כפר ענן.
<b>למערבו</b> כמו שעה שזור, לא נשתנה שמו, וסמוך לו דרומי בשתי שעות אושא וקורין לו הושא. וסמוך לו שפרעם לא נשתנה שמו.
לצפון אושא כשתי שעות כבול לא נשתנה שמו. 
למערב כבול כשתי שעות עכו. 
<b>לדרום</b> עכו בסמוך הוא שחור לבנת, וקורין לו רמלא ביצה, כלומר חול לבן. והר הכרמל לדרומו, ביניהם לשון ים, וברגל ההר על חוף לשון הים הוא חיפה, ואולי לזה נקרא שמו כן. ומישור עכו הדרומי גדול מאד מתפשט עד עמק יזרעאל.
<b>עכו</b> אף על פי שהוא לשבט אשר אינו קשה, כמו שאמרו ז"ל פרק יש נוחלין (ב"ב קכב, א), אם זבולון עולה תחום עכו עולה, שלא אמרו עכו עולה.
<b>וכן</b> תמצא לצידון שהוא לאשר גם כן, אלא שתחומן הוא לזבולון, שנאמר (בראשית מט, יג) וירכתו על צידון. והכתוב אומר (שופטים ה, יז) אשר ישב לחוף ימים, וחוף הים הוא מקום חכוך המים בגליהם, ואינו נמל אלא חוף אניות, וכן פי' אבן גנאח ז"ל.
<b>גרסינן</b> סוף מסכת אהלות (פרק יח, מ"ו), המהלך בארץ העמים בהרים ובסלעים טמא, בים ובשונית טהור. איזהו שונית, כל מקום שהים עולה בזעפו.
[מסלול ג] 
<b>נחזור</b> לבית שאן. למערבו ביושר בשעה אחת וחצי, הוא יזרעאל של יששכר וקורין לו זרעין. למזרח יזרעאל ביושר כמרוצת הסוס, הוא העין, שחנו עליה ישראל במלחמת שאול האחרונה, ויוצאה מהרי הגלבוע מן הדרום, וקורין לה עין גילות ואומרים הישמעאלים, כי שם היה מלחמת דוד עם גלית. והם טועים כי לא היה אלא בארץ יהודה בין שוכה ובין עזקה.
<b>למזרח</b> העין הזאת [חמש מאות] אמה הוא טובניא הנזכר פרק מקום שנהגו (פסחים נג, א). פגי, ביתואני ואהיני דטובניא, חייבין במעשר, וקורין לו גם כן טובניא, הטית פתוחה הואו בלועה, הבית בצרי, וחירק תחת הנון, יושבת על הנהר היוצא מהעין הנזכר.
<b>וכן</b> טועים הישמעאלים במקום אחר הסמוך לצפורי ששמו כפר מנדי, והם אומרים שהוא מדין.
והרי הגלבוע קורין להם גלבון. 
<b>למזרח</b> הרי הגלבוע, למערב בית שאן, כמו שעה, היא מודיעית הנזכרת מסכת קדושין פרק האומר (סו, א), גבי אמו של ינאי המלך דאמרינן אמו נשבית במודיעית. ואין זה מודיעים הנזכר סמוך לירושלם, שהרי מודיעית לחוד ומודיעים לחוד, וקורין לה מידעה. ואמרינן פרק מי שהיה טמא (פסחים צג, ב), אמר עולא מן המודיעין ולירושלם חמשה עשר מילין הויא, והוא קרוב למהלך חצי יום, כי היום כלו הוא מהלך מ' מיל. לצפון יזרעאל ביושר כחצי שעה, הוא שונם והוא מקום נאה מאד, ובאמצע העיר יוצא עין מסלע הצפונית, ועליה הוא שחנו פלשתים באותה מלחמה של שאול. ושם ראיתי על ראש העין ההיא, בית, אין רוח שאינה מצויה, שם, אמרתי הלא זה בית השונמית, ושם היה עליית אלישע הנביא ע"ה. והשונמית, בפרקי דרבי אליעזר שהיא אחות אבישג.
<b>למזרח</b> שונם כחצי שעה, הוא טבעון נזכר מסכת מכשירין פ"ק (משנה ג), אמר רבי יהושע משם אבא יוסי חולי קופרי איש טבעון, לא נשתנה שמו. אלא לשונם קורין לו סולם, בפתיחות הסמך והבלעת הואו וסגול הלמד.
<b>לצפון</b> עין יזרעאל הנזכרת כמו שעה וחצי, נוטה מעט למזרח, הוא עין דאר. מקום בעלת אוב של שאול בזמן ההוא (שמואל א כח, ח), וקורין לו אן דאר.
<b>לצפון</b> עין דאר כשתי שעות הוא הר תבור והוא גבוה וגדול מאד, וצורתו ככובע הנחשת, והוא יחידי, והוא לזבולון, שכן כתוב עליו את תבור ואת מצרניו.
<b>למזרח</b> הר תבור כחצי שעה מקום, קורין לו היום דנה, ושם ציון ישן, כעין הציונים הישנים, ולדרומו הנחל, וקורין לבעל אותו ציון, דנה אל חאכם, וחאכם אצלם הוא דיין, אז אמרתי כי שם דן בן יעקב, וקורין לו כך על שם דן ידין עמו.
<b>והנה</b> תמצא, רוב השבטים שהם בכפרים מפוזרים בארץ ישראל, והכפר ההוא נקרא על שם אותו שבט הישן שם.
למזרח הר תבור בסמוך הוא דברת וקורין לו דבוריא. 
<b>למזרחו</b> כשתי שעות ביושר, חפרים וקורין כפרה והוא גבוה מאשר סביביו.
<b>לדרום</b> חפרים כחצי שעה, הוא יבלעם, וקורין לו יבלה, והוא על תל, ולפניו נחל שם עיינות מים שאינם נוזלים בקיץ.
למערב הר תבור הוא כסלות תבור לשעה וקורין לו כסל. 
לדרומו ביושר כמו שעה, הוא קישון ומשם יצא הנחל. 
<b>לדרומו</b> כמו שעה, נוטה מעט למערב, הוא נעורן הנזכר מסכת חולין פ"ק (ה, א), ומסכת סוטה פרק בתרא (מו, ב), קטנה דמן נעורן, קורין לה נעורה והוא ברגל הר אחד למזרח, וסמוך לו ענם ליששכר וקורין לו גאנם.
<b>לצפון</b> הר תבור כשתי שעות, הוא צפרי והוא קטרון הנזכר מס' מגלה פ"ק (ו, א). לדרום צפורי ביושר כמו שעה, הוא בית שמש ליששכר, וקורין לו שומשיה, וכן שם רמון לזבולן, וקורין לו רומנה.
<b>וסימוניא</b> היא לדרום מערב צפורי כשתי שעות, ורומי צפוני ביושר כשלש שעות לצפורי. פרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב), תניא אמר רבי יוסי, אני ראיתי צפורי, והיו בה בשוק שמונים אלף ציקי קדירה.
[מסלול ד] 
נחזור לשונם. למערבו ביושר מגדו כשתי שעות, וקורין לו לגון. 
<b>לדרום</b> מגדו שעה, הוא תענך לא נשתנה שמו. לדרום תענך כארבע שעות על שפת הים, הוא אכשף וקורין לו ארסוף, וכל אלו בעמק יזרעאל, ובאילון תבור, כלומר מישור תבור, וקורין לו מרג בני עמר.
למערב זהו העמק, הוא הר הכרמל. 
<b>לדרום</b> יזרעאל ביושר כשתי שעות, הוא עין גנים, ובתוכו עין כשמה, וקורין לו גנין. למערב עין גנים כחצי שעה, הוא ברק וקורין לו ברקין.
<b>למזרח</b> עין גנים ביושר כשתי שעות, בהרי הר הגלבוע לדרום, הוא מרואן, שהוא אחד מל"א מלכי כנען, והוא על ההרים שהם למערב הערבה הדרומית לבית שאן, וקורין דאר מרואן.
<b>לדרום</b> עין גנים ביושר כשתי שעות, הוא גזר אשר לאפרים וקורין לו גנזור, והוא על תל וסביביו מישור.
<b>לדרום</b> גזר כחצי שעה, הוא דותן וקורין לו דותא ושם עין טובה, והוא לצפון שכם כארבע שעות.
<b>ומשם</b> ואילך לדרום תעלה ותבא אל הרי אפרים עד בואך שומרון כארבע שעות, והוא מעט מערבי, וקורין לו סבסטיאי.
<b>והנה</b> לרבותינו ז"ל קורין לו כך. מסכת ערכין פ"ג (יד, א), ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר. כיצד, אחד המקדיש בחולות המחוז, ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. פירש ה"ב הערוך ז"ל, מקום ידוע הוא בארץ ישראל, שהוא יפה וחשוב. והתוספתא (ערכין פ"ב ה"ה) מזכיר מקומות זולת אלו בזה הענין. המקדיש בפרדסות של ירחו ובחולת של יבנה, נותן חמשים סלע לבית כור.
משומרון לשכם שהוא למזרחו כשתי שעות. 
<b>ואמרינן</b> פרק אלו נאמרים בכל לשון (סוטה לג, ב), אצל אלוני מורה (דברים יא, ל) זהו שכם, וכן הוא אומר (בראשית יב, ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, מה להלן שכם, אף כאן שכם.
<b>תניא</b> אמר רבי אלעזר בר' יוסי בדבר זה, זייפתי ספרי כותיים, אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום, שאתם אומרים שאלוני מורה זה שכם. אנו למדנו מגזירה שוה ואתם ממה למדתם.
<b>לדרום</b> שכם כשתי שעות, על הר שאינו גבוה, והוא לבדו, עיר ושמה גית. ולמערבו מישור הים.
<b>לדרום</b> שכם כשתי שעות, הוא תמנת חרס, וקורין לו כפר חרס. למזרח שכם ביושר כשתי שעות, הוא גבעת פנחס, ושם ישן אלעזר ואיתמר ופנחס ושבעים זקנים, ושם הכפר עברתא, ואולי הוא כפר תמנתא הנזכר תמיד בתלמוד.
<b>שילה</b> הוא לדרום שכם כשלש שעות ביושר, אלא שנוטה מעט למזרח, והוא בדרך עלותך לירושלם, והמסילה העולה משכם לירושלם, מניח שילה אל שמאל העולה, והוא לסוף השליש הראשון, וקורין לו סאילון.
<b>ודע</b> כי כמו שהוא נסמן בסוף ספר שופטים (שופטים כא, יט) כן הוא היום, שתחלה תמצא על ימינך לבונה, וקורין לו לובין. תעלה עוד כאלף אמה, ותמצא על שמאלך עין מים, ושם שביל, תלך בו למזרח נוטה לדרום כמו שעה, ושם הוא שילה, עוד היום שם כיפה, קורין לה קובה אל סכינה, וסמוך לה מקום קורין לו מאידא בני ישראל, כלומר לוחות. ואל דרום שילה הוא בית אל, וקורין לו ביתאי הפילו הלמד. והיה לו לומר המסילה העולה משכם לבית אל, שהרי לבונה גבוה משכם, ושילה מלבונה, ובית אל משילה.
<b>בספר</b> ירמיה (ז, יב), כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה אשר שכנתי שמי שם בראשונה, וראו את אשר עשיתי לו, מפני רעת עמי ישראל.
<b>ודע</b> כי בית אל היו שנים, וכמו שפירוש רש"י ז"ל בספר יהושע (יח, יג). אחד מהם בית אל סתם, והוא אצל העי, ועליו נאמר לאברהם ע"ה (בראשית יג, ג) בין בית אל ובין העי, וזה בית אל הוא בחלק בנימין.
<b>אבל</b> לוז שקראו יעקב ע"ה בית אל (בראשית כח, יט) הוא בחלק אפרים בדרומו, במקום שחולק בינו ובין בנימין וכמו שפרש"י ז"ל בפסוק (יהושע יח, יג), ועבר משם הגבול לוזה, אל כתף לוזה נגבה הוא בית אל.
<b>וכתוב</b> בספר שופטים (א, כג), ויתירו בני יוסף בית אל ושם העיר לפנים לוז, וכן כתוב (שופטים ד, ה) בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים.
<b>ובית</b> אל של אברהם ע"ה, כאלו (כאהלו) הוא בערבה מקום מישור למטה, סמוך לככר הירדן. וזהו שכתוב (יהושע ח, יד) ויהי כראות מלך העי וימהרו וישכימו ויצאו אנשי העי לקראת ישראל, הוא וכל עמו למועד, לפני הערבה, ובית אל של יעקב בהרים היה, ולזה נאמר לו, והוא בשכם, (בראשית לה, א) קום עלה בית אל והוא סמוך לשילה וכמו שהתבאר. ואם היו אלו השלשה מקומות הנזכרים בפסוק, הנה חג יי' בשילה, (שופטים כא, יט) רחוקים זה מזה, לא היה סימן, שכמה מקומות יפלו ביניהם.
<b>ובית</b> אל הוא על תל, ולזה נאמר מתחת לבית אל. והנה מבית אל זה, אל קבורת רחל, אמרו שיש כמהלך שמונה שעות בקירוב. ולזה נראה פירוש שהביא רש"י ז"ל בשם מנחם (וישלח לה, טז), שפירוש כברת ארץ מהלך רב. וגם הוא ז"ל פירש מהלך יום או יותר.
<b>ואם</b> תלך משכם לבית אל, יהיה שילה למזרח המסילה ביושר כרב פפא (גיטין ז, ב).
<b>ובית</b> אל של בנימין סמוך לו הגלגל ונקרא בית און, והוא בית אל שעליו מדבר עמוס.
אין בין שילה לירושלם מהלך יום שלם. 
<b>אל</b> מערב שילה דרומי כשתי שעות, הוא בית גופנין וקורין לו גופנא, ועוד היום הוא מקום גפן.
מלבונה ועד בארות לבנימין כשלש שעות, וקורין לה אל בירה. 
מבארות אל הרמה כמו שעה. 
משם עד ירושלם כמו שעה. 
מירושלם לעקרבת לצפון כמו יום, וקורין לה קרבה. 
מירושלם אל יריחו למזרח כמו יום. 
<b>וכן</b> זכרו ז"ל מס' יומא סוף פ"ק (כ, ב) מירושלם ליריחו עשר פרסאות. ועל יריחו הביא רש"י ז"ל בסוף ספר מלכים (ב, כ, יג), וראיתי בספר יוסיפון (סוף פרק לח), פנג הוא אפרסמון, וגדל ביריחו, ועל שם הריח נקרא יריחו.
<b>ומה</b> שהזכירה המשנה (מע"ש פ"ה ה"ב) והירדן מן המזרח, יש לומר שהוא ירדן יריחו.
<b>הגלגל</b> הוא בערבות יריחו, שכן כתוב (יהושע ה, י) ויחנו בני ישראל בגלגל וכו' בערבות יריחו.
<b>ויריחו</b> הוא תחלת הערבה מן הדרום, ולזה כשבאו שמואל הנביא ושאול המלך ע"ה, מלסייע אנשי יבש גלעד (שמואל א, יא), אמר שמואל ע"ה, לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה.
<b>ואף</b> על פי שהארון בשילה היה, ככתוב (שמואל א, ד, ג) נקחה אלינו משילה את ארון ברית יי', זה המקום היה להם יותר קרוב, שעברו הירדן ופנו לדרום, ובאו דרך הערבה מיבש גלעד לערבות יריחו אשר שם הגלגל.
<b>אם</b> ששמואל בחסידותו היה מבקר תמיד מקומות שהיה בהם קדושה, כמו שכתוב (שמואל א, ז, טז) והלך מדי שנה בשנה, וסבב בית אל, והגלגל, והמצפה ושפט את ישראל וכו', ותשובתו הרמתה כי שם ביתו.
<b>וכן</b> ראוי לסבב ולבקר אותם המקומות הקדושים, אף בזמן הזה, שאין ספק שיש לעולם בהן ממין קדושתן הראשונה וכדאמרינן.
<b>וגם</b> ציוני הצדיקים מדאמרינן ריש פרק סדר תעניות (תענית טז, א), ולמה יוצאין בבית הקברות, פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חמא בר חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו מתים רחמים עלינו. מאי בינייהו קברי גוים.
<b>וכן</b> כלב דאמרינן פרק אלו נאמרין בכל לשון (סוטה לד, ב), ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבואו מבעי ליה, אמר רב מלמד שפירש כלב מאחיו, הלך לחברון להשתטח על קברי אבות העולם, ואמר בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים, יהושע כבר בקש משה רבינו עליו רחמים.
<b>ומצאנו</b> רבי בנאה דהוה מציין מערתא בסתם, פרק חזקת הבתים (ב"ב נח, א), וריש לקיש פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה, ב) מערתא דרבנן בפרט. ורבי בנאה חכימא דיהודאי הוה. (ב"ב נח, ב).
<b>ומסתברא,</b> שבהליכה לא באו (בזה הדרך כמו) שמואל ושאול [בזה הדרך כמו בחזירתם] אלא מארץ בנימין לארץ אפרים, מדרום לצפון, לא ירדו הערבה לעבור הירדן, אלא מבזק ולהלן, שכן כתוב (שמואל א, יא, ח) ויפקדם בבזק.
[מסלול ה] 
<b>נשוב</b> לירושלם ונלך לדרום ביושר אל כמו שעה, שם קבורת רחל, ומשם אל בית לחם כאלפים אמה.
מירושלם לעזאזל כשלש שעות וחלחול ותקוע שם סמוכים. 
<b>מירושלם</b> לחברון כמהלך יום החורף, ואל מערב חברון כחצי שעה הוא מגדל עדר.
<b>ונחל</b> אשכול הוא לצפון ההר, ששם היה חברון ומערת האבות הקדושים ע"ה היא למזרח, ואל מערב המערה כמטחוי קשת, מקום אבנר בן נר.
<b>ועתה</b> העתיקו העיר מן ההר, ובנאוה סביב המערה, ולאותו ההר קורין לו חברא, ואל העיר אל כליל, שפירושו אהוב.
<b>ופרק</b> חזקת הבתים (ב"ב נח, א) דאמרינן גבי רבי בנאה, כי מטא למערתא דאברהם על, ציין, ונפק. תמה, שהרי סביב המערה מרובע רבוע גדול, חומה גבוה מאבני המקום הקדוש בית המקדש, ומקובל שהוא מבנין שלמה ע"ה, אם כן למה היה צריך לציין שהרי חומה שלמה לפניו היה, וכל ציון למעלה הוא, כמו שכתוב (יחזקאל לט, טו) ובנה אצלו ציון.
<b>ומה</b> הציון שהיה רבי בנאה ציין לפנים, דקאמר ציין ונפק, וכן מאי אהדרו ליה, כמדת החיצונה כך מדת הפנימית, ולמאן דאמר שני בתים זה למעלה מזה, כמדת עליונה כך מדת התחתונה, וכי לדעת ארכן ורחבן הוא צריך. לזה הטיבו אשר דברו מציין, מעיין. וגם הרי"ף ז"ל כתב בתשובה, שזה ראה בחלום.
למזרח חברון כחצי יום עין גדי. 
<b>מחברון</b> אל באר שבע לדרום כמו יום, נוטה מעט למערב, וקורין ביר סבע. למערב חברון כחצי יום, באמצע הדרך שבינו ובין עזה הוא בית גוברין, לא נשתנה שמו. למערב ירושלם דרומי כשלש שעות, הוא בתר. למערב ירושלם כמו חצי שעה, נוטה לצפון, היא הרמתה ושם שמואל ע"ה, כי שם ביתו.
<b>משם</b> כשלש שעות ביושר למערב, הוא נוב עיר הכהנים. מנוב אל לוד למערב נוטה מעט לצפון, כשלש שעות.
<b>ובלוד</b> היה מעשה בן סטדא וכדאיתא סוף ארבע מיתות (סנהדרין סז, א).
<b>ותלמיד</b> רבי יהושע בן פרחיה הוה והלך עמו לאלכסנדריה של מצרים, ובחזורתו זקף לבינתא פלחה, וכדאיתא מסכת סוטה פרק בתרא (מז, א).
<b>בני</b> בנימין לוד ואונו כמו שהתבאר בדברי הימים (א, ח, יב). לזה שערתי בעקבי, שהדרך שהוא בין ירושלם ובין עקרבת בענין כרם רבעי, הוא יותר ממה שבין ירושלם ללוד. סוף מסכת כתובות (קיא, א) מלוד לאונו שלשת מילין. חדיד הוא על ראש הר עגול, למזרח לוד, כשתי שעות וקורין לו חרתא.
<b>מנוב</b> ליבנה למערב ביושר עם מעט קט נטיית הדרום כארבע שעות.
<b>מנוב</b> למערב ביושר כשלש שעות, הוא צריפין וקורין לו צרפאן. ובתחום צריפין יש עיר ושמה רמלה וקורין לה פליסתין ואולי הוא גת, אלו העיירות לא נשתנה שמם.
<b>ביבנה</b> תמצא ר"ג היום בבנין נאה מאד על ציונו. אבל נרצה לדעת אי זה ר"ג הוא, שהרי לא היו אלא שנים, ר"ג הזקן, זקן רבי, ור"ג בנו של רבי. ואם כן נאמר שהוא ר"ג הזקן, והוא שאמרו עליו (סנהדרין לב, ב), הלך אחר ב"ד יפה אחר ר"ג ליבנה. והראיה על זה דאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים מט, א), אמר רבי אלעזר ב"ר צדוק פעם שבת אבא ביבנה, וחל י"ד להיות בשבת, ובא זונין ממונה של בית ר"ג, ואמר הגיע עת לבער את החמץ. אם כן ר"ג שבימי רבי צדוק הוא ר"ג הזקן, שהיו שניהם בזמן הבית, אף על פי שר' צדוק ראה החרבן, לא ר"ג, וכמו שהתבאר מההיא דפרק הנזקין (גיטין נו), ור"ג ברבי בדור שלישי היה.
<b>ורבינו</b> הקדוש בגליל קברו, וכדאמרינן פרק הנושא את האשה (כתובות קג, א), רבי מוטל בציפורי ומקום קברו מוכן לו בבית שערים. והא תניא (סנהדרין לב) צדק צדק תרדוף הלך אחר רבי לבית שערים, כיון דחלש אמטיוה לצפורי דמדיליא [ובסום אוורא]. והיום קברו רמוז במערה, ועל פיה דלת לוח אבן, ומזרחי צפוני לצפורי כחצי שעה יש עוד מערה מיוחסת לר"ג, ובצדה מערה מיוחסת לאחיו רבן שמעון, ועל כרחין בניו של רבי הם.
ובית שערים מזרחי לצפורי ביושר כשתי שעות. 
<b>ולהר</b> תבור כתחום שבת ובה נהר, וטבריא מזרחית לו כשתי שעות, וקורין לו אשערה.
כפר לובין זכרתיו. 
למערב לוד כשתי שעות הוא יפו. 
<b>לצפון</b> לוד בין ההרים הוא כפר דכרין לא נשתנה שמו, וסמוך לו מרישה. בין לוד ויבנה כשתי שעות, וביניהם פקיעין.
<b>לדרום</b> לוד כשלש שעות מזרחי, הוא צרעה ואשתאול לא נשתנה שמם.
מיבנה לאשדוד כשלש שעות לדרום, וקורין לו אסדור. 
<b>ויבנה</b> בארץ פלשתים, שכן כתוב בדברי הימים (ב, כו, ו) על עוזיהו, ויצא וילחם בפלשתים, ויפרוץ את חומת גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד. מזה יראה שמה שקורין העם לרמלה הנזכרת גת שהדין עמהם, והוא שכבשה דוד ע"ה, דכתיב ויקח דוד (דהי"א יח, א) את גת מיד פלשתים.
<b>מסכת</b> שבת פ"ק (יא, א) אמר רבי אלעזר בר' צדוק כשהיינו עוסקים בעבור השנה ביבנה, לא היינו מפסיקין לא לק"ש ולא לתפלה, ועבור שנה אינו אלא בארץ ישראל, והוא לשבט יהודה. כתב רש"י ז"ל גור בארץ הזאת, גרר מפלשתים וגבולה מארץ ישראל, שכן כתיב (יהושע יג, ג) לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים. ולמטה מזה (בראשית כו, יב) כתב ז"ל, בארץ ההיא, אף על פי שאינה חשובה כשאר ארץ ישראל.
מיפו לעקרון כחמש שעות, והוא מזרחי אל יבנה. 
<b>מעקרון</b> לאשדוד כשלש שעות, וקורין לעקרון עקר, ועקרון זו קסרי, ואם כן יהיה בין קסרי, ובין לוד, ויבנה, שלשתם כמו משולש שוה הצלעות, ויהיה אורך הצלע כשתים ושלש שעות.
<b>ולזה</b> הוא שהיו הולכים ושבים החכמים, מזה לזה תמיד, כאמרם סוף ארבע מיתות (סנהדרין סח, א), למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא בין קסרי ללוד, זה מורה שקסרי הוא עקרון הסמוך ללוד, דאלו אלקיסריאה כמה מקומות בינה ובין לוד.
<b>מאשדוד</b> לאשקלון לדרום כארבע שעות, ואשקלון בים יבא וקורין לו עסקלאן.
מאשקלון לעזה לדרום כשלש שעות. 
<b>מעזה</b> לדרום כשתי שעות יש עיר ושמה דרום וקצת קורין לה דרון, והיא נזכרת מסכת סוטה פרק היה נוטל (כ, ב): כמה זכות תולה, שלשה חדשים, כדי הכרת עובר, דברי אבא יוסי בן חנן, רבי אליעזר בן יצחק איש כפר דרום אומר תשעה חדשים.
<b>משם</b> אל חצרים כשתי שעות, וקורין לו רפאח, וכן תרגם רבינו סעדיה בפסוק (דברים ב, כג), והעוים היושבים בחצרים עד עזה, ואלעויין על מקימון ברפח אלי גזה.
מעזה לעזקה כמו יום וקורין לו זעקה. 
מעזקה לנחל מצרים לסוף הדרום כשני ימים. 
<b>באר</b> שבע אל חברון ועזה משולש שוה השוקים שמחברון לבאר שבע לדרום מערבי כמו יום, וכן מעזה לבאר שבע, ואליה הוא מזרחי דרומי, ובין עזה וחברון כמו יום שלם, עזה למערב וחברון למזרח, ונוטה הוא לדרום, יוטה הוא לדרום חברון כשתי שעות לא נשתנה שמו, וכן יתור אל דרום חברון והוא בהרים וקורין לו עתיר.
<b>דע</b> שכפתור הוא דמייט הוא אל סוף גבול הארץ הדרומי, כמו אנטוכיא אל סוף גבול הארץ הצפוני והוא כשני ימים.
בבאור התחומין ומעמד השבטים בהשג ידינו. 
<b>יהודה</b> לדרום מנחל מצרים ועד צפון ירושלם בנימין הבא אחריו, עד שילה.
<b>אפרים</b> הבא אחריו, והולך עד גזר, וכן כתוב (יהושע טז, ג), עד גבול בית חורון תחתון ועד גזר והיו תוצאותיו הימה.
<b>כתוב</b> בספר שמואל (שמואל ב, יח, ו) ביער אפרים והביא רש"י ז"ל מהיכן היה יער לאפרים מעבר הירדן מזרחה, אלא מתוך שהתנה יהושע, שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו יער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, והיו מרעין שם, היה נקרא יער אפרים.
<b>יששכר</b> הוא הבא אחריו והולך לכל הפחות עד סמוך לציפורי שהרי ציפורי לזבולון הוא.
<b>זבולון</b> הוא הבא אחריו והולך לכל הפחות עד למעלה מצידון, וכן גבול עכו הוא לו.
<b>נפתלי</b> הוא למזרח זבולון, והוא, מדרום ימה של טבריא לכל הפחות עד קדש בגליל.
דן הוא לצפון נפתלי. 
<b>אשר</b> יש לו על חוף הים הגדול מאכשף ועד הר ההר שהוא סוף הגבול.
<b>שמעון</b> ארצו למערב ארץ יהודה הצפוני, ששם הם, צרעה ואשתאול. וכן כתוב (יהושע טו, לב), כל ערים עשרים ותשע, ובפרטן אתה מוצא ל"ח, אלא אלו היתירות נטלו בני שמעון מיהודה.
<b>מנשה</b> כלומר חצי השבט, ארצו כמו שהעיד הכתוב (יהושע יז, יא), באשר וביששכר. נמצא שחלק יהודה אינו כל המערב שכנגד ארצו, מפני שמעון.
<b>מדרש</b> ארץ הגשן, הוא גושן של ארץ מצרים, והיא נבלעת בתוך ערי ישראל, כמו שנאמר (בראשית מו, כט) ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, מלמד שהיה בעליה כלפי ארץ ישראל, ובזכות שהלך יהודה בשליחות אביו להורות לפניו, זכה שיהיה ארץ גושן שהיא טובה בחלקו. אבל בנימין ואפרים הם מהירדן עד הים הגדול, וכמו שבארנו באפרים.
ובנימין מקום בית אל שלו בערבה היה. 
<b>אמנם</b> יששכר אין לו כל המערב שכנגד חלקו, שהרי אכשף הוא דרומי לארצו, שתחלת ארצו לדרום, בהכרח הוא בין עין גנים ובין גזר שביניהם כשתי שעות. ואם תוציא קו מבין שניהם הולך אל הים הגדול, ישאר אכשף לדרומו.
<b>וכן</b> מנשה, אלא שהולך למזרח עד הירדן, שהרי מנשה עובר בין יזרעאל ובין שונם, והולך ועובר על בית שאן ביושר, ויורד לירדן הסמוך לו שעה. ויהיה מערב מנשה באשר ומזרחו ביששכר. ופסוק (יהושע יז, יא) ויהי למנשה ביששכר ובאשר בית שאן (ואת) ובנותיה וכו', מעיד היות אכשף ארסוף שהרי ארסוף הוא לדרום תענך וכל שכן למגדו, עד שתמצא שנים ממלכי כנען כמכוונים זה לזה (שם יב, כ), והם מלך אכשף ומלך מרואן, זה על שפת הים וזה למזרח סמוך לירדן, אלא שאכשף נוטה לו מעט לדרום.
<b>וכן</b> יששכר הולך עד הירדן, כי מה יעיק לו. לזה בלכתך מבית שאן אל טבריא דרך הערבה, בצאתך מגבול מנשה, תלך בארץ יששכר עד דרום ימה של טבריא.
<b>בצאתך</b> מבית שאן הולך לטבריא למהלך שעה וחצי, תמצא על שמאלך בתוך הנחל, עיר אחת, קורין לה גבול בגמ"ל רפא, ואל מערב הנחל כשתי שעות, למעלה על שפתו [עיר אחרת] וקורין לה גבול גם כן. אל הראשונה קורין גבול תחתון, ואל השנית גבול עליון. והם רחוקים זה מזה כחצי שעה. וכן בלכתך לדרום, בצאתך מרוחב גבול מנשה, תלך בארץ יששכר, עד שתכוין שאתה כנגד גזר.
<b>וזבולון</b> מזרחו אינו הולך עד הירדן מפני נפתלי, ויהיה נפתלי למזרח זבולון, כשמעון למערב יהודה כלומר לקצתו. אבל הולך הוא ר"ל זבולון אל המערב עד הים הגדול לצפון עכו. וכדאמרינן מסכת מגלה פ"ק (ו, א), וזבולון מתרעם על מדותיו הוא, שנאמר (שופטים ה, יח) זבולון עם חרף נפשו למות. אמר זבולון לפני הקב"ה רבונו של עולם, לאחי נתת ארצות, ולי נתת ימים ונהרות, לאחי נתת שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות. אמר לו הקב"ה, כלם צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר (דברים לג, יט) וספוני טמוני חול, ותני רב יוסף ספוני זו טרית, חול זו חלזון, ואמרינן פרק במה מדליקין (שבת כו, א), יוגבים אלו צדי חלזון מסולמא דצור עד חיפה. ויעבור בתוך אשר, כדרך שיעבור שמעון ביהודה, ומנשה ביששכר.
<b>מכל</b> אלו החלוקות יתבאר לך, שהכרח הוא להיות ארץ אשר, לסוף הגבול הצפוני, אשר שם עיירותיו.
<b>כלומר</b> חלבה, וזולתה עד הר ההר, שהרי כל מה שהיה מצידון ומדן ואל הדרום, הכל נחלק לשאר אחיו, זולתי חבל הים, לבד, מאכשף, וזה לא די לו. שאין לך בכל השבטים, שאין להם מדברות וכיוצא בהם. אבל באכשף, ועכו, וצידון, לא יספיק אליו. וזהו שכתוב (שופטים ה, יז), אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון, פרש"י ז"ל: לשמור פרצות ארצו.
<b>וכן</b> תמצא רחוב שהיא אל שבט אשר, והיא לצפון בעמק עם ליש שהוא דן, שכן כתוב עליה (שם יח, כח) והיא בעמק אשר לבית רחוב וכו'.
<b>ובהקהל</b> העדה על דבר פילגש בגבעה מדן ועד באר שבע (שם כ, א), מה נשאר לצפון קצת משבט אשר לבד, כי כלם, זולת קצתו, הם לדרום דן.
ברוחב כל חלק בקירוב. 
יהודה כחמשה ימים. 
בנימין כיום אחד. 
אפרים כשני ימים. 
יששכר כיום אחד. 
זבולון כשלשה ימים. 
נפתלי כשני ימים. 
דן כיום אחד. 
אשר כחמשה ימים, מזבולון ולהלן. 
שמעון ומנשה בתוך אחיהם. 
<b>האורך</b> מן הירדן לים הגדול כשני ימים, ומהר ההר לחמת כארבע ימים.
<b>עכשו</b> בלכתך בדרך ממקום למקום, תדע אם תדע, למי אתה, ואנה תלך.
וכן תדע מקומות הנזכרים בתלמוד, באיזה שבט הם. 
כאמרך דרך משל ברק ביששכר. 
רומי בזבולון. 
טבעון במנשה, שהרי רוב מקומות המקרא נודעים. 
<b>כל</b> מי שבא ונכנס לארץ ישראל, אם שיבא דרך ים, במה שבין נחל מצרים והר ההר.
ואם שיבא מן המזרח, ויכנס במה שבין ים המלח וחמת. 
ואם שיבא מן הצפון, ויכנס במה שבין הר ההר וחמת. 
<b>ואם</b> שיבא מן הדרום, ויכנס במה שבין ים המלח וכניסת נחל מצרים לים הגדול.
<b>ויש</b> לדעת, שחלקי הארץ שלא כבשום השבט, אינו גרעון בחק הקדושה, שהרי אשר לא הוריש את יושבי עכו, ואת יושבי צידון, ואת אחלב ואכזיב, ואת חלבה ואת אפק ואת רחוב, וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו (שופטים א, לא, לב).
<b>וכן</b> לא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה (שם א, כז). וכן אפרים בגזר (שם, א, כט). וקטרון שהוא צפורי לזבולון (שם א, ל). ובית שמש ובית ענת לנפתלי (שם, א, לג). וכן ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם (יהושע טו, סג). ואף על פי שהיו יכולים, אלא שלא היו רשאים מפני השבועה.
<b>והנה</b> נשארה שארית בארץ אחר גלות ישראל לבבל, מפוזרים בארץ זעיר שם זעיר שם. והיו עובדין ע"ז עדיין, כמו שכתוב (מלכים כג, כ) ויזבח את כל כהני הבמות אשר שם. וכן אמר בדברי הימים, (ב, לג, ט) שהיו שם שארית בימי יאשיהו, וכן בימי חזקיהו (דברי הימים ב, ל, יא) היה שארית בארץ מזבולון ומאשר ומשמעון ואפרים וממנשה. וכתיב (ירמי' נב, טז) ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים. לכורמים, תני רב יוסף אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד כמריא, יוגבים, אלו צדי חלזון מסולמא דצור עד חיפה. וכדאיתא פרק במה מדליקין (שבת כו, א).
[עבר הירדן מסלול ו] 
<b>בכתבי</b> הקדש נזכרים עיירות השבטים אשר בחלקיהם, הראובני והגדי וחצי שבט המנשה, ארצם עבר הירדן מזרחה, והוא שכבשה אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה. ומאשר מפיו אנו חיין נצטרך לדבר דבר בארץ ההיא.
<b>כתוב</b> (יהושע יג, טז) ויתן משה למטה בני ראובן מערער וכל המישור עד מידבא.
חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ויהצה. 
<b>חשבון</b> מזרחי דרומי לבית שאן למזרח הירדן כשני ימים, וקורין לו חסבן.
<b>לדרום</b> חשבון כמו יום, הוא ערער, ונחל ארנון תחתיו, נהר גדול, וקורין לו ערער בפתחות שתי עיניו.
חשבון למזרח יריחו כמו יום. 
<b>מחשבון</b> תלך למזרח כמו יום בישוב, ומשם והלאה מדבר בני ישראל, וקורין לו תיה בני אסראיל.
<b>אבל</b> דרום תלך מחשבון אל דיבון כחצי יום, וקורין לו דיבאן. ומדיבון לאילת, ומאילת לרבת, ומרבת לארגוב, והוא אל מוגאב. והעיר אשר בנחל שמה אל עאגב.
<b>ומארגוב</b> לראש הפסגה הוא מואב, וקורין לו אל קארק, ומהפסגה דרך שני ימים לדרום הוא הר שעיר, וקורין לו אל שובאק.
<b>יהצה</b> הוא לסוף הארץ ההיא למזרח צפוני, אל ההרים שמפסיקין בין המדבר והישוב, ובראש אותם ההרים הוא סלכה, לא נשתנה שמו.
<b>ונסיכי</b> מדין היו יושבי הארץ. וכתיב (שופטים ז, כה. ח, יב) וילכדו שני שרי מדין, וכתיב (שם ח, כד) כי ישמעאלים הם, והם בני קטורה, וכן בתורה קראם ישמעאלים (בראשית לז, כה), והנה ארחת ישמעאלים. וכן היו בזמן אברהם ע"ה, וכמו שהביא רש"י ז"ל (בראשית יח, ד) שמא ערביים הם שמשתחוים לאבק רגליהם.
<b>ובדברי</b> הימים (א, ה, כג) ובני חצי שבט מנשה, ישבו בארץ, מבשן ועד בעל חרמון ושניר והר חרמן, המה רבו, נקרא גבל אל תלג.
<b>כתיב</b> (יהושע יג, כד) ויתן משה לבני גד וכו'. וכתיב (שם כה, כו, כז) ויהי גבולם יעזר וכל ערי הגלעד, ומחנים, ובית נמרה, והירדן. וגבולו מן יעזר עד ערער אשר על רבה.
<b>גלעד</b> קורין לו גרש, והוא למזרח הירדן כמו יום וחצי, כנגד בית שאן מעט דרומי.
<b>מעון,</b> נבו, אל צפון הגולן. ואל צפונו כמו ארבע שעות, בעל מעון, וקורין לו צנמיין צלם, (כי בלשון ערבי צלם צנם) ושתיהם היום עיירות גדולות ומפורסמות.
<b>בית</b> נמרה קורין לו נאמר, והוא לדרום יעזר כמו שעה אחת.
<b>יעזר</b> קורין לו זרעה, וצפוני מזרח ליעזר כמו יום, הוא שבמה וקורין לו שאהבה. ושם קריתים וקורין לו קרייתין. ושם קנת וקורין לה אל קונייא.
<b>(ומסתברא</b> שארץ יעזר הוא ארץ עוץ, ששם מקום מיוחד לאיוב וקורין לו דאר איוב).
<b>נבו</b> וארצו לצפון ארץ כבוש אדוננו משה, והוא ארץ עוץ וקורין לה אלגוטה.
<b>וכן</b> תרגם רב סעדיה ז"ל (בראשית י כג) ובני ארם עוץ וחול ובני ארם אלגוטה.
<b>ואלחולא</b> ושתי אלו הארצות, הם לדרום דמשק, ולצפון נבו ובעל מעון.
<b>(ואל</b> דרום נבו כמו שעה, מקום קורין לו דאר איוב, והוא בארץ עוץ היה) והוא.
ארץ קדם לארץ ישראל כנגד טבריא. 
<b>וי"א</b> ארץ קדם, חרן, שכן כתיב (בראשית כט, א) וילך ארצה בני קדם.
<b>סלכה</b> הוא לשבט גד, וכמו שהוא בדברי הימים (א, ה, יא), שנאמר ובני גד לנגדם ישבו בארץ הבשן עד סלכה.
אדרעי הוא מערבי לסלכה ביושר כמו יום, לא נשתנה שמו. 
<b>זוזים</b> היא צפונית מערבית לאדרעי כמו ארבע שעות, וקורין לו זיזון, ועליה נהרות רבים, וממנו לעשתרות כחצי יום, וקורין לו קרן אל חארה, וזוזים דרומית, לעשתרות.
<b>חות</b> יאיר הוא בארץ גלעד והיום הוא מקום מקנה, וקורין לו חוארה, והיא מערבית לאדרעי כמו ארבע שעות, ובאמצע שניהם הוא רמתה.
ובצר במדבר הוא למזרח אדרעי כחצי יום, וקורין לו בצרה. 
<b>וקמון</b> היא למזרח הירדן שלפני בית שאן כמו חמש שעות מעט דרומי, וקורין לו קומימא, ושם יאיר נקבר.
<b>כתב</b> אבן עזרא פרשת ראשי המטות (במדבר לב, מא): ויאיר בן מנשה הלך וילכוד וכו' והוא ממשפחת יהודה, כי כן כתיב, חצרון לקח את בת מכיר בן מנשה והוליד ממנו שגוב, ושגוב הוליד את יאיר, שהיו לו הערים בהרי הגלעד, ונקרא על שם משפחת אמו, אלו דבריו. ויתכן שיהיה זה יאיר בן שגוב, ויתכן שיהיו חות יאיר שלשים ערים, [אבל נאמר, זה] איננו יאיר הגלעדי ששפט את ישראל, ומת ונקבר בקמון, שהרי בין לכידת חות יאיר ובין שפוט (יאיר הגלעדי) [יותר ממאה] וארבעים וששה שנים ושופטים. [לפניו עתניאל ודבורה, וגדעון] (אבימלך, ותולע בן פואה).
<b>עוד</b> כתוב גבי חלק גד (יהושע יג, כו), מחשבון עד רמת המצפה, ובטנים, וממחנים עד גבול דביר.
<b>ובעמק</b> בית הרם, ובית נמרה, וסכת, וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון והירדן וגבול עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה.
<b>מלך</b> ערד ארצו לדרום חשבון יום ונקרא עורד, בדגשות הדלת וסמיך ליה אלעלא וקורין לה עלה.
<b>כתיב</b> (שמואל ב, ב, כט) וילכו כל הבתרון ויבאו מחנים. הבתרון קורין לו אל - אתרון, מחנים מחנה. ומחנים הוא למזרח בית שאן ביושר כחצי יום.
<b>וסמוך</b> לו לדרומו שעה עיר שמה אל - אסתיב, אומרים שהוא מקום אליהו התשבי זכור לטוב, והיא בגבול גד, ושמא היה שם ביתו ז"ל, כי משבט גד היה מולדתו, וכמו שכתבנו בסוף הספר. ולצפון זה אל - אסתיב יש נחל מים קיץ וחורף, ועליו גנות ופרדסים, וקורין לו ואד - אליבאס, כלומר נחל יבש. ושמעתי כאשר תמהתי, לשם חלוף הפועל, כי שמו המיוחד ואד אליאס כלומר נחל אליהו כי כן קוראין לאליהו ז"ל. ואין לחשב שנקרא כן מפני יבש גלעד כי רחוק הוא מאד. ורש"י ז"ל כתב (מלכים א, יז, א) שם העיר ששמה תשוב, ויהיה תשבי כמו המורשתי.
<b>יבש</b> גלעד הוא מזרחי לבית שאן ביותר כשלש שעות, וקורין לו גופן והוא לשון יובש בערבי ואל יבש.
<b>והבתרון</b> הוא דרומי למחנים ולזה אותם שהיו במלחמה בגבעון, וברח אבנר ואנשיו לעבר הירדן, והלכו בערבה כל הלילה ההוא, ועברו הירדן וילכו כל הבתרון ויבאו משם מחנים.
<b>וגבעון</b> סמוך לנוב, ונוב לדרום ארץ ישראל, אם כן בהכרח באו תחלה לבתרון ומשם למחנים. לפי מה שהתבאר.
<b>מה</b> שאנו יושבי בית שאן רואים מן הערבה מזרחה, ולצפון עד ים כנרת הוא לשבט גד. וכן כתוב (שמואל א, יג, ז) ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד. ורש"י ז"ל כתב פרשת אלה הדברים (ג, יז), כנרת מעבר הירדן המערבי היא, ונחלת בני גד מעבר הירדן מזרחי, ונפל (גורלו) [בגורלם] רוחב הירדן כנגדם ועד מעבר (שפתם) [לשפתו].
<b>דע</b> שבארץ גלעד [נמצאת] היום עיר וקורין לה עגלון. ואינה עגלון הכתוב בל"א מלכים, כי היא מעבר הירדן מערבה, בחלק יהודה. וכל הארץ ההיא נחלת ישראל וגבולם, שכן כתוב (תהלים קלו, כב) נחלה לישראל עבדו. וכתיב (מלכים ב י, לב - לג) ויכם חזאל בכל גבול ישראל מן הירדן מזרח השמש [את כל ארץ הגלעד הגדי והראובני והמנשי] וכו'.
<b>גם</b> מה שהוא בפי ההמון מן הגבעה שהיא פה בבית שאן שאומרים שהיא גבעת שאול, אינו אמת. שאין גבעת שאול אלא בארץ בנימין ולא מצאנו זכרון בבית שאן לשאול אלא לאחר מותו, ולא מת אלא בארץ בן דודו. ובתחילת מלכותו כתוב (ש"א י, כו) וגם שאול הלך לביתו גבעתה, וכן (שם טו, לד) ושאול עלה [אל] ביתו גבעת שאול.
<b>גם</b> טעו הקוראים הר געש לאותו הר שלפני עיר צפת בגליל, ובלשון ערבי ג'בל זאבוד, שהרי געש הוא בערי אפרים. וכן טעו האומרים שעל הר שלפני שונם לצפונו הוא גיחזי, שהרי גחזי נשאר בדמשק, וכמו שהתבאר מההיא מסכת סוטה פרק בתרא (מז, א), וילך אלישע דמשק, למה הלך א"ר יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה ולא חזר. והישמעאלים קורין לאותו הר אדחי וקצת אומרים שעליו כלבא שבוע...
<b>בארץ</b> בבל מקום נקרא ביר אל מאלחה שם יחזקאל הנביא ע"ה, והוא על נהר כבר. וממנו אל חנניה מישאל ועזריא ע"ה כמו ג' ימים, למעלה לצד אל כנפה, ועזרא הסופר במקום נקרא באסרה. ודניאל ע"ה בארץ עזרא ע"ה במקום שמו שושטאר. זכותם יעמוד לנו. כן קבלתי מפי' ר'... ז"ל. ונראה כי שושטאר הוא [שושן].
<b>האומרים</b> כי במערות שהם צפון ירושלים, ששם מערה לחגי ומלאכי, אלו או אלו באים לידי שגיה. ורב דאמר (מגילה טו, א) מלאכי זה מרדכי קאי בתיובתא, וכדאיתא מסכת מגילה פ"ק.
זה מה שרצינו לבאר בזה המבוקש, וברוך העוזר, אמן. 
<h2>פרק יב</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השנים עשר: לבאר שיושבי אדמת ישראל הם המכובדים על כל יושבי הארץ זולתה ואפילו על בני בבל, כשאוחזין מעשה הצדיקים בידיהם. ודין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. ומי הוא הנותן רשות לדון, ולמי ינתן רשות, וזולת זה
/פתיחה/ 
<b>פרקא</b> דחסידי (תענית כא, ב) קרי לארץ ישראל גבירה ולזולתה שפחה.
[ההולך ממקום למקום בא"י ובבבל] 
<b>מסכת</b> פסחים פרק מקום שנהגו (נא, א) כי אתא רבה בר בר חנא אכל דאיתרא. כלומר, כשבא מארץ ישראל לבבל, אכל חלב שעל יתר הקיבה שבבבל נהגו בו איסור ובארץ ישראל נהגו בו היתר, ועשה כמנהג מקומו. עול לגביה רב אויא ורבה בר חנין, כיון דחזנהו כסייה. אתו ואמרו לאבוה, א"ל שוינהו כותאי. ורבה בר בר חנא, לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. אמר אביי, ה"מ מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי מבבל לארץ ישראל, אבל מארץ ישראל לבבל, כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כותיהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל, רבה בר בר חנא דעתו לחזור הוה.
<b>ומתני'</b> כך היא (שם נ, א), ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. ותימה יש בדבר, דהיכי דמי, אי בשדעתו לחזור, חומרי מקום שהלך לשם אין נותנין לו, כעובדא דרבה בר בר חנא. ואי בשאין דעתו לחזור, אין לו חומרי מקום שיצא משם, כעובדא דרבי זירא, דאמרינן מסכת חולין פרק קמא (יח, ב), כי סליק רבי זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל, ומוקים לה נמי רב אשי התם בשאין דעתו לחזור. ויש מפרשין דלצדדין קתני.
<b>והרמב"ן</b> ז"ל פירש דכולא בדעתו לחזור, וחומרי מקום שהלך לשם, בדברים המותרין והם נהגו בהם איסור לסייג, כעובדא דבני בישן פרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב), דכל כי האי חוששין למחלוקת. ומתוך דבריו ז"ל נראה, שהדברים האסורים שם מן הדין, ובמקומו מותרין, שלא יהיה חשש למחלוקת. ויש תימה בדבריו ז"ל, שהרי תרבא דאיתרא לבני בבל מן הדין היה אסור, כדנפקא להו התם (חולין מט, א) מכל החלב.
<b>והרשב"א</b> ז"ל כתב, שנראה שהנכון הוא שההולך מבבל לארץ ישראל ודעתו לחזור, נותנין לו חומרי מקומו מפני שעדיין נחשב כהם. וכן, כיון דארץ ישראל חשוב יותר ממקומו, גם הוא צריך לחוש לדבריהם כל שהוא שם, וכדאביי, דאמר אנן כייפינן להו. ורב אשי לא חלק עליו, אלא לומר, שכל שדעתו לחזור, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, ואף על פי שהוא בארץ ישראל. ולא עוד, אלא נראה, דאף בהולך מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל, ודעתו לחזור, נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, כל שהוא בפניהם. משום דכל שדעתו לחזור עדיין כפוף לאנשי מקומו, וכן למקום שהלך לשם כיון שחשוב כמקומו. וכההיא דאמרינן (שבת מו, א) רבי ינאי באתריה מטלטל שרגא, באתריה דרבי יוחנן לא מטלטל שרגא. והיינו דאמרינן פרק כל הבשר (חולין קי, א), רמי בר תמרי סליק לסורא ואכל כחלי, אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי וכו', ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, אמר ליה חוץ לתחום אכלי. אלמא, אפילו בשווין, כגון מבבל לבבל דדעתו לחזור, נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דהא ודאי דעתו לחזור הוה וכדקאמר להו מאתריה דרב יהודה אנא. ועוד, דמנא ליה לרב כהנא דאין דעתו לחזור, אדרבה, סתם יוצא ממקומו דעתו לחזור הוא. ומיהו כשהולך מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור, אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, והיינו דאיתרא דרבה בר בר חנא כד אתא לבבל. וטעמא, משום דבני בבל כפופין לבני ארץ ישראל, ונוהגין אפילו כקוליהן בפניהם. דומה למה שאמרו מסכת יבמות פרק קמא (יד, א, טו, א) דבית שמאי לא עשו מעשה בפרהסיא וכו'. והיינו דאמר אביי גבי דאיתרא דרבה, אנן כייפינן להו. ורב אשי לא חלק עליו אלא במה שהיה סבור דאפילו אין דעתו לחזור עושה כן מפני הכפיפה. ורב אשי אמר לא, כיון דאין דעתו לחזור, עד כאן.
<b>גרסינן</b> בסוף פרק ואלו קשרים (קטו, א) דבי ר' יהודה מקנבי כרבא, דבי רבא גרדי קרא, כיון דחזו דהוו קא מחרפי, אמרי להו, אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל (הלכות יו"ט פ"ח הלכה כ') ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לא יעשה, ונותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואף על פי כן, לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור. לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר. והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת.
[ההולך מעיר לכרך ומכרך לעיר, לענין קריאת המגילה] 
<b>פרק</b> הקורא את המגילה (מגילה יט, א) בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ואם לאו קורא עמהם. פירוש, בן עיר בן י"ד, בן כרך בן ט"ו. עתיד לחזור, רש"י ז"ל מפרש לה אבן כרך, וה"ק לא שנו דבן כרך שהלך לעיר וכו' קורא כמקומו, אלא שעתיד לחזור למקומו בליל י"ד, שהוא זמן העיר שהוא שם, ונמצא שלא קבע עצמו להיות פרוז עמהם ביום קריאתם. אבל אם אין דעתו לחזור למקומו באותה הלילה, קורא עמהם, ואפי' היה דעתו להיות בכרך שלו בליל ט"ו, דמ"מ פרוז בן יומו הוא ונקרא פרוז. פי' פרוז, מגזרת פרזות תשב ירושלם (זכריה ב, ח) כלומר בלתי מוקף. ולפי דברי הרי"ף ז"ל נראה, דאבן עיר קאי, ואצטריכא ליה למימר מדפרוז וכו'.
<b>בספר</b> כתוב שם פרק מקום שנהגו, כתב הר"ז ז"ל, והני דנחתי ממערבא, אסור להו למעבד עבדתא בי"ט שני. כתב עליו הראב"ד ז"ל, זה אינו כלום, שאין בכל הגולה ולא בא"י, מי שלא ינהוג שני ימים טובים של גלויות. וממעשה דרמי בר תמרי בכחלי שאכלם חוץ לתחום, ולא אמר להם דעתו לחזור, יכולין אנו ללמוד שאין תלמיד רשאי לעשות כן במקום שיש גדול ממנו, להתיר לעצמו במקום הרב. ומשום כבודו דרב חסדא לא היה רשאי לעשות. ובכמה מקומות הוא זה בתלמוד, באתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל שרגא ואין ספק, עד כאן.
[דייני ארץ ישראל ודייני גולה] 
<b>פרק</b> המוכר את הבית (בבא בתרא ע, ב) שטר כיס היוצא על היתומים, דייני גולה אמרו נשבע וגובה כלו, ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. ומסקנא, אמר רבא, הלכתא נשבע וגובה מחצה דהוא בתורת מלוה, אבל פלגא דהוא בתורת פקדון, חיישינן שמא נאנס, אי נמי דילמא פרעיה. פי' שטר כיס שטר עסקא.
<b>פרק</b> החובל (בבא קמא פד, א), נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה.
<b>וסוריא</b> אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כב, א), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (כתובות קיא, א), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין סט, ב). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה, א), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים.
<b>ואמרינן</b> מסכת הוריות פרק בתרא (הוריות יא, א), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר, נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד, כב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים יז, יט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו בשעיר. אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. ושעיר הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כז, ב), זכרנוה פרק עשירי.
<b>ירושלמי</b> פרק יש נוחלין, (ה"א) רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוים במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז', (ה"ב) מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
<b>זה</b> המקום ראוי להביא ענין הרשות ולאיזה דבר מועיל ומי הוא הנותן רשות, ולמי ינתן. גרסינן פרק דרישה וחקירה (סנהדרין לג, א) אמר רבי יוסי טעה בדבר משנה חוזר, טעה בשקול הדעת אינו חוזר. פירוש חוזר, שמחזיר הדבר כשהיה מתחלה, שהוראתו אינה כלום. וזה כשטעותו מצוי בדבר משנה או בתלמוד כדברי הרמב"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"א), אין דינו דין לגמרי וחוזר. ורש"י ז"ל כתב שתלו הטעם במשנה שרבי סתמן, שכל הישיבה מצויה אצלו, ועל ידי שהיה נשיא, ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בורים. וה"ה טעה בתוספתא דרבי חייא ורבי הושעיה שהם סדרו סדר התוספתא וסתמו מה שסתמו. והתם אמר אפילו בדרב ושמואל, כלומר, בדברי האמוראין האחרונים.
[מדיני הטועה בדבר משנה] 
<b>והדינים</b> הם כך. דן את הדין וטעה בדבר משנה, חוזר הדין, ואינו חייב לשלם כל עיקר. וזה, בין שיהיה הדיין מומחה ונקיט רשותא, או לא. לא שנא נשא ונתן ביד, ולא שנא לא נשא ולא נתן ביד. פי' נשא ונתן ביד, שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה. לא נשא ונתן ביד, אלא צוה לבעל הדין. ואפילו היה הדבר שאי אפשר לחזור בו, כגון דין רבי טרפון, גבי פרה שהאכילה לכלבים, פרק עד כמה, (בכורות כח, ב) ואם לא האכילה היה חוזר. ואף על פי שגרם להזיק, לא היתה כונתו להזיק. ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי. והפך זה, מי שאינו מומחה, ולא קבלוה עליהו בעלי דינא, אף על פי שנטל רשות, הרי הוא בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אם דן, בין טעה בין לא טעה, כל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן שלא כהלכה. או שאסר לאכול דבר המותר והאכילו לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא.
[גרמא וגרמי] 
<b>ולענין</b> גרמא בנזיקין קיימא לן פרק הכונס צאן (בבא קמא ס, א) כרב אשי שהוא פוטר. ומיהו דוקא גרמא דאתי מעלמא כגון נמייה (בבא בתרא כב, ב) או (בבא קמא ס, א) שאין בליבתו כדי ללבותה, אבל גרמא דאתי מדידיה חייב. דהא אמרינן (בבא בתרא כו, א), ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש דחייב, משמע דלגבי תשלומין קאמר. וכן נמי כתב בעל העטור ז"ל. וכן נמי דעת הרב אלפאסי ז"ל, שהרי פרק כיצד הרגל (בבא קמא כו, ב), גבי הא דאמר רבא, זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם וסלקן או בא אחר וסלקן פטור, בעידנא דשדא, מפסיק פסקי גיריה. כתב ז"ל, מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבא, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, דהא הוא דאמר בפרק הגוזל קמא (בבא קמא צח, א) השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דלית הלכתא הכי, דאמרי' (שם), כפייה רפרם לרב אשי ואגביה כשורא לצלמי.
<b>אבל</b> גירי פשיטא לן דחייב. וכדאמרינן פרק הבית והעליה (בבא מציעא קיז, א), הני בי תרי דהוו דיירי חד עלאי וחד תתאי, וכי מטי עליון מיא מוקי לתחתון, תחתון מתקן. דעל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא דאיכא מעזיבה דמתם תיימי מיא והדר אזלי, אבל ליכא מעזיבה, גיריה הוא ועליון מתקן. וכן (כתובות פו, א) המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו משלם את הכל. ואפילו מכר שטר של אלף במנה, משלם אלף, דמשום מזיק אנו מחייבין אותו, דבריא הזיקיה. והיינו דאמרי' פרק הכותב (שם) דלמאן דדאין דינא דגרמי משלם כשורא לצלמי, וכן כל כיוצא בזה.
<b>גרסינן</b> סוף פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיט, א) אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר, (משלי א, יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח. ואומר (ש"ב כא, א) ויאמר יי' אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים. מאי ואומר, וכי תימא, ה"מ בידים אבל גרמא לא, ת"ש ויאמר יי' אל שאול. וכי היכן מצינו בשאול שהרג את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקין להם מים ומזון, מעלה עליו כאלו הרגן.
<b>ומסתברא,</b> שכל הלכה פסוקה הוא כדבר משנה, דאמרינן (שבועות לח, ב), האי דיינא דאשבע ביי' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. כתב רבינו האי גאון ז"ל, וכל שמועה של כל החכמים כדבר משנה דמיא.
[הרוצה להפוך שבועת גלגול על שכנגדו] 
<b>וכן</b> אם התובע יש לו גלגול על הנתבע, וב"ד אמרו שיכול הנתבע להפך ועשו מעשה, הורו רבותי שזה מכלל טעה בדבר משנה, אחר שיש לנו כמה ראיות לגלגול שבועה דרבנן. וכתב בעל העטור ז"ל, תשובה להרי"ף ז"ל, שבועת הסת דמפכינן, דוקא דלית ביה גלגול שבועה אצל הנתבע.
[דיני הטועה בשיקול הדעת] 
<b>אמנם,</b> טעה בשקול הדעת, והוא מומחה ונקיט רשותא, אף על פי שנשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. וכן נמי מומחה ולא נקיט רשותא, אלא דקבלוהו עליהו בעלי דינא. אבל מומחה ולא נקיט רשותא, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, או שאינו מומחה, אלא שקבלוהו עליהו בעלי דינא, נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, לא נשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. ליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו, לא עשה ולא כלום. דרב אלפסי ז"ל הזכיר עם דליתיה מומחה, וקבלוהו עליהו בעלי דינא, אי נמי, נקיט רשותא מריש גלותא. וכן נמי, עם דליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, ולא נקיט רשותא. והשתא על כרחין האי דנקיט רשותא שהזכיר ז"ל, בשאינו מומחה, דאי במומחה, היינו קמייתא. ושלא קבלוהו, דאי קבלוהו, מה לי נקט רשותא. א"כ, נראה לפי דבריו ז"ל, דליתיה מומחה וקבלוהו, עם דנקט רשותא לחוד, ואינו מומחה ולא קבלוהו, ששניהם שוים. וכן נמי משמע ממה שכתב ז"ל בבבא חמישית, דליתיה מומחה ולא קבלוהו ולא נקיט רשותא, הא נקיט, דיניה דינא. והר"ם ז"ל נראה שהרגיש בזה, עד שכתב בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ד), מי שאינו מומחה ונטל רשות, זה אין צד וענין למנותו, שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה, לפי שאינו מועיל כל עקר. ולא עוד, אלא אותו בית דין כאלו נטע אשרה וכדאיתא מסכת סנהדרין (ז, ד), עד כאן. ובשאר הדינים מוסכמים ז"ל.
[דיין יחיד] 
<b>ת"ר,</b> (סנהדרין ד, ב) דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן, כגון אנא, דנינא דיני ממונות אפי' ביחיד. והכי תניא (ירושלמי סנהדרין פ"ק ה"א), קבלוהו עליהו, דן אפילו יחידי. והכי איתא בירושלמי (שם) בעובדא דרבי אבהו דהוה יתיב ודיין בכנשתא דקסרין לגרמיה, אמר ליה תלמדוי, לא כן אלפן ר' אל תהי דן יחידי. אמר ליה, מכיון דאינון חמון לי דאנא יתיב לגרמי ואתון לגבאי, כמי שקבלו עליהם.
<b>פרק</b> זה בורר גבי אודיתא (סנהדרין ל, א), ואי כתיב ביה בי דינא דפלניא, ואמרנא ליה לרבנא פלוני, דמשמעו דאינון תלתא וכו', כתב הרי"ף ז"ל (שם ח, ב) מיהא שמעינן דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. כתב הר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ב ה"י) אף על פי שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר, בצדק תשפט עמיתך. ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין. ורבינו האיי ז"ל כתב מי שאינו דן יחידי הוא מדת חסידות וכדתנן באבות (פ"ד מ"ח) שאין דן יחידי אלא אחד, אבל שורת הדין, כדמר רב נחשון. דתנו רבנן משנה שלמה, דיני ממונות בשלשה, ואם היה דיין מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, ואמרינן עלה, אמר רב נחמן, כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד, וכן אמר רב חייא. איבעיא להו, כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא, אבל לא נקיט רשותא דיניה לאו דינא. או דילמא, אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא. ת"ש, דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה. אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה, אי קבלוך עלויהו לא תשלים, ואי לא זיל שלם. ש"מ כי לא נקיט רשותא דיניה דינא. ומיהו לאו אורח ארעא למידן יחידי לא קטון ולא גדול. אבל אי עבד וסדרו בעלי דינין מיליהון קמיה, וקא מודו דהכי הוה ודן ביניהם דיניה דינא כי גמר וסביר ומומחה לרבים ע"כ. כתב בעל העטור ז"ל, ושדר רב שרירא גאון ז"ל, יחיד מומחה דחשיב בדורו כרב נחמן, דבקי במשנה ובתלמוד, ובקי נמי בשקול הדעת, ומעיין בדיני כמה שני, ומנסו ליה זמנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא, כגון זה מומחה לרבים. וכן שלשה בין מומחין בין שאינן מומחין וקבלום וטעו בשקול הדעת קם דינא ופטורין.
<b>וכן</b> יש לו ז"ל קם דינא והדר דינא בחד דינא, כגון הא דאמרינן, כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וכן ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עד, א) נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי. במה דברים אמורים, בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו, ואי לא אינו נאמן, ואוקימנא, דקריען זכותיה. ומקשי, ונהדר נדונינהו, ומשני, שודא דדייני. כלומר, שעיקר הדין אינו אלא בענין שודא דדייני, כענין שניהם תלמידי חכמים שניהם קרובים דפרק הכותב (כתובות פה, ב), וכיוצא בו.
[שודא דייני] 
<b>ומינה</b> הביא הרב בעל העטור ז"ל בשם בעל המתיבות, דב"ד הגדול הוא דאלימי למעבד שודא דדייני, אבל דייני בעלמא לא. דאמרינן (כתובות צד, ב), אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, שודא דדייני. אמר ליה אנא נמי שודא דדייני. אמר ליה, חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה. והא רב ששת חכים גמיר וסביר הוא, וקאמר ליה רב נחמן, מר לאו דיינא הוא, ש"מ, דלא עביד שודא דדיינא אלא בי דינא רבה. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, עיקר קבלה בידינו, דלא עבדינן שודא אלא במקרקעי, אבל במטלטלי, אמרינן ממון המוטל בספק חולקין. ואמר רב נחשון ז"ל, שודא דדייני שיתא הוו בכולא תלמודא. מסתברא, דשודא הוא לשון חוזק, והיא מלה ערבית. יוסכם עם הירושלמי פרק מי שהיה נשוי, גבי ההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד, ואמר שמואל שודא דדייני. ירושלמי (כתובות פ"י ה"ד), שמואל אמר שוחדא לדייני, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. וי"מ אומדנא. אבל אם היה עיקר הדין טענות, היו חוזרין הדין לתחלתו. הרי קם דינא והדר דינא והכל בדין אחד. וטעמא דקם דינא, דמצי למימר ליה, טעם הראשון יפה מן האחרון.
[דיינים שאינם מומחים] 
<b>גרסינן</b> סוף מסכת גיטין (פח, ב) לפניהם ולא לפני הדיוטות. אמר ליה, אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי. כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא, במלתא דלא שכיחא לא עבדינן. ופרש"י ז"ל, שליחותייהו, דבני ארץ ישראל כדאמרינן בסנהדרין (ב, ב). אי הכי גזילות וחבלות, נעביד שליחותייהו, ואנן אמרינן בריש סנהדרין (שם) דבעינן שלשה מומחין. ומשני מלתא דשכיחא, כלומר הלואה.
[מהלכות דיינים] 
ירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) היא טעות משנה היא טעות זקנים. 
<b>אמר</b> ר"ע (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) אני איני יודע לדון דין תורה, מקבלין אתון מה דאנא אמרי.
<b>ואמרינן</b> (שם), אע"פ שאין אדם דן יחידי חותם יחידי. דכתיב (דניאל י), אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת.
<b>עוד</b> בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח), אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותם, שנאמר (מלכים א, ג) ויאמר המלך זאת אומרת בני החי.
<b>גמרין</b> פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיב, ב), מי ששלחו לו ב"ד ולא בא לדין מנדין אותו.
<b>מסכת</b> סנהדרין פרק קמא אמר רבה בר רב הונא, האי דיינא דשאיל שאלתא פסול למידן דינא. ולא אמרנא, אלא דלית ליה לאושאולי אבל אית ליה, לית לן בה.
<b>ירושלמי</b> (סנהדרין פ"א ה"א), החשוד להיות נוטל שכרו לדין דיניו בטלין, תני כן, לדיין שכר בטולו, ולעד שכר עדותו.
<b>לרב</b> אלפסי ז"ל, סופר החתום ברוב השטרות בעד, אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליה, מדאמרינן (בכורות ל, א), החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.
<b>הבורר</b> לו דיין לדון, משקנו ממנו בקנין, אין יכול לחזור בו, וכן הביאו בעל העטור ז"ל. ואם לא קנו מידו אלא שכתבו שטרי בירורין מדעת שניהם, יש מי שאומר שאין יכולין לחזור בהם, וי"א משטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהם, ואף על פי שלא קנו ושלא כתבו. וכן משמע מהירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין פ"ג ה"ד) קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו, בפני שלשה אינו יכול לחזור בו. פירוש קבל, התרעם.
<b>גרסינן</b> בספרי (דברים טז, יח) רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו. ושפטו את העם, על כרחם. כתב הר"ם ז"ל ספר המצות (מ"ע קעו) וזה ראוי ומחויב לדורי דורות.
[הנותנים רשות לדון] 
<b>הנותנים</b> רשות הם שנים. האחד, ראש גולה בבבל, ואין חוששין אליו אלא ליחוסו לא לחכמתו, שדינו על כל ישראל כדינא דמלכותא, שאונסת ומכרחת לרדות ישראל ולדין עליהם בכל מקום בין רצו בין לא רצו, שנאמר (בראשית מט, י), לא יסור שבט מיהודה. וכל דיין שראוי לדון שנתן לו רשות ראש גולה, יש לו לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין דן דיני קנסות.
<b>השני</b> הנותן רשות גם כן, הוא ראש ישיבה של ארץ ישראל. וזה, צריך שיהיה גדול בתורה לא ימצא כמוהו בכל ארץ ישראל, בזמן שממנין אותו, דכתיב (שם), ומחוקק. וכבר בארנו פרק עשירי שזה בהסכמת בני ארץ ישראל. כתב הר"מ ז"ל בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ג), שאינו מועיל רשות ראש גלות בהיתר בכורות בלבד, רק צריך בזה רשות ראשי ישיבות מארץ ישראל, כמו שהתבאר בתלמוד. לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות או ראיית מומו, תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות ולהורות בהם בפירוש. וכל דיין שראוי לדון, שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות, יש לו לדון בארץ ישראל וסביבה אפילו בעל כרחן, אבל בחוצה לארץ, אם רצו אין, לא רצו לא, ואף על פי שיכול לדון שם דיני קנסות. ואם נטל רשות מראש גולה דן בעל כרחן. מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות, או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות, אין הרשות מועיל לו עד שיהיה ראוי. ריש פרק כיצד מעברין (עירובין נג, ב), אמרי ליה רבנן לרבי אילעא, הצפינינו היכן רבי אבהו צפון. א"ל נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת. פירש רש"י ז"ל, נתיעץ במכתיר, נטל רשות מבעל ישיבה. מכתיר, על שסומך ונותן רשות להורות ולהקרא רבי, ומשם והלאה הוא רשאי לדון ולהורות ולהיות מומחה לרבים, ואם טעה לא ישלם, עד כאן. פירוש הצפינינו, הראנו. כמו צופיה הליכות ביתה. צפון, נחבא. והנגיב, הלך לו לדרום. למפיבושת, לפני חכמי דרום שהם חכמים מאד, על שם שהיה מפיבושת חכם גדול קרי ליה הכי. והדין הוא כך, אם אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח, ב), כל שכן באויר בית המקדש, והמשכן לא היה לעולם אלא בדרום ארץ ישראל.
[הראוי לדון] 
<b>האיש</b> שנותנין לו רשות צריך שיהיה תלמיד חכם מפורסם בחכמת התורה, וכדאיתא מסכת הוריות (ב, ב). ובג"ה עדיין נאריך בגדר החכם פרק מ"ד ושם תמצאוהו. כתב הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות ל"ת רפד), והמצוה, שהזהיר ב"ד הגדול או ראש גלות, שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו בו וימנוהו בעבורם, אלא שיהיה יודע צווי התורה ואזהרותיה והנהגותיה, וחזקתו במעשים נאים. ואמרינן בספרי (פרשת דברים), שמא תאמר פלוני נאה אושיבנו דיין, פלוני גבור אושיבנו דיין, יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר (דברים א, יז), לא תכירו פנים במשפט.
<b>גרסינן</b> פרק שבועת העדות (שבועות ל, ב), מנין לדיין שלא ישב לפניו תלמיד בור, ת"ל (שמות כג, ז), מדבר שקר תרחק. פירש רש"י ז"ל לישא וליתן בדין, כדי שלא יתעהו. ונראה שהכונה בזה, שהחכם היה יכול לעשות ממנו מה שירצה, והוה ליה יחידי בדין, שזה לא יוכל להשיב לאותו חכם. ומה ששנינו מסכת סנהדרין (ג, א) אי אפשר דליכא חד מיניהו דגמיר, דמשמע דאפילו אחרים עמי הארץ לית לן בה, ר"ל שאינם עמי הארץ אלא שהם יכירו אם ירצה החכם שבהם להטעותם, ואף על פי שאינם חכמים כמוהו.
[עוד בענין טעה בדבר משנה] 
<b>עוד</b> פירש טעה בדבר משנה, כגון ששכח אותו הלכה או לא ידעה, וכדאיתא בכתובות (ק, ב) ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין. וקצת מרבותינו כתבו, שלא אמר כך רשב"ג אלא בסתם מקומות שלא נהגו אלא בהכרזה. ומיהו, ב"ד שהגבו כתובה לאלמנה ולא העמידו אפטרופוס ליתומים, אין לומר עליהם שנעשו כטועין בדבר משנה וחוזרין, דהא ב"ד הם אפטרופין ואביהם של יתומים, וכדאמרינן (בבא קמא לז, א) ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. ובכל מקום שאמרו ב"ד מעמידין להם אפטרופוס, אינו אלא להקל על הב"ד, שאינם רוצים לפקח על נכסי היתומים, ומעמידין להם אחרים לפקח על נכסיהם. אבל אם רצו ב"ד לפקח על הנכסים, אין לך אפטרופין יפין מהם. ולא מצינו עכוב בהעמדת אפטרופין, וכן כתב הרשב"א ז"ל.
[טעה בשקול הדעת] 
<b>טעה</b> בשקול הדעת, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו, וסוגיין בעלמא כחד מינייהו, ועבד איהו כאידך, איגלי לן מילתא דודאי טעה. והר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"ב) כתב, שלא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אלא כיון דלא איתמר הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא.
<b>וכן</b> פירש ז"ל (בפי' המשניות בכורות פ"ד מ"ב) מומחה, מנוסה. שניסוהו בקושיות ושאלות, ונמצא גדול בחכמה ומובהק. וכענין לשון קמיע מומחה, כלומר מנוסה, גם זה מנוסה בחכמתו. ואם המנסה אותו הוא ב"ד הרי זה נקרא מומחה לרבים.
[ב"ד חשוב לענין אסמכתא] 
<b>ואמרינן</b> מסכת נדרים (כז, ב), והלכתא, אסמכתא קניא. והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, כלומר מומחה לרבים. וכתב על זה הרי"ף ז"ל פרק גט פשוט, וקאמר גאון ז"ל, דהאי דינא ליתא אלא במתפיס זכותיה בלחוד, ומסתבר כותיה.
<b>אמרינן</b> בירושלמי (חגיגה פ"א ה"ח), אפילו למנותו לדבר אחד אינו מותר, עד שיהא חכם בכל דיני התורה. אף על גב דאיתמר ממנין הזקנים לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים.
[אימתי רשאי חכם לפסוק ההיפך מחברו] 
<b>מסכת</b> עבודה זרה פרק קמא (ז, ב), שאל לחכם אחד וטימא, אל ישאל לחכם אחר ויטהר. לחכם ואסר, אל ישאל לחכם אחר ויתיר. היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין, הלך אחריו. ואם לאו, הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר, בשל סופרים הלך אחר המקל, והלכתא כותיה. ודוקא שלא טעה, שאם טעה ודאי יכול להחזירו. ולזה כתב הרב בעל התוספות ז"ל (שם ד"ה הנשאל), אמאי לא ישאל, שמא טעה הראשון ויחזרנו השני. ותירץ, שלא ישאל לשני סתם, אם לא הודיעו שכבר אסר הראשון. ואם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה, יחזירנו בדין, ואם חלוק עליו בשקול הדעת, שסברתו נוטה לטהר או להתיר מה שטמא או אסר הראשון, אלא שאין לו הוכחה מהלכה, יאמר, אני אומר כן, אבל אני אין מתיר מה שאסר, שכבר שויה חתיכה דאיסורא. והא דאמרן פרק אין מעמידין (עבודה זרה מ, א) נפקי שפורי דמר ושרו שפורי דמר ואסרי, מיירי בשהדבר בא לפני שניהם וכי הדדי חולקין. תוספתא (ידיים פ"ב ה"ח), בו ביום עמד יהודה גר העמוני בבית המדרש, אמר להם, מה אני לבא בקהל. אמר ליה ר"ג, אסור אתה. אמר ליה רבי יהושע, מותר אתה. אי נמי שהיה דברי המתיר תחלה. ומיהו בירושלמי (שבת פי"ט ה"א) אמרינן חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר אין חברו רשאי לאסור, וי"ל שכבר חלה הוראת הראשון קודם שחלק חברו עליו, וכגון שלא טעה בדבר משנה. ואם טעה ודן, ובא לפני ב"ד אחר, יכול לסתור מה שדן הראשון, וכעובדא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד, ב), באימיה דרמי בר חמא. וזכרנוהו ריש פרק ששי, דמשום דטעה רב ששת בהא דחוץ מירושלם לא כתבינן לשעות, החזיר הדין רב נחמן. גם מההיא עובדא שמעינן, דב"ד הגדול אלים למעבד שודא דדייני, אבל דייני דעלמא לא, דהא רב ששת גמיר וסביר, ואפילו הכי קאמר ליה רב נחמן, אנא דיינא ומר לאו דיינא. פירוש במנין, שריבץ תלמידים יותר ממנו. אי נמי, שרוב התלמידים אומרים כמוהו. או יהיה פירוש במנין, שהוא מוסכם שזה גדול בחכמה, כענין נמנו וגמרו. מפי אבא מורי ז"ל ה"ה. ומסתברא שאם האחד גדול מחברו בחכמה ומפורסם, שאין בדבר קפידה. כדאמרינן פרק כל היד (נדה כ, ב) אמר רבי יוחנן, חכמתיה דרבי חנינא גרמא דלא חזייה לי דמא. מטמינא מטהר, מטהרנא מטמא, אמינא בדעתי לא ידענא למיחזי דמא. ובשווין אחר המחמיר.
[דיני קנסות בחו"ל] 
<b>דיני</b> קנסות, כגון גזלות וחבלות ותשלומי כפל ארבעה וחמשה האונס והמפתה וכיוצא בהם, אין דנין אותו אלא שלשה מומחין, והם הסמוכים בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות, כגון הלואות והודאות, אינן צריכין מומחה, ואפילו שלשה הדיוטות. ואפילו מומחה דן אותם, וכן כתב הרי"ף ז"ל סנהדרין פרק קמא (ה, ב) דשנים שדנו ובתנאי שיהיו מומחין, או שקבלום עליהם בעלי הדין, דיניהם דין. ואפילו אחד מומחה דן דין.
<b>פרק</b> אלו מציאות (בבא מציעא לא, ב), איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא אדעתיה דאיסור וכו', ומסיק, תדע, דתנן אלמנה מוכרת שלא בפני ב"ד. ולאו מי איתמר עלה, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, אינה צריכה ב"ד מומחין, אבל צריכה ב"ד הדיוטות.
[אם כופין לילך לבי"ד פלוני] 
<b>פרק</b> זה בורר (סנהדרין לא, ב) אמר רבי יוחנן, שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד, כופין אותו ודן בעירו, ודוקא היכא דניחא ליה למלוה. ואמרינן פרק הכותב (כתובות פה, א), ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דיניה דרב ביבי בר אביי, אמר ליה ההוא בעל דין, תיתי ותשבע לי במתאי, וחייבה רב ביבי למעבד הכין. ומיהו, אלו היה ב"ד יפה סמוך לעירם תוך שלש פרסאות, אי נמי, שאין בעירם יודע דין, אף ללוה שומעין לו ללכת לב"ד יפה סמוך לנו, וכדמוכח ריש פרק זה בורר (סנהדרין כג, א), זה בורר לו ב"ד אחד, וזה בורר לו ב"ד אחר. ואקשינן, ואפילו לוה מצי מעכב, והא אמר רבי אלעזר, לא שנו אלא מלוה, אבל לוה כופין אותו ודן בעירו. ופרקינן, כדאמר רבי יוחנן בערכאות שבסוריא שנו, הכי נמי בערכאות שבסוריא שנו, אבל מומחין לא. רב פפא אמר אפילו תימא במומחין, כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא, דאמר לוה מאי קא מטרחנא ליה. ורב חסדא תלמיד דרב הונא הוה, ותלמיד אל יורה הלכה תוך שלש פרסאות לרבו כמחנה ישראל, כדאיתא בערובין (סג, א), אלמא, תוך שלשה פרסאות יכול אף הלוה לעכב ולומר לב"ד יפה קא אזלנא, ושאין שם לא טורח ולא הוצאה כל כך. וכן, אלו נזדמן למלוה דרך למקום הב"ד יפה, אף הלוה יכול לעכב ולומר הרי אתה הולך מעצמך למקום ב"ד יפה, ואינך צריך להוסיף על דיני לא הוצאה ולא טורח, ושומעין לו, אבל בענין אחר, לא. ואפילו אמר לוה, אנא עבידנא אוזינקא, דמצי אמר לא מצינא דאטרח. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ובאה הגמרא (סנהדרין לב, ב) להראות לנו ולהודיענו, שבלוד היה ב"ד רבי אלעזר, ובפקעין רבי יהושע, וביבנה ר"ג. וכבר בארנו שבין לוד ויבנה כשתי שעות, והוכחנו היות פקעין ביניהם, פרק ז. וסכני הוא בגליל העליון צפוני לצפורי כחצי יום. אם כן, מה שאמרו ודן בעירו, רוצה לומר עם אותו ב"ד שבעירו, ואף על פי שיש בבית הועד חכמים גדולים מהם. ופירוש ב"ד יפה, כלומר, שהנה בית דין ושם ב"ד, אלא שהוא יפה ממנו. ואחר שהוא כן, אמרם ז"ל (שם), הלך אחר ב"ד יפה, אינו בהכרח, אלא היכא דניחא ליה למלוה בבית דין יפה. אי נמי אף על גב דלא ניחא ליה, אם הוא סמוך להם. או הדרך השלישי. ומה שדקדקנו בסמיכות שלשה פרסאות, נראה שהוא קרוב למה שאמרו שם גם כן (שם לא, ב), והיבמה הולכת אחר היבם להתירה ואפילו היא בטבריה והוא בצפורי, שהרי ביניהם כשלש פרסאות בקירוב. פרק אף על פי (כתובות ס, ב) אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה.
<b>ואם</b> אמר כתבו לי מאי זה טעם דנתוני, כותבין ונותנין לו (סנהדרין לא, ב). ואם הוצרך דבר לשאול מב"ד הגדול שבירושלם, כותבין ושולחין ושואלין. ובזמן הזה, שולחין ושואלין בכל מקום שיש שם חכמים. והיכא דלא ניחא למלוה, עבד לוה לאיש מלוה, וכופין אותו והולך לבית הועד, פירש רש"י ז"ל, מקום שתלמידי חכמים מתוועדים ללמוד תורה. ולא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ, הולכין אחר ב"ד יפה. וכדאמר אחר רבי מתיא בן חרש לרומי, ואחר רבי חנניא בן אחי רבי יהושע לגולה.
[לא חיישינן לב"ד טועים וחתימת דיינים צריך קיום] 
<b>כתב</b> הרב בעל העיטור אות קו"ף תשובה להרי"ף ז"ל, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותו העיר, רואין אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדקדוקי עדים ובחקירתם, הולכין אחר השטר, ואין חוששין לעדות העדים. ואם לאו, אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתן, אלא סומכין על העדים. והלכתא, קבלת עדות צריך שלשה מומחין, יודעין הלכות עדים כשרים ופסולים, זהירין בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד, כדתנן (אבות פ"א מ"ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא ע"כ. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל פרק ה' (עדות פ"ו הלכה ד - ה). וקיימא לן הלכתא אין חוששין לבית דין טועין, ולעולם אין בודקין אחר ב"ד, אלא מחזיקין אותם שהם בקיאין ולא יטעו אלא בודקין אחר העדים, וכדאמרינן סוף פרק מצות חליצה (יבמות קו, א). ורבא דידיה אמר, אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולא ממאנין אלא אם כן מכירין, אבל כותבין גט חליצה וגט מיאון אף על פי שאין מכירין, דלא חיישינן לב"ד טועים. וסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח, ב) יהיב טעמא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל בי דינא בתר עדים דייקי. ופירוש מכירין, שיכירו שזה פלוני אחי פלוני, וזו יבמתו בת איש פלוני אשת פלוני, וזה שחלץ לה אחיו הוא. ופירוש אף על פי שאין מכירין, שנים או שלשה שראו שנחלצה, כותבין לה גט חליצה, ואף על פי שאינם הדיינין שחלצה בפניהם, ואינם מכירין שזו בת פלוני ואשת פלוני וכו', שגט חליצה אינו אלא מעשה ב"ד שיהיה לה ראיה שנחלצה, אבל מכל מקום צריך שנדע שהם ב"ד ושנכיר כתיבתן. אבל כתב או שטר שבא לפנינו חתום ואין איש שיכיר החתימות, אין ראוי לסמוך עליו, וכדמוכח מדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות כא, א) ופרק גט פשוט אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין, מתקיף לה רבא, אמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', ומסקנא, הלכתא אין מצטרפין.
<b>ירושלמי</b> פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ג ה"יב), אשרתא דדייני מהו שצריך ב"ד, ר' אושעיא ושמואל, חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים, רבי פרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד. עוד ירושלמי מסכת גיטין (פ"ט ה"ז) קרא ערער על חתימת ידי עדים, או על חתימת ידי הדיינין, אם רצה לקיים בכתב ידי עדים, מקיים. בכתב ידי הדיינים, מקיים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ואומר אני, ואפילו בעד אחד ודיין אחד מקיים, והיינו פירושא דעד ודיין מצטרפין, עד כאן. גם נראה שנוכל לומר עליו שהוא שטר מזוייף, ממאי דאמרינן, מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו כרבי (בבא מציעא ז, ב). וכן פסק הרי"ף ז"ל מסכת בבא מציעא פרק קמא (שם), וכן פסק הכי בהדיא רב נחמן פרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), בגמרא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה. ואם כן, מי שהוציא על חברו שטר מקויים, ואין אדם מכיר חתימתן של עדים ולא חתימת הדיינין, ואמר הלה פרוע הוא, נאמן. מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם בממון כך, קל וחומר באיסורין.
[קיום שטרות] 
<b>ולשון</b> קיום שטרות הוא שיאמר מכיר אני חתימתן של אלו, וזהו יתקיים בחותמיו, או שיאמרו הם זה כתב ידינו. וזהו שאמרו פרק המביא גט תניין (גיטין טו, א), או כלו בקיום הגט, או כלו בתקנת חכמים, פירוש, כשאר קיום שטרות, שכל אחד ואחד יעיד על חתימתו או שיעידו עליהם שנים דעלמא. או כלו בתקנת חכמים, שהאמינו השליח על חתימת שני עידי הגט.
[עדים שאמרו אנוסים היינו] 
<b>גרסינן</b> פרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, ב), העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנין. ואם יש עדים שהוא כתב ידן, או שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אין נאמנין. אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אלא אי איתמר, ארישא איתמר, הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אין נאמנין. מאי טעמא, אין אדם משים עצמו רשע. כתב הרב בעל העיטור ז"ל ואף על גב דקיימא לן כריש לקיש דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדגרסינן ריש מסכת גיטין (ג, א), בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדריש לקיש, הכא ליכא למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דכיון דקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא הגדה כלל, וליכא למימר נחקרה עדותן, הילכך אי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין.
<b>כתב</b> הרמב"ם ז"ל פרק ו (הלכות סנהדרין ה"ט), אבל יש מקומות שיש חכמים מומחין לרבים, ומקומות שיש בהם תלמידים שאין כמותן, אם אמר המלוה לילך לפלוני שבארצי, הגדול, ונדון לפניו בדין זה, כופין הלוה והולך עמו. וכן היו מעשים בספרד בכל יום.
<b>עוד</b> פרק כ"ב (הלכות סנהדרין ה"ח) שאל אחד מבעלי דינין לכתוב לו פסק דין, כותבין לו כך, פלוני בא לב"ד עם פלוני בעל דינו שתבעו בכך, ויצא זכאי או חייב.
[ערכאות של גויים] 
<b>עוד</b> פרק אחרון (הלכות סנהדרין פכ"ו ה"ז) על ההיא דפרק בתרא דמסכת גיטין (פח, ב), גבי היה רבי טרפון אומר, כל מקום שאתה מוצא אגיראות של גוים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם, שנאמר (שמות כא, א), ואלה המשפטים [אשר תשים לפניהם]. כתב ז"ל, כל הדן בדייני או בערכאות שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר, אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ולא לפני גוים, ולא לפני הדיוטות. היתה יד הגוים תקפה, ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו ממונו בדיני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מב"ד ומציל בדיני הגוים מבעל דינו. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ומנהג שלנו לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת, ואחר כך מתירין לו. כתב הרשב"א ז"ל, אסור לבר ישראל להזדמן אצל שופטי אומות העולם כלל, ואפילו יהיה דינם שוה עם דייני ישראל, דכתיב, ואלה המשפטים. ומי שלא יזקק לדייני ישראל צריך לנדותו, עד כאן.
[מלוה ברבית פסול לעדות] 
<b>כתב</b> הרב בעל העיטור ז"ל תשובה להרי"ף ז"ל גבי מלוה ברבית, דקיימא לן, לוה פסול דרבנן, ומלוה פסול דאוריתא. האי דנקט מלוה ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עוברי עברה, וה"ה לשאר חייבי לאוין. ועוד כתב שאין כל חייבי לאוין פסול אלא שיש בו מעשה, ונשבע, וממר, ומקלל חברו בשם, שהם בני מלקות. ומסור פסול לעדות, ואמרי רבוותא בלא התראה, ובלא הכרזה.
<b>ירושלמי</b> (גיטין פ"ט ה"ז) אמר רבי יעקב צריכין שיהיו הדיינין מכירין את הנידונין, מעשה היה וזייפו.
[בית הועד] 
<b>ומסתברא,</b> כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין ללכת לבית הועד, ואם כן מלוה לאו דוקא, אלא כל תובע קאמר ואפילו נזקין וחבלות. והוא שיש עדים בחבלה וגזלה, אבל בטענה לחוד לא. והיכא דאמר לוה אנא עבידנא אוזינקא דיליה ונלך לבית הוועד כופין המלוה והולך. וקצת מרבותי כתבו דאפילו הכי יכול מלוה לומר לא מצינא דאטרח וכדלעיל.
[מתדיינים השולחים דבריהם בכתב לב"ד] 
<b>והיכא</b> דאמר לוה נכתוב טענותינו לבית הוועד, כתב הרב בעל העיטור, מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית בה אוזינקא. דגרסינן פרק קמא (סנהדרין יז, א), שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, והוא הדין מפי הכתב, דחד טעמא נינהו. כדאמרינן בספרי (פרק יט, פח), מפיהם ולא מפי כתבם, ולא מפי התורגמן, ולא עד מפי עד. והילכך כופין אותו ודן בעירו. ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר, ילפינן מינה בעלי דינין. לפי שאין הדיין יכול לחקור הדבר על פי הכתב. ולפי הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ב) צריך שיהיו הדיינין שבעירו יושבין ושומעין וחוקרין הדברים ודנין מה שדנין והספק שולחין.
[פשרה] 
<b>סנהדרין</b> פרק קמא (ו, ב), אמר רבא, הלכה כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע, מצוה למימר להו הכי, דינא בעיתו או פשרה בעיתו. ודוקא מקמי גמר דין, אבל אחריו אין רשאי לבצוע, והוא, שיאמר גדול הדיינין, איש פלוני אתה חייב. פרק ואלו מציאות (בבא מציעא ל, ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה חרבה ירושלם, מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
[אין דנים בע"ש ועיו"ט] 
<b>דיני</b> ממונות דנין אותם ביום וגומרים בלילה (סנהדרין לד, ב) שנאמר (שמות יח) ושפטו את העם בכל עת. מזה הפסוק הביא הירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ד ה"ו) ראיה שדנין אפילו בערב שבת מן התורה אלא שהוא אסור מדרבנן, והרי"ף ז"ל הביאו. וכן יש עוד בירושלמי מסכת כתובות פרק קמא (הלכה א), שאסור לדין דיני ממונות בערב שבת להלכה, הא לדברי תורה דנין. ולענין קביעות זמן לנידונין אמרינן מסכת בבא קמא פרק בתרא (קיג, א), דלא קבעינן זמן לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, אבל מניסן לבתר ניסן ומתשרי לבתר תשרי יהבינן. מה שאין כן ממעלי שבתא לבתר שבתא, כדאיתא בגמרא, משום דטריד בעבידתא דשבתא.
[הפסולים לדון או להעיד] 
<b>האוהב</b> והשונא כשרים לעדות ופסולין לדון. (סנהדרין לו, ב), הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו גר, והוא שאמו מישראל. או ממזר. אין דיין דן את קרובו. פרק זה בורר (סנהדרין כז, ב), לא יומתו אבות על בנים, לא יהיו העדים קרובי בעלי דינין, ולא לערב, ולא קרובים זה עם זה, ולא יהיו הדיינים קרובים זה לזה, ואין דיין דן על פי עדות קרובו, ויש אומרים שלא יהיה הערב קרוב לדיין. ירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט), מניין שלא יהיו הדיינים קרובים של נידונים, ת"ל (דברים כד, י) לא יומתו אבות על בנים.
<b>תוספתא</b> מסכת שביעית בסיפא (פ"ח ה"ט), אין מעשה ב"ד צריך קיום.
<b>ירושלמי</b> (גיטין פ"ט ה"ח) רב אמר הדיינים חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות, אבל אין העדים חותמין אלא א"כ יודעין לקרות. ובגמרין פרק המביא תניין (גיטין יט, ב), עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין הקרעים דיו, ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין. ודוקא בגיטין שלא יהיו בנות ישראל עגונות, אבל בשאר שטרות לא. ואי קרו ספרי קמיהו, כי קרו קמיה דיינא דאית ליה אימתא עליהו, חתים. ואי לא, לא חתים. והרב בעל העיטור ז"ל כתב בשם רבינו חננאל ז"ל, דליכא בשטרי סהדי כלל, ואמרינן, והא ההוא גברא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא, תרגומא אקריאה. כתב הרשב"א ז"ל, הירושלמי אוסר הקרובים בקיום שטרות, אבל אני דעתי נוטה להלכה לא למעשה, דעידי קיום קרובים למלוה וללוה, כשרים. מדאמרינן, אין העדים חותמין על השטר אם לא קראוהו, אבל הדיינין חותמין על השטר אף על פי שלא קראוהו, ואם איתא, ליחוש שמא עידי הקיום קרובים למלוה או ללוה.
<b>פרק</b> זה בורר (סנהדרין כט, א), והוא לא אויב לו (במדבר לה, כג), אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה. פרק שבועת העדות (שבועות ל, ב), האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא לחבריה וזילא ביה מילתא דנזיל לגבי דיינא דבציר מיניה, לא נזיל. וה"מ בממונא, אבל באיסורא אזיל. מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. כתב הר"ם ז"ל (סנהדרין פכ"א ה"ה), כבר נהגו כל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד בכל הישיבות, שמושיבין בעלי דינין ומושיבין העדים, כדי לסלק המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם.
<b>הקרובים</b> הם אחים בין מן האב או האם, זה עם זה ראשון בראשון, ובניהם שני בשני, ובני בניהם שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר, וכל שכן בשני. אבל שני בשני וכ"ש שני בראשון פסולים. אב ובנו ראשון בראשון, אב ובן בנו שהוא שלישי לו הוא שני בראשון, ובן בן בנו שהוא לו רביעי כשר, שהוא שלישי בראשון. ודרך נשים, שתי אחיות או אח ואחות מן האב או האם, הן ראשון בראשון, בניהם בין זכרים או נקבות שני בשני, ובני בניהם או בנות בניהם שלישי בשלישי. כל אשה שאתה פסול לה אתה פסול לבעלה, וכל בעל שאתה פסול לו אתה פסול לאשתו.
<b>כתב</b> הרב בעל העיטור ז"ל, חזינן תשובה דאין בעלי קרובות פסולין להדדי אלא בעל האם עם בעל הבת. וכן כתב הר"ם ז"ל (הל' עדות פי"ג ה"ז) כל שתי נשים שני בשני בעליהן מעידים זה לזה. אינו מעיד לבן אחות אשתו שהוא בן גיסו מאחות אשתו, אבל מאשה אחרת כשר, כדברי הרב אלפסי ז"ל.
<b>כתב</b> הרב בעל העיטור ז"ל, וקיימא לן דחתן אפילו מאחות אשתו כשר, ותרי גיסי כראשון בראשון נינהו. כתב הרי"ף ז"ל בתשובה, דלא אמרינן בעל כאשתו אלא בבעל אשה ובתה ובעלי שתי אחיות, אבל בעלי בנות דודו אינם פסולים זה לזה. אינו מעיד לבעל בת אשתו. אבי חתן וכלה מעידין זה על זה. וכן אחי האח מהאם, האיש עם אשתו ראשון בראשון, לזה אינו מעיד לבנה ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה ולאמה, ולא לבעל אמה ולא לאשת אביה. וכן הדין לאשתו ארוסה לעצמה. אח חמותו הוא ראשון בשני, ובנו שני בשני. אח חמיו ראשון בשני, בן אחי חמיו שני בשני. קרוב ונתרחק כשר, ואפילו הניחה בנים. יודע לו עדות ואחר נעשה חתנו, בעינא תחלתו וסופו בכשרות.
<b>הפסולין</b> דבר תורה שלא מחמת קורבה, הם בעלי עברה דאוריתא שחייבין עליה מלקות, וכדאמרינן פרק זה בורר (סנהדרין כו, ב), דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, אמר ליה רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר, והרי"ף ז"ל נראה שפסק כרב ששת, וכן מצאנו לו בתשובה. ואף על גב דפריק רב נחמן יצרו תקפו לא סמכינן עליה. ויש קצת ראיה מדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ט, ב), אמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי, הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצוני, רשע הוא, והתורה אמרה (שמות כג, א), אל תשת ידך עם רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אלמא כלהו אמרי דרשע הוא ופסול לעדות ולא אמרינן ביה יצרו תקפו. אלא (דרבה) [דרבא] הכשירו לזה משום דאין אדם משים עצמו רשע, ובזה נמשכו רבותי, ואע"פ שיש מי שפוסק כרב נחמן. וכן נמי לא קיימא לן כרבא דאמר (שם כז, א), רשע דחמס בעינן אלא אפילו אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות. וגזלן פסול לעדות דבר תורה, אבל חמסן דיהיב כולי דמי אינו פסול דבר תורה, ואין בו אפילו משום לאו דלא תחמוד, כדאמרינן ריש מסכת בבא מציעא (ה, ב), והא קא עבר משום לא תחמוד, ופריק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ותדע לך דהכי הוא דהא על מה ששנינו פרק זה בורר (סנהדרין כה, ב), הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין, ואקשינן בגמרא גזלן דאוריתא הוא, ואוקמינן בגזלת חרש שוטה וקטן, ואלו בחמסנין לא הקשו חמסן דאוריתא הוא, משום דכיון דיהיב דמי לאו רשע הוא להיות פסול לעדות, והוא שנותן דמים שלמים כדמי מה שנטל. ופסולין דרבנן רובם זכרום ז"ל פרק זה בורר.
[מקבל עליו קרוב או פסול או שידונו בלילה] 
<b>ובאותו</b> פרק כתב הרב אלפאסי ז"ל, ורבוותא אמרי אי קביל עליה חד קרוב או פסול כבתרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה, ומסתברא כותיה. שלחו ליה מבי רב לשמואל (שם כד, ב), ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מיניה מאי, שלח להו אין אחר קנין כלום, וכן הלכה. וזה במכר במתנה ובכל התנאים.
<b>גרסינן</b> פרק יש נוחלין (בבא בתרא קיג, ב), ודוקא ביום, אבל בלילה אפילו שלשה כותבין ואין עושין דין, וטעמא דמלתא, דלילה לאו זמן תחלת דין הוא. וכתבו קצת מרבותי דקבלת עדות בתחלת דין, ואין תחלת דין בלילה, ולפיכך אין מקבלין עדות בלילה. ואם עברו וקבלו אין דנין על פי אותה קבלה אפילו ביום. ומיהו, אם קבלו עליהם בעלי הדין מותר, דלא גרע מנאמן עלי אבא ואביך, דכאן וכאן עדות פסולה, ואם קבלו עליהם מקובל.
<h2>פרק יג</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השלשה עשר: לבאר חלקי העולם בענין מצות התלויות בארץ ולבאר קצת חלוק שבין הארץ וחוצה לארץ בכלל הפירות של זה בזה
/פתיחה/ 
<b>חלקי</b> העולם לענין זה שלשה, ארץ ישראל, סוריא, חוצה לארץ. ארץ ישראל נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד, והשאר שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת גם כן לשנים, ארץ מצרים ובבל ועמון ומואב, וכבר בארנו שמצות התלויות בארץ נוהגות בהם מדברי נביאים וסופרים וכדאיתא מסכת ידים (פ"ד משנה ג), וכ"ש ארץ סיחון ועוג וכמו שנבאר עדיין בג"ה, ושאר כל הארצות הם חלק שני ובהם אין תרומות ומעשרות נוהג בהם. וכן כתב הר"ם ז"ל הלכות תרומה פרק א' (הלכה ו) דבר זה לשונו. וסוריא הוא הארץ שכבש דוד המלך ועל פי ב"ד הגדול, ולא היה דין הארץ ההיא כארץ ישראל לכל דבר מפני שקפץ וכבשה ועדיין ארץ ישראל לא נכבשה לגבולותיה. והארץ ההיא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובא, כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומנבג וכיוצא בהם.
[דין סוריא] 
<b>סוריא</b> הוא שיש בה דברים כארץ ישראל ויש בה דברים כחוצה לארץ. הקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית, וכל אלו הדינין שם מדרבנן. והכי אמרינן מסכת גיטין פרק קמא (ח, א) והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלם, חייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל, קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש. גרסינן בספרי (דברים יא) כתוב אחד אומר כל מקום אשר תדרוך וכו', וכתוב אחר אומר מן המדבר והלבנון וכו' דמשמע ולא חוץ לגבולין ארץ ישראל, ומשני, לא קשיא כאן קודם כבוש כאן לאחר כבוש.
<b>ויש</b> קצת דברים חלוקים בסוריא מארץ ישראל. תוספתא מסכת תרומות פרק ב' (הלכה ט) אין תורמין מפירות ארץ ישראל על פירות סוריא ולא מפירות סוריא על פירות ארץ ישראל, וזה שאלו מן התורה ואלו מדרבנן. ישראל שקנה שדה בסוריא הרי הוא כקונה בפרוור שבירושלם תורם ומעשר עליהם. כתב הר"ם ז"ל (הלכה טו) הקונה שדה בסוריא חייב בתרומה ומעשר מדבריהם כמו שנתחייב מן התורה הקונה בארץ ישראל. מסכת מעשר ראשון פרק ה' (משנה ה) הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת מעשרות חייב, משבאו לעונת המעשרות פטור. (תוספתא שם הלכה י) ישראל שקנה שדה בסוריא, אף על פי שחזר ומכרה לגוי, חייבת במעשרות ובשביעית שכבר נתחייבה. וישראל וגוי שקנו שדה בסוריא פסק הר"ם ז"ל (שם הלכה כא) הלכה כרשב"ג דאמר (תוספתא שם) חלקו של ישראל חייב וחלקו של גוי פטור. סוף מסכת חלה (פ"ד משנה ז) ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא רבי אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית, ר"ג פוטר. ר"ג אומר שתי חלות בסוריא, רבי אליעזר אומר אחת. והלכה כר"ג בשתיהן. וטעמא דידיה משום דקרובה לחוצה לארץ, ודיני סוריא קרובין מדיני חוצה לארץ, וחייב להוציא שתי חלות כמו בחוצה לארץ, אחת לאור מפני שהיא טמאה לפי שהיא כחוצה לארץ, והשנית תנתן לכהן כי היכי דלא לישתכח תורת חלה מישראל.
<b>מסכת</b> אהלות פרק בתרא (משנה ז) הקונה שדה בסוריא סמוכה לארץ ישראל, אם יכול ליכנס לה בטהרה, טהורה, וחייבת במעשרות ובשביעית. אם אינו יכול ליכנס לה בטהרה, טמאה, וחייבת במעשרות ובשביעית. (תוספתא שם) גוי שמשכן שדהו לישראל פירותיו פטורין מן המעשר. וכן גוי שהיה אריס לישראל ושלח לישראל פטורין, שאני אומר מן השוק לקחן, והוא שיהיו מצויין בשוק. המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם, חייב לעשר. מעושרין הן, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. והכי איתא מסכת דמאי פרק ו' (משנה יא). וכתב על זה הראב"ד ז"ל שהטעם הוא, מפני שרוב פירות שבסוריא של גוים הם ומסתמא אינו חייב לעשר. כתב הר"ם ז"ל בפירושיו, ואלו הארצות, ר"ל סוריא, אין חייבין בה מעשר אלא מי שקנה שם קרקע, ויהיה חייב להוציא מעשר ממה שהוציאה השדה. אבל מי שקנה מהם דבר באיזה מקום שיהיה יעשר דמאי. מסכת שביעית (פ"ו משנה ב) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר. כלומר, שאסור להתעסק בהם בדבר המחובר לקרקע בשנה השביעית, ואף על פי שהוא מותר שם, כדי שלא ידיחו בני אדם מארץ ישראל וישכנו שם.
<b>ירושלמי</b> (פאה פ"ז הלכה ה) אין מעשר שני נוהג בסוריא, וכן אין שם נטע רבעי. כתב הראב"ד ז"ל, נראה לי מה שאמרו שאין מעשר שני בסוריא, מן התורה קאמר, ואם גזרו עליה מעשרות, לא גזרו עליה נטע רבעי.
<b>מסכת</b> עבודה זרה פרק קמא (כא, א) ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין שדות. סוף מסכת ערלה (פ"ג משנה ט) ספק ערלה, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר. כרם שהוא נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לה, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר.
<b>מסכת</b> גיטין פרק קמא (ח, א), וכן היא בתוספתא ריש מסכת טהרות (כלים פ"א הלכה ה), בשלשה דברים שווה סוריא לארץ ישראל, ובשלשה לחוצה לארץ. עפרה טמא כחוצה לארץ, המביא גט מסוריא כמביא מחוצה לארץ, המוכר עבדו לסוריא כמוכרו לחוצה לארץ. ג' כארץ ישראל, הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוור בירושלם, וחייבות במעשרות ובשביעית, ואם יכול ליכנס לה בטהרה טהורה. ובגמרא מקשי, והא אמרת עפרה טמא, ומשני, בשדה תיבה ומגדל, שאוירה טהור.
<b>תוספתא</b> מסכת שקלים פרק ב' (הלכה ד) תרם את הראשונה ואמר, הרי זו מארץ ישראל ועל כל ישראל, וחיפה בקובטליאות מפני שאנשי סוריא באין ושוקלין עליה, תרם את השניה ואמר, הרי זו מעמון ומואב ומכרכין המוקפין לארץ ישראל, וחיפה מפני שאנשי בבל באין ושוקלין עליה, תרם את השלישית ואמר הרי זו מבבל וממדי וממדינות הרחוקות על כל ישראל.
[פירות חו"ל בארץ ופירות הארץ בחו"ל] 
<b>בחלוק</b> הפירות. תוספתא מסכת תרומה פרק ב' (הלכה ט) אין תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ. מסכת חלה (פרק ב משנה א) פירות חוצה לארץ, שנכנסו לארץ חייבין בחלה. יצאו מכאן לשם, רבי אליעזר מחייב ורבי עקיבא פוטר, [והר"ם ז"ל] פסק כרבי עקיבא. [וכן כתב] הלכות תרומה פרק א' (הלכה כב) פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מן החלה ומן המעשר, שנאמר (במדבר טו, י) אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין ובחוצה לארץ פטורין. ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ע"כ. כתב הראב"ד ז"ל, נראה לי שלא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ופטור תורה, דרבי אליעזר אזיל בתר גמר פירי, ורבי עקיבא אזיל בתר מקום קביעות למעשר, דהיינו מירוח. אבל מדרבנן מיהא אף על פי שיצאו חוצה לארץ ונמרחו שם חייבין, דלא גרעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב. נמצא שפירות הארץ בחוצה לארץ, או פירות חוצה לארץ בארץ חייבין. תוספתא מסכת דמאי פרק קמא (הלכה ז) פירות ארץ ישראל שרבו על פירות חוצה לארץ, חייבין. פירות חוצה לארץ שרבו על פירות ארץ ישראל, פטורין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אף דברים התדירים כגון האגוזים והדורמסקינות והפסדקאות פטורין, ושאר כל הדברים חייבין. אמר רבי נראין דברי רבי מאיר בדבר שאינו קבוע, ודברי חכמים בדבר הקבוע. ולשון הר"ם ז"ל פרק י"ג (מהלכות מעשר הלכה י, יא) על זה, כשגזרו על הדמאי לא גזרו על פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ. פירות הארץ שרבו על של חוצה לארץ הרי אלו חייבין בדמאי, ושל חוצה לארץ שרבו על פירות הארץ, וכן הדברים שחזקתן תדיר מחוצה לארץ כגון אגוזים ודורמסקנית, הרי אלו פטורין מן הדמאי.
<b>מתני'</b> מסכת מעשר ראשון פרק ג' (משנה י), אילן שעומד בארץ ונוטה לחוצה לארץ הכל הולך אחר העיקר. (מנחות פג, ב) העומר ושתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ. (נדרים נה, ב) הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות. ואם אמר כל גדולי קרקע אסור בהן.
פירות חוצה לארץ בחוצה לארץ עצמה 
<b>היה</b> זמן בגולה שהיו תורמין ומעשרין. ירושלמי (חלה פ"ד הלכה ד) רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום. מאן אינון הרובים, תרגומניא, ולא פי' מהו.
<b>מסכת</b> עבודה זרה פרק רבי ישמעאל (נח, ב), ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דאכלי פירי דלא מעשרי, אסר להו וכו'. כי אתא לגבי דרבי יוחנן, אמר ליה, אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה. ותמה, שהרי בצר ובצרה שניהם חייבין לעשר. וזה שבצר הוא מערי מקלט בחלק ראובן, בארץ סיחון לדרום. ובצרה מערי מואב, וכמו שכתב גם כן רש"י ז"ל פרשת וישלח יעקב (בראשית לו, לג) יובב בן זרח מבצרה, בצרה היא מערי מואב שנאמר (ירמיה מח, כד) ועל קריות ועל בצרה, ולפי שהעמידה מלך לאדום עתידה ללקות עמהם שנאמר (ישעיה לד, ו) כי זבח לה' בבצרה. ושני הארצות האלו חייבים במעשר כמו שהתבאר פרק מ"ז, אבל לפי מה שהשיב פה רבי יוחנן נראה, שבארץ עמון ומואב יהיה פטור מלעשר. דקאמר ליה זיל הדר, בצר, כלומר שהוא ארץ סיחון ועוג החייב, אינו בצרה הפטור. מדרש איכה, רבי אבהו אזל לבוצרה ואותקבל גבי רבי יוסי וכו'. פרק במה מדליקין (שבת כט, ב), ריש כנישתא דבוצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה בר אבא.
<b>כתב</b> ה"ב העטור ז"ל, ושדרו ממתיבתא, רבותינו שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרות לאחר הבית. כדגרסינן (ביצה יב, ב), רב טובי בר מתנה הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו'. ואמר רבא, תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, כדאיתא פרק עד כמה (בכורות כז, א), וזולתו. וכן סוף פרק הזרוע והלחיים (חולין קלד, ב) לוי זרע בכישר ולא הווה עניים תמן למשקל לקט, וכישר לא היה חייב במתנות, אלא שרצה להחמיר על עצמו. וכבר עברו כמה ימים שלא נהגו תרומות ומעשרות בחוצה לארץ ע"כ. אף אנו נאמר שיש לנו ראיה על זה, מסכת ערובין פרק בכל מערבין (לט, ב), ובתוספתא פרק ד' (הלכה ב) הרי שהיתה בידו כלכלה של פירות שאינה מתוקנת, היום הוא אומר, אם יום טוב הוא אין בדברי כלום, ואם לאו, קורא שם לתרומה ומעשרות שבה, ואוכלה. רבי יוסי אומר בשני ימים טובים של גליות. ומצאתי כתוב על רבינו אפרים ז"ל שהיה לו דלית בחצרו והיה מוציא מיינה תרומה, ומשקה אותה לכהנים קטנים. וזה כלו ממדת חסידות, והוא בחוצה לארץ היה. מי יתן והיינו אנחנו המתקבצים מקרוב לארץ ישראל מתקנים היום פירותינו כלנו כהלכה.
<b>ואמת,</b> כי כשגלו לבבל הביאו עמהם אפר פרה, וכדאיתא בתוספתא מסכת פרה פרק ג' (הלכה ג), רבי שמעון אומר אפר ירד עמהם לבבל ועלה, אמרו לו, והלא ניטמאה בארץ העמים, א"ל, לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מבבל חרבן היה להם אפר פרה שנעשית בבית שני, וכדאיתא פרק בנות כותיים (נדה לב, א), אמר רבי יוסי מעשה... לסוכה שמן של תרומה... (תוספתא) שביעית פרק ח' (הלכה ב) רשב"ג אומר אני ראיתי את שמעון בן כהנא [שותה יין] של תרומה בעכו. ירושלמי. (חגיגה כה, א), חבריא מדכן בגלילא. וכן פרק כל הבשר (חולין קז, א) [שמואל] אשכחיה לרב דקא אכיל במפה, אמר ליה עבדין כן, אמר ליה דעתי קצרה, וכי סליק ר' זירא אשכחינהו לרבי אמי ולר' אסי דקא אכלי בבלאי חמתות, רבנן טעי בדרב ושמואל, והא קאמר ליה דעתי קצרה, אישתמיטתיה הא דאמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות, [ור' אמי ור' אסי כ] הני אוכלי תרומה הוו פי' שהיו כורכים ידיהם במפה ולא היו צריכין נטילת ידים. ואף על פי שהבאים אחריהם לא היו גדולים בחכמה ובמניין, שמא על תנאי גזרו שאם יש דורות שלא יוכלו לעמוד בה שיתירו. וכיוצא בזה נמצא מסכת מעשר שני פרק ה' (משנה ב) גבי כרם רבעי, וכשהרבו הפירות בירושלם התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה בדבר אימתי שירצו יחזרו הדבר לכמות שהיה. רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה, ותנאי אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. מסכת מועד קטן ברישא (ג, ב), רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והתירום. ומקשי, ר"ג בית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דתקון ב"ש וב"ה, והא תנן אין ב"ד יכול לבטל וכו'. אמר ליה, אימר כך התנו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל.
<b>כתב</b> הר"מ ז"ל הלכות מעשר שני פרק א' (הלכה יד), ויראה לי שמעשר שני שמפרישין בארץ שנער ובארץ מצרים פודין אותו שם ומביאין דמיו לירושלם. וכן יראה לי שלא חייבו מקומות אלו במעשר שני אלא כדי לקבוע מעשר עני כדי שיהיו עניי ישראל סומכין עליהם. והראב"ד ז"ל בדבר זה, רוח אחרת עמו.
<h2>פרק יד</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> הארבעה עשר: לבאר חלוק שבין הארץ וחוצה לארץ בקצת דינין, וכן דיני קשת הראיה בארץ ישראל, ולמה בארץ ישראל לעולם יום טוב הוא יום אחד לבד
/פתיחה/ 
<b>מדרש</b> חזית (שהש"ר פרשה ו') אמר רבי לוי כל מעשיהן של ישראל משונין מאומות העולם. בחשבונן, שמונין ללבנה. בחרישתן, בזריעתן, בנטיעתן, בקצירתן, בעמורן, בדישתן, בגרניהם, ביקביהם, [בגגותיהם] בבכוריהם, בבשרן, בתגלחתן, במנינן, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל. פירש אבא מורי זלה"ה שלא לבעט ולתת כבוד לכבוד יי' וכי לו כל הארץ ית'.
[עיבור השנה בחוץ לארץ] 
<b>עבור</b> השנה אינה אלא בארץ ישראל ובפרט בארץ יהודה (סנהדרין יא, ב). אמר רב יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, מאי קראה, לשכנו תדרשו ובאתה שמה (דברים יב, ה), כל דרישות שאתה דורש לא יהיו אלא לשכנו של מקום. ודוקא דאיכא מומחין בארץ ישראל אבל אי ליכא מומחין מעברין אפילו בחוצה לארץ, וכמעשה דרבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. כתב הר"מ ז"ל פרק א (הלכות קה"ח ה"ח) אין מחשבין וקובעין ומעברין חדשים אלא בארץ ישראל שנאמר (ישעיהו ב, ג) כי מציון תצא תורה וכו'.
<b>עוד</b> בספר המצות שלו ז"ל (מצות עשה קנג) ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אלא חשבוננו לגלויי מילתא. וכן כתב רא"ם ז"ל פרשת אמור אל הכהנים. ורוב ענין זה זכרוהו מסכת ראש השנה ומסכת בכורות ומסכת סנהדרין.
[ב' י"ט של ר"ה ושל גלויות] 
<b>דע</b> שבני ארץ ישראל לעולם לא עשו מיום טוב אלא יום אחד בלבד, ומזה הטעם אנחנו היום נוהגין פה כך. וכן התירו בור הקר ממנהג אבותיהם בידיהם וכדאיתא סוף עירובין (קד, א). ומה שעושים בגליות שני ימים הוא מדברי סופרים, שהרי לנו ולהם חשבון אחד וקבוע אחד. האמנם [מראש] (ראש) השנה אפילו בארץ עבדינן תרי יומי, דבזמן סנהדרי גדולה אפילו בירושלם שהיה מקום ב"ד הגדול היו עושין לפעמים [מראש] (ראש) השנה שני ימים. ומיהו יום שני של ראש השנה מדברי סופרים הוא. כתב הרי"ף ז"ל מסכת יום טוב פרק קמא (ו, א) וביצה אסורה להו בתרוייהו. פרק בכל מערבין (עירובין לט, ב) וכן היה רבי יוסי אומר בשני ימים טובים של גליות. פירש רש"י ז"ל כגון שני ימים טובים של פסח ועצרת וסוכות, שהתורה אמרה יום אחד שבתון, ובגולה עושין שני ימים, מפני שרחוקים מב"ד ואין יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום ל"א. ואע"ג דמשום ספק דחד מנייהו חול, אפ"ה מחמיר בהו רבי יוסי. והנך דראש השנה לא קרי ליה של גליות מפני שאף בירושלם פעמים היו עושים שני ימים, וכגון שלא באו עדים ביום שלשים קודם המנחה, שהיו נוהגין היום קדש ולמחר קדש, וכדאיתא מסכת ביצה פרק קמא (ה, ב).
[גבולות ארץ ישראל לענין ב' יו"ט] 
<b>ושני</b> ימים טובים של גליות, כל עיר שהיא רחוקה מירושלם יותר על עשרה ימים, עושין שני ימים בלא ספק. וכל מקום שהוא פחות מזה המרחק, אם המקום ההוא מארץ ישראל שהיו בה בשעת הראיה, עושין יום אחד, כגון אושא, ושפרעם, לוד, ויבנה, נוב, וטבריה. ואם המקום מסוריא, כצור, ודמשק, ואשקלון. או מחוצה לארץ, כמו מצרים, ועמון, ומואב, וכיוצא בהם. עושין כמנהג אבותיהם אם יום אחד יום אחד, ואם שני ימים שני ימים. ומקום שבינו ובין ירושלם [עשרה ימים או] פחות, והיא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, כלומר, שלא היו שם בשעת הראיה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. כן כתב הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש פרק ה (הלכה יא יב) ותמה, איך זכר ז"ל אשקלון בסוריא שאין זה מקומו, וכמו שהתבאר ממה שכתבנו ומן החוש. וכן צור אינו מסוריא, גם לא מצינו שדוד כבשו לעולם. והלכות יום טוב פרק ו (הלכה יד טו) כתב ז"ל שהיום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדישין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג לבד. ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא ערובי תבשילין, ולא ערובי חצרות, ולא שתופי מבואות, ולא מעשר את הטבל על תנאי, אלא הכל מערב יום טוב בלבד. והאמת שהרב ז"ל נימוקו עמו אלא שלא נשמע זה לזולתו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, אבל הרשב"א לא הודה לדברי הרב בזה כלל, ומכל מקום אפשר לפי [דבריו שביצה מותרת]. (מותרות) שלא אמר כן הרב ז"ל אלא במתנה, [דאנן כיון דידעינן] בקיבועא דירחא אין לנו להתנות (באם) [בהם, ומ"מ ביצה כדקיימא] קיימא, דלא חמירא לדידן דידעינן בקיבועא דירחא [ממאן דלא] ידע ע"כ.
[קביעות הפרשיות בארץ ובחו"ל] 
<b>גם</b> בענין הקבועים נאמר, שמה שכתבו בהם באמרם, ומה שבין פסח לעצרת חבר שלשה סדרים. דע, כי בארץ ישראל בהיות ניסן בשבת הן בשנה פשוטה הן במעוברת, צריך לחלק מה שהם צריכים לחבר בחוצה לארץ. דמיון, שנה פשוטה ויהיה הסימן הכ"ז, פה בארץ ישראל נחלק אשה כי תזריע מן וזאת תהיה, ובשנה מעוברת אם הסימן בש"ז או גכ"ז, נחלק בין הדבקים מטות ומסעי. הכלל בזה, שכל זמן שיבוא בשני ימים טובים של גליות באיזה רגל שיהיה, יום שני האחרון ביום השבת, נקדימם אנחנו לעולם פרשה אחת. ולזה נצטרך שנחלק מקום שהם מחברים, כמו שנעשה בראשי המטות ואלה מסעי בהיות עצרת יום ששי. וכיוצא בזה. וזה שבהיות שבת של כ"ב ניסן בשלשת הסימנין האלו שבת של אחר הפסח, הוצרך לתת אליו הסדר שהיית נותן לשבת של כ"ט ניסן, וכן תלך ותתן של זה לזה עד הגיעך אל ראשי המטות, ומשם ואילך תחזור לשורתך אם אתה במעוברת. והפשוטה דפגע ברישא, והיא אשה כי תזריע מן וזאת תהיה.
[חישוב קשת הראיה על פי הרמב"ם] 
<b>בביאור</b> דיני קשת הראיה בארץ ישראל, והוא על דרך שבאר הר"ם ז"ל הלכות קדוש החדש. נוציא לרוחב ירושלם או סביביו, אמתי לשני המאורות והשוה לתלי, וזה לעת ערב יום שאחר המולד שנרצה לדעת אם יראה הירח אז אם לא. וגדר המולד הוא רגע דבוק שני המאורות. וכבר ידעת כי מן המולד עד הנגוד והוא עת היות הלבנה במלואה, הלבנה מתרחק מן השמש והוא חצי החדש הראשון, וחצי החדש השני מתקרבת אליו. תגרע לעולם אמתי לחמה מאמתי ללבנה, והנשאר הוא הנקרא אורך ראשון, והוא העקר המבוקש אחר תקונו. וכן נדע רוחב הירח ופאתו עם התלי, ויקרא זה מרחב ראשון. ודע שאם האורך הראשון יצא תשע מעלות בשוה או פחות, אי אפשר שתראה בלילה ההוא הירח בכל א"י, ואם הוא יותר על ט"ו מעלות, יראה על כל פנים. והחפוש בזה אינו צריך אלא כשהאורך הראשון מן ט' עד ט"ו, וזה יהיה אם אמתי (לחמה) [ללבנה] מתחלת גדי עד סוף תאומים. אבל אם הוא מתחלת סרטן עד סוף קשת, ויהיה אורך ראשון עשר מעלות בשוה או פחות אין הלבנה נראית, ואם יתר על כ"ד אין ספק שיראה בכל גבול ישראל, והחפוש אז אם האורך מעשר עד כ"ד.
<b>עוד</b> ראיה אמתי לירח באיזה מזל הוא, ואם הוא במזל טלה תגרע מן האורך הראשון נ"ט ראשוני מעלה, ואם בשור מעלה אחת שלמה, ואם בתאומים נ"ח ראשונים, בסרטן [נ"ב, באריה] מ"ג, בבתולה ל"ז, במאזנים ל"ד, בעקרב ל"ד, בקשת ל"ו, בגדי מ"ד, בדלי נ"ג, בדגים נ"ח. ומה שנשאר מן אורך ראשון אחר זה הגרעון ממנו, יקרא אורך שני. אחר כן נלך אל מרחב ראשון לתקנו גם כן, אם זה הרוחב הוא צפוני, נגרע התקון מן הרוחב ההוא, ואם הוא דרומי נוסיפהו עליו ויהיה נקרא רוחב [שני]. והתקון הוא כך, אם אמתי לירח הוא במזל טלה, התקון הזה הוא ט' ראשונים, ואם בשור עשרה, בתאומים י"ו, בסרטן כ"ז, באריה ל"ח, בתולה מ"ד, מאזנים מ"ו, עקרב מ"ה, קשת מ"ד, גדי ל"ו, דלי (כ"ז) [כ"ד], דגים י"ב. ואחר התוספות או הגרעון הוא רוחב שני.
<b>אחר</b> כן נקח מן הרוחב השני הזה המתוקן, מקצתו, לתקון אחר על זה הדרך, אם אמתי ללבנה מראש טלה עד כ' מעלה ממנו או מראש מאזנים עד כ' מעלה ממנו, נקח מהרוחב השני מקצתו והוא שני חומשיו. ואם האמתי ללבנה הוא מכ' טלה עד עשר שור או מכ' מאזנים עד עשר עקרב, נקח שלישיתו. מעשר משור עד כ' ממנו או מעשר מעקרב עד כ' ממנו נקח רביעיתו. אם הוא מכ' משור עד סופו וכן עקרב נקח (רביעיתו) [חמישיתו]. ואם האמתי מראש תאומים עד עשר, וכן מקשת, נקח (חצי) שתותו. ואם האמתי מעשר תאומים עד כ', וכן בקשת נקח רביעי שתותו. ואם האמתי מן כ"ה תאומים עד ה' סרטן, וכן בקשת עד ה' גדי, לא נקח כלום. ואם האמתי מן ה' סרטן עד עשר וכן גדי, נקח רביעית שתותו. ואם האמתי מעשר סרטן עד כ' וכן גדי, נקח (שני חצאי) [חצי] שתותו. ואם האמתי מכ' סרטן עד סופו וכן גדי, נקח (חצי) שתותו. ואם האמתי מראש אריה עד עשר וכן דלי, נקח חמישיתו. ואם האמתי מעשר אריה עד כ' וכן דלי, נקח רביעיתו. ואם האמתי מן כ' אריה עד עשר בתולה וכן בדלי עד [עשר] דגים, נקח שלישיתו. ואם האמתי מעשר בתולה עד סופו וכן דגים, נקח שני חומשים.
<b>וזה</b> המקצת שהזכרנו שנקח מן הרוחב השני יקרא מעגל הירח. ואם רוחב הירח הוא צפוני, נגרעהו מן האורך השני. ואם הוא דרומי נוסיפהו עליו. וזה, אם אמתי לירח הוא מראש גדי עד סוף תאומים. ואם הוא מראש סרטן עד סוף קשת, בהפך, כלומר שאם רוחב הירח הוא צפוני, נוסיף המעגל על האורך השני, ואם הוא דרומי נגרעהו ממנו. ומה שיהיה אחר התוספת או הגרעון הוא נקרא אורך שלישי. ואם יצא במקום שלא יצטרך ליקח מן הרוחב השני כלום, הוא בעצמו, ר"ל האורך השני, חזר להיות אורך שלישי עתה. אחר כן נחזור אל האורך השלישי הזה, והוא המעלות שבין אמתי לשמש ואמתי לירח, ונראה באיזה מזל הוא נופל, אם במזל דגים או בטלה נוסיף על האורך השלישי שתותו. ואם בדלי ושור נוסיף עליו חמישיתו. ואם בגדי או תאומים נוסיף עליו שתותו. ואם בקשת וסרטן, נניח האורך השלישי כמות שהוא, לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. ואם בעקרב ואריה, תגרע ממנו חמישיתו. ואם במאזנים ובתולה, תגרע שלישיתו ממנו. ומה שיהיה מן האורך השלישי אחר התוספת או הגרעון או הנחתו כמות שהוא, ההוא יקרא אורך רביעי. אחר כן נחזור אצל רוחב הירח הראשון ונקח ממנו שני שלישיו לעולם, והוא הנקרא מנת גובה המדינה. אם רוחב הירח הוא צפוני נוסיף המנה על האורך הרביעי. ואם הרוחב הוא דרומי, נגרעהו ממנו. ומה שיהיה אחר התוספות או הגרעון הזה, הוא הנקרא קשת הראיה אשר נרצה לדעתו.
[קיצי הראיה ע"פ הרמב"ם] 
<b>דע</b> שאם קשת הראיה ט' מעלות או פחות אי אפשר שיראה הירח בלילה ההוא בכל גבול ישראל. ואם הוא יתר על י"ד מעלות, אין ספק שיראה בכל ארץ ישראל. ואם קשת הראיה מתחלת מעלה עשירית עד סוף י"ד, נעריך קשת הראיה על האורך הראשון ונדע אם יראה הירח אם לאו, ונקראים קיצי הראיה. ואלו הן, אם קשת הראיה יותר מט' מעלות עד סוף עשר או יתר על עשר ויהיה אורך ראשון י"ג מעלות או יותר, באמת יראה. ואם קשת הראיה פחות מזה [או שיהי' האורך הראשון פחות מזה], לא יראה. ואם תהיה הקשת יתר על עשר עד סוף י"א, או יתר מי"א ויהיה האורך הראשון י"ב או יותר, באמת יראה. ואם הקשת פחות מזה או יהיה האורך הראשון פחות מזה, לא יראה. ואם קשת הראיה יתר על י"א עד סוף י"ב [או יתר], ויהיה האורך הראשון י"א או יותר, באמת יראה. ואם הקשת פחות מזה או שיהיה האורך הראשון פחות מזה, לא יראה. ואם קשת הראיה יתר על י"ב עד סוף י"ג או יתר על י"ג ויהיה האורך הראשון עשר מעלות או יתר, באמת יראה. ואם קשת הראיה פחות מזה, או שיהיה אורך הראשון פחות מזה, לא יראה. ואם תהיה קשת הראיה יתר על י"ג עד סוף י"ד או יתר ושיהיה אורך הראשון ט' או יותר, באמת יראה. ואם הקשת פחות מזה או אורך ראשון פחות מזה, לא יראה. ע"כ סוף הקיצין וזה כלו בפלגות ארץ ישראל.
<b>אחוז</b> זה הכלל בידך שהעיקר בכל זה הוא האורך הראשון. וזה כי תחלה תקנת אותו ונעשה אורך שני. תקנת רוחב ראשון ועשית אותו רוחב שני הוצאת ממנו מעגל ותקנת בו אורך שני ונעשה אורך שלישי. אחר כן תקנת אורך שלישי עם מזלו ונעשה אורך רביעי. עוד חזרנו אל רוחב הירח הראשון והוצאנו ממנו מנה ותקננו בו אורך רביעי ואז יצא קשת הראיה. הלא זה מקרא מועט והלכות מרובות אלא שיש בו די בחסד עליון לזקן ורגיל.
[הדחיות בלוח הנוהג היום] 
<b>אי</b> לאו דמסתפינא מדברי רבי אברהם בן עזרא כמו שנכתוב בסמוך, הייתי אומר שמה שאנו עושין שלא נקבע ראש חדש תמיד ביום המולד ואע"פ שאנו בקיאין בקביעא דירחא, הוא לפי שראש חדש אינו תלוי ברגע המולד שהוא דבוק שני המאורות במקום אחד מגלגל המזלות. אלא שהוא תלוי אל עת התחלת ראיית הירח החדש באופק עיר אלהים ירושלים וארצו, וזה נמנע הוא שיהיה אלא אחר המולד. ויהיה אם כן הקביעות רודף ראיית הירח.
<b>כתוב</b> (שמות יב, ב) החדש הזה לכם וכו', ואמרו (תנחומא פ' שמיני) מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש, כלומר ראיה חושיית, שהרי חשבון נקודת המולד הוא ראייה שכלית. וכבר ידעת מה בין המולד האמצעי שהוא ביד כל אדם היום ובין המולד האמתי. כתב הר"ם ז"ל פי' המשנה מסכת ראש השנה (פ"ב מ"ז), ומה שתאמין [אתה מעיין], כי עקר דתנו בנוי על ראיה, ואם לא תראה הלבנה, נשלים ל' יום לחדש שיצא, וכו'. וסוד העבור שמסר לו הקדוש ברוך הוא למשה בסיני, הוא ענין החשבון שיודעין בו קשת הראיה, ובעלי החשבון מכל האומות והפילוסופים חולקים בו, ועד היום נמשך הדבר ועדיין לא נתברר אצלם שעור האמתי, וזה החשבון הנמצא בידנו היום הוא חלק מאותו החשבון ותחילתו, לפי שהוא מנין הדבוק האמצעי בלבד, ע"כ. וכבר ידעת שפסול מולד זקן הוא בעבור שלא תוכל להראות הלבנה בלילה ההיא בשום פנים, ופסול ג"ט ר"ד בפשוטה ובט"ו תקפ"ט בשנה של אחר העבור, והם ימים כשרים כלומר שאינם ימי אד"ו וגם שאינם מולד זקן, הוא לפי שאינו יכול להיות בין תשרי לתשרי כי אם גד"ה בפשוטה הו"ז במעוברת. וכמו שבאר קרובי מורי ה"ר יעקב ב"ר מכיר בן תבון ז"ל במאמר עקר הדחיות.
[הגדרת ליל הספק לפי הראב"ח] 
<b>כתב</b> רבי אברהם ב"ר חייא הספרדי בספר חשבון המהלכות, "הוי יודע כי אין הלבנה נראית בראש חדש הזה כי אם אחר כ"ט יום שלמים מהראותה בראש חדש שעבר והוא ליל יום שלשים ויהיה החדש שעבר חסר, או אחר שלשים יום שלמים שהוא ליל יום אחד ושלשים ויהיה החדש שעבר מלא. ותמצא מכאן כי אין הספיקא במראות הלבנה כי אם בליל יום שלשים שהוא ערב יום כ"ט שיש לנו ספיקא אם תראה בו הלבנה אם לא. אבל ליל יום שלשים [אחד], לכל העולם ברור הוא שנראית. [ועל זה אנו חושבים מקום שני המאורות ומקום ראש התלי וזנבו. בערב יום כ"ט מיום הראות הלבנה בחדש שעבר מפני שהוא יום הספיקא, אם היא יכולה להראות בו, אנו מונים החדש ההוא חסר לדעת הסומכים על הראיה, ואם אינה יכולה להראות, אנו גוזרים שהחודש ההוא מלא ושהלבנה נראית בליל ל"א, ואין אנו טורחים בחשבון המהלך יותר. אלא שאין הדרך הזה מתכן כי אם ליודעי ראית הלבנה בחדש שעבר, והחדש ההוא יכול לא חששו לו.
<b>ומפני</b> זה אנו אוחזים דרך אחרת לדעת ממנו יום הספיקה, והוא שנהיה חושבים דרך דביקת המאורות במהלך המתחלף בסוף החדש שאנו צריכים לדעת ראיית הלבנה בחדש הבא לו אחריו, אם אנו מוציאים עת הדביקה]. (אם המולד האמתי) משבע שעות ולמעלה מהלילה עד חצי יום למחר, תברר לו כי היום ההוא אין הלבנה נראית בו, ובלא ספק יראה ערב יום מחרתו. ואם המולד הוא מחצי היום (ולמטה) [ולמעלה] עד שליש הלילה או יותר מעט יהיה יום הספיקא מחרת היום הזה", עד כאן דבריו. רצה בזה שאז יצטרך לחפש אם יראה בערב ההוא הירח אם לא.
[קיצי הראיה ומולד אמיתי, לפי ר' יעקב בן מכיר] 
<b>קבלתי</b> מקרובי מורי ז"ל דרך קצרה והוא שנתקן חמה ולבנה לערב יום הספיקה ונקח מתנגדי מקום חמה ולבנה ונדע מצעדיהם כלומר מצעדי המתנגדים. נוציא הקטן מהגדול אם העודף פחות מי"ב מעלה, אין הלבנה נראית, ואם הוא יתר מי"ב, הנה היא נראית.
<b>אם</b> תרצה לדעת מתוך הלוחות הנודעות אליו ז"ל והוא האלמנך, המולד אמתי או הנגוד האמתי, הנה למולד תקח לך אמתי לשני המאורות בסוף החדש. ואם תרצה לנגוד באמצע החדש. ודע העודף, אם הוא יותר משבע מעלות תעזוב היום ההוא והוציא ליום לפניו, אם העודף לירח נקח העודף ההוא ונחלקהו על הניצוח מחק לבנה ואמתי לשמש, והם שעות מרחק המולד או הנגוד מחצי היום ההוא. נתקן בערך החלוף ואורך העיר, והיוצא הוא המבוקש.
<b>[לקבוע</b> על פי הראיה מועדות בימים שלא יכולים לחול לפי חשבוננו]
<b>גרסינן</b> מסכת מנחות פרק שתי הלחם (צט, ב), "חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב, חל להיות (אחר) [ערב] שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה", מזאת המשנה יראה שיום הכפורים אפשר להיות באחד בשבת כמו שהוא בפירוש שיהיה ערב שבת, וכמו שיראה ממה שאמר והבבליים וכו'. וזהו שכתב שם הר"ם ז"ל (בפירוש המשניות) לחם הפנים נאכל יום השבת וכו' אם לא ימנע הצום, וכשתעיין, כל הקרבנות של יום הכפורים לא תמצא בהם מה שיאכל זולת שעיר החטאת הנעשה בחוץ. וכבר נתבאר בחמישי מזבחים (נג, א) שהחטאת נאכל ליום ולילה עד חצות. ואם חל יום הכפורים בששי בשבת אי אפשר לאכול שעיר חטאת ליל שבת מבושל לפי שאין מותר לבשלו לא ביום הכפורים ולא ביום השבת, ואמר שהבבליים אוכלין אותו חי בלא בשול מפני שאסטומכתם חזקה, והוא מה שאמר מפני שדעתם יפה. וזה דוחה טענת מי שכפר, ומאמין שיום הכפורים לא היה מעולם לא ביום ששי ולא ביום ראשון. ואף על פי שכל מה שאמרו מזה במשנה הוא על דרך תנאי שאם חל, כבר אמרה המשנה הלכה למעשה שהבבליים אוכלין אותו חי, ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת, ואי אפשר גם כן לומר שזה הענין שלא היה כמוהו, והרבה דברים יש בתלמוד כדומה לזה. וסוף דבר, הענין מסור לראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שבארנו בר"ה, ע"כ.
<b>[קביעת</b> המועדות על פי הראיה מוכיחה שהתורה שבכתב ושבע"פ אחת הנה]
<b>כתב</b> רבי אברהם בן עזרא פרשת אמר אל הכהנים (ויקרא כג, ג) ואין בכל המקרא ראיה איך היו ישראל קובעין החדשים והמועדים, ומה שאמר הגאון כי על חשבון העבור היו נסמכים, אינו אמת [וכו'], והעבור בנוי על מהלך התיכון על כן אמרו (ר"ה כה, א) פעמים [שבא בארוכה ו]בקצרה, ואין הקביעות רודף אחרי ראיית הלבנה בירושלם, או בקצה מזרח [או] מערב [כלל], והעד מקום המחברת התיכונה, כי הנה היא על ירושלם [וכו'], גם אין הקביעות בנוי (בכל) [על] עת התחברות המאורות אפילו במהלך האמצעי [וכו']. והכלל שחכמינו ז"ל העתיקו לנו שנסמוך על העבור בגלות וכן קבלו מן הנביאים ולא נוכל לעשות דבר אחד טוב ממנו, וזה ששמו שני ימים בגלות הוא על דבר ספק. והמתענים יום הכפורים שני ימים מה יועילם בעבור הדחיות כי בשנת ג"ט ר"ר [אם] על המולד היה ראוי שיתענו בשמיני לקביעותינו כי למה נעוות אנחנו חשבון שנתנו בעבור שנה אחרת וכן יקרה להם עם הראיה, ע"כ. עוד כתב בתחלת פי' התורה שלא הוזכר איך נדע דברי [המועדים והחדשים], והיו לאותות ולמועדים, אינו אומר למועדי ה'. עוד שלא פירש [אם החדש הוא עד סוב הלבנה ואם גם מפורש] היתה לא הזכיר על איזה ממהלכותיה נסמוך, אם על האמצעי או האמתי, כי פעם יש ביניהם מעט פעם הרבה. אם הוא מעונן מה נעשה. גם לא הוזכר כמה הם חדשי השנה [ואם הוא באביב נסמכה] לא הוזכר אם מן השעורים או מן החטים ומתי יבוקש ואנה והשעור. ואם היא שנת בצורת בארץ ישראל [ומסביב, והנה] אין זרע, הנעשה השנה פשוטה או מעוברת, על כן בהכרח שהתורה שבכתב נסמכה על תורה שבעל פה [ושניהם] אחד וצריכין אנו לדברי הקבלה והמסורת, ומעידי הראיה, נאמנים הם בעיני חכמים. [...].
[שבועה דרבנן על קרקעות] 
<b>גם</b> כן יעדנו בג"ה לבאר קצת דינין מיוחדים כאמרם ז"ל (ערכין כט, א) מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דמי. ונקדים, גרסי' פרק שבועת הדיינין (שבועות מב, ב) אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, ודוקא שאין נשבעין מן התורה, כלומר שבועה דאורייתא, אבל מדרבנן נשבעין. והכי איתא פרק הכותב (כתובות פז, ב), גבי פוגמת כתובתה. וכשאמרו אין נשבעין על הקרקעות ה"מ בפני עצמן אבל על ידי גלגול נשבעין, כדתנן (קידושין כו, א), נכסים שאין להם אחריות זוקקים נכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם. וכתב אדוני זקני ז"ל דשבועת הסת נמי משביעין עלייהו, ובזה אין חילוק בין הארץ וחוצה לארץ.
[שדה חרם בחוץ לארץ] 
<b>והאי</b> מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דמי, הוא מדגרסינן מסכת ערכין פרק המקדיש (כט, א) אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים, אלמא קסבר עולא סתם חרמין לכהנים, מתיבי אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כה) עד שנת היובל יעבוד עמך, ואין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (שם) ויצא ביובל ושב לאחזתו, ואין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (שם) לא יצא ביובל, רבי שמעון בן יוחאי אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש ליי' כשדה החרם, רבי שמעון בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואמר רב ביבי מאי קראה, אתיא טוב טוב, כתיב הכא (דברים טו) כי טוב לו עמך וכתיב (דברים כג) בטוב לו לא תוננו, וקשיא לעולא דאמר חרמין נוהגין בזמן הזה, האמר רבי שמעון בן יוחאי דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. לא קשיא הא במקרקעי הא במטלטלי. והא במעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל. מילתא, דהא שדה חרמין יליף משדה אחוזה מדכתיב והיה השדה מה שדה אחוזה אין דינו אלא בארץ אף שדה החרם אין דינו אלא בארץ, ולהאי דינא הוה ליה קרקע חוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל, אבל לענין שבועה או לענין אונאה דאמרינן (בבא מציעא נו, א) אין אונאה לקרקעות, דינם שוה, דהא לא מטלטלי. ולא אשכחן חדא מרבוותא דשוו פלוגתא בין מקרקעי דארץ ישראל לדחוצה לארץ בשבועה ואונאה. פי' אין עברי נוהג שאינו נמכר בזמן הזה. ואין שדה אחזה, דין שדה אחזה שתהא נגאלת בגירוע, אלא אם ירצה הלוקח. אין בתי ערי חומה נוהגין, כלומר, דלא כייפינן ללוקח אם בא מוכר לגואלה אפילו בתוך שנה. ואין גר תושב נוהג, כלומר שיהא ישראל מצווה להחיותו, והוא שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וכמו שבארנו, אלא שאוכל נבלות. ואין יובל נוהג משגלו שבט ראובן ושבט גד, ועדיין נזכיר זה בג"ה. הר"ם ז"ל בפי' המשנה בפרק הנזכר כתב וכן מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי הן לכהנים, ומקרקעי דחוצה לארץ דינם כדין המטלטלין ר"ל שהם לכהנים. אבל מי שהקדיש לבדק הבית מותר לו לפדותו בדבר מועט לכתחלה, ומשליך אותם דמים לים. אבל נתנו שעור שלא יהא הדבר המועט פרוטה, אלא כמו שאמרו (ערכין כט, א) ארבעה זוזי והקרוב להם, לפרסומי מילתא. ולא התרנו זה לכתחלה אלא בזמן הזה שאין בית המקדש קיים עד כאן. וכן כתב ז"ל הלכות ערכין וחרמין בסופן (פ"ח הי"א) מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינו חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוצה לארץ ואפילו בזמן הזה, הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים.
[קנין אגב] 
<b>וכן</b> יש לנו לבאר מה שחושבין קצת מבני אדם על ענין אגב מקרקעי ארץ ישראל. גרסינן מסכת פאה פרק ג (משנה ו) רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוסבול ולקנות עמו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. וכתב בעל העטור ז"ל, ש"מ ארבע אמות דכתבינן בשטרא לאו דוקא, ורבא נמי אקני אגב סיפא דביתא. ושמע מינה דפרוסבול ואגב חדא דינא אית להו, וכי היכא דאמרינן (גיטין לז, א), בפרוסבול מזכה לו בתוך שדהו, ואמרינן נמי (שם) השאיל לו מקום לתנור וכירים כותבין עליו פרוסבול, הכי נמי לעניין אגב, בשאלה ובשכירות סגי, והוא דאחזיק.
<b>ובתשובה</b> לרבינו אלפסי ז"ל, אין סומכין על קרקע ארץ ישראל אלא בהרשאות, משום תקנה, כדי שלא ישתקע ממון בני אדם אצל המופקדים, ולא על דרך העיקר. תשובה לרבינו שמואל בן חפני ז"ל, נהגו לכתוב בהרשאה, ארבע אמות, מחלק המרשה, שבארץ ישראל, שלא יחזיק האפטרופוס בו ולא יקנה, כי אין מקומו ידוע ולא ממוצר במצרים, וכו'. ויש שסומכים לארבע אמות קבורה. וי"א דוקא שיש לו ארבע אמות אבל אם אין לו לא סמכינן לארבע אמות קבורה ולא לארבע אמות ארץ ישראל, והכי מסתברא, דגרסי' פרק חזקת הבתים (בבא בתרא מד, ב), גבי מכר לו טלית, וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם, כגון דאמרי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם. וגרסינן נמי פרק הזהב (בבא מציעא מו, א), וליקנינהו ניהליה אגב ארעא, דלית ליה. שמע מינה והוא דאית ליה. הרי שצריך שיהיה לו קרקע. עוד צריך שיסיים מקום וכדאמרינן פרק מי שמת (בבא בתרא קנו, ב) גבי ההוא מרוני שאמר צפונו של זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, דרומו של זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, ואי לא לא קני, ומשום הכי בעי למכתב ארבע אמות בצפון חצרי. עוד צריך תנאי שלישי, דלימא ליה אגב, וגרסינן פרק חזקת הבתים (ב"ב מד, ב) אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי גבי מטלטלי, והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרי, ודוקא דאמר ליה אגב, הא לאו הכי לא גבי.
<b>נמצא</b> בקנין נכסים שאין להם אחריות עם נכסים שיש להם אחריות צריך ג תנאים, האחד שיהיה לו קרקע מעויין, השני שיסיים לו מקום, השלישי שיאמר אגב. וד' אמות א"י, בהרשאה להצלה.
<b>כתב</b> (הר"ם) [הרמב"ן] ז"ל מסכת גיטין פ"ק, ונראה לי שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכלם, אלא שכל אחד יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו, אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכלם, או שקנו בית הקברות המה או אבותם מממון צבור, יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעקר הדין. למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה ע"כ.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות שלוחין ושותפין פ"ג (הלכה ז) תקנו הגאונים שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חברו או לתבוע ממנו הלואתו ולא היתה למלוה קרקע, מקנהו ארבע אמות מחלקו שבארץ ישראל ומקנה לו המעות אגבן. ודברים אלו דברים קלים הם עד מאד ורעועים (ובאמת) [שזה] מי יאמר שיש לו חלק בארץ, ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו. והגאונים עצמן שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בו יקוב הדין את ההר, ואינה אלא לאיים על הנתבע. אם רצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר. ולמה יפטר, שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה, פחות משליח שעשאוהו בעלים בעדים. אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו, אין כופין אתו ליתן לו ולא השביעו עד שיבא בעל דינו עד כאן.
[קריאת הלל בחגים ובר"ח] 
<b>מסכת</b> ערכין פרק ב (י, א), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים בשנה יחיד גומר בהם את ההלל, ואלו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום ראשון של פסח, ויום טוב של עצרת, ובגולה עשרים ואחד יום וכו'. תוספתא מסכת סוכה פרק ג (הלכה ב) שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד, פי' ליל הפסח. ולזה קצת כתבו שהלל ליל הפסח טעון ברכה לגמור את ההלל. והראב"ד ז"ל כתב בספר כתוב שם פרק במה מדליקין אף על פי שאין אותו הלל טעון ברכה אנו חותמין אותה חתימה. והלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הוא דאורייתא. ואמרינן, אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא. סוף מסכת תענית (כח, ב). רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר"ח, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דקא מדלגי ואזלי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם הוא. משמע מיהא דבני ארץ ישראל לא היו קורין הלל בראש חדש, מפני שהיו מקדשין על פי הראיה ודי להם בזה, אבל בני בבל קורין, לפי שלא היו להם הכר אחר. ולפיכך כשבא לבבל סבר לאפסוקינהו, וכיון דחזא דמדלגי אמר שמע מינה קריאת הלל מנהג אבותיהם בידיהם הוא. ויש לפרש נמי דבארץ ישראל היו קורין הלל מדרבנן, דמאי דאמרינן הלל בראש חדש לאו דאוריתא בין בארץ בין בחוצה לארץ הוא. ולפיכך הלל דראש חדש אינו דוחה מעמד. ורב כשבא לבבל ראה שלא היו מדלגים במקום שבני ארץ ישראל מדלגים סבר דלא מדלגי כלל וסבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר הדלוג הזה מנהג אבותיהם בידיהם.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות מגלה וחנוכה פרק ג (הלכה ו) אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. וכתב על זה הראב"ד ז"ל ויש בהם עשה מדברי קבלה, (ישעיה ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ועוד כתב הר"מ ז"ל (שם הלכה ז) ומנהג זה בצבור, לפיכך קוראין בדלוג ואין מברכין עליו. כתב על זה הראב"ד ז"ל שאין זה. ומה שאמר ויחיד שהתחיל לקרות בדלוג אינו גם כן, אלא יקרא כמו שירצה וחותם כחתימת הצבור.
<h2>פרק טו</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> החמישה עשר: בביאור דיני חלה, וגם שיש חילוק בין חלת הארץ לחלת חוצה לארץ
/פתיחה/ 
<b>מסכת</b> חלה פרק בתרא (פ"ד מ"ח) רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת. מכזיב ועד הנהר ועד אמנס שתי חלות, אחת של אור ואחת של כהן, של אור יש לה שעור ושל כהן אין לה שעור. ומהנהר ומאמנס ולפנים שתי חלות, אחת של אור ואחת של כהן, של אור אין לה שיעור, ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה, רבי יוסי אומר אינו צריך טבילה. פירש הר"מ ז"ל (בפיה"מ), לשלשה חלקים תחלק הארץ לענין חיוב חלה, ארץ ישראל כולה וגבולה עד כזיב, והיא הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כדאיתא מסכת שביעית פרק ו' (מ"א), והיא הארץ שנתקדשה בקדושה שניה שקדשה לעתיד לבוא, חלה אחת לחוד ותנתן לכהן, והיא חלה דאוריתא הנאכלת בטהרה.
[איסור אכילת חלה לזר ולטמא] 
<b>והאוכל</b> מעיסה, משנתגלגלה בחטים ונתטמטמה בשעורים, קודם הפרשת חלה יש בה חיוב מיתה בידי שמים לזר שאכלה מזיד, מפני שהוא טבל. ואינה ראויה לא לכהן קטן ולא לטבול יום, ואין לה תקנה בבטול. ואם היא חלה של דבריהם מכות מרדות. וחלה טמאה מותרת לכהן להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה.
[חלה דאורייתא וחלה דרבנן ושלש ארצות לחלה] 
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות בכורים פרק ה' (ה"ה), אין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר (במדבר טו, יט) באכלכם מלחם הארץ, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר (שם פס' יח), בבואכם, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדברי סופרים. וכן כתב הלכות איסורי ביאה פ"כ (ה"ג), חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל, אינה של תורה, שנאמר (במדבר טו, יח), בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם, וכן תרומה בזמן הזה של דברי סופרים הוא ולפיכך אוכלין אותה הכהנים שבזמננו שהם בחזקה. והכי איתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות כה, א) אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאוריתא חלה מדרבנן, דתניא אי בבואכם, יכול משנכנסו שנים ושלשה מרגלים, תלמוד לומר בבואכם, בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. גרסינן בספרי (במדבר טו, יח), רבי ישמעאל אומר, משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן הוא אומר כי תבואו וכאן נאמר בבואכם, ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה. החלה היא נכסי כהן שיכול לקדש בה האשה.
<b>ומכזיב</b> עד הנהר עד אמנה, והיא ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא נתקדשה בימי עזרא, חייבת שני חלות. אחת לשריפה לפי שהיא טמאה דאוריתא, ויש לה שעור, אחר שהיא מן התורה, דכתיב (במדבר טו, יט), והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה, ונאמר זה להם כשהיו אוכלין המן, כשתאכלו הדגן תתחיבו בחלה, ולפיכך צריך להוציא חלה זו כשעור. ושעורה אחת ממ"ח, ואף על גב דמתניתין (חלה פ"ב מ"ז) קאמר שעורה אחד מכ"ד, זהו לבעל הבית, ונתנו חכמים טעם בזה, לפי שהוא לש עיסה קטנה צריך להוציא שעור שיהיה ראוי לתתו לכהן, מדכתיב (במדבר טו, כא), תתנו, שיהא בו כדי נתינה, אבל הנחתום לש הרבה ולזה שעורו מ"ח, וכדאיתא בתוספתא מסכת חלה פרק קמא (ה"ו). עוד טעם, לפי שהוצאת החלה מסור לאשה והאשה עינה רעה ולואי ותוציא חלק ממ"ח כשנשליך עליה חלק מכ"ד.
<b>והחלה</b> השנייה לתת לכהן, ואין לה שעור אלא כרצון המפריש לפי שהיא מדבריהם. ואמרינן בירושלמי (פ"ד ה"ד), של אור יש לה שעור שהיא מן התורה, ושל כהן אין לה שעור שהוא מדברי סופרים. ומה שתקנו חכמים ז"ל זאת החלה השניה, כדי שלא יחשוב אדם שהתרומה הראשונה שלא ראו בה טומאה מפורסמת, שהיתה טהורה ונשרפת ויאמרו תרומה טהורה נשרפת. ויש אומרים כדי שלא תשתכח תורת חלה.
<b>כתב</b> רב צמח בר מר פלטוי [בשם] גאוני פומבדיתא ז"ל בתשובה, כך ראינו, כי בודאי לא נהגו תרומה בזמן הזה, וליכא מצות הפרשת תרומה בחוצה לארץ, אלא רבנן ראשונים שאנו אומרים הלכה מפיהם היו מחמירין על עצמן בכל דבריהם. ושאני דין חלה שמפרישין מן העסה מדין תרומת דגן תירוש ויצהר משום דחלה מילתא דשכיחא, משום הכי גזרו בה רבנן בחוצה לארץ ונהגו הכל בה משום חלת ארץ ישראל שלא תשכח, ועיקר הא מילתא בפסחים, אבל תרומה לא שכיחא כי היכי דנילפו מינה לתרומת ארץ ישראל, ומשום הכי לא גזרו בה רבנן. הילכך מאן דאכיל בטיבלא לא מזמנינן עליה, עד כאן.
<b>ומנהר</b> ומאמנוס ולחוץ, כלומר כל שאר ארץ העמים והוא חוצה לארץ, ושכנו בה ישראל בזמן הגלות, יתחייב שתי חלות ושתיהן מדרבנן, של כהן יש לה שעור ושל אור אין לה שעור. וזהו שאמרו (ירושלמי חלה פ"ד ה"ד) הואיל וזו וזו מדבריהם מוטב לרבות בנאכלת ולא לרבות בנשרפת. כתב הרב בעל תורת הבית, איסור של דבריהם שאין לו עיקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ, שלא אסרום אלא כדי שלא יגעו בתרומה של תורה, שאין בחוצה לארץ תרומה וחלה דבר תורה אלא כדי שלא תשתכח תורתן.
<b>ראיתי</b> להביא מה שכתב הר"ם ז"ל הלכות בכורים (פ"ה ה"ח) ולהוסיף בו ביאור. שלשה דינין לחלה בשלש ארצות, כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב, מפריש בה חלה אחת כשעור והיא נאכלת לכהנים. ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל, שהיא מכזיב ועד אמנה, מפרישין בה שתי חלות, האחת נשרפת והאחת נאכלת. ומפני מה מפרישין בה שתי חלות, מפני שהחלה הראשונה טמאה, שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא, וקדושה ראשונה בטלה משגלו, הואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחת ממ"ח ושורפין אותה. ומפרישין חלה שניה ונותנין אותה לכהן לאכלה, כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי נשרפה הראשונה אף על פי שלא נטמאת טומאה ידועה לכל, וזו השניה אין לה שעור, אלא כל שרוצה מפריש מפני שהוא מדבריהם. וכל הארץ שמאמנה ולחוץ, בין בסוריא בין בשאר ארצות, מפרישין שתי חלות, אחת לשריפה, כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל, ואלו ואלו מדבריהם. בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח, ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה עיקר מן התורה. ומכזיב עד אמנה מפרישין שניה לכהן לאכילה, ואין לה שעור כשהיה הדבר מקודם. חלת חוצה לארץ, אף על פי שהיא טמאה, הואיל ועיקר חיובה מן דבריהם, אינה אסורה באכילה וכו', עד כאן.
<b>ובאור</b> זה שכבוש עזרא ובזמנו חלה אחת לבד והיא טהורה ונאכלת, וכבוש ראשון שתי חלות, הראשונה מחויב שמכל מקום ארץ ישראל היא, אבל מפני שאותו חלק מן הארץ טמא שורפין אותה, והרואה שריפתה יודע שהיא חלת ארץ ישראל, אבל אינו יודע שאותו חלק מן הארץ יהיה טמא, דקימא לן (מקואות פ"ח מ"א) ארץ ישראל טהורה ומקוותיה טהורין, ויאמר תרומה טהורה נשרפת, ואין שורפין הטהורה, לפיכך הוצרכו חז"ל להפריש שם חלה שניה וליתנה לכהן לאכילה, ועכשיו יאמר הרואה, לא הוציאו השניה והאכילוה לכהן אלא מפני שהראשונה לא היו יכולים להאכילה אליו, ואם כן היתה טמאה וכדין שרפוה, אם כן השניה תקנוה (משום חשש) [לגלות] שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. ובחוצה לארץ מפרישין נמי שתים ושתיהם מדבריהם, האחת לאכילה כדי שלא תשכח בחוצה לארץ דין חלה המחויבת בארץ, ואחת לשריפה שהרואה יודע שאותה חלה שהוא מוציא לכהן היא חלה טמאה, שארץ העמים היא, ויאמר חלה טמאה נאכלת ואינה אלא לשריפה, ועכשיו שרואה שמפרישין השניה ושורפין אותה יאמר שהחלה הנאכלת אינה החלה החייבת, אם כן השניה אינה אלא לגלות שאין תרומה טמאה נאכלת, נמצא שבכבוש ראשון הנשרפת היא החייבת והנאכלת לגלות, ובחוצה לארץ ההפך.
<b>ובזמן</b> הזה אפילו אותה חלה של כבוש שני היא טמאה מפני טומאת מת, לפיכך מפרישין חלה אחת בכל תחומו שהיא עד כזיב ושורפין אותה, שהרי טמאה היא ויש לה עיקר מן התורה. ומעולם בזה החלק מארץ ישראל לא חייבו חכמים שתי חלות, שהרי חיוב החלה אינו אלא חלה אחת לבד, וזה בארץ ישראל, וכל מה שתקנו שתים בזולת זה החלק אינו אלא לשמירת זאת החלה. ומה שלא הצריכם ז"ל בזה החלק לחייבו שתי חלות, לפי שהכל יודעין שאנו טמאי מת, לא שהארץ היתה לה שום טומאה [שכבר טיהר אותה עזרא], ואם תחייב בה שתי חלות יאמרו שהענין הוא בזה החלק כמו שהוא בכבוש ראשון, ותהיה האחת נאכלת והשנית נשרפת, ואם כן תהיה הנשרפת שם כדין הנשרפת בכבוש ראשון, ואין הענין כן, שהנשרפת בכבוש ראשון הוא מפני שחשו משום טומאה לאותו חלק מארץ ישראל ואפילו היינו אנחנו טהורים, והנשרפת בכבוש שני הוא הפך זה, מפני טומאתנו לא מפני טומאתה. אם כן, החלות הטמאות, באיזה משני חלקי ארץ ישראל שיהיה, שורפין אותה אבל לא אוכלין, אבל בחוצה לה נאכלת הטמאה, ועכשיו בזמן הזה שאין לחוש מפני הרואין שיאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי בכל שני חלקי הארץ החלה טמאה היא, אם מצדה אם מצדנו, בכבוש שני אין מפרישין אלא חלה אחת לבד ושורפין אותה והנאכלת בטלה, ובכבוש ראשון נשארו השתים וכמו שהתבאר. נמצא שכבוש ראשון חכמים ז"ל חשו עליו משום טומאה לא ששמוהו לעולם חוצה לארץ וזה מסייע אל מבוקשנו פרק עשירי. וענין הטומאה לחלק מן הארץ שהיה מכבוש ראשון הוא מטעם שלא נתקדשה בימי עזרא. ולזה הוא שכתב [הרמב"ם] ז"ל (בכורים פ"ה ה"ח), ז"ל מפני שהחלה הראשונה טמאה שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא. והסיבה בטומאת זה החלק מן הארץ וטהרת החלק השני, לפי שכשגלו לבבל נטמאה כל ארץ ישראל שהיתה משכן הגוים ומדור הגוים טמא וכמו שזכרנו, לפיכך כשעלה עזרא מה שכבש חזר לטהרתו, ומה שלא כבש נשאר בטומאתו, אבל שם ועיקר ארץ ישראל לא נפל ממנה אף במה שלא כבש עזרא, ולזה אמרו שקדושה ראשונה בטלה ועמדה הטומאה במקומה. אם כן בזמן הזה אין חשש שיאמרו תרומה טהורה נשרפת, שהרי אפילו בכבוש שני העיסה שם היא טמאה מפני טומאת מת, ואם כן בכבוש ראשון כל שכן דאיכא תרתי לפיכך לא נשאר בכבוש ראשון חשש זה. ואחר שהענין הוא כן, מסתברא דמן הדין לא היה כבוש ראשון בזמן הזה חייב אלא חלה אחת ולשריפה, ושמא לא רצו להוציאו מחזקתו הראשונה שהרי בזמן עזרא גם כן היו שם שתי חלות.
<b>במדרש</b> חזית בפסוק אל תראוני (שה"ש ו, א), אמר רבי יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבון העולמים, על שלא שמרתי חלה אחת כתקנה בארץ ישראל, הרי אני משמרת שתי חלות בחוצה לארץ, סבורה אני לקבל שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ועל שלא שמרתי יום טוב אחד כתקנו בארץ ישראל הריני משמר שני ימים טובים של גלויות בחוצה לארץ, סבורה אני לקבל שכר על שתיהן ואיני מקבלת שכר אלא על אחת, רבי יונתן הוה קרי עליהון (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים.
<b>כתב</b> בעל התרומה ז"ל דחוצה לארץ שהם רחוקים הרבה מן הארץ אין לחוש לפירות הארץ. ומסתברא דבענין זה הוא מאי דאמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק קמא (ה"ח), הלוקח מן החמרת בצור ומן המגרת בצידן, ופירוש חמרת, החמרים המביאים פירות, ומגרת, אוצרת, כענין (משלי ו, ח) אגרה בקציר, וסתם חמרת מביאה מרחוק, והמגרת אוצרת מקרוב. והענין בזה שצידן קרובה לארץ של כבוש שני יותר מצור. וראיתי שלשון הר"מ ז"ל מתחלף בפטור וחייב מלשון התוספתא, דהכי אמרינן בתוספתא, הלוקח מן החמרת בצור ומן המגרת בצידן פטור, מן המגרת בצור ומן החמרת בצידן חייב. והוא ז"ל (מעשר פי"ג ה"ו - ז) כתב, הלוקח מבעלי אוצרות בצור פטור מן הדמאי, ומן החמר יחידי פטור, הלוקח מבעלי אוצרות בצידן חייב. וי"ל על זה שלפי התוספתא יהיה צור קרוב, ולר"ם ז"ל צידן וכדבריו ז"ל. ופירוש חמרת ומגרת אין להחליפו.
[דיני טבול יום ונדה לענין אכילת חלה] 
<b>מאי</b> דאמרינן (חלה פ"ד מ"ח) וטבול יום אוכלה לא משתעי אלא בחלת האור של חוצה לארץ, אף על גב דטבול יום אסור בתרומה, האי דמדרבנן היא לא החמירו בה, ואין הלכה כרבי יוסי. כתב הרב בעל הלכות גדולות שחלת כהן אכיל לה כהן אף על פי שטומאה יוצאה עליו מגופו, כלומר גדול ואפילו בעל קרי שלא טבל לקריו כלל. ויש מתירין אותה לנדות ולזבות. וכן כהן אוכלה עם אשתו נדה. וחלת האור אכיל לה כהן קטן שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, או כהן והוא גדול שטבל לקריו. אבל לטומאת מת לא חיישינן כלל, דהכי אמרינן (בכורות כז, א), ההיא אתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה טמא מת מהו ליטבול ולאכול בתרומת חוצה לארץ, א"ל וכי הזאה יש לנו, ומה תועלת בטבילה. אלמא אפילו בלא טבילה מותר ובלבד שטבל לקריו. ואם שמא זה הכהן שהוא גדול רוצה לאכול חלת האור והוא בעל קרי שלא טבל כלל, יש לו תקנה שיבטלנה ברוב חולין והדר אכיל לה. ודוקא לכהן, אבל לזר אף על גב דבטלה ברוב חולין אסורה עליו. והאי דאמרינן פרק עד כמה (בכורות כז, א), גבי תרומת חוצה לארץ, רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו, רבה כהן הוה, וכדאמרינן פרק מצות חליצה (יבמות קה, א) רבה ואביי מדבית עלי קאתו. וכן הדין בחלת האור אבל אינה בטלה אלא באחד ומאה. והראב"ד ז"ל כתב בפרק אלו עוברין, הא דאמרינן פרק עד כמה (בכורות כז, א), נדה קוצה לה חלה ואוכל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ושדי לה בתנורא, ומדרבינא דהוא בתרא לא שרי למיתבא לגדול על ידי טבילה, ש"מ הא דאמרינן בסוף שמעתא בגדול טמא מת שטובל ואוכל בה, ואמרינן דלית הלכתא כותיה, לחומרא איתמר דלא סגי לה בטבילה לגדול, ולא משום טומאת המת והשרץ, אלא משום טומאת הקרי והזיבה שיוצאין ממנו, דלא סגי ליה לגדול בטבילה. ואפשר שגזרו עליו משום זיבה דלא סגי לה בטבילה ואפילו בהערב שמש, וכן עיקר, עד כאן. פירוש מסא, מרדה שרודה בה פת מן התנור, והכי איתא פרקי דחסידי (תענית כה, א).
<b>כתב</b> הרב בעל הלכות גדולות שמקומות מחוצה לארץ שמפרישין מעט מעיסה ושורפין אותה, ה"ה דמצו יהבי לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו, או אם לא טבל ליבטלה ברוב חולין. ואם תאמר, אמאי לא תקנו בימיהם שתי תרומות נמי כי היכי דלא לישתכח תורת תרומה מישראל, וי"ל לפי שכל אדם מגלגל עסה ואיכא למיחש לתורת חלה, ואין כל אדם בעל שדה שימרח תבואתו. ובירושלמי מס' חלה (פ"ד ריש ה"ד) פריך, ומשני, אין אחר חלה כלום, אבל יש אחר תרומה מעשר.
<b>וחלת</b> כהן שהיא חלה שניה, אין העיסה טובלת בכך כמו בחלה ראשונה שהיא חלת האור, שהעיסה אסורה באכילה עד שיפרישנה, אם בתחלה אם בסוף, וכדאיתא פרק רבי ישמעאל דמנחות (סז, א), תרומת נכרי בחוצה לארץ אינה מדמעת, משמע הא דישראל מדמעת ואוסרת העיסה, ואמרינן (בכורות כז, א), תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, ואמרינן נמי, תרומת חוצה לארץ אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות. ומיהו אם חלת לחם שעשאה לתת לכהן נתערבה עם לחמי בעל הבית צריך אחד ומאה כדי לבטל, ודוקא מין במינו, כלומר חיטי בחיטי, אבל שאינו מינו, כגון חיטי ושערי, בששים כשאר איסורין. והכי נפקא לן מההיא דמסכת ערלה פ"ב (מ"ו - ז), ולא מצינו חלוק בין תרומת חוצה לארץ לתרומת הארץ לענין בטול באחד ומאה.
[דיני מוקף] 
<b>צריך</b> שבשעת קריאת שם חלה שיהא נוגע זה המעט בעיסה משום מוקף, כלומר מכונס במקום אחד, שהחלה נקראת תרומה ולפיכך אינה נטלת אלא מן המוקף כתרומה. והכי איתא מסכת טבול יום פרק בתרא (מ"ב), האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומניחתה בכפישה או באנחותא ומקפת וקורא לה שם, מפני שהוא שלישי והשלישי טהור לחולין. ואי לאו משום דבעינן נגיעה למה הוצרך מוקף אלא סמוך לקריאתה מקודם לכן ולא בשעת קריאת שם ממש, וכן דעת הרב בעל התרומה.
[שיעור העיסה החייבת בחלה] 
<b>שעור</b> העיסה החייבת בחלה חמשת רובעים קמח ועוד, שהם שתי קבין פחות חומש, וכמה הוא ועוד זכרנוהו פרק נ"ח. קב ד' לוגין, לוג ו' ביצים, הרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע, ובגודל, והוא העומר, ומחזקת מ"ג ביצים כמנין חל"ה. מסכת מנחות פרק (קמא) [התודה] (עו, ב), והעשרון הוא עשירית האיפה והוא העומר שהוא שעור חלה. כתב רבי אברהם בן עזרא, וטעם והעומר עשירית האיפה, מאכל איש אחד. ואמרינן פרק כיצד משתתפין (עירובין פג, א), ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כ), כדי עיסתכם, וכמה עיסתכם, כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, והעומר עשירית האיפה (שמות טז, לו), מכאן אמרו, שבעה רובעים קמח ועוד חייבין בחלה, שהן שש ירושלמות, חמש צפוריות. מכאן אמרו, האוכל כמדה זו הרי זה בריא ומבורך, יתר מכן הרי זה רעבתן, פחות מכן הרי זה מקולקל במעיו. כתב הר"מ ז"ל סוף הקדמתו למסכת מנחות שמצא שעור החלה במדה שעשה, מחזיק חמש מאות ועשרים דרכמונים מקמח או סולת מצרים, והדרכמונים כולם מצריים.
[שיעור עיסת מצות ודיני צירוף לחיוב חלה] 
<b>זה</b> השעור אין אדם רשאי ללוש יותר בפסח בפעם אחת, שמא תחמיץ. ואסור לעולם לעשות עיסתו פחות מזה השעור לפוטרה מן החלה. ואם הפריש חלה [מעיסה] פחות מכשעור זה לא עשה ולא כלום, והרי הוא חולין כשהיו. ואם עשה [עיסה] פחותה מכשעור ואפאה ונתן הפת לסל או לכלי שיש לו בית קיבול וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל, אם נתקבץ שעור חלה הסל מצרפן לחלה. והיינו דרבי אליעזר, דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, כלומר שאם אפה הרבה כענין אחת אחת אף על פי שאינם נוגעות זו בזו הסל מצרפן. ומפריש חלה מן הפת שנאמר (במדבר טו, יט), והיה באכלכם מלחם הארץ, מלמד שהוא מפריש מן האפוי, שמי שלא הפריש חלה בצק אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת. אבל התנור אינו מצרף לחלה. היו ככרות שנושכות זו בזו ונתקבץ מן הכל שעור חלה חייבין בחלה ואף על פי שאינם בסל. אפה מעט מעט וקבץ הכל על לוח שאין לו בית קבול הרי זה ספק, ואם החלה של דבריהם הוא, אינו חייב להפריש עד שיצרף אותם בכלי שיש לו בית קבול. הלוקח מן הנחתום מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה.
<b>אם</b> נתערב פת שנטלה חלתו עם פת שלא נטלה חלתו ואינו מכירם, נראה שיהיה הדין כענין טבל וחולין שנתערבו וכדלקמן.
<b>מדת</b> הפסח לרב רבי יונה, כלי גבהו שש אצבעות, רחבו שבע, ארכו שמונה, וכל זה בחללו והכל בגודל. והר"ם ז"ל מסכת חלה פ"ב (מ"ו), מדה של עשר אצבעות על עשר ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק מאלפים ות"ק מן האצבע, וכל זה בדיוק ובגודל. אבל לא יפריש ממנה חלה עד שתאפה כל הפת, והסל מצרפן לחלה.
<b>קמח</b> שלא רקדו ולשו בסובין הואיל ויש בכל הקמח כשעור חייב בחלה. אבל אם נטל המורסן מן הקמח וחזר והשלים עמו כשעור אינו חייב בחלה.
[צירוף עיסות שונות] 
<b>שתי</b> עיסות שאין באחת כשעור ובין שתיהם יש שעור החייב בחלה, נגעו זו בזו ונשכו זו את זו, אם הם מאיש אחד ואינו מקפיד בנגיעת העיסות זו בזו והם ממין אחד מצטרפין. ואם הם של שני בני אדם אפילו הם ממין אחד פטורין מן החלה, שסתם שני בני אדם מקפידין הם. ואם ידוע שאינם מקפידים על ערוב העיסות הרי אלה מצטרפות.
<b>עיסת</b> חטים ועיסת כוסמין שהיו של אדם אחד שנגעו זו בזו מצטרפין, עיסת חטים בשאר מינים אין מצטרפות. עיסת שעורים עם עיסת כוסמין או שבולת שועל ושיפון או שלשתן זה בזה מצטרפין. עיסת חדש ועיסת ישן אין מצטרפין ואפילו ממין אחד, אלא יביא עיסה מן החדש או מן הישן להשלים לשעור. זה שאמרנו הוא בנגיעת העיסות קצתם בקצתם, אבל הבולל קמח חמשת המינים ועשה מהם עיסה אחת מצטרפין לשיעור חלה. עיסה שהיא פחותה מכשיעור מכאן ועיסה שהיא פחותה מכשעור מכאן ותהיה באמצע עיסה שאינה חייבת בחלה, כגון עיסת אורז, או עיסת תרומה, או מדומע, או עיסת גוי, אף על פי שנוגעות זו בזו אין מצטרפות, שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל באמצע. היה באמצע עיסה שהורמה חלתה, אינה חוצצת ומצטרפות עיסות הצדדין, שכבר נתחייבה בחלה אותה עיסה, וכן עיסת הקדש, מפני שראויה לפדותה, וכן אם ביניהם עיסת מין אחר, או עיסת איש אחר או עיסת חדש. שתי עיסות ואין בכל אחת כשעור, הפריש חלה מכל אחת ואחת ואחר כן באו ונגעו זו בזו ועתה בשתיהן כשעור, מה שעשה אינו כלום ויפריש מהם חלה. שני גוים שעשו עיסה כשעור וחלקוה ונתגירו והוסיף לכשיעור כל אחד ואחד על חלקו, הרי זו חייבת (אף על פי) שבגויותם פטורה הייתה, ואם עשו כן שני ישראלים פטורין מפני שעשאוה לחלק. היתה העיסה של גוי ושל ישראל בשתוף וחלקו, נתגייר הגוי והוסיף כל אחד בחלקו לכשעור, של ישראל חייבת ושל גר פטורה.
<b>הנוטל</b> שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה, הרי זה מביא עיסה שניה ממקום אחר עד שתהיה היא עם השאור שעור חלה, ונותן אותה בצד העיסה שהורמה חלתה, ומפריש מן העיסה השניה חלה עליה ועל השאור, כדי שיטול מן המוקף. ואם אין לו עיסה שניה, שנקראת בלשון חכמים פרנסה ממקום אחר, נעשית כל העיסה טבל ומפריש חלה על הכל, שהטבל במינו אוסר בכל שהוא.
[המפריש חלתו קמח] 
<b>המפריש</b> חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, ושאר העיסה חייבת בחלה, ואותו קמח שהפריש לשם חלה אם יש בו עומר ועשהו עיסה, הרי זה מפריש ממנה חלה כשאר כל קמח חולין.
[זמן הפרשת החלה] 
<b>גרסינן</b> מסכת חלה פרק ג' (מ"א), כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כלומר במה שלא נתערב עדיין. ובירושלמי פרק אלו עוברין בפסח (פסחים פ"ג ה"ג) מפרש טעמא, דתקנת חכמים היא שלא תמתין מליטול חלה עד שתגמור הלישה, אלא תמהר להפריש בטהרה עד שלא אירע טומאה בעיסה. כתב הר"ם ז"ל (בכורים פ"ח ה"ב), מאימתי מפריש חלה, משיתערב הקמח במים, ומפרישה מתחלת דבר הנילוש, שנאמר (במדבר טו, כא) ראשית עריסותיכם, והוא שלא ישאר קמח בעריבה שלא נתערב(ה) במים כשעור עומר. ואם אמר, הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשום חלה, הרי זו מותר. כתב הראב"ד ארישא, אין יפה לעשות כן, אלא אם כן עשה הרי זה קיים ראשית עריסותיכם שהיא נחשבת עיסה, ואם חייב לעשות כן איך יאכל ממנו עראי עד שיתגלגל והלא טבל הוא.
<b>מאימתי</b> תתחייב העיסה בחלה, משתגלגל בחטין שיתערב הקמח במים, או שתטמטם בשעורים ותעשה כולה גוף אחד, וקודם אלו הזמנים אוכלין עראי מן העיסה. כוסמין כחטין שבולת שועל ושיפון כשעורים.
[דיני עיסות של ישראל וגוי] 
<b>נכרי</b> שנתן לישראל לעשות לו עיסה ונתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת בחלה, ואם נתנה לו אחר שגלגלה פטורה, אבל גלגול גוי בעיסת ישראל אינה פוטרת, וכמו שכתבנו פרק ד'. עיסת ארנונה אמרינן בתוספתא (חלה פ"א ה"ג), חייבת בחלה, מפני שחייב באחריותה עד שימסור. ומסכת פסחים פרק קמא (ו, א), עיסת ארנונא חייבת בחלה, וזה לגרסת רש"י ז"ל, אבל לגרסת רבינו שמואל פטורה. מסכת חלה פרק ג' (מ"ה), העושה עיסה עם הנכרי, אם אין בשל ישראל כשעור פטורה מן החלה. ופרק ראשית הגז (חולין קלה, ב), חלה אף על גב דכתיב ראשית דאיכא למימר יליף ראשית ראשית מראשית הגז, מה להלן דשותפי לא אף כאן דשותפי לא, כתב רחמנא עריסותיכם, והאי בשותפי גוי קא מיירי וכדאיתא בגמרא. ויש לומר דהא בשקנו הקמח יחד דלכל פורתא אית ליה לגוי חלק בה, הא ביש קמח לכל חד וחד אלא שלשו קמחן בהדדי עיסת הנכרי פטורה.
[עיסת גר ושותפים] 
<b>גר</b> שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר כלומר שנתגלגלה, פטורה. משנתגייר חייבת. ואם ספק, חייבת לפי שהוא עון מיתה, ואין חייבין עליה חומש כלומר לזר שאכל חלת ספק. עיסת השותפין והעושה עיסה לרבים חייבת בחלה.
[עיסות משונות] 
<b>העושה</b> עיסה לאכלה בצק חייבת בחלה. קמח קלי שגבלו ועשאו עיסה חייבת בחלה, וכן קנובקאות, שהוא קמח קלי נילוש בשמן ואחר לישתו ואפייתו מפרכין אותו ביד ומחזירין אותו קמח. העושה עיסה להאכיל הפת לבהמה ולחיה פטורה, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין אותה חייבת בחלה.
[מינים החייבים בחלה] 
<b>אין</b> חייבין בחלה אלא חמשת המינין לבד, שהן חטין ושעורין כוסמין שבולת שועל ושיפון, שנאמר (במדבר טו, יט) באכלכם מלחם הארץ, אין קרוי לחם אלא פת שנעשית מאלו. אבל פת אורז או דוחן והפרגין והשומשומין וכיוצא בהן מן הקטניות, ופחות מחמשת רבעים קמח בתבואה, אין חייבין כלל בחלה. לזה העושה עיסה מן החטין ואורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ואם לאו פטורה. ואם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא, מין במינו. ושלא במינו בנותן טעם, כלומר חטה בחטה חטה באורז.
[חיוב חלה בעיסה רכה או שנתבשלה] 
<b>עיסה</b> שנילושה ביין ושמן ודבש או מים רותחין או שנתן לתוכה תבלין או שהרתיח המים והשליך הקמח לתוכו ולשו, אם אפאה בין בתנור בין בקרקע, בין על מחבת ומרחשת, בין שהדביק את הבצק במחבת ומרחשת ואחר כך הרתיחן באש מלמטה עד שנאפת הפת, בין שהרתיחן ואחר כך הדביק הבצק כל אלו חייבין בחלה, אלו הם דברי הר"ם ז"ל בחבור (בכורים פ"ו הי"ב) והרי שפסק כרבי יוחנן. אבל בפירושיו מסכת חלה פרק קמא (מ"ו) כתב גבי המעיסה וחליטה, מעיסה במים רותחין בתכלית שנותנין בו קמח ולשין הכל, וחליטה הפכו, והלכה שמעיסה וחליטה אם נאפית בתנור שהם חייבות בחלה, ואם הם מעשה אלפס והוא שנותנין אותו במרחשת ומעבירין תחתיה אש עד שתאפה הרי הם פטורין מן החלה, הרי שפסק כרבי שמעון בן לקיש. ורב אחא משבחא והרי"ף פסקו כרבי יוחנן פרק כל שעה. והא דמסכת חלה פרק קמא (מ"ה) דקתני הסופגנין והדובשנין והאסקרטין וכו' משום הכי פטורין דהויא להו אפייתן לחום החמה, שאלו הייתה אפייתן באלפס היו חייבין לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק ולא שנא הדביק ולבסוף הרתיח, דנהמא הוא וחייב בחלה. ובעל הלכות משמיה דכהן צדק פסק כרבי שמעון בן לקיש דאמר בשהרתיח ולבסוף הדביק חייב, אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטור. ואיכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר אין מעשה אלפס חייב אפילו הרתיח ולבסוף הדביק שאין לחם אלא האפוי בתנור ואינו חייב בחלה, ואיכא עלה פירכא וכמו שהביא הרי"ף מההיא דפרק החולץ (יבמות מ, א), והאי חלוט דקאמרינן מצה היא למאי הלכתא, אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והראב"ד הקשה עליו עוד מההיא דפרק כיצד מברכין (ברכות לח, א) דאמרינן טורקנין כוכא דארעא, וכתב ז"ל, נראה לי כעין כוך שעושין בארץ ומסיקין אותו ואופין בקרקעיתו, ואף על פי שאינה עיסה גמורה אלא גבלה בעלמא חייבת בחלה, ויוצא בה ידי חובתו בפסח, ומברך עליה המוציא היכא דקבע עליהן. ומיהא שמעינן דאין הלכה כרבי יהודה דאמר, אין לחם אלא האפוי בתנור. ומתוך דבריו נראה שסמך למה שכתבו קצת המפרשים, שמה שבלילתו רכה שהוא כמו גבלא בעלמא, אם יהיה אפיתו יבשה כלומר בלא משקה כעין הסריקין המצויירין העושים בדפוס התיום מברזל, אם קבע סעודתיה עליהן כלומר שלא אכל לחם אלא הוא, חשביה נהמא. עוד כתבו, שאם יהיה אפייתו לחה כלומר במשקין כמעשה הצפחיות בשמן, דלאו נהמא הוא כלל. וראיתי בספר המצוות הקצר וכן הלכה, דתחלתו סופגנין וסופו סופגנין פטורין מן החלה ואין מברכין עליהם המוציא, תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה, ומטוגנת בשמן היינו סופגנין. ומה שבלילתו רכה אינו נקבע לחלה אלא מאפייה ואילך, שהרי פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט, א) אמרינן, הלש והמקטף והאופה, הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר ולחלה וכו', ולא היה צריך להזכיר אופה אחר שמזכיר לש שהרי נגמרה מלאכתו לחלה משעת לישה, אלא משום דאיכא דאינו חייב בחלה אלא מאפיה ואילך לא מלישה והיינו שבלילתו רכה, ותנא מקטף כדרך ששנה (מגילה יט, ב), חרש עם שוטה וקטן בקריאת מגילה.
[דיני פת הבאה בכיסנין] 
<b>ופת</b> הבא בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליו בורא מיני מזונות, ואם קבע [עליו] סעודתו מברך עליו המוציא. ופת זה פירש הר"מ ז"ל (ברכות פ"ג ה"ט), עיסה שנילושה בדבש או בחלב, או שערב בו מיני תבלין ואפאה. הראב"ד ז"ל כתב שפרפרת האמורה במשנה היא גרוזמי והוא פת בא בכיסנין, ובויקרא רבה אמרינן, הדא גרוזמיטה לא אתיא אלא לבסוף. ואם אכל כדי שיהיו אחרים קובעים עליו, אף על פי שהוא לא קבע עליו ובירך בורא מיני מזונות, בסוף מברך שלש ברכות, ואם הוא קבע עליו במה שהוא, בתחלה יברך המוציא ולבסוף שלש ברכות.
<b>עוד</b> כתב ז"ל, ואני אומר כל שמביאין עמו יין לשתות עליו או לשרותו בו, כגון אלו הנבל"ש שמביאין עמהם יין מבוסם לשרותן, שהוא אכילת קבע וצריך המוציא ונטילת ידים ושלש ברכות, ואל תזוז(ת) מינה, עד כאן. היוצא מכלל דבריו ז"ל, שכל זמן שהביא עמו יין אין ראוי לקרותה לעולם סעודה שאינה של קבע, ודומה זה למה שכתבנו פרק כ"ח בשם הר"ם ז"ל (בפיה"מ מעשרות פ"א מ"ז), שאין מנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי, ואם כן אין עליו בורא מיני מזונות לחוד אלא שלא קבע לאוכלו (עם יין) [ובלא יין]. ונבל"ש שהזכיר הרב הוא דבר מטוגן שבלילתו רכה מים וקמח, ומעט שמן למשוח הכלי שנעשית בהם, והוא כלי התיום [ש]הזכרנו. משמע שכל שכן הוא אם מביאין יין עם פת הבא בכיסנין שנוטל ידיו ומברך המוציא ושלש ברכות.
[עיסה שנתבשלה לחיוב חלה] 
<b>ועל</b> תבשיל של עיסה כתב רבינו תם דנהמא הוא וחייב בחלה וטעון המוציא דהכי גרסינן מסכת חלה פרק קמא (מ"ה), תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה, ותני (ברכות לז, ב), היה עומד ומקריב מנחות בירושלם נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מן הארץ, קא פסיק ותני, לא שנא מנחת סלת ולא שנא מנחת מאפה תנור ולא שנא מחבת ומרחשת אף על פי שמטוגנין בשמן. והר"מ ז"ל (בכורים פ"ו הי"ב) כתב, העושה עיסה כדי ליבשה בחמה בלבד או לבשלה בקדרה פטורה, שאין מעשה חמה לחם, בין שלשה במים בין שלשה בשאר משקין, וכן קלי פטור. עיסה שלשה למעשה חמה והשלימה לעשות פת או שלשה לעשות פת והשלימה למעשה חמה חייבת בחלה.
<b>עשאה</b> כעכין חייבת, פרש"י ז"ל, כעכין עוגה יפה ומקוטפת כעין גלוסקאות. והראב"ד ז"ל פירש, כעין לחמים שעושין בעכו, וזהו הלחם העשוי לכותח ועכשו נראה כאלו עשאה לאכילה, כדאיתא פרק כיצד מברכין (ברכות לז, ב. לח, א). והיינו דאמרינן התם, אמר אביי טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל, שהוא נתינת המים הרותחין על הקמח בגבלא בעלמא, ואיכא דאמרי לחמא דהנדקא שהוא בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, ופטורה אלא אם כן עשאה כעכין. פת צנומא כלומר כשפתתו הפת בקערה והציקו התבשיל עליהם, קורין לו הישמעאלים בארץ כנען תרידה.
[עיסה שנדמעה] 
<b>עיסה</b> שנדמעה פטורה מן החלה, כלומר חולין שנפל לתוכו תרומה, דכתיב (במדבר טו, כ), חלה תרימו תרומה ולא שכבר נתרמה. וכתב רבינו תם שבירושלמי מוכיח דכי אמרינן מדומע פטור מן החלה דוקא שאין בחולין כדי שעור חלה מלבד התרומה, שאם היה בו שעור חלה היה חייב. ואף על פי שמן הדין היה שאחר שלא יהיה שעור בחולין שפשוט הוא שפטורין, יש לומר כיון דמדאוריתא חד בתרי בטיל הוה אמינא דלהוי כאילו הכל חולין, קמ"ל דפטור. יש מדקדקין שאין לו לאדם לתת שאור מעיסה מתוקנת לתוך עיסה אחרת שאותו שאור אינו בטל כדין דבר המעמיד, וכן כתב הר"ם ז"ל על ההיא דמסכת תרומה פרק ה (מ"ו) גבי ואין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון, העיקר אצלנו ששאור של תרומה אם יש בו כדי לחמץ אותה עיסה, שכלה תרומה ולא נשעריה לא במאה ולא במאתים. אם כן הוה ליה כמדומע שפטור מן החלה ומפקעא ליה לאותה עיסה מידי חלה.
[עיסה שנילושה במי פירות] 
<b>שמעתי</b> בשם רבינו פרץ ז"ל שהעושה עיסה למצה עשירה בביצים או במי פירות שאינם מכשירין, שיעשה אותה עיסה פחותה מכדי העומר שלא תחול עליה חיוב חלה, שמאחר שלא הוכשרה לקבל טומאה הויא לה עיסה טהורה וחלתה טהורה, וחלתה לכהן לא חזיא לא לאכילה ולא לשריפה, שאין שורפין הטהורה, אם כן אין לו תקנה אלא בפחותה מכשעור.
[הפרשת חלה בפסח] 
<b>אחר</b> שנתגלגל לנו זכרון מצה נביא דין חלתה בפסח. הלש עיסה בפסח ביום טוב ראשון או אחרון יפריש ממנה עוגה קטנה ולא יקרא לה שם חלה עדיין, שהרי אינו יכול לשורפה כדין חלת האור, דתרומה טמאה גמרינן מקדשים ואין שורפין קדשים ביום טוב, שנאמר (שמות י"ב, י), והנותר ממנו עד בקר, תן לו בקר שני לשריפתו. גם אינו יכול לאפותה, כיון שאסורה לאכול שהרי תרומה טמאה היא והויא לה אפיה שלא לצורך, ולהטיל לה צונן כבן בתירא לכתחילה לא, ואלו היה יום טוב אחר היה יכול לשהותה עד החול שאין בו איסור חמץ, ומשום הכי לא יקרא לה שם עד שתאפה כרבי אליעזר, ולאחר אפיתם יתן הכל לסל ויקיף ויגיע העוגה ההיא למצות ואז יקרא לה שם חלה, ויברך עליה תחלה להפריש חלה ויניחנה עד החול וישרפנה. ובי"ט אחר משקרא עליה שם חלה אסור לטלטלה, דהא טמאה היא ואינה ראויה לאכילה, ואמרינן פרק אין צדין דגים (ביצה כז, ב), מעשה ושאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזנה ממקומה. ודוקא חלת ארץ ישראל שאינה ראויה לשום כהן, אבל חלת חוצה לארץ שראויה לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו או בלא טבילה על ידי ביטול, ראויה לטלטל. ואפילו אם יהיה בעיר שאין שם כהן, כמו שמטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל עורבים, ואפילו אדם שאין לו עורבים. מכל מקום אם שמא אירע לו ביום טוב של פסח שקרא שם לחלה בעודה עיסה, דהשתא אינו יכול לשורפה ולא לאפותה, עביד לה כבן בתירא ויניחנה בכלי מלא מים ולא תחמיץ ובחול ישרפנה, אבל לא לכתחלה. והא דאמרינן מסכת ביצה פרק קמא (ח, ב. ט, א), אמר רבה שחט צפור מבעוד יום אין מכסין את דמו ביום טוב, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש חלתה ביום טוב. פסק הרי"ף ז"ל כאבוה דשמואל שכתב ז"ל, גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב, אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב, והלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן פרק אין משילין (ביצה לו, ב), ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנן לכהן בו ביום, והני מילי דטבלי מאתמול אבל פירי דטבלי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה, מפרישין ויהבינן לכהן. והר"ז ז"ל חולק עליו ומוקים ההיא דמשילין פירות שהביא הרב בחלת ארץ ישראל דטבלה ואיכא משום מתקן, אבל חלת חוצה לארץ דקיימא לן כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש לא טבלא כלל ואין בה משום מתקן, ולזה כרבה מסתברא דבחלת חוצה לארץ קא מיירי, והראב"ד ז"ל כהרי"ף. כתב הרב בעל ההשלמה, דפלוגתיהו בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, וטעמא דרבה דכיון דלא גזרו על חלה, שהרי מותר לגלגלה ביום טוב, לא שנא גלגלה ביום טוב או מערב יום טוב שמפריש חלתה כיון שאין מותר לאכול ממנה בלא הפרשה, מה שאין כן בכיסוי שמותר לאכול בלא כיסוי, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל.
<h2>פרק טז</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> הששה עשר: לבאר קצת דיני מתנות כהונה הזרוע והלחיים והקבה, וראשית הגז, ומעשר בהמה טהורה, ופטר חמור, ובכור אדם, וכמה הם חמש סלעים של פדיונו, ומתוך כך נאריך בבאור משקלי המטבעות בעדו ובעד ראשית הגז
[מתנות כהונה] 
<b>בתורה</b> כתוב (דברים יח, ג) ונתן לכהן הזרוע וכו' ואמרינן (בפרק) מסכת חולין (קל, א) הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, וכן פסק הרי"ף והר"ם הלכות בכורים פרק ט' (ה"א). אבל בראשית הגז פסקו כרבי אלעאי שאינו נוהג אלא בארץ. ורש"י כתב הוא הדין למתנות דכי הדדי גמירי נתינה נתינה מתרומה, וכן נמי כתב הר"ז ז"ל. וכתב עליו הראב"ד ז"ל והאי פסקא לא מיחוורא וכו' וסיים דבריו ואין ללמוד ממנהג רע של איסור, והרי במתנות קונסין אטמא וגלימא ומשמתין ואפילו בכהן טבח. וה"ב תורת הבית כתב מתנות אלו אינם נוהגות אלא בארץ ישראל לפי שהוקשו המתנות וראשית הגז לתרומה וכשם שאין התרומה נוהגות בחוצה לארץ כך המתנות וראשית הגז אינם נוהגים בחוצה לארץ, וכבר אמרו חכמים שנהגו בראשית הגז כרבי אלעאי שפוטר בחוצה לארץ וממנו אתה דן למתנות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל, או במקומות שבחוצה לארץ שנהגו בהם חכמים להפריש שם התרומה. ויש מחמירין ומחייבין במתנות אף בחוצה לארץ, ונראין דברי המתירין, וכן נהגו בכל גלילות אלו ע"כ. וגלילות זה הרב בארץ אנדלוס.
[רב כהנא ורבי יוחנן] 
<b>סתם</b> מתנות כהנה הם שלו, ואמרינן (שם קלב, א) רב כהנא אכיל בשביל אשתו, וכל אלו היו ישראלים נשואים כהנות, ואשכחן רב כהנא ישראל כדהכא, ורב כהנא דפרק אלו עוברין (פסחים מט, א) אמר רב כהנא אנא אי לאו דנסבי כהנתא לא גלאי. מכאן משמע שזהו רב כהנא שגלה לבבל, ואמרינן סוף מסכת בבא קמא (קיז, א) דאמר ליה רב סק לארעא דישראל וקביל עלך דלא מקשית ליה לרבי יוחנן עד שב שני ולבסוף ענשיה רבי יוחנן לרב כהנא ונח נפשיה, למחר אמר להן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עבד, אמרי ליה דרכיה הוא. על לגבי למערתא חזא דהדרא ליה עכנא. אזל רבי יוחנן אמר ליה עכנא עכנא פתח פיך שיכנס הרב אצל תלמיד ולא אשגחא, חבר אצל חבר ולא פתח, תלמיד אצל הרב ופתחה ליה, בעא רחמי ואחייה. אמר ליה אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא הוה מיחלשא דעתאי, א"ל קום בהדאי, א"ל אי מצית בעית רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא ואי לא הואיל וחליף ההיא שעתא חליף תייריה. אוקמי' שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינה והיינו דאמר רבי יוחנן דילכון אמרי דלהון היא. עוד היום תמצא אותה מערה בטבריה מיוחסת לרב כהנא, לדרומה כמטחוי קשת מערה מיוחסת לרבי יוחנן.
<b>ומהאי</b> עובדא משמע שאותו רבי יוחנן הוא רבי יוחנן בר נפחא משום דאשכחן דעניש וקטיל ואמרינן פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פה, ב) באתר דזיקוקין דנור ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן, מאי טעמא משום דעניש וקטיל. ואולי עשה רבי יוחנן מערתו אצלו לייתוביה דעתיה. ואלו השתי מערות תמצאם היום רמוזות בתוך קברי תלמידי רבי עקיבא. והם היו שם קודם זה המעשה בהכרח, ואיך, רב ורבי חייא תלמידי רבי הוו, ורבי יוחנן בימי רבי חייא הוה, ורב הלך לבבל ונהג שם שררה ואז היה רבי יוחנן מנהיג ארץ ישראל, וזה על כרחיך בתר רבי הוה. ואף על גב דאמרינן ריש פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פד, א) אמר רבי יוחנן אנא אישתיירי משפירי ירושלם, אין הענין שהיה הוא בפני הבית שהרי רבי לאחר חרבן הוה, ור' יוחנן בימי רבי נולד וכדאמרינן מסכת יומא פרק בתרא (פב, ב) גבי ההיא איתתא דארחא ונפק מינה רבי יוחנן, וכן ריש מסכת פסחים (ג, ב) שהיה תלמידו, דאמרינן הני תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבי חד אמר מפני מה בוצרין בטהרה וכו' ומנו רבי יוחנן, אלא משפירי ירושלם כלומר ממשפחותם. אם כן הלך רבי ודורו והלך רבי עקיבא ורבי יוחנן מנהיג, ואז היה אותו מעשה. אם כן עשו מערתם תוך אותם התלמידים. וכן תמצא היום הר"ם ביניהם, וזולתו זלה"ה.
<b>ואשכחן</b> נמי רב כהנא דהוא כהן וכדאמרינן מסכת קדושין פרק קמא (ח, א) רב כהנא הוה שקיל סודרא מבי פדיון הבן, אמר לדידי שוה לי חמש סלעים, ואמרינן פרק יש בכור לנחלה (בכורות נא, ב) רב כהנא הוה רגיל דשקיל ומהדר, ופרק מבוי (עירובין ח, ב) אמר רב כהנא הואיל ושמעתא דכהני היא אימא בה מילתא. וכמה רב כהנא נזכרים בההיא שמעתא דמבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, ובסוף (מבוי) [מס'] אמר רב הונא כהנא דכהנא הוא מסייע כהני.
<b>ואין</b> ספק דרבי יוחנן דהוא בר פלוגתיה דרבי שמעון בן לקיש הוא רבי יוחנן בר נפחא, וכדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות כה, ב) זמנין הוה יתיבנא קמי דרבי יוחנן, אתא כי האי עובדא לקמיה, אמר ליה ריש לקיש ראיתו שחלק על הגורן, אמר ליה (ראיתיו) רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. הדר חזייה לרבי אלעזר בישות, אמר ליה שמעת מילי מיניה דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה. ואמרינן פרק חלק (סנהדרין צו, א) ויחלק עליהם לילה, אמר רבי יוחנן אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר, ורבי יצחק נפחא אמר על עסקי לילה שנאמר מן שמים נלחמו, אמר ריש לקיש טבא דנפחא מדבר נפחא. מזה יראה דרבי יוחנן סתמא הוא בר נפחא, ופירש רש"י (שם ד"ה טבא) דאביו של רבי יוחנן הוה נפח. וא"ד על שם יפיו. וזה נראה יותר שרבי יוחנן יפה היה וכדאיתא ריש השוכר את הפועלים (ב"מ פד, א). ומשם נעשה רבי שמעון בן לקיש בעל אחותו ונעשה בר פלוגתיה. והוא רבי יוחנן שהיו דבריו עם ריש לקיש תמיד וכדאמרינן פרק מבוי (עירובין יא, ב), אמר ליה ר' יוחנן לריש לקיש לא כך היה מעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה. ולא מצינן למימר דרבי יוחנן בר נפחא הוא רבי יוחנן שחבר תלמוד הירושלמי, שהרי בין חבור המשנה שהוא לרבי ובין חבור הירושלמי שהוא לרבי יוחנן יש כמו ר"פ שנה, וכמו שתדע ממה שכתבנו פרק ה', ורבי יוחנן בר נפחא תראהו תלמיד רבי. ומה שאמר טבא דנפחא, אינו שירצה לומר שמועה זו נאה אלא כעין נראין דבריו. גם לא יוכל לומר שמחבר התלמוד הירושלמי הוא רבי יוחנן בן נורי שהרי הוא היה בזמן רבי עקיבא וכמו שתראה מההיא דמסכת ערכין פרק יש בערכין (טז, א). ונראה שפירוש רש"י ז"ל יצא לו מן הירושלמי מסכת סנהדרין (פ"א ה"ב) שאמרו לעבור שנה מתחילין מן הצד, וכבר נכנס רבי יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעבורה, אמר השנה מקודשת בעבור, אמר ר' יונתן ראה לשון שלמדנו בן הנפח וכו'.
[עוד בענין מתנות כהונה] 
<b>כהן</b> פטור מן המתנות וכן לוי שנאמר (דברים יח, ג) מאת העם, והלוים ספק אם הם העם, ואי תפש לא מפקינן מיניה. וזה בכהן השוחט לעצמו אבל אם הוא טבח שוחט ומוכר לשוק שתים וג' שבתות פטור, מכאן ואילך חייב, קבע ליה מסחתא, כלומר בית המטבחיים חייב מיד. וכל טבח שאינו רוצה ליתן מנדין אותו עד שיתן. וכן כהן ששחט לישראל בהמה חייבת, שוחט לנכרי פטור. פרק השוחט (חולין לז, ב) ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום רבי נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
<b>אמר</b> רב חסדא (שם קלב, ב) מתנות כהונה זרוע לאחד, קיבה לאחד, לחיים לשנים, וכל זה אם הוא רוצה אבל אם רוצה ליתן הכל לאחד יתן. אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה, מ"ה אינה בטבל אלא חובת טבח הם אבל בשרא שרי, וכן פסק הרי"ף, והכי איתא פרק בני העיר (מגילה כח, א) דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ולית הלכתא כותיה.
<b>המתנות</b> אינם נאכלות אלא צלי בחרדל כדרך שהמלכים אוכלים, וכדאמרינן פרק הזרוע (חולין קלב, ב) אין נאכלין אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל, פי' לאו דוקא אלא לומר שנאכלות על השבע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלים, אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות, וכדאמרינן התם (קלג, א) בסמוך אי לקדרה אדמחתך ליה ומלח ליה וכו', ותנן במוקדשין ונאכלין בכל העיר בכל מאכל. ותנן נמי מסכת זבחים פרק כל התדיר (צ, ב) ובכלן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלויים ושלוקים ומבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי רבי שמעון, ר"מ אומר לא יתן לתוכן תבלי תרומה שלא יביא את התרומה לידי פסול, והלכה כרבי מאיר.
<b>אם</b> רצה הכהן למכור המתנות וליתנם אפילו לגוי או להאכילם לכלבים הרשות בידו שאין בהם קדושה. (חולין קלג, א) אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואף על גב דלא אתו לידיה, במכרי כהונה ולויה, כלומר אם יש לזה הכהן חברים רגילים לתת לו המתנות אם רצה לזכות בהם להאי צורבא מרבנן הדחוק וכשהם יזבחו שיתנו לו המתנות עושה, והוא שיהיה הכהן הזה חבר של צורבא מרבנן, והיינו דקתני במכרי כהנה ולויה, ואם לא היו שם אלו השני תנאים שהם דחוק ומכיר לא יזכה. אין שם כהן מעלין בדמים ואוכלין ונותן המעות לכל כהן שירצה.
<b>הזרוע</b> מן הפרק של הארכובה עד כף הירך מהימין והם שני אברים מעורבים זה בזה, הלחיים מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת שהיא טבעת גדולה עם הלשון, ואמרינן התם (חולין קלד, ב) זרוע זרוע ימין, הלחיים להביא צמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, הקיבה להביא חלבים שעל גבי הקיבה, אמר רבי יהושע כהנים נהגו עין יפה ונתנוהו לבעלים.
[דיני ראשית הגז] 
<b>בראשית</b> הגז בתורה כתוב (דברים יח, ד) וראשית גז צאנך שעורו אחד מששים ממה שגזז. והשעור היותר קטן שחייב בראשית הגז הוא משקל ששים סלעים על מנת שיהיה מחמש צאן ועל מנת שלא יגזזו מאחת מחמש הצאן פחות מי"ב סלעים אבל לא בין חמשתן ששים סלעים, נמצא שראשית הגז לא יהיה פחות ממשקל סלע.
<b>לא</b> הספיק לתתו עד שצבעו פטור, לבנו ולא צבעו חייב. והאי פטור דקאמרינן הכא לגמרי קאמר דקננהו בשנוי, ואף על גב דאמר מסכת בבא קמא פרק הגוזל (צג, ב) דגזלן קונה בשנוי ומחזיר את הדמים, הכא בהיתרא אתא לידיה שאותה גיזה שלו היתה מעיקרא אבל גזלן באיסורא אתא לידיה. הלוקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר, הנה הוא חייב ואם לאו הלוקח חייב.
<b>כתב</b> הר"מ ז"ל (פ"י מבכורים הי"ז) ראשית הגז חולין לכל דבר לפיכך אומר אני שנותנין אותה לכהנת אף על פי שנשואה לישראל כמתנות בהמה ונראה לי שדין שניהם אחד הוא.
<b>עוד</b> כתב ז"ל (בפיהמ"ש חולין ר"פ ראשית הגז) משקל הסלע כ"ד דרכמונים שמשקל אחד מהם י"ו גרעיני שעורה עד כאן, ולפי זה יהיה משקלו של סלע ששה דרהם כנעניים, וזה ששעורות הדרהם הם ס"ד וכדלקמן, כפלנו כ"ד בי"ו והיוצא מהכפל חלקנו על ס"ד.
[מטבעות] 
<b>במקום</b> הזה ראיתי להאריך במשקלות והמטבע לפי שיש מהם בארץ [שאינו] בחוצה לארץ וההיפך. גרסינן פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (בבא קמא לו, ב) אמר רב יוסף כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. פירוש של תורה, כגון שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רע, וכן חמש סלעים של בן הן דאוריתא, דהכי תניא מסכת בכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, ב) חמש סלעים של בן במנה צורי.
[פרוטה] 
<b>בפרוטה</b> של מקדש, כתב הגאון שהוא כסף מדינה ולא כסף צורי שכך אמרו (בכורות נ, ב) אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. עוד אמר ז"ל ואנו אב בית דין שאמרנו פרוטה רבע חבה אלו על דרהם אל ערב היינו סומכים, גם שיעורו משונה בכמה מקומות. ושאמרנו רבע חבה לא שעור קצוב מדבר ידוע אלא קצבה מדבר שאינו ידוע לנו כאדם שאומר חלק אחד מקצ"ב חלקים, כי ודאי אין נודע באמונה הפרוטה כמה היא. ואף על פי ששנינו קדושין פרק קמא (יב, א) פרוטה אחד משמונה באיסר האטלקי, הרי אמרו שיער רבי סימאי בדורו פרוטה אחד משמונה באיסר האטלקי, ולא הוצרכנו לומר כך אלא שהודיע רבי סימאי שאותו איסר שהיה בדורו של רבותינו הוא האיסר שהיה בדורו ועכשיו אינו נודע. ועל מה שאמר רבינו סעדיה ז"ל שהאיסר הוא אחד מכ"ד ממשקל זהוב של ישמעאלים, והפרוטה חלק מכסף מן קצ"ב חלק ממשקל דינר הערבי, כתב עליו זה הגאון אב בית דין והוא רבינו האיי ז"ל שמר רב סעדיה הקל בדבר, ומי שמשער ממטבע כסף מחמיר הוא, וכן שנינו (עדויות פ"ד מ"ז) ואלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל שב"ש אומרים בכסף ובשוה כסף וב"ה אומר בפרוטה ובשוה פרוטה. וכן שמר רב סעדיה מיקל, על דבריו אינה מקודשת עד שיתן לה שוה פרוטה כסף שהוא אחד מקצ"ב ממשקל מטבע של זהב והיא יתרה על משקל פרוטה שמן מטבע של כסף, ואין לו ראיה ואין סומכין על דבריו ומקילין אלא מחמירין. ואף בפרוטה מן מטבע של כסף מצריכין גט, דאיסור הוא וקיימא לן ספק איסורא לחומרא, ושל תורה היא וקימא לן (עבודה זרה ז, א) בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכן הענין במה שאמרו פרק אלו מציאות חמש פרוטות הן עד כאן. ופרק הזהב אמרינן ולא פליגי הא דאיקור איסרי וקם עשרין וארבעה בזוזי הא דזול איסרי קם תלתין ותרתין בזוזא, ומסקנא דכי אמרינן איסר אחד מכ"ד בדינר נפקא מינה לאקדושי אשה הוא כשהאיסר הוא כך.
<b>והרי"ף</b> מסכת קדושין פרק קמא כתב והפרוטה שיעורה חד מן קצ"ב בזוזא דששנ"ג דהוא דינר זהב של ערביים, נמצאת פרוטה על פי השעור הזה חצי חבה לפי שהדינר צ"ו חבה, עד כאן. ולפי זה יסכים עמו רבנו סעדיה. וחבה שהזכיר הרב ז"ל אינו רוצה לומר גרעין של חרוב כסתם חבה בלשון הישמעאלים אלא חבה פה הוא גרעין של שעורה. וכזה הזכירה הר"מ ז"ל ושתיהם כסף צורי. ושל דבריהם כסף מדינה כגון מנה מאתים של כתובת אשה, או כענין המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז, וכדאמרינן פרק מציאת האשה (כתובות סז, א). ופי' זוזי דהכא, פשיטי דאמרינן (שם סה, ב) אמר אביי חמשין זוזי פשיטי, ממאי מדקתני בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו ואי ס"ד חמשין זוזי ממש עני חמשין זוזי מנא ליה אלא חמשין זוזי פשיטי, וכדאיתא סוף פרק אף על פי (שם), כלומר כסף דדבריהם והוא ששה דינרין ורביע מכסף צורי שהרי מנה י"ב דינרין וחצי.
<b>זוז</b> הוא משקל צ"ו שעורות שהם כ"ד קירט. מסכת מעשר שני פרק ב' (מ"ח) גבי הפורט סלע של מעשר שני, פירש הר"מ ז"ל (בפיהמ"ש שם מ"ו) הסלע הוא מכסף והמעות מנחשת מפותח, ושם (בפיהמ"ש שם מ"ט) התבאר שהסלע שני שקלים ודינר רביע הסלע, ורבעה הנזכר במשנה שם הוא רביע שקל והוא חצי דינר. ומשנת הפורט זכרוה גם כן פרק הזהב (בבא מציעא מה, א). והלכה כב"ה שהפורט סלע מעשר שני בירושלם שקל כסף ושקל מעות, כלומר כשירצה אדם בירושלם להחליף סלע ולהחזירו מעות, לוקח מה שירצה שקל כסף ושקל מעות כלומר שחציו לבד יחליף אותו במעות של נחשת. וששה חלוקות הם בדבר, ב"ה שמעתו, וב"ש מתירין לעשות כל הסלע מעות, הדנים לפני חכמים אומרים שיחליף אותו ברובע, ורבי עקיבא אומר שמינית, ורבי טרפון אומר ארבעה אספרי כסף, ושמאי אומר שלא יחליף כלל אלא שיניחנו בחנות ויוציא עליו עד שישלם הסלע. פירוש אספר הוא שם מטבע היוצא בארץ יון, ושמעתי ששוה חצי דינר כסף פחות מעט, ואם כן יהיה זה משקל שבעה גרעיני חרוב ומשהו, ונחשוב שיהיה הסלע שוה עשרים אספרי. אם כן לרבי טרפון יחליף מהסלע חומש ואם כן תמצא בזה, כל, וחצי, ורביע, וחומש, ושמינית, ואין כל. ויש מפרשים של דבריהם קנסות דרבנן וכיוצא בהם.
[שקל, בקע ומעה] 
<b>שקל</b> הוא לשון תורה וכן כסף, ולשון חכמים סלע והוא תרגום שקל, אם כן שקל וכסף וסלע שלשתם ענין אחד הוא. ובדברי חכמים נמצא ששקל הוא חצי סלע בדרך הנחה, כאמרם פרק מציאת האשה (כתובות סט, ב) האומר תנו שקל לבני בשבת והן ראויין לתת להם סלע נותנין להם סלע. וכן מסכת בכורות סוף פרק קמא (יא, א) דבי נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון, אמר ליה כמה בעינן למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא. אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי. פירוש סלע ד' דינרין, שקל ב' דינרין, רגיא ג' דינרין, שזוז הוא דינר. עוד בההיא פרק (שם ה, א) משה רבינו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה [ומנה של קדש כפול היה] וכו'.
<b>בקע</b> הוא מחצית השקל, משקלו קצ"ב שעורה שהם מ"ח גרעיני חרוב שהם משקל שלשה דרהם כסף צורי. ורבי אברהם בן עזרא כתב בקע משקלו, בקע חצי שקל מגזרת נבקע. ואף אנו נאמר לרבותינו ז"ל פרס, חצי מנה מגזרת פרוסה, וכן אמרו על מחיצה פלוגתא דכתיב (במדבר לא, מג) ותהי מחצת העדה, וכדאיתא פרק השותפין שרצו ברישא (בבא בתרא ב, ב). ברם פעמים יאמר בתורה כסף וירצה בו משקל גרה שהוא המשקל היותר קטן שבתורה, וכדאמרינן ריש פרק שבועת הדיינין (שבועות לט, ב) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים והאי כסף הוא גרה, והגרה הוא מעה וכן תרגומו (שמות ל, יג). וכן פירש רש"י (שבועות לח, ב ד"ה שתי) שתי כסף שתי מעות דהא שתי לשון נקבה הוא והן שליש דינר, דשש מעה כסף דינר. ואמרינן הטענה שתי כסף מה כלים שנים אף כסף שנים, והם שני מעין. וכן הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לב"ה, בכל אלו נזכר כסף ולקחוהו חכמים בשם מעה. וא"כ יש תמה על מאי דאמרינן פרק גט פשוט כסף (בבא בתרא קסה, ב) אין פחות מדינר כסף, ואימא נסכא דכתב מטבע, ואימא פריטי, אמר רב נחמן באתרא דלא סגי פריטי דכספא, אמאי לא אמרינן נמי הכא מעה. ומסתברא שמעה אין בה צורת מטבע כלל אלא שהיא חתיכה של כסף משקלה י"ו שעורה, ומאחר דשני ליה וכתב ליה מטבע תו לא אקשי ואימא מעה דלית ליה צורה. וזו ההלכה שנויה מסכת מנחות פרק בתרא (קז, א), וכן מסכת שקלים ירושלמי פרק שלשה עשר שופרות (פ"ו ה"ד) דתנן הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב, אמר רבי אלעזר והוא שהזכיר צורה אבל לא הזכיר צורה מביא אפילו צינורא בעלמא. ופירוש צינורא, ברזל שעל ראש הכוש שטווין בו. ובמנחות (שם) אמרינן צינורא קטנה של נחשת למאי חזי, אמר אביי שמוחטין בה פתילות ומקנחין בה את הנרות, וכן מחטין וצינורות.
<b>נקח</b> לשון חכמים, סלע משקלו שפ"ד שעורה וכל זה לשטת הר"ם ז"ל, רביעיתו צ"ו והם משקל דינר שהסלע ארבעה דינרין. ושפ"ד הוא אחר שהוסיפו חכמים על שקל תורה שתות שהיה מתחלה ש"כ. של שקל תורה היה משקל הדינר פ' שעורה שהוא רביעית ש"כ.
<b>מסכת</b> קדושין פרק קמא (יב, א) שש מעה כסף דינר, מעה שני פונדיונות, פונדיון שני איסרין, איסר שני מסמסין, מסמסם שני קונטרונקין, קונטרינקין שתי פרוטות, נמצא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, והוא האיסר הנזכר שיש בו שמונה פרוטות. משקל מעה י"ו שעורות, וכן כתב הר"מ ז"ל הלכות טוען ונטען פרק ג' (ה"א) אין מודה מקצת חייב בשבועות התורה עד שיודה בפרוטה או יותר ויכפור בשתי מעין כסף, וכמה היא פרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, וכמה הם שני מעים משקל ל"ב שעורים כסף מזוקק. זה הוא הדבר הנראה לי בשעור כפירת הטענה. ורבותי הורו שכפירת הטענה הוא משקל י"ט שעורות וחצי שעורה מן הכסף, ויש לי כמה ראיות לסתור אותה הדרך שתפסו, ויראה לי שהוא טעות, ע"כ. והרב בעל העטור הולך בדרך שהזכיר הר"ם בשם רבותיו, שכתב ז"ל ושתי כסף דקאמר כסף מדינה הוא כדגרסינן בפ"ק קדושין, והם עשרים גרגרי חטה כסף במשקול, ולא מחייב שבועה עד דטעין ליה בהכי ובשויו וכפר ליה בכ' פחות חצי גרגיר ומודה בחצי גרגיר דהיינו פרוטה עד כאן.
<b>פונדיון</b> ח' שעורות, איסר ד', מסמס ב', קונטרונק שעורה, פרוטה חצי שעורה.
[שקל של תורה] 
<b>כתב</b> הרמב"ם ז"ל הלכות שקלים פרק א' (ה"ב) שקל שהיה בימי משה רע"ה והוא הנאמר בכל מקום בתורה הוא שמשקלו ש"כ שעורה, וחכמים הוסיפו עליו כמשקל המטבע שנקרא סלע בזמן בית שני שהיה משקל הסלע שפ"ד שעורה בינוניות. אם כן היה התוספת של חכמים ס"ד שעורה שהם י"ו קירט והוא משקל הדרהם הכנעני. גרה שעשינו מעה יהיה לפי חשבון שאנו בו בשקל ארבע ועשרים גרה, והכתוב אומר עשרים גרה השקל.
<b>שקל</b> של תורה שהוא שקל של משה רבינו [ע"ה] הוא ש"כ שעורה והוא בעל עשרים גרה, וזה כשתכפול כ' על י"ו. המאזנים על זה כשתחלק ש"כ על עשרים, לפי שי"ו הם שעורות המעה שהוא הגרה. ושקל של תורה אחר שהוסיפו עליו חכמים הוא שפ"ד שעורה כי הוא בעל כ"ד גרה בתוספת ד', וזה כשתכפול כ"ד על י"ו. המאזנים על זה כשתחלק שפ"ד על כ"ד שיצא י"ו, או חלק שפ"ד על י"ו ויצא כ"ד. וכן אם חלקת ש"כ על כ' יצא י"ו ואם חלקת ש"כ על י"ו יצא כ'.
<b>גרסינן</b> בספרא והלא סלע של הקדש אינו אלא מ"ח פונדיונות, ומה טיבו של פנדיון זה קלבון לפרוטרוט, כלומר שהנותן פנדיון לשלחני לקחת ממנו סלע נותן לו מ"ט פנדיון, וקלבון לעולם הוא תוספת בחליפין, ופרוטרוט נגזר מפרוטה, כלומר הפרוטה הקטנה.
<b>מנה</b> הוא משקל מאה דינרין. דינר פרוטותיו קצ"ב, והוא על זה הדרך דינר ששה מעה, דינר י"ב פנדיון, דינר כ"ד איסר, דינר מ"ח מסמס, דינר צ"ו קונטרונין, דינר קצ"ב פרוטות.
[חשבון הפרוטה] 
<b>ולתוספת</b> ביאור עוד שתראה כיון הגאונים ז"ל באמרם פרוטה היא חצי שעורה, איסר, כ"ד כמוהו הם דינר, והפרוטה הוא חלק משמונה מהאיסר. אם כן באיסר ח' פרוטות שהם ח' חציי שעורה שהם ד' שעורה שלמים, כפול כ"ד על ח' ויהיו לך פרוטות הדינר, והם קצ"ב פרוטות שהם קצ"ב חציי שעורה. ואחר שהאיסר הוא ד' שעורה שלמים, אם כן האיסר הוא חבה ערבית כלומר גרעין חרוב שהוא קירט. ולפי זה החשבון הקירט לא נוכל עשוהו פחות מד' שעורה שלמים. ואם כן יהיה הפרוטה שמינית חבה כנענית שנזכיר למטה. ואם רובע חבה מן הדרהם אלערב שהזכיר הגאון רבינו האיי הוא זה הכנעני הוא ז"ל המקל, לזה נחלק הדבר עד שיתבאר לכל. ונאמר רבינו האיי ז"ל יש לשער דעתו בפרוטה כמה היא מתוך לשונו והוא שאמר פרוטה רבע חבה ושסומך על דרהם אלערב, נניח תחלה שאותו דרהם כדרהם הכנעני שלנו הגדור למטה ככספו וכמשקלו, גם יתבאר דרהם שלנו כמה פרוטות נחשת יש בו וכל התלוי בהם. אם כן זאת החבה שהזכיר ז"ל אם היא חבה סתם שהוא גרעין חרוב, ויהיה רביעיתו משקל שעורה אחת ושוה פלוס מצריי, או משקל עשרים קירט מגרוטאות של נחשת בארץ כנען. ואם הוא גרעין שעורה לא קירט יהיה הרביעית רביעית שעורה, שוה רביעית פלוס מצריי, או משקל ה' קירט נחשת. ואם דרהם שלו כדרהם שלנו במשקלו אלא שכספו נקי ויהיה החבה גרעין חרוב יהיה רביעיתו שעורה שהיא מכסף דרהם שלנו משקל שעורה וחצי, שוה פלוס וחצי מצריי, או משקל ל' קירט נחשת. ואם גרעין שעורה, יהיה מכסף דרהם שלנו במשקל רביעית שעורה ושמיניתה שוה רובע פלוס ושמיניתו, או משקל ז' קירט וחצי נחשת. ואם דרהם שלו אינו כדרהם שלנו במשקל לא נוכל לרדת לסוף דעתו. הרי"ף ז"ל שאמר בפירוש הפרוטה חצי שעורה מכסף נקי שוה מדרהם שלנו חצי שעורה ורביע שעורה, והוא חצי פלוס ורביע מצריי, או משקל ט"ו חבה נחשת כלומר ט"ו קירט. הרי שמצאנו לרבינו האיי ארבעה פרוטות, שתים בכסף דרהם שלנו, האחת פלוס אחד, והשנית רביע פלוס, ושתים בכסף נקי, האחת פלוס וחצי, והשנית רובע פלוס ושמינית הפלוס. ואחר שהוא ז"ל משבח המחמיר לא נוכל לקחת לו אלא או רביע פלוס לכסף דרהם שלנו או רביע פלוס ושמיניתו בכסף נקי. ונראה שכמו שהרי"ף הוא בכסף נקי, גם כן כספו נקי שכלם קב ונקי, ויהיה שעור פרוטה לרבנו האיי ז"ל חצי שעור הפרוטה שהיא לרי"ף. נמצא פרוטת הרי"ף הוא חומש קירט ושליש רובע שעורה. ומן הפשוט שזכרנו למטה, תהיה הפרוטה חלק אחד מי"ד ממנו.
<b>דינר</b> זהב הוא כ"ד דינרי כסף שהוא שש סלעים, וזה סלע ארבע דינרין, הכה ד' על ו' ויהיו כ"ד דינרין והסלעים שש.
<b>דרכון</b> הוא שני סלעים וכדאיתא פרק גט פשוט (בבא בתרא קסה, ב) גבי דרכונות דאינון ונמחקו אין פחות משנים, וכן (שקלים פ"ב מ"א) מצרפין שקלים דרכונות.
אסתרא פלגא דזוזא, והוא טרפעיקא וזולת אלו הרבה. 
[כסף צורי] 
<b>כסף</b> צורי, פירושו כסף זך ומזוקק אין בו כלל תערובת. פרק יש בכור לנחלה (בכורות מט, ב) מאי מנה צורי, אמר רב אסי מנה של צורי רבי אמי אמר דינר ערביא, רבי חנינא אמר איסתירא סורסי. תוספתא סוף מסכת כתובות (פ"ב הי"ד) כסף שדברה בו תורה בכל מקום זהו כסף צורי.
<b>כסף</b> דדבריהם הוא הנקרא כסף מדינה, פירוש מטבע ירושלם והוא שהשמיני ממנו כסף נקי ושבעה חלקיו נחשת. סלע מדינה לפי חשבון זה הוא חצי דינר צורי, וזה סלע דאוריתא ד' דינרין בשל צורי, וסלע מדינה הוא שמיניתו שהוא חצי דינר, וזהו שאמרו פרק שור שנגח (בבא קמא לו, ב) ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וחייבו המזיק בסלע מדינה, ואמר הניזק הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה נתביה לעניי, הרי שהם ז"ל קורין סלע מדינה פלגא דזוזא וכן הרבה.
[ככר זהב] 
<b>ככר</b> זהב, כתב רבי יונה אבן גנאח משקלו שלשת אלפים שקל בשקל הקדש, והוא עשרת אלפים זהב בשקלי הערב, ושקל הקדש עשרים גרה, ואלה הגרות גרות השקלים האלה לא גרות הזוזים. וראיתי בקצת הפרושים כי הככר מאה ליטרין ע"כ.
[הדרהם] 
<b>אחר</b> ההקדמה הזאת נוכל להעריך אלו המטבעות לכל מין שימצא מהמטבע. בארץ ישראל יש עמנו היום מטבע יוצא במשקל, והוא לבן ושמו דרהם נוקרא, צורתו עגולה קטרו כחצי אצבע בגודל, וכן זה המטבע יוצא בעמון ומואב סיחון ועוג בסוריא וארץ מצרים בשוה. והוא הדרכמון המצרי שמזכיר הר"ם ז"ל וכדלקמן. משקלו לעולם לא ישתנה והוא י"ו גרעיני חרוב, והגרעין הזה קורין חבה או קירט, וקירט הוא לשון רבותינו ז"ל. כל קירט משקלו ד' גרעיני שעורה, אם כן שעורות הדרהם הם ס"ד. וכן הזכיר הרופא אבן סינא בספר הקנון הגדול בענין המשקלים והמדות אמר וכל קירט ארבעה שעורים, וכן גם כן נוהגים הסוחרים והעם. הדרהם הזה יש לו פרוטות נחשת קורין להם פלוס ומספרם ס"ד וכך הוא השער השוה, וא"כ הקירט הוא ד' פלוס והשעורין פלוס אחד. ולפעמים עושים פרוטות רעועות קטנות ואז לא יצאו כי אם במשקל, ויהיה משקל שמונים דרהם שוה דרהם. ואולי זה השם הוציאוהו מלשון חכמים ז"ל דאמרינן פרק הזהב (בבא מציעא מז, ב) אלא אמר רבי יוחנן מאי אסימון פלוסא, פרש"י ז"ל דבר שאין עליו צורה קרוי אסימון והיינו פלוסא. וכן פרק במה אשה יוצאה (שבת סב, א) אי משום צורתא ליעבד ליה פלוסא, פי' ז"ל ליעבד ליה פלוסא וליעבד עליה צורתא. וי"מ פלוסא משקל, על שם שאינו שוה אלא משקלו כסף, או מפני שדרך לשקול בה, והוא מלשון (ישעיה מ, יב) ושקל בפלס הרים. ובארמית עשרים שקל כסף עשרין פלוס דכסף.
<b>הדרהם</b> הזה יש בו מכסף נקי עשרה קירט וב' שעורה ושני שלישי שעורה, לפי שהדרהם לעולם שני שלישיו הם כסף נקי ושלישיתו נחשת.
<b>אחר</b> שהסלע הוא כ"ד דרכמונים שמשקל כל אחד מהם י"ו גרעיני שעורה ויהיה בדינר ו' דרכמונים שהם צ"ו שעורה, קרוב הדבר לומר שהדינר הוא דרהם וחצי ממטבענו הנזכר ר"ל הדרהם, וזה שהדרהם י"ו חבה וכל חבה ד' שעורה, הכה ד' על י"ו ס"ד, חציו ל"ב, מס"ד עד צ"ו ל"ב, נמצאו בצ"ו שהם מספר שעורות הדינר שלשה פעמים ל"ב, וכל ל"ב הוא חצי דרהם אם כן הדינר משקלו דרהם וחצי. והפנדיון הוא שמינית הדרהם, והדרכמון הוא רובע דרהם.
[הדרהם ברמב"ם] 
<b>וראיתי</b> לר"ם (לרמב"ם) חשבון קרוב לזה בפירוש מסכת בכורות פרק יש בכור (פ"ח מ"ח) שקל כסף סלע שלשתם שם לדבר אחד. משקלו כ"ד דרהם והדרהם משקלו י"ו גרגרים, ואלו הן גופי התלמוד ואין ספק בהם, וקבלה מהרב אביו שאלו הגרגרים הם שעורים, ואמר ז"ל ואיני יודע לו שום טעם. ומצא דרהם של מצרים ס"א גרעיני שעורה. ולפי זה משקל הסלע שהוא שפ"ד שעורים יהיה מדרהמי מצרים ו' ורובע וחלק מי"ו בקירוב, וזה כשתחלק שפ"א על ס"א. חלק ס"א על י"ו שהם קרטי הדרהם ויהיה הקירט שלשה שעורה וחצי שעורה וחלק אחד מל"ב שבשעורה.
[שיטת הגאון בפדיון הבן] 
<b>ואל</b> גאון מבבל כתב בתשובה שחמש סלעים של בן הם ל"ג דרהם וחצי, ואין ספק שהוא מדרהמי בבל אבל של מצרים יהיו ל"א וחצי, וזה בהכות ה' על ו' ורביע וחלק מי"ו, ושלשים של עבד קפ"ט אלא שמינית דרהם, וחמשים של מפתה שט"ו אלא רובע והכל בקירוב. וכל המשקלים האלה כסף מזוקק מן המובחר שאפשר להיות והוא שקראוהו ז"ל כסף צורי. אבל של דבריהם בכתובות וקנסות כסף מדינה כלומר מטבע ירושלם שהשמינית כסף והשבעה חלקים נחשת, ואמר שגם זה מקובל מהרב אביו ז"ל.
<b>דינר</b> של תורה משקלו דרהם וחצי שהם כ"ד קירט, שעורותיו צ"ו והכל כסף נקי, ושוה הדינר הזה מדרהמי כנען ב' דרהם ורובע, ושל דבריהם שוה רובע דרהם וחצי קירט, וזה שקירט דינר של דבריהם הם ג' שהם שמינית כ"ד, שעורותיו י"ב כי הוא שמינית דינר של תורה. ואם תרצה להעריך הדרהם לאחד מהם, כבר ידעת שקירטיו י"ו ושעורותיו ס"ד, ויהיה הדרהם הכנעני שני שלישי דינר תורה, ודינר של דבריהם יהיה חומש הכנעני אלא שליש אחד. ולזה כתב הר"ם ז"ל הלכות אישות פרק י"ד (הט"ו) גבי ההיא וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת בפרק אף על פי (כתובות סג, א), המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני שאני שנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבת ושבת, והם ממטבע דרהם כנעני י"ג קירט וחצי קירט.
[שיעור מזונות] 
<b>עוד</b> שם המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקביים חטים או ד' קבין שעורים, ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבלה ואם אין לו פוסק לעומתן פירות ממקום אחר. ונותן לה מטה ומפץ, מותר מזונות לבעל מותר בלאות לאשה. ונותן לה מעה כסף לצרכיה, ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מותר מעשה ידיה שלה. ומה היא עושה לו, משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל, בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. והר"ם ז"ל פירשו פרק י"ב (מהלכות אישות ה"י) כמה מזונות פוסקין לאשה פוסקין לה לחם שתי סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר, אם חטים חטים אם שעורים שעורים וכן אורז או דוחן או משאר מינין שנהגו בהם, ופוסקין לה פרפרת כגון קטנית או ירקות וכיוצא בהן ושמן לאכילה ולהדלקה ופירות ומעט יין אם מנהג נשים שישתו יין, ופוסקין ג' סעודות בשבת ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. קביים חטין הם ח' מאות זוז שהם אלף ומאתים דרהם כנענים שהם כ"ד אוקיא של דמשק שהם שני ליטרין דמשק. אם כן הסעודה ליטרא לחם, ושעורים יתן כפלים. חצי קב קטנית שהם ג' מאות דרהם שהם ו' אוקיא שהם חצי ליטרא דמשק. קב גרוגרות ליטרא דמשק. מנה דבלה משקל ק"נ דרהם שהם שלש אוקיא. חצי לוג שמן משקל נ"ב דרהם שהם אוקיא וב' דרהם. ומה שפי' הר"מ ז"ל על קביים דגמ' לחם שתי סעודות, הנה הוא במוסכם עם דברי רבי אברהם אבן עזרא ורבי יונה אבן גנאח, שהרי קביים לרבי יונה הם ח' מאות זוז, ועשירית האיפה אליו גם כן ז' מאות וכ' זוז, ויהיו קביים קרובים לעשירית האיפה. ורבי אברהם אמר שהוא מאכל איש אחד, אם כן קביים הוא מה שיספיק לאיש אחד ביום אחד והמן לא היה נופל כי אם בבקר. [ופי' הר"מ לחם, משום דמיקרבא הניתיה] ואשמעינן ז"ל שאין דרכה של אשה לחזר אחר הריחים. ומעה כמו שליש דרהם אם הוא כסף צורי. [מה שהיא טווה בכל יום גם כן משקל חמש סלעים שתי שהם משקל ל' דרהם או משקל ס' דרהם ערב, ואוקיה של דמשק זכרנוה לקמן].
[סלע] 
<b>סלע</b> משקלו ו' דרהם, של תורה שוה ט' דרהם, ושל דבריהם שוה אחד [דרהם ושני קירט. מנה משקלו ק"נ דרהם, של תורה שוה רכ"ה דרהם, ושל דבריהם שוה] כ"ח דרהם וב' קירט, שכספם נקי הוא י"ב דינרין וחצי, משקלם י"ח דרהם וחצי ורובע, היוצא מחלוק רכ"ה על ח' שהרי של דבריהם הוא שמינית של תורה.
<b>חמש</b> סלעים אל הר"ם ז"ל שוים מ"ה דרהם, על חשבון ס"ד שעורה הדרהם. כתב הרב ז"ל מסכת בכורות פרק ח' (מ"ז), חמש סלעים של בן ל"א דרכמון וחצי מצרים, ושלשים של עבד קפ"ט פחות שמינית, וחמשים של מפתה שט"ו פחות רביע בקירוב, וכל המשקלים הללו כסף מזוקק שאין בו תערובת כלל. והלכות אישות פרק עשירי (ה"ח) כתב ז"ל דינרין אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצאו מאתים דינרין של בתולה כ"ה דינרין של כסף, ומאה של בעולה י"ב דינרין וחצי, ומשקל כל דינר צ"ו שעורות כמו שביארנו הלכות ערובין. והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שיהיה מן הכסף הטהור בן שיהיה ממטבע אותן הימים.
<b>כלל</b> הדבר כשנרצה לדעת איזה מספר ממיני המספרים, כבר ידענו שעורות המספרים לכל מיניהם נכפול ונחלק והיוצא הוא המבוקש. דמיון, רצינו לדעת כמה הם י"ב דינרין וחצי שהוא לר"ם מנה דרבנן, נדע תחלה כמה הם שעורותיו וזה כשנכפול י"ב וחצי עם צ"ו שהם שעורות הדינר, והיוצא מהכפל חלקהו על ס"א שהם שעורות הדרהם לדקדוק הר"מ ז"ל או על ס"ד לחשבוננו והיוצא בחלוק הוא המבוקש, וכן כל כיוצא בזה.
[דנקא] 
<b>וכן</b> יש להם לחכמים ז"ל דנקא והיא שתות הדינר, אם כן מעה וגרה ודנקא שלשתם ענין אחד. ומה שמזכירים רבותינו בענין הדמים משלם לו דמי בשר בזול מסכת בבא קמא פרק בתרא (קיב, א), או דמי קנים בזול מסכת בבא בתרא פרק קמא (ד, ב), וכיוצא בהם, פירושו ששמין כל זוזא בארבעה דנקי, אם כן פוחתין ממנו השליש.
[דינר זהב] 
<b>גם</b> יש פה בארץ כנען מטבע זהב וקורין לו בערבי דינר, משקלו לעולם דרהם וחצי פחות קירט שהם כ"ג קירט, ועל הרוב כל קירט מהזהב בערך דרהם כסף, ויהיה הדינר שוה כ"ג דרהם נוקרה, והוא הזהוב בלשון חכמים ז"ל. וקיימא לן בפרק הזהב (בבא מציעא מד, ב) לגבי פדיון הבן ופדיון מעשר שני דהבא טיבעא הוי, והוא דסגי ההוא דינרא [דדהבא] בההוא אתרא דאי לאו הכי לא הוי טבעא אלא פירי לכל מילי, והכי דינא נמי בטבעא דכספא. וכן כתב הרי"ף מסכת שקלים סוף פרק קמא גבי קילבון מעה כסף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים חצי, פי' מעה, שתות מתקאל מן הכסף. ולפי זה הפירוש יהיה הדינר שמו מתקאל שהרי המעה הוא שתות דינר, וכן קורין היום בערבי למשקל הדינר של זהב אלמתקאל. ולשון הר"ם (בפיהמ"ש שקלים פ"א מ"ז), ומעה כסף הוא חצי שתות מחצית השקל והוא חלק מכ"ד מן הסלע, ומשקלו י"ו שעורות מכסף. לפי מה שתרגם רבינו סעדיה בתורה מלת מתקאל, הוא שקל לא דינר. ומעתיקי ספרי הרפואה מערבית לעברית ממנו מתקאל הוא דרהם וחצי וכן הוא הזוז דרהם וחצי. וכן הוא אתנו אלא חסר קירט.
[טורניש] 
<b>אחר</b> שהודענו מטבע ארץ ישראל למי שהוא חוצה לה נצטרך להודיע לאנשי הארץ מטבעות שהן חוצה לה, ואנחנו לא נוכל להודיע זה אלא מצד המערב הצפוני. דע שבארץ פרובנצא וצרפת יש מטבע יוצא במספר ויש להם שם דבר יוצא במשקל. היוצא במשקל נקרא זקוק, ובו ח' אוקיא מאוקיותם. והמטבע היוצא במספר הוא שני מינים, אחד כסף נקי חוץ מחלק אחד מכ"ד שבו שהוא נחשת ושמו טורניש כסף או לבן, צורתו עגלה קטרו אצבע בגודל, והמטבע השני כסף ונחשת מעורבים ושמו טרניש דק וקורין לו העבריים פשיט. הטורנש הלבן שוה י"ב טורניש דקים, כלומר י"ב פשיטין.
<b>הזקוק</b> שוה חמשים טורניש כסף בקירוב. הטורניש הזה שהוא נמצא פה עמנו בארץ כנען ויוצא בערך ב' דרהמים במעט דוחק. עוד יש להם מטבע אחר ושמו אצלם ויניציאנה, וישמעאלים קורין לו בנדוקי, יוצא פה בערך דרהם והוא כסף נקי משקלו י"א קירט. עוד יש להם מטבע וקורין לו אשטרלין והוא מטבע כסף, שוה ארבעה פשיטין כלומר ארבעה טורניש דקים. עוד להם שם מטבע וקורין לו ארגינש משקלו ח' קירט שהוא חצי דרהם. מטבע מלגויירש שהזכיר הרב בעל העטור חלק ב' מלוה על פה, הוא כמו טורניש דק.
<b>מעתה</b> בג"ה יש לנו לבאר המבוקש, סלע ושקל של תורה חמשה מהם הם חמש סלעים של בן, כ"ה מהם הוא מנה דאוריתא, ונקראהו מנה גדול, ובו חמשה פעמים חמש סלעים. ושמינית מנה זה הוא מנה של דבריהם ונקראהו מנה קטן. וכן שמינית סלע של תורה הוא סלע של דבריהם. וזה אצל כל מין ומין מן החשבונות.
[היחס בין הטורניש לדרהם] 
<b>נקח</b> טורניש של כסף שיהיה שוה ב' דרהם בהרוחה, אם כן ששה פשיטין שוים דרהם. הפשיט שוה ב' קירט וב' שעורה וחצי ומשהו. ומהנה יצא לנו פרוטה לרי"ף כמה שוה מאותו מטבע, עשינו מהכל רביעי שעורה ויהיו מ"ב, חלקנו על ג' שהם רובעי פרוטה ויצא י"ד. חצי פשיט שוה קירט ושעורה ורובע שעורה. פשיט וחצי שוה ד' קירט פחות רובע שעורה. ומאן דפרע יקפיד מאי דבעי.
[האוקיא והדרהם] 
<b>אם</b> כן יהיה ערך האוקיא ו' טורניש כסף וג' פשיטין, קבוצם ע"ה פשיטין. חלקם על ו' שהוא מספר פשיטי הדרהם, היוצא בחלוק י"ב וחצי, ואם כן תשוה האוקיא י"ב דרהם וחצי. חצי אוקיא שוה ג' טורניש כסף ופשיט וחצי, רובע אוקיא שוה טורניש כסף וששה פשיטין וחצי ורובע, שמינית אוקיא שוה ט' פשיטין ורובע ושמינית. ומן הדרהם, חצי אוקיא שוה ו' דרהם וד' קירט פחות רביע שעורה.
<b>לחשבון</b> שאנו נותנים ס"ד שעורה אל הדרהם יהיה הדינר דרהם וחצי, ויהיו ק' דינרין מאה וחמשים דרהם. אמנם אל החשבון שדקדק הר"ם במשקל הדרהם שמצאו ס"א שעורה לבד, יהיו ק' דינרין קנ"ז דרהם ושליש דרהם וג' שעורה [אלא] ושליש שעורה, וזה שנכפול ק' על צ"ו שהם שעורות הדינר, והיוצא מהכפל נחלקהו על ס"א, והיוצא בחלוק הוא המבוקש. אבל אל הרי"ף יהיו ק' דנרין קמ"ד דרהם, וזה שכתב ז"ל בפרק כיצד משתתפין, ליטרא מאה זוז גדולים שהם מאה דינרין והמאה דינרין הם במשקל של ערביים שהוא משקל אל קירואן קמ"ד זוז, והם ליטרא עד כאן, ויש לומר שהזוז האחרון שהזכיר ז"ל הוא קטן, כלומר דרהם אל קירואן. בעשותינו דרהם נוקרה ס"ד שעורה יצא מנה שלו ז"ל יתר על מנה אל קירואן חלק אחד מן כ"ה, כי זה ק"ן וזה קמ"ד.
[שיטת רש"י בפירושו לתורה] 
<b>ונביא</b> בג"ה מה שנמצא מהחכמים מענין השקל כי ממנו יצאו כל החשבונות והמספרים. רש"י ז"ל כתב פרשת ואלה המשפטים והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אוקיא למשקל הישר של קולונייאה עד כאן. לפי זה החשבון יהיה הסלע של תורה חצי אוקיא הנזכרת, ויהיו חמש סלעים של בן שני אוקיא וחצי, ויהיה מנה דאוריתא י' אוקיא, ויהיה מנה דרבנן אוקיא ורובע. חצי זה המנה, רוצה לומר מנה דרבנן הוא חמשים של נישואי היתומה.
<b>סלע</b> של תורה לפי מה שקדם מן הבאור שוה ג' טורניש כסף ופשיט וחצי. וזה שהזקוק שוה חמשים טורניש כסף חלק נ' על ח' שהוא אוקיות הזקוק ותעלה האוקיא ששה טורניש וג' פשיטין דקים, והסלע הוא חצי אוקיא. הכהו על כ"ה ויהיו ע"ח, והם ע"ח טורניש ופשיט וחצי והוא מנה דאוריתא. זה המנה חלקהו על ח' שהוא שמינית המנה ויצא ט' והם טורניש וט' פשיטין ומשהו והוא מנה דרבנן. עוד חלקהו על ה' ויצא בחלוק ט"ו והם טורניש כסף ושבעה פשיטין וחצי, והוא חמש סלעים של בן, שהם ל"א דרהם וד' קירט פחות רובע שעורה. וסלע של תורה יהיה שוה ו' דרהם ורובע, ושל דבריהם ג' רובעיות דרהם וחצי קירט שהוא דרהם פחות ג' קירט וחצי. ומנה גדול קנ"ו דרהם וג' קירט וג' שעורה ומשהו, מנה קטן י"ט דרהם וחצי ומשהו. וכן תוכל לדעת מכל המטבעות כמה יהיה.
[שיטת רש"י בגמ'] 
<b>גרסינן</b> פרק יש בכור לנחלה (בכורות נ, א) תניא עשרים גרה השקל, למדנו שקל שהוא עשרים גרה, ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף תלמוד לומר יהיה, יכול שאם רצה לפחות יפחות תלמוד לומר הוא. רב אשי שדר ליה שבסר זוזא לרב אחא בריה דרבא בפדיון הבן, שלח ליה לישדר לי מר תילתא יתירא דאיכא עליהן, שלח ליה איהו אדרבה לישדר לי מר תלתא אחרינא דאוסיפו עליהן. וביאור זה, שכבר ידעת דהיינו שקל היינו סלע, והיינו דינר היינו זוז.
<b>אם</b> כן שקל של תורה הוא עשרים גרה לחוד, הגרה הוא משקל י"ו שעורות, נכפול י"ו על כ' ויהיו ש"כ שהם שעורות השקל. לדינר שעורות צ"ו, חלק עליו ש"כ ויהיו לך דינרי השקל והם ג' דינרין ושליש דינר, והיינו דרבא דאמר סלעא דאוריתא תלתא ותילתא דכתיב עשרים גרה השקל. ופירש רש"י (ד"ה סילעין) שלשה דינרין ושליש. ורב אשי שדר ליה לכהן י"ז זוז שלמים כלומר י"ז דינרין, ולא היה חייב לו אלא י"ז פחות שליש שהם דינרי חמש סלעים לחשבון עשרים גרה השקל. ענהו הכהן שעדיין חייב לו יותר ג' זוזים שהרי הוסיפו חכמים על השקל שתות ועשאוהו כ"ד גרה למדת סלע צורי שהוא כ"ד מעין, וא"כ יהיו חמש סלעים עשרים זוז, ששעורות השקל הם עכשו שפ"ד, חלקם על צ"ו ויהיו לך דינרי השקל והם ד', אם כן הדין היה עם הכהן. ועשרים זוז כלומר עשרים דינרין משקלם ל' דרהם שוים מ"ה דרהם, מוסכם עם הר"מ, או מ"ז ורובע [לס"א] הדרהם. זהו לפי מה שפירש רש"י ז"ל בגמרא בכורות, ומה שפי' ז"ל בתורה הכל לפניך.
[שיטת רבינו יעקב כהן] 
<b>מצאתי</b> בתשובה מיוחסת לרבינו יעקב כהן ריש מתיבתא דמתא מחסיא דבר זה לשונו, וחמש סלעים של פדיון הבן הוייאן כ"ח זוזים וחצי זוז וחצי שתות בזוזים של ערביים, עד כאן. והחשבון הזה הוא כחשבון הרי"ף שזכרנו, וזה כשתחלק קמ"ד זוז אל קירואן על ה', שהרי חמש סלעים הוא חמשה פעמים במנה.
הר"מ ז"ל בארנוהו ראשונה, רת"ם ז"ל בארנוהו באחרונה, דנפישי מיליה. 
[שיטת בעל העטור] 
<b>הרב</b> בעל העטור ז"ל כתב בשם הגאונים ומאתים דינרין של תורה מ' אוקיאות וחצי, עד כאן. נקח חציו להקל החשבון ויהיה מנה דאוריתא עשרים אוקיא ורובע אוקיא, והוא בכסף צורי. ויהיה מנה דרבנן שמיניתו שהוא שני אוקיאות וחצי וחלק מל"ב באוקיא. חמש סלעים הם ארבעה אוקיאות וחומש רביעית האוקיא, וזה כשתחלק עשרים אוקיא ורובע על ה'. סלע דאוריתא חומשו. סלע דרבנן, שמינית של תורה. מהטורניש, מנה דאוריתא קכ"ו טורניש כסף וששה פשיטין וחצי ורובע, מנה דרבנן שמיניתו שהוא ט"ו טורניש וט' פשיטין וחצי ורובע ומשהו, סלע דאוריתא ה' טורניש וחצי פשיט ועוד מעט. חמש סלעים הם כ"ה טורניש וג' פשיטין וחצי ומשהו. סלע דרבנן ז' פשיטין וחצי ומשהו. ואם תרצה לדעת מהדרהם הרשות בידך.
[שיטת ר"י אבן ג'נאח והשואתה לשיטת רש"י] 
<b>רבי</b> יונה אבן גנאח ז"ל כתב בספר השרשים מלת שקל, ודע כי שקל הקדש שעורו שלשה זהובים ושליש ערביים, מפני שאמרו פרק יש בכור (בכורות נ, א) אמר רבא סלעא דאוריתא תלתא ותילתא דכתיב (שמות ל, יג) עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין סלעא, ותניא ו' מעה כסף דינר כסף ע"כ. פי' הגרה הוא המעה, ושש גרה הם דינר, חלק עשרים על ו' ויצא ג' מן הי"ח והם דינרין נשארו ב' שהם שליש הדינר הרי תלתא ותילתא. כבר בארנו שמשקל הדינר הערביי הוא דרהם וחצי פחות קירט, ואם כן יהיה משקל השקל ד' דרהם וי"ב קירט וג' שעורה אלא משהו, וזהו סלע דאוריתא. ושל דבריהם ט' קירט ושתי שעורה ומשהו שמיניתו. ומנה דאוריתא משקלו קי"ט דרהם וי"ד קירט וג' שעורה שכפלנו השקל על כ"ה, ומנה דרבנן ט"ו דרהם אלא משהו, שמיניתו. חמש סלעים הם כ"ד דרהם אלא ג' חבה, שחלקנו המנה על [ה]. ולזה החכם כל אלו המשקלים בכסף צורי. וכשתרצה לידע אלו החתיכות כמה הם ממטבע הדרהם נוקרה, נוסיף שליש לכל אחד במושכל ויצא המבוקש, וכן לזולתו מהמטבעות כפי מה שיעלה אליו.
<b>מה</b> שפירש הוא ז"ל שלשה זהובים ושליש, פירש אותו רש"י שם בפרק יש בכור שלשה דינרין ושליש, ואם כן יהיה בין שניהם ג' קירט ואחת שעורה, וזה שהדינר הוא כ"ד קירט, אם כן ג' דינרין ושליש יהיו שמונים קירט שהם משקל ה' דרהם. (ג' זהובים ושליש) הזהוב כ"ג קירט, אם כן ג' זהוב ושליש יהיו ע"ו קירט וג' שעורה אלא משהו שהם משקל ד' דרהם וי"ב קירט [וג' שעורות אלא משהו]. ואם תעשה משקל הזהוב כמשקל הדינר יסכימו רבי יונה ורש"י ז"ל דגמרא, ויהיו אז חמש סלעים משקל כ"ה דרהם כסף צורי, הרי לך שלפי פי' רש"י ז"ל דגמרא יהיו חמש סלעים מן הדרהם הכנעני שוים ל"ז דרהם וחצי. מנה גדול, קפ"ז וחצי, והקטן כ"ג וחצי בקירוב. ולפי מה שפי' רש"י ז"ל בתורה, חמש סלעים יהיו ל"א ורובע אלא משהו, ויהיה ז"ל מוסיף בחמש סלעים בגמרא יתר על פי' התורה ו' דרהם ורובע אלא משהו, ואם כן סלע של תורה לרש"י ז"ל דתורה שוה ו' דרהם ורביע, ולרש"י ז"ל דגמרא שוה ז' דרהם וחצי. כפול סלע איזה שתרצה על ה', ומשכחת ליה לחומריה.
[שיטת רבינו ברוך] 
<b>מה"ר</b> ברוך ז"ל אמר אלי בשם זולתו שמנה של דבריהם הוא נ"ה ויניסיאנש עד כאן. אם כן יהיה מנה גדול ת"מ וינסיאנש, וסלע גדול י"ז וחצי, וסלע קטן שנים ושמינית, וחמש סלעים פ"ז וחצי, והכל ויניסיאנש, והדרהם כמוהו.
[שיטת רבינו אשר] 
<b>קבלתי</b> ממה"ר אשר ז"ל חמש סלעים הם כ"ז טורניש כסף עד כאן. ואם כן יהיה סלע גדול ה' טורניש וה' פשיטין אלא משהו, וסלע קטן ח' פשיטין ושמינית פשיט. ומנה גדול קל"ה טורניש כסף, ומן הדרהם ר"ע, ומנה קטון י"ו טורניש וי' פשיטין וחצי. ומן הדרהם חמש סלעים נ"ד דרהם, ומנה קטן ל"ג דרהם וחצי וד' קירט, שהוא שמינית הגדול. וכן תעשה כמשפט לשאר המינים אם תרצה אותם.
[שיטת הרשב"א] 
<b>מה"ר</b> שלמה בן אדרת ז"ל כתב בתשובה סלע ד' דינרין והדינר לדעת הגאונים ז"ל משקל ג' ארגינץ כסף. נמצאו ה' סלעים עשרים דינרין שהם ס' ארגינץ, שהם חצי זקוק כסף פחות רביע אוקיא, ע"כ. ולפי חשבון זה סלע דאוריתא הוא משקל י"ב ארגינץ, סלע של דבריהם משקלו ארגינץ וחצי, מנה גדול ב' זקוקים פחות אוקיא שהם ט"ו אוקיא, מנה קטן אוקיא וחצי ורובע ושמינית שבאוקיא, וכל אלו המשקלים כסף צורי. נעריך זה החשבון אל מטבע הדרהם ויהיה כך, סלע גדול משקלו י"ב ארגינץ והם משקל י"ב חציי דרהם כמו שקדם, אם כן השקל או הסלע הוא משקל ו' דרהם שוה ט' דרהם. סלע קטן משקלו ארגינץ וחצי שהוא משקל חצי דרהם ורובע, שוה דרהם וב' קירט. מנה גדול משקלו ש' ארגינץ שהם ש' חציי דרהם והם ק"ן דרהם, שוים רכ"ה דרהם. מנה קטן משקלו ל"ז ארגינץ וחצי שהם י"ט דרהם פחות רביע, שוה כ"ח דרהם וב' קירט. חמש סלעים משקלם ס' ארגינץ [שהם ל' דרהם שוים מ"ה דרהם. ולתוספת באור נפרט עוד זה החשבון, יסודו ז"ל הוא מחמשה סלעים שהם עשרים דינרים שהם ס' ארגינץ. סלע דאוריתא ד' דינרין שהם י"ב ארגינץ. מנה גדול מאה דינרים שהם ש' ארגינץ]. והוא היוצא מכפל ה' על ס', לפי שחמש סלעים הם לעולם חומש המנה דאוריתא. המאזנים על זה חלק ש' על ס' ויצא בחלוק ה'. מנה קטן י"ב דינרין וחצי שהוא שמינית הגדול והם ל"ז ארגינץ וחצי. סלע דרבנן חצי דינר והוא ארגינץ אחד וחצי, והכל כסף צורי. אם כן כל מקום שתשים ארגינץ הוא חצי דרהם כנעני, לפי שבדינר ג' חצי דרהם או ג' ארגינץ.
[סיכום השיטות] 
<b>החשבון</b> היותר גדול מאלו מה שזכרנו בשם הרב ברוך, שני לו מה"ר אשר, שלישי הר' בעל העטור, רביעי הר"מ ז"ל והרשב"א, חמישי רש"י ז"ל דגמרא, ששי ר' יונה אבן גנאח, שביעי רש"י ז"ל דתורה, שמיני רת"ם ז"ל.
[שקל הקודש שנמצא] 
<b>עוד</b> בא לידי דינר ממטבע שקל הקודש והוא כסף כתוב סביבו בכתב הכותיים שהוא כתב הדיוט, וכמו שזכרנו פרק ה'. מצד אחד צורת מחתה ומצד השני אילן שקד בשלשה פרחי שקדים, שקלתיו בדקדוק ועלה ארבעה דרהם וחצי וקירט אחד. אם כן ישוה הסלע של תורה מן הדרהם הכנעני ו' דרהם וי"ג קירט וחצי. [וחמש סלעים ל"ד דרהם וג' קירט וחצי. מנה גדול קע"א דרהם וקירט וחצי. מנה קטן כ"א דרהם ושש קירט משהו].
[שיטת רבינו סעדיה] 
<b>רבינו</b> סעדיה בתרגמו התורה כתב מחצית השקל בשקל הקודש, נצף מתקאל במתקאל אל קודס עשרים דאנק אל מתקאל. וכן בקע לגולגלת נצף מתקאל. וכן עשרה זהב משקלם עשר מתקאל אל דהב. ויהיה אם כן המתקאל הוא השקל והוא הסלע שבו כ' דאנק, כלומר עשרים גרה לשקל של משה רבנו ע"ה.
[שיטת רבינו יונה] 
<b>אחר</b> כל זה מצאתי לחסיד הרבי יונה בדרשות שלו, ושעור חמש סלעים י"ב דינרין וחצי פרשיש, וד' דינרין פרשיש שוין ה' דינרין טורניש, וכן קבלנו מרש"י ז"ל עד כאן. אם כן יהיה זה ט"ו טורניש כסף וחצי טורניש קטן וחצי פרוטה, ויהיה כדעתו ז"ל חמש סלעים מן הדרהם שלשים ומשהו, מנה גדול ק"ן דרהם, מנה קטן י"ח דרהם וג' רובעי דרהם. וזה כי טורניש קטן בעל ד' פרוטות ופרישין בעל חמש, ופרישין הוא שם אותו מטבע שיתר על טורניש קטן חומש.
[כללי החישוב] 
<b>[כלל</b> גדול], במנה מאה דינרין, במנה כ"ה סלעים, במנה ה' פעמים חמש סלעים. חלק המנה על חמשה ויהיה לך חשבון ה' סלעים, כפול ה' סלעים על ה' ויהיה המנה. (כלל גדול) והנה יש עמנו סלע של תורה, וסלע דרבנן, מנה דאוריתא ומנה דרבנן וחמש סלעים. אלו חמשת המינים תלויים זה בזה, לפיכך כשיזכיר אחד מן החכמים אחד מחמשתן יודעו כלם ממנו. וזה, הרי שיש לך ידיעה אל סלע של תורה כמה הוא, תחלקו על ח' ויהיה לך סלע דרבנן, ואם תכפלהו על כ"ה יהיה לך מנה של תורה, תחלק מנה של תורה על ח' ויצא לך מנה דרבנן, תכפול הסלע על ה' ויצא חמש סלעים. הרי שיש לך מנה דאורייתא חלקהו על ח' ויהיה לך מנה דרבנן, חלקהו על כ"ה ויהיה לך סלע דאוריתא. חלק זה הסלע על ח' ויהיה לך סלע דרבנן, חלק המנה על ה' ויהיה לך חשבון חמש סלעים. הרי שיש לך סלע דרבנן כפלהו על ח' ויהיה לך סלע של תורה ועשה כמושכל. הרי שיש לך מנה דרבנן כפלהו על ח' ויהיה לך מנה של תורה, ועשה כמושכל. הרי שיש לך חמש סלעים כפלם על ה' ויהיה לך מנה של תורה, חלקהו על ה' ויהיה לך סלע של תורה, חלק מנה של תורה על ח' ויהיה לך מנה דרבנן, חלק סלע של תורה על ח' ויהיה לך (מנה) [סלע] דרבנן.
<b>הוצרכתי</b> להזכיר זה לפי שאתה רואה מאלו החכמים קצתם יזכירו המנה לבדו וקצתם הסלע לבדו, וקצתם מנה דרבנן לבדו, וכיוצא בזה, ויבא זה וילמד על זה, וזה מאזני צדק לכל, הנך רואה אל סלע המחלקות הללו.
[פירוט השיטות בשיעור פדה"ב וכתובת אשה] 
<b>ואחר</b> שבארנו ת"ל אותם בארוכה לפי קוצר ידינו, וחמש סלעים נדרשים תמיד לבכור, וכן מנה דרבנן לכתובת אשה, אמרתי לסדרם להקל טורח החפוש. רש"י ז"ל דתורה ה' סלעים הם ל"א דרהם וד' קירט פחות רובע שעורה, מנה דרבנן הם י"ט דרהם וחצי ומשהו. רש"י ז"ל דגמרא ה' סלעים הם ל"ז דרהם וחצי, מנה קטן כ"ג וחצי בקירוב. הר"מ ז"ל ה' סלעים הם מ"ה דרהם, מנה קטן הם כ"ח דרהם וב' קירט. רת"ם ז"ל, ה' סלעים י"ו דרהם וחצי וב' קירט שעורה וחצי ומשהו, מנה קטן י' דרהם אלא מעט. ה"ב העטור, ה' סלעים הם נ' דרהם וחצי וקירט ושעורה ורובע שעורה בקירוב, מנה קטן הם ל"א דרהם וחצי וקירט ושעורה ומשהו. אבן ג'נאח, ה' סלעים הם ל"ה דרהם וי"ג קירט וחצי, מנה קטן הם כ"ב דרהם וחצי אלא משהו. הר' יונה, ה' סלעים הם ל' דרהם ומשהו, מנה קטן הם י"ח דרהם וג' רובעי דרהם. הרב ברוך, ה' סלעים הם פ"ז דרהם וחצי, מנה קטן הם נ"ה דרהם. הר' אשר, ה' סלעים הם נ"ד דרהם, מנה קטן הם ל"ג דרהם וי"ב קירט. הרשב"א ז"ל, ה' סלעים הם מ"ה דרהם, מנה קטן כ"ח דרהם ושני קירט. מציאת העבד, ה' סלעים הם ל"ד דרהם וג' קירט וחצי, מנה קטן הם כ"א דרהם ושש קירט ומשהו. והיותר קרוב אל המציאה, הוא רבי יונה אבן ג'נאח ורש"י דגמרא. והרי"ף הזכיר מנה אלקירואן כי מאה זוז הם המנה, ואם כן לחשבון קמ"ד המנה הגדול, יהיה הקטן י"ח, והסלע ה' וחצי ורובע ומשהו, וה' סלעים כ"ח וחצי וה' קירט אלא משהו, מוסכם עם רבינו יעקב כהן דלעיל.
<b>ראה</b> כי למה שמצאנו מן המשקל שבא לידנו ורש"י הן דתורה הן דגמרא, ורבי יונה אבן גנאח והרבי יונה החסיד, הכל קרוב.
[דינר הזהב ודינר הכסף ושיטת ר"ת] 
<b>פרק</b> הזהב (ב"מ מד, ב) כתבנו על פי אלופנו [נ"נ] גבי אחד מכ' וחמשה בדינר, לרש"י ז"ל דינר זהב הוא זהוב, ומשקלו שני אשטרלינש ומחצה, ודינר של כסף משקלו גם כן כזהוב בשוה. ויהיה משקל הסלע, ד' זהובין או ארבעה דינרין. אם כן יהיה משקל הסלע מן האשטרלינש עשרה שהם ארבעים טורניש דקים, שהם ג' טורניש כסף וד' פשיטין. וחמש סלעים, נ' אשטרלינש שהם מאתים פשיטין שהם י"ו טורניש כסף וח' פשיטים. ויהיה הדינר של זהב שהוא בעל כ"ה דינרין של כסף כשתכהו על ב' ומחצה, יעלה ס"ב וחצי והם אשטרלינש, שוים עשרים טורניש כסף ועשרה פשיטין. וזה אינו חולק על זה, שחשבון פרק הזהב הוא שיהיה ערך הזקוק תר"ם פשיטין, חלקם על י"ב ויצא נ"ג טורניש כסף וד' פשיטין. ואל חשבון שכתבנו הנה הערכנו הזקוק נ' טורניש בצמצום שהם ת"ר פשיטין.
[שיטת ר"ת] 
<b>לרת"ם</b> ז"ל דינר של זהב משקלו ב' אשטרלינש וחצי, ושל כסף משקלו אחד אשטרלין ורובע, ואם כן לפי פירוש רת"ם אחד מעשרים וארבע בדינר גרסינן, וזה שהוא ז"ל רוצה לכוין הסכמת שני מקראות הנאמרים על קנין הגורן של ארונה היבוסי ששם בית המקדש מפני זאת הגרסא, ולזה כדי שיהיה הענין יותר מבואר, נסדרהו כפי המשך החשבון ממטה למעלה.
<b>הקדמה</b> בידנו שדינר של כסף הוא אחד מכ"ד בדינר זהב, אם כן למאה דינרי זהב יהיו כ"ד מאות דינרי כסף, והם שש מאות שקלים, וזה כשתחלק כ"ד מאות על ד' שהוא משקל הסלע בדינרין וכדלעיל, ומעתה נצרף החשבון.
<b>בית</b> המקדש הוא בגורן המלך ארונה היבוסי, וקנהו המלך דוד בסוף ימיו ונתן בערכה נסכא של זהב שהיה משקלה חמשים שקל כסף שהם שוים שש מאות שקלי כסף לחשבון זה. כיצד דינר זהב משקלו שני אשטרלינש וחצי, ודינר של כסף משקלו חצי מזה שהוא אשטרלין אחד ורביע. יהיה לפי חשבון זה שקל כסף משקלו חמש אשטרלינש, ושל זהב משקלו עשרה, ויהיה משקל דינר זהב כמשקל חצי שקל כסף בשוה. כפול נ' שקלי כסף על ה' ויהיה ר"נ והם אשטרלינש, והוא משקל נ' שקלי כסף והוא משקל מאה דינרי זהב. נמצא שדוד ע"ה נתן חמשים שקלים זהב שהיה משקלם מאה דינרי זהב שהם שוים כ"ד מאות דינרי כסף שהם שש מאות שקלים. ועכשיו יתקיימו שני המקראות הללו שאחד אומר בדברי הימים (א כא, כה) ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב משקל שש מאות, וכתוב אחד אומר בסוף ספר שמואל (ב כד, כד) ויקן את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, כלומר שנתן מן הזהב לארונה על הגורן חמשים שקלים במשקל שקל כסף שהוא ה' אשטרלינש ושוים שש מאות שקל כסף, הרי שמציאות כיוון אלו שני המקראות הכריח רת"ם לשים חלוק הנזכר בין משקל דינר של כסף לדינר של זהב, וכן הדין בסלעיהם ושאר הפרטים. מכל מקום יראה מסוף ספר שמואל ע"ה, שבעת הקנין ההוא עדיין היה ארונה מלך.
[מחיר גורן ארונה] 
<b>נרצה</b> לדעת כמה עולה קנין הגורן הקדושה מן הזקוקים ומן הטורניש ומן הדרהם, וזה שש מאות שקל כסף מרת"ם אינם כי אם ג' מאות של רש"י זקנו ז"ל. ואם כן ג' מאות שקלים הם לרש"י ק"ן אוקיא, חלקם על ח' שהוא מספר אוקיות הזקוק, והיוצא בחלוק הם הזקוקים ומה שנשאר לחלק הם אוקיות, והם י"ח זקוקים וששה אוקיא. ולחשבון שהזקוק נ' טורניש, הם ט' מאות ול"ז טורניש וחצי, ולשנים דרהם הטורניש, הם אלף וח' מאות וע"ה דרהם.
<b>מסכת</b> זבחים פרק בתרא (קטז, ב) כתוב אחד אומר ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב משקל זהב שש מאות, וכתוב ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, הא כיצד גבה מכל שבט ושבט חמשים שקלים שהם שש מאות. ר"מ אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי בקר ועצים ומקום מזבח בחמשים וכל הבית בשש מאות. כתוב התם זהב וכתוב הכא כסף, אלא אימא גובה כסף בשש מאות שקלי זהב. ראה איך אמרו ז"ל על פסוק הכתובים התם ועל פסוק הנביאים הכא, ולזה גם כן שם חלוק הר"מ בחלק השני פרק מ"ה בין מדבר ברוח הקדש שהם הכתובים ובין הנבא שהם הנביאים, ואף על פי שכלם קדושים ומפי הגבורה. ולזה אמרו פרק בני העיר (מגילה כז, א) וחומשים על גבי נביאים וכתובים אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין, ולא קתני נביאים על גבי כתובים.
[סיכום שיטת ר"ת] 
<b>לרת"ם</b> ז"ל חמש סלעים של בן הם כ"ה אשטרלינש שהם ח' טורניש כסף וארבעה פשיטין, וכן תתן לכל דין ודין חקו על זה הדרך. מנה גדול יהיה ל"ט טורניש וחצי פשיט ורביע שהם ע"ח דרהם ושתות דרהם וחצי שתות דרהם, מנה קטן חמש טורניש בקירוב שהם עשרה דרהם אלא מעט, וכן על דרך כך.
[מחיר מערת המכפלה] 
<b>נרצה</b> לידע במטבענו מערת המכפלה בכמה קנאה אברהם אבינו ע"ה. לחשבון רש"י היה הקנין כ"ה זקוקים שהם אלף ור"נ טורניש שהם אלפים וה' מאות דרהם. מיהו פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פז, א) אמרינן וישקול אברהם לעפרון דלא שקיל מיניה אלא קינטירא, ותרגום ככר זהב טהור (שמות כה, לט) קינטר דהב דכי, ואמרינן פרק יש בכור לנחלה (בכורות נ, א) אמר רבי חנינא כל כסף האמור בתורה סתם סלעין, דנביאים ליטרין, דכתובים קינטרין חוץ מכספו של עפרון אף על פי שכתוב בתורה סתם, קינטרין הוא דכתיב (בראשית כג, טז) ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, ואיכא דוכתא דקרו לקנטרא תיקלא. פירוש קינטרא מאה סלעים בכל שקל. עובר לסוחר, שכל מקום שיש סוחר מקבלין אותו בתורת שקלים, ואיכא דוכתא וכו', הילכך קינטירא יהב ליה. ולפי זה קנאה בארבעים אלף שקל, אם כן אין זה וההפך חסר.
[דמי מכירת יוסף] 
<b>נרצה</b> לידע דמי מכירת יוסף הצדיק ע"ה שאמר הכתוב (בראשית לז, כח) בעשרים כסף. כבר קדם כי כסף, סלע, שקל הכל אחד, א"כ הם סלעים. ולפי זה לעבד נמכר יוסף לשיטת רש"י ז"ל בעשרה אוקיא כסף, שהם זקוק אחד ורובע, שהם ס"ב טורניש וחצי, שהם קכ"ה דרהם. וכסף הנזכר עליו סלע היה לא גרה, שאם אינו כן אלא שהוא גרה לא יהיה קניינו אלא ז' דרהם וחצי וזה נמנע. ועוד דאמרינן בירושלמי מסכת שקלים פרק מצרפין (פ"ב ה"ג) רבי ברכיה ורבי לוי בשם ריש לקיש אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהא כל אחד ואחד פודה את בנו בעשרים כסף, ולפי זה הירושלמי כסף האמור לגבי יוסף הוא זוז או דינר, ויבא הענין כעובדא דרב אשי דלעיל ולא היו דמי מכירתו אלא ה' סלעים. ורבי' סעדיה תרגם כ' דרהם.
[חיוב צדקה] 
<b>גרסינן</b> פ' השותפין שרצו (ב"ב ט, א) אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה שנאמר (נחמיה י, לג) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה. יהיה זה לחשבון הר"ם ג' דרהם בשנה.
<b>גרסינן</b> מסכת כריתות סוף פ"ק (ח, א) ועמדו קנין בו ביום ברבעתין. פירש הר"מ (בפיהמ"ש שם) הוא רביע דינר כסף שהוא שוה ו' דרכמונים, ולפיכך היו שתי תורים או שני בני יונה בדרכמון וחצי שהעוף האחד יהא בשלשה רביעי דרכמון, והדרכמון הוא י"ו גרגיר שעורה עד כאן. אם כן רביע דינר כסף הוא דרכמון וחצי והם כ"ד גרגירי שעורה, היה שוה לעוף אחד ממטבע הדרהם רובע דרהם וחצי קירט.
<b>גרסינן</b> פרק כסוי הדם (חולין פז, א) ושפך וכסה מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו ר"ג ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה. יהי זה מן הדרהם לפי מה שקדם מאתים ושלשים דרהם, וכוס של ברכה ששוה ארבעים זהובים יהיה תתק"כ דרהם.
<b>פרק</b> שלשה שאכלו (ברכות מו, א) אורח מברך כדי שיברך בעל הבית. כתב הראב"ד ז"ל מיתחזי מהכא דאי אמר בעל הבית לא ניחא לי דליברכן אלא אנא מבריכנא הרשות בידו. וקשיא לי ההוא מעשה דמסכת חולין (שם) דאמר ליה רבי לאותו שבשרו על אויבו שנפל ומת וסעד אצלו, אמר ליה ארבעים זהובים אתה נוטל או כוס של ברכה אתה שותה, ומה לו לקנותו ארבעים זהובים והוא שלו אם ירצה. ואפשר מפני שבשרו בשורה טובה לא רצה להעבירו ממנו אלא בדמים עד כאן.
[תשלום לגוזל מצוה] 
<b>וחיוב</b> עשרה זהובים למי שגזל מצוה מחבירו, אצל הרב אלפא"ס ז"ל אינו קנס אלא דין, וכמו שכתב פרק החובל אמר ליה תתרגם מתניתך בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה. אמר ליה אי הכי מאי קא טעין דאמר אנא בעינא למעבד האי מצוה כדתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה, ומעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים. איכא מאן דאמר דהאי דחייביה ר"ג להאי גברא עשרה זהובים קנסא הוא דקנסיה ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא, וכד מעיינת בגמרא לא משכחת האי סברא וכו' עד כאן. ומצאתי שמעשה היה באבי הבן שנתן בנו לאחד למולו והקדימו אחר ושאל לו בדין הזהובים, ובא מעשה לפני רת"ם והורה שהוא פטור מטעם קנס. וכן פעם אחרת קראו לאחד לקרוא בתורה וקדם חברו ועלה וחייבו שיביא לו תרנגול לשחוט. מסתברא דכל כי האי הלכה כדברי המחמיר, וזה שהגוזל את חברו מצוה לא יהא פחות מהגוזלו שוה פרוטה שחייבוהו להוליכה אחריו אפילו למדי, ואין זה בעד הפרוטה אלא כדי שלא יהא רגיל לגזול, ואנו נעשה זול בגזל המצות שמתן שכרן אינו אלא לעולם הבא, עם שדומה לחוכא ואיטלולא, א"כ אין להקל עליו במה שחיבוהו רבותינו ז"ל. עוד, הרי שגזל סאה של תבואה וכו', אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ יי', וכל שכן הגוזל מצוה דהוה ליה בידיה מצוה הבאה בעבירה ובהלבנת פני חברו. עוד, לא יהא דיני ממונות חמור מדיני נפשות, דאמרינן (ב"ק צו, ב) גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, ואמר רב פפא לא הזקינה ממש אלא אפילו כחשה, ומסקנא כחשה דלא הדרה, וא"כ זה שנקרא לקרוא בתורה שהוא תקנת נביאים שביניהם ועזרא אחריהם ואי אפשר בלא זה, יבא אחר ויגזול ואחר כן יפרענו בשחיטת וכסוי התרנגול, שאם רצה לכלב ישליכנו אחר כל זה דאי בעית אכיל אי בעית לא אכיל. ושכר מצוה ומצוה אינה נזכרת בתורה עד שנדע שגזל לו זאת יהא פרעונו בזו, ואף על פי שנוכל להבין קצת מתוך ענשן וכמו שהזכיר הר"מ ז"ל בפירוש אבות (בפיהמ"ש פ"ב מ"א). עוד הרי אמרו (קידושין מ, ב) צריך אדם שיראה עצמו כאלו כל העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לזכות. זה החוטף המצוה מאי קסבר דדמא דידיה סומק טפי דילמא דחבריה סומק טפי, ואם חוטפין מצה לטעם אין חוטפין מצוה בלא טעם. ירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) תאני מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי אושעיא על שם שנאמר בוצע ברך נאץ יי', הא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. רבי יונה אומר אין עברה מצוה. רבי יוסי אומר אין עברה מצוה, אמר רבי אילא אלה המצות אם עשיתה אותה כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות. ואחר שהענין כן מה בין גוזל מצה לגוזל מצוה מן המצות, אם כן נראין דברי הרי"ף ז"ל.
במדות 
<b>פרק</b> איזהו נשך (ב"מ ס, ב) חטים בדינר זהב הכור, וכן השער. ירושלמי (שם ה"א) א"ר אבא בר סימונא והוא השער היפה לעולם, פחות מכן ווי לזבונא יתר מכן ווי למזבנא. דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף, הכור ל' סאין, יצא כל סאה ה' מעין. סאה ביציה קמ"ד.
[חומר] 
<b>חומר</b> היא המדה היותר גדולה שבמדות בני ישראל, והיא מדה מכילה משקל ע"ב אלף זוז, אם כן שדה אחוזה זרע חומר שעורים נפדה בחמשים שקל כסף, ויהיה זה סלע ופנדיון לשנה אל מ"ח שנה, ושנה אחרונה היא בסלע לחוד. וזה נ' שקלים נ' סלעים, והם פדיון חומר שעורים שהם שלשים סאין, תן מן החמשים מ"ט למ"ט שנה, ישאר שקל, עשה ממנו פונדיונין יהיו מ"ח, תן עוד לכל שנה פנדיון ויהיו סלע ופנדיון לשנה, אלא שנה אחת לבד בסלע בלא פנדיון, וזה אע"פ שהפירות שוים כמה.
[לתך] 
<b>לתך</b> הוא חצי חומר, והיא מדה מכילה משקל ל"ו אלף זוז, וכמוהו היה פסכתר וכדאיתא מסכת תמיד פ"ה (מ"ה).
<b>וקיסטא</b> דמוריסא דע"ז (לד, ב), קורין לו קסט בערבי, בפתחות הקו"ף. ומשקלו אלף וג' מאות וחמשים דרהם. ואמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים קט, א) אמר רבי יצחק קיסטא דמורייסא דהות בצפורא הות לוגא למקדשא, ובה משערין רביעית לפסח.
[בת ואיפה] 
<b>בת</b> ואיפה. לאבן גנאח בשרשים, שתי מדות אלו הם שוות שנאמר (יחזקאל מה, יא) איפה והבת תוכן אחד יהיה, אלא שהאיפה מדת היבש והבת מדת הלח. וכל אחת מהם עשירית החומר כמו שכתוב מעשר חומר הבת, ועשירית החומר האיפה. משקל מה שמודדין בכל אחת מהם שבעת אלפים ומאתים זוז. ומה שאמרו פרק מציאת האשה (כתובות סח, א) הבת נוטלת עישור נכסי, סימן לדבר מעשר החומר, הבת.
[עומר, סאה וקב] 
<b>עומר,</b> עשירית האיפה, והיא מדה מכילה ז' מאות ועשרים זוז. עשרון הוא עומר. סאה שלישית האיפה. קב, ששית (האיפה) [הסאה]. לוג, רביעית קב, והוא ששה ביצים.
<b>מסכת</b> כריתות פרק קמא (ה, ב) הרבה ניסים נעשו בשמן המשחה מתחלתו ועד סופו לא היה אלא י"ב לוג וכו'. וגבי נר חנוכה אמרינן (שבת כא, ב) עד דכליא רגלי דתרמודיא, כתב הר"מ ז"ל (פ"ד מחנוכה ה"ה) שהוא שעור חצי שעה אחר שקיעת החמה. אם כן לפי חשבון זה שעור מדת השמן הוא שמינית ביצה, שהרי אמרו (מנחות פט, א) חצי לוג שמן לנרות המנורה, והם דולקות מערב עד בקר דהיינו י"ב שעות. וחצי לוג הוא ג' ביצים, כל ד' שעות ביצה, כל שעה רובע ביצה. כל חצי שעה שמינית ביצה, וזה לכל פתילה.
כור הוא החומר והוא ל' סאין. 
קפיזה הוא פחות מעשרון. 
<b>כוז</b> פפא הוא קבה בת תלתא קפיזי, וכדאיתא פרק המוכר את הספינה (ב"ב צ, ב). עוד שם (פו, ב), אבל עושה הוא סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן ועוכלא, וכמה הוא עוכלא אחד מחמשה ברובע וכו'. זה הקב כ"ד ביצה, חצי שנים עשר, רבעו ו', שמינית ג', חצי שמינית ביצה ומחצה, עוכלא ביצה וחומש ביצה.
[זוז וליטרא] 
<b>ובמשקל</b> הזוז, לפי מה שקדם איפה, ז' אלפים ור' זוז. סאה אלפים וארבע מאות זוז. קב, ד' מאות זוז. חצי קב מאתים זוז. ליטרא, גדרה הרי"ף ז"ל מאה זוז, והוא המנה גם כן, אם כן היא רביעית הקב. שמינית הקב, חמשים זוז. חצי שמינית הקב, כ"ה זוז. אוקיא של דמשק היא משקל חמשים דרהם, אם כן לחשבון זה הליטרא היא שלש אוקיא מדמשק בשוה. וחצי קב, ו' אוקיא. קב, י"ב אוקיא והוא ליטרא. סאה, ו' ליטרא. איפה, י"ח ליטרא, והכל מדמשק בזמננו זה.
<b>ואחר</b> שידעת כמה קירט יש בדרהם, וידעת שהזוז הוא דרהם וחצי, תוכל להעריך הליטרא בכל מקום שתרצה. ובכל ארץ כנען מצרים וסוריא עושין בליטרא שלהם י"ב אוקיא, אבל מספר דרהמי האוקיא נהרא נהרא ופשטיה, וזה כי אוקיאת ירושלים ולוד ושכם ס"ו דרהם ושני שלישי דרהם אחד, אוקיאת בית שאן וטבריה ע"ה דרהם, אוקיאת גלעד וארצו מאה דרהם, אוקיאת בבל ומצרים שנים עשר דרהם וחצי. והככר, מאה ליטרא.
<b>סוף</b> מסכת בבא בתרא (קסו, ב) אמר רב פפא פשיטא ספל מלמעלה וקפל מלמטה, הכל הולך אחר התחתון. בעי רב אמי קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי, מי חיישינן לזבוב או לא תיקו. פירש, ספל סאה, קפל קב ופלגא.
[פרס] 
<b>פרס,</b> לפי מקומו, פעם הוא חצי מנה, פעם שלשה ביצים, חציים ביצה ומחצה.
<b>ואמרינן</b> כל האוכלין מצטרפין לפסול [את הגויה] כבחצי פרס, וכדאיתא סוף מסכת מקוואות (פ"י מ"ז) ופרק בכל מערבין (עירובין כט, א). פרק כיצד מברכין (ברכות לז, ב) כתב רש"י (ד"ה והוא) פרס ארבעה ביצים, שהאכילה שמונה. כתב ה"ב תורת הבית כמה שעור אכילת פרס יש אומרים ד' ביצים ויש אומרים שלשה ביצים, ולזה דעתי נוטה. וכן פרק כיצד משתתפין (עירובין פג, א) כמה שעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא. ובתוספתא מסכת מקואות פרק (ז) [ח] (ה"ב) וכמה הוא חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר שתי ביצים צוחקות, רבי שיער שתי ביצים ועוד.
[הין] 
<b>הין</b> מדה מחזקת אלף מאתים זוז, וכן היו במקדש, בזך, טני וזולתם.
<b>רביעית,</b> כלומר רביעית לוג, ביצה ומחצה. וכן התם (ב"ב צ, א) במדת לח עושה הין וחצי הין ושלישית הין ורביעית הין, לוג וחצי לוג ורביעית ושמינית ואחד משמונה בשמינית וזהו קרטוב. פי', לוג ו' ביצים, חציו ג' ביצים, רביעיתו ביצה ומחצה, שמיניתו חצי ביצה ורביעיתה, ושמינית זה השמינית הוא הקרטוב. אם כן ברביעית יש י"ו קרטוב, ויהיה הקרטוב חצי שמינית הרביעית.
[מים שאובים במקוה] 
<b>מקוה</b> שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב שנפל לתוכו ג' לוגין מים שאובין עם שמראיהם מראה מים פוסלין המקוה. ואלו היה שאובה שהמשיכו מעוטה, כלומר תשעה עשר סאין, וכ"א מי גשמים לדברי הכל הוה ליה מקוה כשר, וכן פסק רב אחא משבחא, והראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה, מגדולי הפוסקים יש שהכשירו אפילו כולה, וכן הרי"ף ז"ל דגריס בדרב דימי בכולה עד כאן. וההיא דרב דימי היא מסכת תמורה פרק קמא (י"ב, ב) דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, נמצא שרי"ף ז"ל גריס בה כולה, והראב"ד ז"ל לא גריס כולה, וזה לדברי הר' שלמה, ואף על פי שהוא ז"ל אומר שסומכין על רא"ם והראב"ד ז"ל. ומסתברא שאין הפרש בהכשר המשכה בין שאובה על ידי כלים שנפלו מאליהם בצינור ובין שנשאבו על ידי אדם, דהכשר המשכה המוזכר מסכת תמורה (שם) בשאובה בכתף משתעי, דתנן (שם ע"א) רבי אליעזר בן יעקב אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאה ופותקן למקוה והן טהורין שהשאובה מטהרת ברובה ובהמשכה, אלמא אפילו המשכה דשאובה שבכתף הכשירו. ורבינו שמשון סובר דשאובה בכתף אפילו בקרקע פסולה. ומה שאמרתי לדברי הרב רבי שלמה, מפני שבהלכות הרי"ף ז"ל פרק ידיעות בהרבה ספרים לא ימצא שם כולה אלא סתם, וכן נמי כתב עליו הראב"ד בספר בעלי הנפש דבר זה לשונו הנה גם זה קשיא על דברי הרב רבי יצחק אלפאס"י ז"ל שכתב על השאובה שהמשיכוה כולה שהיא טהורה להטביל בה, א"כ אין ספק שהרי"ף גריס כולה, וכן קבלתי מרבותינו [נ"נ]. ולשון הרמב"ן ז"ל פרק המוכר את הבית ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה סובר דשאובה לאו דאוריתא, אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה, ואין כאן מקום להאריך בהן. ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי ואפילו לטבול בה עד כאן. והר"מ מקוצי ז"ל במצות רמ"ח בשם רבינו יצחק בר' שמואל הביא ראיה על כולה שהיא כשרה, וכן רבינו האיי גאון ז"ל. וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממקואות ה"ט) וזה לשונו, אם ממלא בכלי ושופך והמים זוחלין והולכין למקום אחר הרי זה מקוה כשר.
<b>כתב</b> הרמב"ן ז"ל על צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה ואפילו לכתחלה וטעמ' משום דשאובה לאו דאוריתא וכשם שאין פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך צנור עד כאן. ומכל מקום לכתחלה טוב הוא לחוש לדברי הגאונים ז"ל. וגדולי המפרשים שהסכימו, דכולה שאובה דרבנן לפי שלא נאסרו השאובין אלא משום גזרת כלים בלבד, דמקוה בעינן בקרקע דומיא דמעיין, הא שאובה כולה בקרקע דאורייתא משרא שריא וכדאמרינן פרק המוכר את הבית (ב"ב סו, ב) שאני שאובה דרבנן. וכן בפסחים (יז, ב) משקה בי מטבחיא [דכן], והתם כלם שאובין נינהו. ותניא בתוספתא (מקואות פ"ב ה"א), מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שספק מים שאובין וחזקת המקוואות כשרות. מדקתני ריקן ולא קא תני חסר ומצאו שלם ש"מ שלא היו בו מים כלל בשהניחו ואפילו הכי כשבא ומצאו מלא כשר מן הספק לפי שהשאובה ואפילו כולה אינה אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ורבינו שמשון הביא בפירושיו דבר זה לשונו, ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק בתרא (פ"ה סה"ד) דמודו כותאי בשאובה דפסולה, מכלל דהויא דאוריתא ולזה אמרינן לקמן ומקואותיה טהורין, ומשמע משום דשאובה דאוריתא מדמודי בה כותאי. ויש לדחותה דלעולם לא מודו, ומכל מקום מטהרינן מספק משום דשאובה דרבנן וכדאיתא במרובה (ב"ק סז, ז) עד כאן. והכי תניא התם והרי צינור דאיכא שנוי השם דמעיקרא קצצתא והשתא צינור ותנן צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, ואי אמרת שנוי שם מילתא היא כי קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל. שאני שאובה דמדרבנן הוא. אי הכי אפילו חקקו ולסוף קבעו נמי, שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש. פירש רש"י ז"ל קבעו ולבסוף חקקו, דלאו כלי הוא אלא ארעא סמיכתא הוא.
[המשקלות בדרהמים] 
<b>כתב</b> הר"מ הלכות עירובין (פ"א ה"ב) והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינרין וחצי בקירוב. והליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות, שהם משקל כ"ז דרהם וחצי ושני שעורה וחצי שעורה. ויצא לך זה כשתכה שבעה עשר דינרין וחצי על צ"ו שהם שעורות הדינר, היוצא מהכפל חלקהו על ס"א שהם שעורות הדרהם לר"מ, והיוצא הוא המבוקש.
<b>נמצא</b> שרביעית לוג משקל כ"ו דרהם וד' קירט, לדברי הר"מ. ורביעית קב לפי שעורי רבי יונה אבן גנאח ז"ל מאיפה לסאה ומסאה לקב ומקב לחצי קב ומחצי קב לרובע קב, יהיה רובע קב מאה זוז שהם ק"ן דרהם, ויהיו חמשת רובעים ת"ק זוז שהם תש"נ דרהם מצריים. והנה כתבנו בשם הר"מ בפרק קודם זה, ששעור חלה במדה שעשה מחזיק ה' מאות ועשרים דרכמונים מצריים, ובממונא לעיל גבי דין המשרה אשתו הלכנו בשיטת רבי יונה. ולסוף הקדמתו למסכת מנחות כתב ז"ל וכבר זכרתי בתחלת מסכת עדיות שאני עשיתי מדת הרביעית ודקדקתי בה כל מה שאפשר לי, וזכרתי שמצאתי מחזקת מן היין קרוב לכ"ו דרכמונים מצריים, וגרגרים לא חששתי להם למיעוטן, ויהיה משקל מה שמחזיק הלוג מן היין או השמן כפי מה שמצאתי ק"ד דרכמונים מצריים ע"כ. הרופא הזה [ראוי] לא השוה יחד בספרו משקל היין והשמן שאמר מדת אלחוס מלא שמן משקלו ט' ליטרין ומלא יין משקלו עשרה ליטרין. כתב הרמב"ן ז"ל רביעית הוא נ"א ארגיניש, ואם כן הלוג הוא ר"ד, ושעור חלה אלף ועשרים.
[מעשר בהמה] 
<b>נחזור</b> לענייננו. מעשר בהמה, מסכת בכורות פרק ט' ברישא (מ"א), מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, זהו לדין תורה, אבל חכמים גזרו שמא יאכלנו שלא במומים מפני שאין אצלנו מקדש, שהרי דינו אם הוא תם מקריבין ממנו חלבו ודמו ואוכלין אותו הבעלים בירושלם, ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום. ואמרו שאינו נוהג אלא בפני הבית וכשהיה שם מקדש בנוי נוהג בארץ ובחוצה לארץ.
[בכור] 
<b>בכור</b> בהמה הם שנים בכור בהמה טהורה והוא בקר וצאן, ובכור בהמה טמאה והוא מין אחד לבד והוא החמור. והבכור השלישי הוא בכור אדם. ושלשתם בפסוק (במדבר יח, טו) כל פטר רחם לכל בשר וכו'.
[בכור בהמה טהורה] 
<b>בכור</b> בהמה טהורה, אמרינן בספרי שאינו נוהג אלא בארץ, יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ ת"ל ואכלת לפני יי' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות. וכן היא סוף מסכת (חלה פ"ד מי"א) בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, והתם בכורות גרסי' לא בכורים, וכן פי' שם הר"מ ז"ל. ומיהו לפי הנראה מן המשנה ההיא בכורים גרסינן לא בכורות, דבבכורים קא משתעי, דאמרינן (שם מ"י) אנשי הצבועים הביאו בכוריהם קודם עצרת ולא קבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה (שמות כג, טז) וחג הקציר בכורי מעשיך וכו', בן אטיטס העלה בכוריו מבבל ולא קבלו ממנו, יוסף הכהן הביא בכוריו יין ושמן ולא קבלו ממנו. א"כ אלו שני המעשים בבכורים קא מיירי. אבל על כרחי' ההיא דבן אטיטס בכורות קא מיירי, דהכי אמרינן מס' תמורה פ' אלו קדשים (כא, א) ובאין מחוצה לארץ לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, אם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים. ואמרי' בגמרא (שם) ורמינהו בן אטיטס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. אמר רב ששת לא קשיא הא רבי עקיבא הא רבי ישמעאל, ופי' הר"ם דרבי ישמעאל נדחת היא דאית ליה הא דמתניתן לפי שאין בכור בא מחוצה לארץ. גם התם מסכת חלה דחק הרב ז"ל עצמו ופי' ההיא דבן אטיטס בבכורות וההיא דיוסף הכהן בבכורים. ומגדולי הגאונים ז"ל פסקו שהבכור נוהג בחוצה לארץ. והכי נמי אמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה, א) בן אחותי יורד לבבל, יורה, יורה. ידין, ידין. יתיר בכורות, אל יתיר. אם כן הבכור נוהג בחוצה לארץ. ובחבור כתב הרב ז"ל בהלכות בכורים פרק ב' (ה"א) אין הבכורים נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך וכו'. ומביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג וסוריא, אבל עמון ומואב וכו'.
[מום בבכור] 
<b>סוף</b> פרק עד כמה (בכורות לא, א) ומסכת נגעים סוף פרק ב' (מ"ה) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו. מסכת תמורה ריש פרק כיצד מערימין (כד, ב) אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכורות קודם שיצאו לאויר העולם, ומוקים לה בזמן שאין בית המקדש קיים. רבינו האיי גאון כתב בספר מקח וממכר שער נ"ו, הבכור קדושתו מרחם ונוהגת בגלות בזמן הזה, וכל בכור תם שאין בו שום מום הרי הוא לכהן והוא רשאי למכרו, אבל אין לו רשות לשוחטו לא הוא ולא הלוקחו ממנו. וכן אסור להשתמש בו שום תשמיש, ואם מת קוברין אותו כדגרסינן מסכת תמורה פרק קמא (ז, ב) הבכור מוכרין אותו תם חי ובעל מום חי ושחוט. ואי מתרמי ביה מום הרי הוא נכסי כהן יש לו לאכלו ולמכרו למי שישחטנו ולמי שיאכלנו. ואין ב"ד רשאין להניחו לישראל לשוחטו במומו אלא עד שיהיה כהן עמו שיאמר אני מכרתיו לו במומו זה, כדגרסינן סוף פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לו, ב) אמר רב יהודה אין רואין בכור ישראל אלא אם כן יש כהן עמו. ומותר למוכרו לכהן ולישראל יחדו, ואף על פי שאמרו מסכת תמורה (ח, ב) אמר רב חסדא לא שנו אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור למכור, הרי אמרו (שם) שאין הלכה כן דגרסינן מר זוטרא איקלע לבי רב אשי אמר ליה טעים מר מידי, צבת ליה אומצא, אמר ליה ליכול מר דמיברי משום דבוכרא הוא, אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה מכהן זבניה. אמר לו והא אמר רב חסדא מכהן לישראל אסור, אמר ליה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. ואסור למכור בכור לגוי בין חי ובין שחוט בין תם בין בעל מום כל עיקר, וחלבו מותר למכרו לגוי כדתנן (בכורות לא, א) כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונמכרים בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים עד כאן. כתב רב אחא משבחא פרשת בא אל פרעה גבי בכור בזמן שאין בית המקדש קיים, תם קאי ורעי עד דנפיל ביה מום ונאכל לכהנים. ונראה שפסק ההיא דרב חסדא. ומיהו הא אייתי ז"ל ההיא (ביצה כז, א) דאמי ורדינאה חזי בוכרא דבי נשיאה הוה, והאי על כרחין כרב אשי איתא, דאי לאו הכי למאי איצטריכא ליה לאמי ביקור דהא אין לישראל חלק בו ואפילו בדמיו. ובתר הכי בסוף דבריו ז"ל הביא כל הענין כמו שכתבו הגאון רבינו האי ז"ל. כתב החסיד הר' יונה ז"ל בכור בהמה טהורה בזמן הזה אסור באכילה ובהנאה עד שיפול בו מום מעצמו, נפל בו נותנו לכהן לשחטו ולאכלו והכהן יכול להאכיל ממנו לישראל. והמומין הם מומין גדולים ונכרים כגון נקטעה ידו נשברה רגלו נסמית עינו.
[בכור בהמה טמאה] 
<b>בכור</b> בהמה טמאה הוא פטר רחם והוא שנפדהו בשה לבדו ולא בזולתו, וינתן לכהן. והוא שאמר הכתוב (שמות יג, יג) ופטר חמור תפדה בשה. ואמרינן סוף מסכת חלה (פ"ד מ"ט) ואלו נותנין לכהן החרמין והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור הזרוע הלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה. ופי' הר"מ (בפיהמ"ש שם) והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהם קדושה ולא נחוש שמא יטמאום עם הארץ. פטר חמור אם לא יפדה בשה וערפתו, ואם ערפו טעון קבורה, והוא מכלל איסורי הנאה. ופדיונו בשה אף על פי שאינו בשויו, כדאמר (בכורות יא, א) רב יוסף פטרוזא בר דנקא, כלומר שה כחוש שוה שתות דינר שהוא מעה. וכן נפדהו בכל מדי בשויו אם אין לו שה, ואפילו בכישא דירקא וכדאיתא מסכת בכורות סוף פרק קמא (שם) רב נחמן בריה דרב יוסף פריק בשלקי בשויו, פי' עשבים שלוקות. כתב הר"מ הלכות בכורים פרק י"ב (ה"א) ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן ומצות פדיה קודמת למצות עריפה. ובס' המצות (מ"ע פ"ב) כתב ז"ל ויש למקשה שיקשה ויאמר לאיזה דבר מנית פדיונו ועריפתו שתי מצות ולא תמנה אותם מצוה אחת ותהיה עריפתו מדין המצוה כמו שקבלת בשורש (הרביעי) [השביעי], הנה יודע האל כי (צדיק) [ההיקש] יהיה מחייב זה לולי מה שמצאנו לרבותינו ז"ל לשון יורה על היותם שתי מצות והוא אמרם (בכורות יג, א) מצות פדיה קודמת למצות עריפה מצות היבום קודמת למצות חליצה, וכמו שהיבמה אם ליבום אם לחליצה היבום מצוה והחליצה מצוה כל אחת מצוה בפני עצמה, כן פטר חמור אם לפדיה או לעריפה וזו וזו מצוה. חכמים ז"ל הקדימו במשנתם בפרק קמא באור פטר חמור לבאור ענין בכור בהמה טהורה, משום דלא נפישי מיליה.
[פדיון בכור אדם] 
<b>פדיון</b> בכור אדם, הוא שנאמר (שמות יג, יג) וכל בכור בניך תפדה, ומצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובאורה מסכת קדושין פ"ק. ואבי הבן מברך שתים וכדאיתא סוף מסכת פסחים (קכא, ב), והם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו. האב נותן לכהן חמש סלעים לפדיון הבן והכהן מברך על כוס בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים, ואחר ברוך אתה יי' אלהנו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו לארבעים יום חלק לו את אבריו מאתים וארבעים ושמונה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה שנאמר (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סוככו שנאמר (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשמור בתוך מעי אמו כמו שכתוב (שם שם, יב) חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. יהי רצון מלפניך שכשם שהכנסתו לפדיון הבן כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ברוך אתה יי' מקדש בכורי ישראל ופדיונם. אבי הבן אומר זה בני בכורי וזהו ראשית אוני פי שנים ראוי ליתן לו שכך כתוב בתורת משה (דברים כא, יז) לתת לו פי שנים וכו', ואמו אומרת זה בני בכורי אשר בו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, חמש סלעים נתחייבנו לכהן לפדותו ממנו שכך היא גזרת מלך (במדבר יח, טו - טז) אך פדה תפדה את בכור האדם, ופדויו מבן חדש תפדה, ולקחת חמשת שקלים לגלגלת. ואחר כך מברך הכהן הנער כמסת ידו וקורא עליו פסוקים של ברכה, זהו סדר הפדיון.
<b>וכל</b> שנתן חמש סלעים או שוויהם לכהן, הכהן רשאי להחזיר מהם כמה שירצה בין כולן בין מקצתן שאחר שזכה בהם מתנה הוא דקא יהיב מדידיה. אבל אינו רשאי לקבל מה שאינו שוה חמש סלעים בחמש סלעים, אלא אם כן הוא כהן שהוא אדם חשוב שנדעהו שאם הוצרך לאותו דבר היה נותן ומיקר בו עד כדי אותו סך, כטלית נאה לתלמיד חכם דמצי אמר לדידי שוה לי חמש סלעים וכדאיתא מסכת קדושין (ח, א). ואם שוה חמש סלעים אין צריך שומא, ואם אינו שוה אף על פי ששוה לכהן, כדאמרינן צריך לעשותו שומא, כיצד אל יאמר לו זה לפדיון בני אלא זה בחמש סלעים לפדיון בני וכדאיתא התם. כתב רש"י ז"ל בספר האורה ובכל שיישר בעיני הכהן יכול לפדות ממנו ברצון הכהן אפילו בפת ואפילו בבגד, וכן הלכה עד כאן.
<b>וכן</b> מותר להתנות עמו ולומר הילך חמש סלעים בפדיון בני על מנת שתחזירהו לי, משום דכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי וכדאיתא ריש פרק האשה נקנית (קדושין ו, ב), הילך מנה על מנת שתחזירהו אמר רבא במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בבכור אינו פדוי. ואסיקנא והא אמר רבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואסיקנא אמר רב אשי בכולהו קני לבד מאשה גזרה שמא יאמר אשה נקנית בחליפין. ודוקא בעל מנת ומשום דכמעכשו דמי, אבל האומר הא לך חמש סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי וכיוצא בו ושלא בעל מנת, אין בנו פדוי. ואפילו לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כלן או מקצתם ולולי זה לא היה נותנין לכהן, בזה אפילו לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי, כדאמרינן פרק יש בכור לנחלה (בכורות נא, ב), רב כהנא הוה רגיל דשקיל ומהדר, חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי לקמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת לי מידעם, הילך ואין בנך פדוי. ומצאתי שנהגו רבותינו בעלי הישיבות לפדיון הבן מביאין כוס יין והדס ומברכין על כל אחד ואחד, ומברך הכהן אשר קדש עובר במעי אמו וכו', וזה בשם ומלכות. כתב הר' משה בר' יהודה דבכל סעודת מצוה כגון פדיון הבן וכיוצא בו מברכין שהשמחה במעונו דהא גבי שבוע הבן אי לאו דטרידי בצערא דינוקא הוו מברכין, לפיכך גבי פדיון וכיוצא בו דליכא למימר הכי, מברכינן.
<h2>פרק יז</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השבעה עשר: לבאר שהחלה והתרומה גדולה אינם אלא מן המוקף, וזכרון ההכשר
[מן המוקף] 
<b>החלה,</b> היא שנקראת תרומה דכתיב (במדבר טו, יט) חלה תרימו תרומה, ותרומה גדולה אינה אלא מן המוקף, כלומר מוקף ומכונס במקום אחד וסמוך לתבואה שתורם עליה כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, ולא שיוציא מזה על זה שהוא במקום אחר, לא בחלה ולא בתרומה, הרי זה אסור לכתחלה, וכבר אמרו (גיטין ל, ב) לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. מיהו אם הפריש תרומתו תרומה. והוא שיהיה המופרש שמור, לאפוקי מי שהיה טעון כדי יין או כדי שמן וראה שהם משתברין ואמר הרי הן תרומה על פירות שהם בביתי לא אמר כלום. והטעם שתרומה זו אינה אלא מן המוקף, לפי שהיא ניטלת באומד ואם אינו מוקף לא יכוין השעור, גם יש בו טעם זולת זה. אבל תרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המוקף אלא אף על פי שיהיה זה במדינה זו וזה במדינה אחרת. והיינו דאמרינן בספרי כל התורה כלה מלמדת ולמדה חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למדה, שהיא נתרמת שלא מן המוקף דכתיב (במדבר יח, כח) מכל מעשרותיכם תרימו, כלומר אחד על הכל באיזה מקום שיהיה אף על פי שאינו מוקף, דמלמדת שאין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף דכתיב (שם שם, כו) והרמותם ממנו, כלומר ממנו מן המוקף.
<b>כתב</b> הר"מ (פ"ג מתרומות ה"כ) ותלמידי חכמים אין תורמין אלא מן המוקף ואפילו תרומת מעשר. ושמא כתב זה ז"ל משום ההיא דפרק כל הגט בסופא (גיטין ל, ב) דאמרינן על תרומת מעשר, וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וכתב הראב"ד ז"ל (הל' תרומות פ"ג ה"כ), שהלוי הוא שאינו תורם אלא מן המוקף, ועליו נאמר והרמותם ממנו, כלומר מן המחובר, והטעם שמא ישכח ויעשה את התרום תרומת מעשר על מקום אחר. אבל ישראל התורם תרומת מעשר תורם שלא מן המוקף שאין לחוש בכך. מסתברא שלצורך שבת תורם שלא מן המוקף וכמעשה דרבי ינאי פרק האשה רבה (יבמות צג, א) שתרם לצורך שבת שלא מן המוקף. דרבי ינאי הוה ליה ההוא אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא, ההוא יומא נגה ליה ולא אתא, שקל עשר מפירי דביתיה, אתא לקמיה דרבי חייא אמר ליה שפיר עבדת, דתני למען תלמד ליראה וכו' אלו שבתות וימים טובים, למאי הלכתא אלימא לעשורי ומיכל איצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן אלא לאו כי האי גונא. ואמרינן פרק בכל מערבין (עירובין לב, ב) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא, ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. ומוקמינן לה כשהאיסור שבא לידי עם הארץ הוא על ידי החבר, כי ההיא (שם ע"א) דאמר ליה לך ולקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי, דאמרינן יש לו לחבר לעשר עליהם שלא מן המוקף כדי שלא יאכיל עם הארץ תאנים בלא מעשר ונמצא עובר על ידי החבר, והויא לה כרבי. ואף על גב דפליג עליה דאבוה דאמרינן התם האומר לחברו צא לקט לך תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי, מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי. במה דברים אמורים בעם הארץ אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי, ר' שמעון בן גמליאל אומר בד"א בעם הארץ אבל בחבר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. אמר רבי נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים. פירש רש"י ז"ל (ד"ה צא) צא ולקט ולא נתן מדה בלקיטתו, ולזה יאכל המלקט מן הנלקטות עראי בלא מעשר, וכשבא לאכלן קבע מעשרן ודאי ותורם, שאין ספק לומר שמא בעל הבית עשר עליהם ממקום אחר, דהא לא ידע כמה לקט. מלא לך כלכלה זו הואיל ויודע כמה הוא יש לומר שמא זה הנותן חשש שמא יסמוך הלוקט עלי שאתן לו דבר היתר, ומעשר עליה ממקום אחר שלא יאכל המלקט טבל על ידו, הילכך המלקט אוכל עראי בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע אין צריך לעשרו אלא דמאי. ויאכל מעשר הלוי והעני כשאר הלוקחים מעם הארץ שאנו מחזיקים בספק מעושר, ואף אלו ספק מעושרין הם. במה דברים אמורים דספק מעושרין הם ודמאי מיהא בעי אפרושי בעם הארץ שהנותן עם הארץ שלא ידע שאסור לתרום שלא מן המוקף, אבל אם חבר הוא ודאי מעושרין הם ואפילו דמאי אין צריך לעשר. ורשב"ג אומר במה דברים אמורים דסגי בדמאי.
<b>על</b> מאי דאמרינן מסכת שבת ברישא (ד, א) וכי אומרים לו לאדם לך וחטוא בשביל שתזכה את חברך, הקשה עליה ר"ת מההיא דרבי דניחא ליה לחבר, ותירץ דשאני התם שעל ידו הוא עושה שאומר לו מלא כלכלה זו תאנים מתאנתי. פרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) המפקיד פירות אצל חברו אפילו הן אבודים הרי זה לא יגע בהם. ואמרינן בגמרא מאי טעמא לא יגע בהם, רב נחמן אמר חיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר ממקום אחר. ואם תאמר הא לא נחשדו חברים. י"ל דכי לא נחשדו ה"מ מדבר שאינו ברשותו שאינו יכול ליקחנו, אבל הכא הא איתיה ברשותיה כל אימת דבעי יהיב ליה הנפקד. אי נמי ה"מ מדבר שלא בא לידו לעולם. ואיכא דאמרי דכשאין תורמין אלא מן המוקף ה"מ בחול אבל בערב שבת מפני כבודו תורמן. ואית דלא גרסי תרומה ולא קשיא להו מידי. תוספתא (תרומות פ"ג הל' ח - ט) הביא מינין הרבה בקופה כרוב מלמעלה כרוב מלמטה ומין אחר באמצע לא יתרום מן העליון על התחתון אלא אם כן הקיף. חמשה צבורין בגורן תורם מאחד על הכל, אמר רבי אימתי מזמן שעקר הגורן קיים, אין עקר הגורן קיים תורם מכל אחד ואחד. המכניס פירותיו לתוך ביתו אף על פי שמפוזרים תורם מאחד על הכל. שתי מגורות בעליה אחת תורם מכל אחת ואחת. שקי תבואה ועגולי דבלה וחביות של גרוגרות כלן בהקפה אחת תורמין ומעשרין מזה על זה, (שם הט"ז) תורמים מן הערימה על הכרי, אבל איפכא לא. (שם פ"ד ה"ב) סלי תאנים וסלי גרוגרות כלן שוין תורמין מזה על זה.
בהכשר 
<b>תרומה</b> טהורה שלא הוכשרה באחד משבעה משקין, שהם היין, הטל, המים, השמן, החלב, הדם, ודבש תמרים, וכדאיתא מסכת מכשירין פרק בתרא (פ"ו מ"ד) אסורה שבאכילה אפילו לכהן בזמן הזה שאין לנו הזאה וכלן טמאין. וכן אינו יכול לשרפה שאין שורפין את הטהורה. ואף על גב דאמרינן מסכת פסחים פרק קמא (יג, א) ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות, התם בלאו הכי נמי אזלא לאיבוד משום איסור חמץ. ואית דמפרשי דתרומה טהורה בשעה ששית אסורה מדרבנן ושורפין לה עם הטמאה דאוריתא ומשויה לה שניה דאוריתא, דמן התורה אוכל מטמאה אוכל, ומתחלה הויא טהורה לגמרי. והא דתנן מסכת טהרות פרק ד' (מ"ה) על ששה ספקות שורפין את התרומה, מיירי בתרומה דרבנן, דכיון דטמאה בספק הקלו לשרפן, מה שאין כן בטהורה גמורה. אבל אספק ספקא לא שרפינן תרומה וכדאיתא מסכת נדה פרק בנות כותים (לג, ב).
<b>כתב</b> הרב בעל התרומה (וכן) [כמו דהוי] אסור לגרום לה טומאה מדכתיב (במדבר יח, ח) משמרת תרומתי שצריך לשמרה מטומאה, והוא הדין מאבוד. הראיה דאמרינן פרק חלק (סנהדרין קיא, ב) גבי עיר הנדחת, ותרומות ירקבו אבל לשרפה עם שלל העיר אסור, ומשום הכי אם היא טהורה שלא הוכשרה יקברנה ולא יתננה בכלי שלא תמצא ויבא לידי תקלה שיאכלנה. ואף על גב דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל מן התורה (מותר להכשירה קודם הפרשתה במעט) לאחר שבא להם חיוב חלה דהיינו לאחר גלגול, או לאחר חיוב תרומה דהיינו לאחר מירוח, דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו. ומכל מקום בזמן הזה דלא קדשה לעתיד לבא ותרומה בזמן הזה דרבנן, כיון שאין לה אוכלין אם היתה טהורה, מותר להכשירה ותהא טמאה בהפרשתה שלא יכשל בה עוד הכהן וישרפנה ויהנה ממנה בשעת שריפה, דדרשינן (במדבר יח, ח) נתתי לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. דאי לא תימא הכי תמה על עצמך היאך לשין שום עסה בארץ ישראל עכשו שאין לנו שום הזאה וכלנו טמאים, הלא אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, אלא כיון דבזמן הזה חלה ותרומה דרבנן הקלו חכמים היכא דלא אפשר לתקן. מיהו מזה יש לומר דקודם חיוב חלה דהיינו קודם גילגול אין קפידה בגרם טומאה שלה, עד כאן. אבל הר"מ כתב פרק ז' (מבכורים הי"ב) שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. והכי איתא נמי מסכת נדה פרק קמא (ו, ב) דאמרינן נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטומאה, משגלגלה תעשה בטהרה. עד שלא גלגלה תעשה בטומאה, חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, משגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה נינהו, וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו, ואסור לגרום טומאה לחלה. והכי נמי נפקא לן מהתוספתא דאמרינן וב"ה אומר אף למעשר, זכרנוה פרק ל"ו. וטומאת חולין שבארץ ישראל איסורא דרבנן הוא וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה, מותר לטמאם טומאה ודאית. טהור קדוש מה"ר אליעזר זק"ל הכי נמי כתב בהלכותיו, ואף על גב דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו [טבל] בטומאה, משום דהוי מסייע ידי עוברי עברה, אף כי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
<b>ריש</b> פרק המצניע (שבת צא, א) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו. זכרנו שלא אמרו אסור לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל אלא בשיש להם שיעור לטמא אחרים ובשביל שלא ילכו ויטמאו אוכלין הרבה, אבל פחות מכביצה שאינו מטמא אחרים לא גזרו. ואמרינן מסכת טהרות בריש פרק שני (מ"א) אף על פי שיש בו כביצה הוא טמא והכל טהור, אלמא דפחות מכביצה מקבל טומאה ואינו מטמא אחרים, ורבותא דאף על פי הוא דאפילו בכביצה אינו מטמא. ירושלמי (חלה פ"ג ה"ב) אמר רבי יוסי בשם רבי הילא בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב (במדבר יח, ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי, תרומה צריכה שימור ואין טבל צריך שימור, ומה אני מקיים (שם שם, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרון הכהן, עשה שינתן לאהרן הכהן בכהנתו, ובאלו הואיל ואי אתה יכול ליתנו לאהרן הכהן בכהנתו רשאי אתה לטמאו. תוספתא מסכת מכשירין פרק (ד) [ג] (ה"ג) הפירות בכל מקום הרי הן בחזקת טהרה, אחד הגוי ואחד המין ואחד ישראל. אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לטמא את פירותיו התירו לבעל הבית שיהא מטמא דבר מועט ונותן לתוך כפישה.
<h2>פרק יח</h2>
===================== 
הפרק השמונה עשר: בביאור דיני תרומה גדולה 
/פתיחה/ 
<b>התרומה</b> אפילו היא טמאה מפרישין אותה ותנתן לכהן ואף על פי שהוא טמא, שראויה לו היא להסיקה תחת תבשילו. והראיה על זה דאמרינן (דמאי פ"ז מ"ד) הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. וזה בלוקח מן הכותיים שהם טמאים, ואפילו הכי צריך להפריש תרומה גדולה.
[שיעור התרומה] 
<b>שעורה,</b> אמרו ז"ל (תרומות פ"ד מ"ג) בינונית אחד מחמשים. ומסתברא שזהו בתרומה טהורה או בטמאה באונס, דאלו בטמאה בשוגג אחד מששים, הסכים בזה מהר"ב. ומיהו הר"מ (פ"ג מתרומות ה"ג) מנה באונס עם אותן של ששים. והתוספתא (תרומות) פרק ה' (ה"ז) לא זכרו, דאמרי אלו נוטלין אחד מששים, גדולי תרומה, וערובי תרומה, ותרומה שנטמאת בשוגג, תרומת הקדש, תרומת חוצה לארץ, הקצח, הכלוסין, החרובין, גמזיות, תרמוסין, ושעורים אדומיות, תרומת עציץ שאינו נקוב, אפוטרופוס שתורם פירות בעד היתומים.
[הראוי להפריש] 
<b>תרומה</b> גדולה אין הכל כשרין להפרישה, דהכי תניא (תרומות פ"א ה"א) חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, החרש, והשוטה, והקטן, והתורם שאינו שלו שלא ברשות בעלים, והנכרי שתרם של ישראל אפילו ברשות. פרק אין בין המודר הנאה (נדרים לו, ב) התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו, כלומר שיכול לתתה לכל כהן שירצה. וקא בעי בגמרא (שם) התורם משלו על חברו צריך דעת או לא. ומסקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ומסכת תמורה פרק קמא (י, א) אמרינן התם התורם משלו על שאינו שלו טובת הנאה שלו מאי טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת וכו' (דברים כו, יב).
<b>עוד,</b> חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, השכור, והערום, והסומא, והאלם והוא ששומע ואינו מדבר, והחרש והוא שמדבר ואינו שומע. כתב הר"ם בפירוש המשנה (תרומות פ"א מ"ב) חרש שבלשוננו הוא שאינו שומע, וחכמים ז"ל קוראין לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא החרשות, וקראו לאלם בסבת האלמות חרש. ודע כי כשנולד באדם חרשות אחר ששמע, או נשתתק אחר שהיה מדבר, מותר לו לתרום. ושמהו הר"מ (פ"ד מתרומות ה"ד) בזה המניין במקום בעלי קרי הנזכר במשנה (תרומות פ"א מ"ו). והוכפל פעמים במשנה לא יתרומו הרחקה יתירה. ונפסלו לכתחלה, האלם, שאינו יכול לברך בשעת הפרשה, וכן הערום, וכן הדין בחלה. ודוקא באיש אבל באשה מותר והיא ערומה שמעצמה מכסה ערותה. מכאן שאין בעגבות משום ערוה. מכאן מסתברא שהאיש שכסה ערותו לא נחוש לחשופי שת שאין הנה קפידה אלא על הערוה. וכן נמי מסתברא שבכל הברכות לא נקפיד אלא על כסוי הערוה לחוד, דאלו קרית שמע בעי תרתי כסוי הערוה ושלא יהיה לבו רואה הערוה, ולתפלה בעינן תלתא הני תרתי ושיהיה לבו מכוסה, דתניא (ברכות כד, ב) טלית של בגד ושל עור חגורה לו על מתניו קורא ק"ש ולתפלה עד שיכסה את לבו, א"כ לשאר ברכות בכסוי הערוה לחוד סגי. ועוד זכרנו זה בספר בתי הנפש.
<b>פרק</b> המקבל (בבא מציעא קיד, ב) ערום לא יתרום דכתיב (דברים כג, טו) לא יראה בך ערות דבר. תוספתא מסכת תרומות פרק ג' (ה"א) מפני מה אמרו ערום לא יתרום מפני שאין יכול לברך, אבל מכסה עצמו בתבן ובקש ובכל דבר ומברך. החרש, שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא בשפתיו. שכור וסומא, שאינם יודעים לברור את היפה שצריך ברירה משום שנאמר (במדבר יח, ל) את כל חלבו. וקטן שהגיע לעונת נדרים אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה. הרי לך מקום שהברכה מונע ממנו עשיית המצוה, ירושלמי (תרומות פ"א ה"ד) אלם אינו תורם מפני שאינו יכול לברך.
[ההפרשה] 
<b>אין</b> תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אבל תורם הוא המדוד השקול והמנוי. אין תורמין בסל ובקופה שהן של מדה, כלומר שמיוחדין למדה, אבל תורם הוא בהן חציין או שלישן, ולא יתרום בסאה חצייה שחצייה מדה. אבל מפריש באומד הדעת כמו אחד מחמשים משום שנאמר (במדבר יח, ט) ונחשב לכם תרומתכם, כלומר במחשבה ואומד הוא שתורם ולא בדבר אחר. ואע"ג דהאי קרא בתרומת מעשר הוא דכתוב, אם אינו עניין לגופו שהרי שעורו מפורש בתורה (במדבר יח, כו) מעשר מן המעשר, תנהו ענין לתרומה גדולה. ובעלי התוספות מסכת ביצה פרק קמא (יג, ב ד"ה כשם) גבי מה תרומה גדולה ניטלת באומד, מקשו והלא עקר מחשבה בתרומת מעשר כתוב. ומתרצי דכדגן מן הגורן על תרומה גדולה אמור כתרגומו. אם כן יותר פשוט הוא בתרומה גדולה. תוספתא (תרומות פ"ג ה"ג) רבי יהודה אומר מודד אדם את טבלו ומכניסו בתוך ביתו ובלבד שלא יתרום במדה, וכן שוקל, וכן מונה.
<b>נתכוון</b> לתרום אחד מחמשים ועלה בידו אחד מששים תרומתו תרומה, אבל אפכא לא. הפריש תרומה ועלה בידו אחד מעשרים תרומתו תרומה. תרם ועלה בידו אחד מששים וחזר והוסיף לשם תרומה, אותו תוספת חייב במעשר ומפריש ממנה הכהן המעשר ואחר כך יאכלנה. תרם ועלה בידו אחד מששים ואחת, הרי זו תרומה ויחזור ויתרום להשלים השעור שבדעתו.
<b>התורם</b> צריך שישייר מקצת חולין, שאם אמר כל הפירות הללו תרומה לא אמר כלום. התורם צריך ליחד ולעיין ולציין מקום לצפונו או לדרומו ולהפריש ממנה תרומתו, ואם לא עשה כן לא עשה כלום. המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה גדולה צריך שיהיו טבולין לתרומה. התורם צריך שיוציא בשפתיו וצריך כונה, התכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין. התורם בשבת בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה.
[תבואה פטורה] 
<b>אין</b> תורמין מן הלקט מן השכחה מן הפאה ולא מן ההפקר, שהרי ממון עניים הם ואין לבעל השדה זכות בהם, כלומר שאפילו טובת הנאה אין לו בהם כדאיתא סוף מסכת נדרים. ולא ממעשר שני, ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ולא מהקדש שלא נפדה, ולא מן החיוב על הפטור והפכו, ולא מתלוש על המחובר והפכו, ולא מן החדש על הישן והפכו, ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ והפכו, וכן סוריא, ואם תרמו אין תרומן תרומה.
התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה. 
[הפרשה חלקית] 
<b>הפריש</b> מקצת תרומה כלומר מי שיש בידו פירות והוציא מהם קצת התרומה החייבת בהם, לא כולה, מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. כלומר שמוציא מאותו הקצת עצמו התרומה החייבת בו לפי שאותו הקצת שהפריש אינו תרומה אלא הוא טבל כשהיה, ואין זה אלא כמי שלקח קצת הפירות והפרישן לעצמן. וממקום אחר לא, כלומר שאין לו דין טבל לגמרי, ולזה אין לו להוציא על אותו הקצת שהפריש תרומה ממקום אחר כדרך שמותר לעשות בטבל גמור, שכיון שזה הקצת שהפריש הפרישו לדעת שהוא מקצת תרומה אין לו לתרום אלא מיניה וביה.
[מתבואה אחת על אחרת] 
<b>אין</b> תורמין מן הטמא על הטהור, משום דתרומה אינה נטלת אלא מן המוקף ודילמא מיסתפי שיגע הטהור בטמא ויתרום שלא מן המוקף, ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה.
<b>אין</b> תורמין מתבואה שלא הביאה שליש, וכיצד יודע זרעה וצמחה הביאה שליש.
<b>אין</b> תורמין מן היבש על הלח, והפכו, ואם תרם תרומתו תרומה. כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר אין תורמין מזה על זה אלא אם כן דרכו להשתמר שני ימים וכן כיוצא בזה.
<b>אין</b> תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת ואם תרם אינה תרומה. ראש השנה לתבואה וירק וקטנית הוא אחד בתשרי, וט"ו בשבט ראש השנה לאילן. ולא מפירות שאין חייבין בתרומה כגון לקט שכחה ופאה על פירות החייבין והפכו, ואם תרם אינה תרומה. אין תורמין החייב בתרומה דאוריתא על החיוב דרבנן ולא הפכו, ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום.
<b>כתב</b> הר"מ (פי"ג ממעשר הי"ט) תקן הדמאי בודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות, או שתקן את הודאי בדמאי לא עשה כלום. והרב ז"ל אחז בזה התוספתא ופסק כרבי יעקב דהוא קב ונקי. והראב"ד כתב (שם) ומסתברא דהלכה כרבי יוסי. ואין שום בלבול בענין זה על הר"מ.
[תרומת פירות של אחרים] 
<b>היורד</b> לתוך שדה חברו ותרם שלא ברשותו, ובא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות ויש שם יפות מהם תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואם היה בעל הבית מלקט ומוסיף עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה.
<b>השותפין</b> תורמין שלא ברשות. [מסכתין פ"ג] (מ"ג) ומסכת תמורה פרק קמא (יג, א) השותפין שתרמו זה אחר זה רבי יוסי אומר אם תרם הראשון כשעור אין תרומת שני תרומה ואם לאו תרומתו תרומה. אפטרופסין תורמין על נכסי יתומין. פרק הנזקין (גיטין נב, א) אפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח. וכן יתומין שסמכו אצל בעל הבית חייב לעשר פירותיהם ואפילו לא מינוהו ב"ד ולא אביהם של יתומים, ודוקא להאכיל נמי כדי שלא יאכלו טבלים אבל לא להניח משום דמיעט רחמנא תורם שאינו שלו.
<b>גוי</b> שתרם של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה, רבי יצחק אומר גוי שתרם את של ישראל והבעלים מקיימין על ידו, תרומתו תרומה.
<b>התורם</b> את הגורן צריך לכווין לבו על מה שבקשין ועל מה שבגורן ועל מה שבתבן ועל מה שצדדין, וכן התורם הגת על החרצנים והזגין והבד. התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורין מפני שבלבו לתרום על הכל.
המכניס שבלים לתוך ביתו לעשותם מלילות הרי זה תורם שבלים. 
[טובת הנאה לבעלים] 
<b>אסור</b> לו לכהן ליטול תרומה עד שיפרישוה הבעלים, ואחר שהורמה לא יטלוה אלא מדעת בעלים, שהרי היא של בעלים ליתנה לאיזה כהן שירצה שנאמר (במדבר ה, י) איש את קדשיו לו יהיו. ואם לקחן שלא מדעת בעלים זכה בהן, שאין לבעלים בה אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון. וכן פסק הר"ם פרק י"ב (מתרומות הט"ו). ונראה שמא דעתו ז"ל כשאמר אינה ממון, לומר שאינו יכול להוציא ממנו בדיינין. ורא"מ כתב פרשת קרח בענין מי שנתן תרומה לכהנת ואמר לה התקדשי לי בגוה או לכהן מפני בתו, מי אמרינן ממונא דכהן הוא ולא הוו קידושי, או דילמא כיון דאית ליה טובת הנאה בגויה דאי בעי למר יהיב ואי בעי למר יהיב כממונא דמיא והוו קדושי. ופסק והלכתא כרבא דאמר טובת הנאה ממון.
<b>והאי</b> מימרא תנינא לה סוף מסכת נדרים וכדלעיל, דאמרינן במתניתין (פג, ב) קונם כהנים ולויים נהנים לי יטלו בעל כרחו. ואמרינן בגמרא (שם פד, ב) אלמא טובת הנאה אינה ממון, כלומר מאחר דקיימא לן דבתרומות ומעשרות יש בהם טובת הנאה לבעלים משום דנתינה כתיבה בהו, א"כ מדאמרינן הכא יטלו בעל כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון. כלומר אע"פ שיש לו על אותם המתנות טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה אפילו הכי אינו נקרא ממונו שאם היה כן היאך יטלו על כרחן הא מצי אסר להו. ורבא מסיק לשמעתא דטובת הנאה ממון, ושאני תרומה דיטול בעל כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאסרה אכולהו כהנים קא משויא לה עפרא בעלמא ולשויא עפרא בעלמא לא קניא ליה. וכן היא פרק האיש מקדש (קדושין נח, א).
<b>אין</b> ישראל חייב ליטפל בתרומה ולהביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא מפרישה ומניחה בגורן, ואם היה מקום האבד לחיה ולבהמה תקנת חכמים להטפל בה ולהביאה לעיר ונוטל שכר הבאה מכהן, ולא יהיה חלול השם בהניחה לאבוד. אסור לכהן לסייע בגרנות בארץ ישראל. וכן אסור לתת לו תרומה על מנת להחזירה שנראה כמסייע בבית הגרנות ואם עשה כן יצא ידי נתינה. פרק עד כמה (בכורות כו, ב) תנו רבנן הכהנים והלויים והעניים המסייעין בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להם תרומות ומעשרות בשכרן, ואם עשו כן חללו ועליה נאמר (מלאכי ב, ח) שחתם ברית הלוי, וטעמא דמילתא דרחמנא אמר (במדבר יח, לא) חלף עבודתם, ולא חלף שכרם. וכן היא בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ג). ואמרינן יתר על כן אמרו תרומתן אינה תרומה ומעשרותיהן אינן מעשר.
<b>תוספתא</b> מסכת תרומות בסוף (פ"י הי"ח) עשרה אין חולקין להם בין הגורן ואלו הן, חרש שוטה וקטן, וטומטום ואנדרוגינס, נשים ועבדים, וערל וטמא והנושא אשה שאינה הוגנת לו. ודע שחלוק תרומה בבית הגרנות אין מעלין ממנו ליוחסין, שאין מעלין ליוחסין אלא מן המזבח או מן הסנהדרין, או מאכילת תרומה של תורה וכדאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין (קדושין סט, ב) וכי מסקינן מתרומה ליוחסין בדאוריתא בדרבנן לא מסקינן. והכי מייתינן לה נמי פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד, ב). וכהנים שבזמן הזה אוכלים תרומה דרבנן וכמו שקדם.
<b>אסור</b> לחטוף התרומה ואפילו לשאלה בפיהם אלא יקחו דרך כבוד דמשלחן גבוה קא זכו. ומזה הטעם אמרו פרק עד כמה (בכורות כו, ב) אמר ליה כהן בתוך זמן תנהו לי הרי זה לא יתנו לו. אסור לעשות סחורה מתרומה אף על פי שלוקח מכהן ומוכר לכהן.
<h2>פרק יט</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> התשעה עשר: לבאר מהו הנתרם ועונשי תשלומי תרומה וכיוצא בו
<b>כל</b> שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב בתרומה. אוכל, להוציא את הכופר ובערבי נקרא אל חנא, והקוצה ונקרא אל עצפור ודומיהם. נשמר, להוציא ההפקר. גדולו מן הארץ להוציא כמהין ופטריות. כתב הר"מ (פ"ב מתרומות ה"ו) נראה לי שירק אינו חייב בתרומה אלא מדבריהם כמו מעשר.
<b>פרק</b> אלו עוברין בפסח (פסחים מד, א) שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ואי אמרת אכילת פרס דאוריתא אמאי. אמר רבי יוחנן שאני אומר הנח לתרומת תבלין דרבנן. אם כן התבלין כמו הפלפלין ושאר מיניהם חייבין בתרומה ומעשר מדרבנן. וכן נמי חייבין בערלה כדאמרינן מסכת יומא פרק בתרא (פא, ב) וזכרנוהו פרק עשירי ברישא. וכבר בארנו פרק י"ג שפירות ארץ ישראל בחוצה לארץ או פירות חוצה לארץ בארץ חייבין. ותמה על מה שכתב הרי"ף פרק כיצד מברכין (כה, ב) פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, יבישתא ולא כלום דלאו אוכלא הוא, דהא פרק לולב הגזול (סוכה לה, ב) קים לן שהוא פרי, דהכי אמרינן איזהו עץ שטעם עצו ופריו שוים הוי אומר זה אתרוג, ואימא פלפלין, לא אפשר דהיכי ליעביד לינקוט חדא לא מינכרא לקיחתה לינקוט תרתי או תלת פרי אחד אומר רחמנא. ואין לומר דהוה ליה כקפרס דלעיל דהא פלפלי לגבי ערלה פירא הוא וכדאיתא פרק יום הכפורים (יומא שם). והר"מ פרק ח' (ה"ז) כתב כמו הרי"ף ז"ל.
<b>האוכל</b> תרומה בשוגג משלם קרן וחומש. ובאור חומש, רביעית מה שאכל שיהיה חומש הכל, כגון שאכל שוה דינר משלם דינר ורביע דינר, וזהו שיהא הוא וחומשו חמשה. וכן אם זה החומש שהוסיף על מה שאכל בשגגה בא ואכלו משלם עליו גם כן קרן וחומש, וזהו חומשא וחומש חומשא, שהרי דינו ודין התרומה שוה משום שנאמר (ויקרא ה, כד) וחמישיתו יוסף עליו, אמרו (תו"כ ויקרא פרשתא יג) מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש. וזה אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך. אכילה בכזית וכדאיתא פרק כל שעה (פסחים לב, ב), שתיה בכזית ואין מצטרפין.
<b>ופרעון</b> אלו התשלומין הוא שיהיה מן החולין שיהיו מתוקנים בדיני התרומות והמעשרות, אבל לא יהיה הפרעון מן התרומה שהפריש לו מפירותיו. והטעם שהתרומה לכהן והדבר שאכל הוא חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו בממון אחרים. ויהיה זה הפרעון לכהן, שכבר התבאר שהתרומה נתנת לכהן ומותרת לו לכל הפחות בהנאה. ותשלומין אלו דינם לכל דבר כתרומה בין למדומע בין לזולתו. והם קדש דכתיב גבי אוכל בשגגה (ויקרא כב, יד) ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש. ואחר שהוא קדש אין הכהן רשאי ליתנם ואסור על ישראל לעכב אצלו קדש. וזהו ששנינו (תרומות פ"ו מ"א) ואין לכהן רשות למחול אלו התשלומין, ועוד ששנינו (שם פ"ז מ"ד) זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצו למחול אינו מוחל.
<b>האוכל</b> תרומה במזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, וזה שלא התרו בו שאם התרו בו היה לוקה ואינו משלם אפילו הקרן שאין אדם לוקה ומשלם. ועכשו שפטרוהו מן החומש הוא משום דקם ליה בדרבה מיניה. ותשלומין זה הקרן הם חולין מפני שהמזיד הוא הפך השוגג לכל דבריו, ולזה אם רצה הכהן למחול עליו מוחל.
<b>תוספתא</b> מסכת דמאי פ"ג (ה"ב) כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר. ותניא (סנהדרין צ, ב) כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר דתנא דבי רבי ישמעאל ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר יח, כח), וכי אהרן לעולם קיים אלא מה אהרן חבר אף בניו חברים, מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ. ופרק חלק (שם) אמרינן אמר רבי יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים אלא מלמד שעתיד להחיות וישראל נותנין לו התרומה. פרק במה מדליקין (שבת לב, א) תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ. מסכת נדה פרק כל היד (יג ע"א) אמר אביי רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה. תניא נמי הכי רוכבי גמלים כולם רשעים הם, הספנים כולם צדיקים הם, החמרים מהם צדיקים ומהם רשעים.
<b>האוכל</b> תרומה נקודה ושותה יין מגולה משלם קרן וחומש. האוכל תרומה טמאה משלם דמי עצים לכהן. מסכת עוקצין פרק בתרא (פ"ג מ"ד) השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה, כלומר שבת של תרומה שבשלה בקדרה ונתנה טעמה שם, אם הוציאה מן הקדרה ואכלה אינו חייב משום אוכל תרומה שכבר הוציאה כל טעמה וחשובה כעץ בעלמא. אכל תותים ורמונים שאינן ראויין להסקה שנטמאו פטור מן התשלומין. דבש תמרים ויין תפוחים, וחומץ סתווניות כלומר העשוי מענבים שבימי החורף, ושאר כל [מי] פירות של תרומה, פטורין מן החומש. ואף על פי שאין אדם רשאי לעשות תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתווניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין מבריאתן בתרומה, אלא זתים וענבים בלבד משום שנאמר (במדבר יח, יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. מסכת יומא פרק בתרא (פ ע"א) זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכתיב (ויקרא כב, יד) כי יאכל פרט למזיק.
<b>המאכיל</b> בניו הקטנים או עבדיו בין גדולים בין קטנים תרומה, או האוכל פחות מכזית, וכן האוכל תרומת חוצה לארץ, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, והתשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל שכבר שנינו (תרומות פ"ז מ"ד) וכל המשלם את הקרן ואינו משלם את החומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל. ואם לקח זה הישראלי אלו התשלומין לעצמו או שנתנם לו הכהן מותר לו לאכלם. וכזית הוא הפחות שבשעורין ואמר רחמנא (ויקרא שם) איש כי יאכל קדש עד שיהיה בו שעור אכילה.
<b>הגונב</b> תרומה ולא אכלה משלם תשלומי כפל לכהנים דמי התרומה כדין תורה. אכלה משלם שני קרנים וחומש אחד, קרן וחומש מן החולין המתוקנים כדין האוכל תרומה בשוגג ואפילו לא הייתה גנובה, וקרן מפני הגנבה וזה אפילו מדמי תרומה. ואם אותה תרומה היא הקדש, כלומר שהקדישה הכהן לבדק הבית ואכלה הישראל משלם קרן אחד ושני חומשין, קרן אחד שאין להקדש תשלומי כפל דרעהו כתוב (שמות כח, ו) ולא להקדש, ושני חומשין אחד מפני תרומה ואפילו לא היתה הקדש, והשני מפני ההקדש ואפילו לא היתה תרומה שהרי הנהנה מן ההקדש מעל ומשלם קרן וחומש. וזה משום אסור מוסיף שהתרומה בתחלה היתה מותרת לכהן ואסורה לזר, הקדישה נוסף בה איסור נאסרה אף לכהן לזה נוסף בו איסור על הישראל. והתשלומין אם יש בהם כזית ואין בה שוה פרוטה לכהנים, שוה פרוטה ואין בה כזית להקדש. וביאור זה הרי שאכל בשוגג ארבעה סלעים תרומה משלם שני קרנים וחומש אחד שהוא ט' סלעים, קרן ושני חומשין ששה סלעים, שהעקר אצלנו לפי דמים משלם כלומר מה שהיתה שוה בשעת אכילה בין הוזלה בין שהוקרה בשעת תשלומין. גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש.
<b>והתשלומין</b> אין באים לא מן הלקט והשכחה והפיאה וההפקר ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. ואין משלמין אלא ממין על מינו, כלומר שמשלם ממין שאכל. אכל תרומה מפירות שנה ששית ימתין לשלם לשנה ראשונה מן השמטה שהרי פירות של שביעית הפקר הם.
<b>ישראל</b> שנפל לו בירושה מאבי אמו כהן פירות בטבלן, והם פירות שנגמרה מלאכתן ועדיין לא הפריש מהם תרומה ומעשר, אותה התרומה שזה היורש יפריש מאותן פירות היא שלו, כלומר למכרה לכהן והדמים שלו, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו טבלים ממורחים בתוך ביתו שנפל לו מבית אבי אמו כהן מעשרן והן שלו וכדאיתא מסכת בכורות סוף פ"ק (יא, א), אלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, כל שבידו לא כמחוסר מעשה דמי וזכה בם כהן ואורתינהו לבן בתו.
<h2>פרק כ</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> העשרים: לבאר מתי ראוי לתרום, ואם היו מינין חלוקים היאך יהיה דינם זה אצל זה
[מתי וכיצד תורמין] 
<b>הזמן</b> שחל חיוב הפרשת התרומה הוא משנגמרה מלאכת הפירות ההם, כלומר תשלום בשולם, וזה ממה שכתוב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, כלומר מן הגמור. וכל שאינו גמור אינו מותר לכתחלה, וכדאיתא מסכת תרומה (תרומות) סוף פרק קמא (מ"י) אין תורמין מן דבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ואם תרמו תרומתן תרומה. והכי איתא בספרי (פרשת קרח פיסקא ו) שומע אני יתרום שבלים על חטים, וענבים על יין, וזתים על שמן, ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור. מדקא שני ליה הכי ולא קאמר דהאי דאוריתא והאי דרבנן, ש"מ דתרומת ענבים וזתים הם דאוריתא כתירוש ויצהר. ועוד שהתורה אמרה (דברים ז, יג) דגנך תירושך ויצהרך, והם אמרו שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על יין, הרי ששבלים כחטים וכן ענבים כיין וזתים כשמן. וכן אמרו (ברכות מז, א) הקדימו בשבלים. וכן מההיא דפרק קמא (דתרומות מ"ט) מי שתרם שמן, וכיוצא בזה הרבה. אם כן כשאמרנו פרק ג' פירות דרבנן, אינם בכלל ענבים וזתים ששני אלו הפירות הם דאוריתא תירושם ויצהרם.
<b>ולכך</b> שנו במתניתין (תרומות שם מ"ח) אין תורמין שמן על זתים הנכתשים ולא יין על ענבים הנדרכות. וזה מפני שהשמן נגמרה מלאכתו וכן היין, מה שאין כן בזתים הנכתשים, וענבים הנדרכות שעדיין לא נגמרה מלאכתן. ומה ששנינו אחר זה (שם מ"ט) תורמין שמן על זתים הנכבשים, כלומר שרויים במי מלח עומדים לאכילה כבר נגמרה מלאכתן, וכן נמי ענבים הנעשים צמוקים. וכשהותר לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו הוא שלא יהיו כלאים זה בזה אלא שיהיו ממין אחד, וכדאיתא במתניתין (תרומות פ"ב מ"ד). מסכת בכורות פרק בתרא (נג, ב) אין תורמין ממין על שאינו מינו, מנא ה"מ אמר רב אמי אמר ריש לקיש דאמר קרא (במדבר יח, יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ותן חלב לזה.
<b>עוד</b> תנאי אחר שיהיה מן המשובח על שאינו משובח מדכתיב (שם שם, ל) בהרימכם את חלבו ממנו, כלומר הטוב והיפה, כטעם ואכלו את חלב הארץ (בראשית כה, ח). ועל זה הוא ששנינו (תרומות פ"ב מ"ו) תורמין זיתי שמן על זיתי כבש אבל לא זיתי כבש על זיתי שמן, ויין שאינו מבושל על המבושל ולא המבושל על שאינו מבושל, וצלול על שאינו צלול, ואם תרם תרומתו תרומה. והכי נמי איתא מסכת תמורה פרק קמא (ה, א) והרי תורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמר (במדבר יח, טו) מכל חלבו, חלבו אין גירועין לא, ותנן אין תורמין מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה. ומסיק התם כדרבי אלעאי דאמר רבי אלעאי מניין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה שנאמר (שם שם, לב) ולא תשאו עליו חטא, ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה. וזיתי שמן הם ששמנן מרובה, וזיתי כבש הפך זה ואינן ראוים אלא לכבישה.
<b>ועוד</b> תנאי אחר דבעינן לכתחילה דבר המתקיים יותר והוא כשאין שם כהן, וזהו ששנינו (תרומות פ"ב מ"ד) כל מקום שיש כהן תורם מן היפה, וכל מקום שאין שם כהן תורם מן המתקיים, רבי יהודה אומר לעולם הוא תורם מן היפה, ולית הלכתא כרבי יהודה. כל אלו ששנינו מסתברא דעל כרחינו הוא בשיש שם כהן, דאי אין שם כהן נקח המתקיים יותר הן שיהיה בזיתי כבש או המבושל או שאינו צלול. והכי אמרינן פרק כל המנחות באות (מנחות נה, א) ת"ר תורמים תאנים על גרוגרות במקום שרגיל לעשות תאנים גרוגרות, ולא גרוגרות על תאנים ואפילו במקום שרגילים לעשות תאנים גרוגרות. ומקשי במקום שרגיל אין במקום שאין רגיל לא, היכי דמי אי דאיכא כהן מקום שאינו רגיל אמאי לא והא תנן מקום שיש כהן תורם מן היפה, אלא פשיטא דליכא כהן. אימא סיפא ולא גרוגרות על התאנים ואפילו במקום שרגילים לעשות תאנים גרוגרות, ואי דליכא כהן אמאי לא והא תנן מקום שאין כהן תורם מן המתקיים, אלא פשיטא דאיכא כהן. רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן, אמר ליה אין. אמר רב פפא ש"מ דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי. והכי נמי אמרינן פרק המפקיד (ב"מ מא, א) מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה לבי מסותא. פי' בתרי טעמי, כגון הכא דאמרינן רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן, ולא אוקימנא בתרי תנאי דלא אמרינן רישא וסיפא דליכא כהן ודקא פרכת דהא תנן תורם מן המתקיים, תנאי היא דהא תרי תנאי פליגי בהא מסכת תרומה פרק ב' (מ"ו), דהיינו רבי יהודה.
[דיני יין לקידוש] 
<b>מסכת</b> בבא בתרא פרק המוכר פירות (צז, ב) למעוטי מגולה. ואיכא למידק אמאי לא אמר למעוטי מבושל שפסול לנסכים וכדתניא מסכת מנחות (פו, ב) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול. ויש שפירשו שאף על פי שפסול לנסכים מקדשין עלייהו דעלויה עלייה, ואף על גב דאמרינן מסכת תרומה פרק ב' (מ"ו) תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל, הא אמרינן פרק בתרא (שם פי"א מ"א) אין מבשלים יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. וגרסינן בירושלמי התם בתרומות (פ"ב ה"ג) ומקצתו פרק אין מעמידין (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ו) אמר רבי יוחנן דרבי יהודה היא, דתניא רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו, א"כ שבח הוא ליין שיתבשל הילכך מקדשין עליו קדוש היום. אבל רש"י ז"ל כתב בתשובת שאלה שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו, וכן כתב רב צמח גאון ז"ל. ומיהו בירושלמי פרק ערבי פסחים (פסחים פ"י ה"א) אמרינן יוצאין ביין מבושל, ש"מ שמקדשין עליו קדוש היום, ואין צריך לומר בורא פרי הגפן. ואף על פי שאמרו (ע"ז ל, א) אין [בו] משום יין נסך, לפי שאין מנסכין אמרו כך לא משום גריעות היין.
<b>והר"ם</b> ז"ל (הל' שבת כט, יד) כתב שחבית שנתערב בה מעט דבש כיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין אומרים עליו קדוש היום. כתב הרמב"ן ז"ל ויש שהכשירו שלא אמרו יין הראוי לנסך אלא למעוטי מגולה, דאי לאו הכי הוה לן לאייתויי הכא למעוטי שנתערב בו דבש. וטעמא דמילתא דלא ממעטינן הכא אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש, הדבש הוא האוסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא פסלו לקדוש. ועוד מצינו בירושלמי מסכת פסחים (פ"י ה"א) מהו לצאת ביין קונדטון, מהא דתני בר קפרא קונדטון כיין הדה אמרה יוצאים בקונדטון אלמא מקדשין עליו, והקונדטון יש בו דבש ופלפלין. ירושלמי (שם) אמר רבי ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג, לא), וזה לענין קדוש הוא.
[תרומה על מינו ועל שאינו מינו] 
<b>תוספתא</b> (תרומות) פרק ד' (ה"ב) תורמין חטים על פת אבל לא הפת על החטים אלא לפי חשבון. וכן נמי לענין נדרים, חטים וקמח ופת הכל מין אחד הם.
<b>אין</b> תורמין זתים על שמן ולא ענבים על יין, כלומר שאין לתרום מן הזתים שעור התרומה הראויה לזתים ולשמן, וכן בענבים. והטעם בזה גזרה שמא יטריח הכהן לסייעו ולכתוש ולדרוך, שאם היה תורם זתים על שמן היה אומר ישראל לכהן בא וסייע או טול לך זתים כמות שהן. ואי לאו משום האי גזרה מן הדין היו תורמין זתים על שמן דתרויהו נגמרה מלאכתן נינהו, דהאי לאו שבלים על חטים נינהו. ותדע לך דאלו תרם זתים על שמן מדעת כהן דוקא רשאי, מה שאין כן שמן על זתים הנכתשים או שבלים על חטים ואפילו מדעת כהן, שזה נגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו ולא מתהני ביה דעת כהן.
<b>מסתברא</b> דמהכא נפקא לן שתורמין שמן על זתים סתם שזה תועלת כהן הוא. עוד מסתברא שזתים סתם הם כדין זתים הנכבשים שיותר טוב הוא אותו שלא נעשה בו עדיין דבר מאותו שהתחילו בו ולא נגמר כזתים הנכתשים. עוד מסתברא שתורמין חטים על קמח דקמח לא גרע מפת. ועוד מידי דהוה אזתים על שמן מדעת כהן, והכא ליכא למגזר שמא יאמר לכהן בא וסייע לטחון או טול חלקך בחטין, שגם הוא רגיל ליקח תרומתו בחטין בגורן ולא ימצא זה בזתים וענבים, ועוד שהרחים מצויות בכל עת מן הגת והבד. א"כ חטים על קמח הוה ליה כתורם משני מינים שאינם כלאים זה בזה מן היפה על הרעה, שהרי החטין יפים מן הקמח וכדאיתא לעיל בחטין אצל הפת. קמח על פת מסתברא שתורמין מידי דהוה אחטין על פת. ופת על קמח לפי חשבון מידי דהוה אפת על חטין. וחטין או קמח או פת על עסה לא, שזה נגמרה מלאכתו וזה לא נגמרה מלאכתו, ואין צריך לומר עסה עליהם, הסכים בהם מהר"ב. נמצא לפי זה שתורם חטין על פת ועל קמח, אבל לא פת על חטין ולא על קמח אלא לפי חשבון, ולא אחד מאלו על עסה ולא עסה עליהם. והתנאים הנזכרים בענין תרומה הם גמר מלאכת הפירות בכלל, ואם תורם ממין על מין שיהיו תחת מין אחד שלא יהיו כלאים זה בזה, ושיהיה מן היפה על הרעה, ושיהיה מן המתקיים יותר אם אין שם כהן, שאם יש שם כהן מן היפה לעולם.
<b>גרסינן</b> (תרומות) פרק קמא (מ"ט), מי שתרם שמן על זתים לאכילה וזתים על זתים לאכילה, יין על ענבים לאכילה וענבים על ענבים לאכילה ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום. פי' זה שנמלך אחר שהפרישן לאכילה וחזר וסחטן שאותן הזתים וענבים חזרו כאלו נגמרה מלאכתן אינו צריך לתרום פעם שניה שכשהוציא התרומה כל אחד מהן נגמרה מלאכתו היה באותו שעה לפי כונתו. א"כ התורם ענבים לכתחילה על מנת שידרכם, אותו יין אינו תרום וצריך לתרום שניה מן היין, שבזה המקום אינו מועיל ליין אלא מפני שתרם הענבים בתחילה על מנת לאכלם ואחר כך נמלך ודרכם, וכן בזתים. ומסתברא שאפילו לענבים עצמם לא יועיל מה שתרם כדאמרינן בההיא פרקא (מ"ד) אין תורמין זתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם ב"ש אומרים תרומת עצמן בהם, וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה. פי' הר"ם ז"ל (בפיהמ"ש שם) מי שיש לו יין וענבים ותרם מן הענבים שעור התרומה הראויה שהיא תרומה על הכל, ב"ש אומרים שזה שתרם מן הענבים יספיק לתרומה החייבת לענבים ונשאר עליו לתרום את היין וזהו תרומת עצמן בהם, וב"ה אומרים אינה תרומה בשום פנים אלא א"כ יכוין שיהיו אלו הענבים תרומה על הענבים בלבד לא על הענבים ויין. ולשון ספרי (במדבר יח, כז) שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על יין ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור, עד כאן. א"כ כל שכן הוא הנה שיתרום הענבים לכונה שיהיה היין הנדרך מהם מתוקן שלא עשה כלום, לא שיועיל ליין שיבא ולא לענבים הנדרכים שאין כונתו לתקן הענבים לצורך עצמן.
<b>עוד</b> נראה שתורמים אוכלין על משקין ובלבד שיהיו התנאים נשמרים, וזה שהרי ענבים על ענבים ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום היין, והענבים הם אוכל והיין משקה, וכדאמרינן סוף מסכת מכשירין (פ"ו מ"ח) לא אם אמרתם בסלי זתים וענבים שתחלתן אוכל וסופן משקה. ואמרינן מסכת יומא פרק בתרא (עג, ב) האוכל והמשקה אינן מצטרפין, ואפילו הכי תורמין. וכן משקין על אוכלין כדתניא (תרומות פ"א מ"ט) שמן על זתים.
<b>תוספתא</b> (תרומות) פרק ב' (ה"ד) אין תורמין ממין על שאינו מינו אבל אמרו כל מיני חטים אחד כל מיני אופילין ואגוזים ושקדים ורימונים אחד תורמין מזה על זה. היו לו תאנים שחורות ולבנות בתוך ביתו, וכן שני מיני חטים תורמין מזה על זה. מתני' (תרומות) פרק ב' (מ"ד) אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה. כל מין חטים אחד, כל מין תאנים וגרוגרות ודבלה אחד ותורם מזה על זה. תאנים הם הלחות, גרוגרות יבשות, דבלה הדרוסות ונדבקות זו בזו. ברם השמן אין מינם אחד, דהא אמרינן מסכת נדרים (נג, א) הנודר מן השמן מותר בשמן שומשמין, כלומר דשמן סתמא של זית הוא, א"כ אין תורמין ומעשרין מזה על זה דלא אזלינן בתר שמא אלא בתר עיקר. תוספתא מסכת כלאים פ"ק (ה"ד) דלעת יונית עם המצרית ועם הרמוצא אף על פי שדומים זה לזה כלאים זה בזה. ותניא מסכת תרומה פרק ב' (מ"ו) זה הכלל כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה ואפילו מן היפה על הרעה. וסתם דלעת היא היונית וכדאיתא בתוספתא מסכת נדרים פרק ג' (ה"ו) הנודר מן הדלועים אין אסור אלא בדלעת יונית בלבד, ולזה היא כלאים עם זולתה. ודלעת מצרית ודלעת הרמוצא אינן כלאים זה בזה. תוספתא מסכת כלאים פ"ק (ה"ב) הקישואים והדלועים האבטיחים והמלפפונות אינן כלאים זה בזה ותורמין ומעשרין זה על זה. וכל שכן שני מיני האבטיחים.
<h2>פרק כא</h2>
===================== 
הפרק האחד ועשרים: בבאור הדמע 
<b>תרומה</b> גדולה כשנתערבה עם חולין היא העולה באחד ומאה כמו תרומת מעשר. שהרי על תרומת מעשר נאמר (במדבר יח, כט) בהרימכם את חלבו את מקדשו ממנו, ואמרו (ירושלמי ערלה פ"ב מ"א) המורם ממנו מקדשו, שהוא אחד ממאה, אם נפל לתוכו מקדשו. ותרומה ותרומת מעשר וחלה ובכורים נקראו תרומה כמו שקדם, חוץ מהבכורים. וכבר אמרו ((פסחים לו, ב וש"נ) ותרומת ידך אלו הבכורים. ולפיכך דין ארבעתם לענין אכילה ודמוע הכל אחד הוא, וכולן עולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה, ואם נטמאו ישרפו, וכדאיתא מסכת ערלה פ"ב (מ"א) ומסכת מעילה פרק קדשי מזבח (טו, ב). ופירוש עולה באחד ומאה, שאם יפול על דרך משל סאה אחת של תרומה לתוך מאה של חולין עד שיהיה אחד ומאה, אז עולה התרומה, כלומר שיסלק ויוציא אותה סאה של תרומה שנפלה לתוך חולין אלו ויתנה לכהן ויאכל השאר שהכל מותר לזרים. תניא (ערלה פ"ב מ"א) התרומה ותרומת מעשר עולין באחד ומאה וצריך להרים. ירושלמי (שם) משום גזל השבט. אבל אם נפלה סאה של תרומה לפחות ממאה סאה של חולין נעשה הכל מדומע מטעם המורם ממנו מקדשו.
<b>כתב</b> הר"ם הלכות מעשר פרק ח' (הל' ב - ג) טבל שנתערב בחולין מתוקנין מין במינו שאי אפשר להלך אחר הטעם, אם יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל תרומה ומעשר לפי חשבון, ואם אין לו פירות אחרות הרי הכל אסור עד שיפריש. וכשהוא מפריש מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבטבל. כיצד מאה סאה של טבל שנתערב במאה סאה חולין מתוקנין מפריש מן הכל מאה ואחת, וכל שהפריש טבל וישאר צ"ט חולין מתוקנין, נמצא מפסיד סאה אחת. וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה, מפסיד מן החולין המתוקנים כדי תרומה ותרומת מעשר. ולמה מפסיד סאה זו כדי שלא יאמר מאה שהפריש הם מאה של חולין והמאה שנשארו הוא הטבל. וכן אם היה הטבל פחות מן החולין או מרובה מהם, מגביה הטבל וכדי תרומת מעשר שבטבל מן החולין, או כדי תרומה ותרומת מעשר אם היה טבל טבול לתרומה. כתב הראב"ד ז"ל (שם) שאין צריך לשאול למה הפסיד סאה זו, שאם לא יטול האחד מהם מה תקן והלא כל מאה ומאה בספק טבל ויש בכל מאה ומאה ספק תרומת מעשר שהם שני סאין ועכשו שיטול מאה ואחד הרי צ"ט מתוקנים ואפילו הם הטבל ודאי ובלבד שיוציא התנאי בפיו, והמאה ואחד שנטל גם כן צריך לקרא שם לתרומת מעשר שבהם מספק, הרי שני סאין של תרומת מעשר מספק, מכל מקום הכל מתוקן בכך שאין כאן אלא סאה אחת ודאי ויעלה באחד ומאה.
<b>מי</b> שיש לו מגורה או שק או חבית וכיוצא בזה שיש במקצתם חולין מתוקנים ואחר כך בא והשליך עליהם טבל אפילו ממינו, מסתברא שיכול הוא לתקן מה שהשליך עליהם עכשו מיניה וביה, שעדיין לא נתערבו אלא חולין למטה וטבל למעלה, א"כ מן הטבל שהוא למעלה יתקנהו בעצמו. והראיה על זה דאמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ח' (ה, י"א) הקורא שם לשולי חבית לא ישתה מפיה, לפיה לא ישתה משוליה מפני שהמשקין מעורבין, אבל הקורא שם לשולי מגורה אוכל מפיה, לפיה אוכל משוליה. עוד מסתברא שאין דין משקין מעורבים ודין משקין [שאינם] מעורבין אחד, כגון שהיה בכלי אחד יין ושמן והכל טבל ודומיהם, שיתקן השמן העליון. וכן היין נמי על ידי קנים, ולא שימלא פיו ויפלוט כדי שעור הצריך לו, דהא לגבי ברכה בולעו וכדאיתא פרק שלשה שאכלו (ברכות נ, ב), אלא שואף ברוח פיו עד שיעלה היין, כדרך שעושין הבסמים כשרוצים לזכך המשקה או האספרגוס באותם שני קנים קטנים העשויים כמין גאם, שאחר השאיפה המשקה עולה מאליו. ואף על פי שאינו יכול לדבר בעוד שהוא מושך, כבר בארנו מן הירושלמי פרק י"ח שלא אסרו האלם אלא מפני שאינו יכול לברך וזה יכול. וכן ימשוך כדי תרומה ותרומת מעשר כדרך שהזכירה המשנה (דמאי פ"ה מ"ב) נוטל אחד משלשה ושלשים ושליש ואומר. ומוקף גבי עסה בארנו פרק טו נוגע, ועל זולתה פירשנו פרק יז מכונס במקום אחד וסמוך. ואולי יש חלוק בהגבלה מזולתו. וכן יתקן היין שיקוב חור [בדפנו], וכן אם מוקף בכל דבר הוא הנוגע יש לומר לטומאה וטהרה מדמין ליה ואין לנצוק חבור. ולא נדמהו ליין נסך דמשום חומרא דידיה חבור. גם נמצאים אתנו בארץ כנען שני מיני משקין שהם מתוך גסותם לא יתערבו זה בזה אלא לזמן מרובה כגון דבש תמרים ואוכל עשוי מהשומשמים ונקרא טחינה והוא מין ממיני מתיקה, וכשיהיו שניהם בקערה או בספל תוכל לסלק לצדדים העליון מהם וישאר לפניך קצת התחתון מזוקק, ואין דבר מזה אצלי משנת חסידים.
<b>דין</b> מדומע. לעולם אינו ראוי אלא לכהנים שימכור הכל אליהם בדמי תרומה כלומר בזול, חוץ מדמי אותה סאה של תרומה שנפלה שלא יקח דמיה שהרי היא של כהן. וכשאנו הולכים אחר מאה בענין תרומה הוא כשנפל מין במינו, אבל מין בשאינו מינו הולכים אחר נותן טעם כשאר איסורין שבתורה, וזה שאם יש בכל טעם התרומה נעשה הכל מדומע ואם טעם הכל חולין הכל מותר לזרים. ואם יהיה שהסאה של תרומה שנפלה למאה של חולין הגביהה כדי להתיר החולין, ואותה סאה שהגביה עכשו חזרה ונפלה למקום אחר של חולין אינה מדמעת אלא לפי חשבון, כלומר שנעשה חשבון שהיא נלקחת ממאה, וא"כ לא נחשוב שיהיה בו מתרומה ודאית אלא חלק אחד ממאה. ולזה אם זאת הסאה נפלה למקום אחר של חולין לתוך סאה אחת לבד אינה מדמעת שאנו נאמר חלק אחד ממאה מסאה זו נפלה לתוך סאה שלימה של חולין ואינו מדמע כלל אלא תעלה באחד ומאה, ואם נפלה לפחות מסאה אז יהיה מדומע. וכן הדין אם יקרה למדומע שיפול לפחות ממאה מדמע הוא אלא שאינו מדמע אלא לפי חשבון, כיצד הרי שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין נדמע הכל והם מאה סאין דמוע, אם נפל ממדומע זה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמע שהרי יש בעשר של מדומע סאה של תרומה. נפלו פחות מעשר אינן מדומעות אלא הכל מותר לזרים. ודוקא דבר שאין דרכו להבלל כגון חטים של תרומה בחטים של חולין, אבל דרכו להבלל כגון יין של תרומה ביין של חולין הולכין אחר הרוב, אם רוב מן התרומה מדמע כתרומה ואם רוב מן החולין הרי הן כחולין ואינו מדמע אף על פי שהכל אסור לזרים.
<b>סאה</b> של תרומה שנפלה למאה של חולין והגביהה ונפלה אחרת והגביהה ונפלה אחרת והגביהה הרי המאה הנשארים מן החולין מותרין עד שתרבה תרומה על החולין, כלומר שיפול במאה חולין מאה סאה ומשהו של תרומה בזה אחר זה סאה אחר סאה נעשה הכל מדומע. סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה, כלומר נדמעו והרי הוא כאלו נפלו שתיהן יחד. ופי' התוספתא (תרומות פ"ו ה"ו) אמר רבי אלעזר בר' שמעון בד"א שלא ידע בה ואחר כך נפלה, כלומר השניה, אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זו מותרת שכבר היה להעלות, כלומר והרי הוא כאלו עלתה ומפריש סאתים והשאר מותר, וכזה פסק הר"ם ז"ל (פי"ג מתרומות ה"ו). והראב"ד ז"ל (שם) סבירא ליה כת"ק דלא מפליג כלל אלא בין ידע בין לא ידע אסור. (תרומות פ"ה מ"ט) סאה תרומה שנפלה לק', טחנן ופחתו, כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה ומותר, כלומר שעולה.
<b>שתי</b> קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה הרי אני אומר בתוך של תרומה נפלה, ואם אינו יודע אי זו חולין ואי זו תרומה ואכל אחת מהן פטור והשניה נוהג בה כתרומה ואינה חייבת בחלה שדינה כדין מדומע שאינו חייב בחלה ואם אכל אדם אחר את השניה אחר כך פטורין, אכל איש אחד שתיהן משלם כקטנה שבהם. נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעת, נפלה השניה למקום אחר אינה מדמעת, נפלו שתיהן למקום אחד מדמעת כקטנה שבהם. וכן אם זרע אחת פטור, זרע אחר השניה פטור, זרע אחר שתיהן בדבר שזרעו כלה כחטים וכיוצא בו מותר, בדבר שאין זרעו כלה כבצלים ודומיהם אסור. תוספתא סוף פרק ו' (הט"ו) היו לפניו שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניו שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו משתיהן ואין ידוע אם מזו לתוך זו, הריני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה חולין לתוך חולין נפלו. כתב הר"ם (פי"ג מתרומות הי"ד) ואף על פי שלא רבו חולין על תרומה, כלומר שהרי אחד חולין ואחד תרומה הן בקופות הן בסאין ואין החולין שבקופה רבה על התרומה. עוד כתב ז"ל (שם) בד"א בתרומה בזמן הזה שהיא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבה חולין על תרומה, [ועל זה] כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) דבזמן הזה תרומה דאוריתא.
<b>ירושלמי</b> (תרומות פ"ה ה"ג) אין טנופת של תרומה מצטרף עמה לאסור על החולין, אבל הטנופת מן החולין מצטרף עם החולין להעלות את התרומה. כיצד טנופת מן החולין מצטרף עם החולין להעלות את התרומה, סאה חטין יפות של תרומה שנפלה למאה של חולין והם חטין רעות וטחן הכל אף על פי שהמורסן של חולין מרובה ושל תרומה מועט והרי הקמח של תרומה בפחות ממאה מקמח החולין הרי זה עולה [ומשערין בקמח עם המורסן שהוא מאה ואחד. אבל אם נפלה סאה חטים רעות של תרומה לפחות ממאה סאה חטים יפות של חולין וטחן הכל, והרי הקמח של תרומה אחד ממאה מקמח החולין הרי זה עולה] באחד ומאה שהרי הותירו החולין ופחתה התרומה.
<b>סאה</b> של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין כלומר שעכשו נעשה מדומע, ואחר כך נפלו שם חולין כלומר שהוסיפו עד תשלום מאה, אם שוגג מותר מזיד אסור משום קנס שביטל האיסור, והטעם שאין מבטלין איסור לכתחלה.
<b>ועוד</b> אמרינן בירושלמי מסכת תרומה פ"ה (שם) רבי ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות התרומה, מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרף להיתר הדא אמרה טנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל איסורין שרבה עליהם מזיד אסור שוגג מותר, ולא מתניתין היא, מתניתין בתרומה אתא לך למימר אפילו שאר כל הדברים. כתב הרב בעל העיטור מיהא קיימא לן בכל דוכתא דאין מבטלין איסור לכתחלה הא דיעבד מותר, ואם רבה מזיד אסור, וכן הלכה. עוד כתב ז"ל ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדבר שהוא בעין כגון סאה תרומה אבל בליעת קדרה לא אמרינן, והא דאמרינן (חולין צז, א) קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ההוא משום דילמא יהיב טעמו ולאו אדעתיה. וכאשר באנו אל ענין איסור תרומה וטבל וכיוצא בהם נצטרך להביא שעורי קצת האיסורין בפרק מיוחד סמוך לזה.
<h2>פרק כב</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השנים ועשרים: לבאר קצת דינין בשיעורי האיסורים כתרומה וטבל וערלה וכלאי הכרם וזולתם
[ביטול איסורים] 
<b>ונאמר</b> ביטול האיסורים שלשה דינים חלוקים, האחד איסור תורה כתרומה וערלה ונבלה ודומיהם, וזה האיסור הוא שאין מבטלין אותו לכתחלה, ואם בטל הרי זה מותר אלא שקנסוהו חכמים ואסרו הכל. כתב הר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ו הכ"ה), יראה לי שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שבטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר. כתב הרב בעל תורת הבית, גדולה מזו אמרו שאפילו באיסורין שהחמירו שלא להתבטל לעולם אם עמד וגרם להם ביטול במזיד אסור, כיצד חתיכה הראויה [להתכבד] של נבילה שנתערבה ועמד וחתכה לבטל חשיבותה (נתבטלה) [ותתבטל] כשאר איסורין אם עשה במזיד אסור לו ולמי שבוטל בעבורו, בשוגג מותר ואין קונסין שוגג אטו מזיד.
<b>דע</b> שכשאנו אומרים אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שתראה שהכל לשון דיעבד, סאה תרומה שנפלה למאה, סאה ערלה שנפלה למאתים, שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה, תנור שהסיקו בקלפי ערלה, טיפת חלב שנפלה לתוך קדרה של בשר, דג טהור שכבשו עם דג טמא וכיוצא בהם, ה"מ באיסור שהוא בעין, אבל איסור משהו בלוע אפילו לכתחילה מבטלין אותו וכדקיימא לן בפסחים (ל, א) גבי נשהינהו לאחר זמנן, וכן (ע"ז לג, א) מקנקנים של גוים גוי נותן לתוכו יין וישראל נותן לתוכו מים ואינו חושש, כן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. וכתב מורינו ז"ל, ומיהו לא בכל מקום אמרו לבטל איסור לכתחילה ואפילו באיסור בלוע אלא במקום שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם, כגון בלע קנקנים שדרכן להשתמש בהם בשפע, וכן קדרה, וכן מגורה, אבל בלע משהו שבקערה וכיוצא בה לא לפי שאפשר לבוא לידי נתינת טעם שפעמים נותנין בה היתר מועט. ודין איסור משהו בעין נזכירהו בפרק שאחר זה. וג"כ התוספות כתבו בפרק כל הבשר איסור דרבנן שעיקרו דאוריתא כתרומת פירות וירק אחר שדגן תירוש ויצהר הם דאוריתא לכתחלה אין מבטלין, אבל מה שהוא עיקרו מדרבנן כמוקצה וכיוצא בו מבטלין.
<b>השני</b> איסור דדבריהם הר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ו הכ"ו) לא חלקו אלא שאמר אבל באיסורין של דבריהם מבטלין האיסור לכתחילה, ומיהו הרב בעל תורת הבית חלקו לשנים והלך בזה בשיטת ה"ב התוספות פרק ביצה (ביצה ד, ב ד"ה ותנן). שכתב ז"ל בספר תורת הבית, איסור של דבריהם שיש לו עיקר מן התורה כגבינת הגוים שאיסורו משום תערובת חלב טמא וכשמנו של גיד שאסרו משום גיד אין מערבין אותו בתוך היתר בידים כדי לבטלו, עבר וערבו בהיתר כדי לבטלו במזיד אסור בשוגג מותר, נפל מעצמו בהיתר אף על פי שאין בהיתר כדי לבטלו מותר להוסיף בהיתר להכשירו כענין מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. וגבי איסור תורה כנבלה וכיוצא בה כתב ז"ל, אין צריך לומר שאין מערבין ומבטלין אותו לכתחלה בידים, אלא אפילו נתערב בהיתר מעצמו ואפילו מין במינו וההיתר רבה עליהם שבטל דבר תורה אלא שהחמירו שלא להתבטל עד ששים אסור להוסיף במזיד בהיתר כדי לבטלו בששים.
<b>השלישי</b> איסור של דבריהם שאין לו עיקר בתורה כתרומת חוצה לארץ וכחלת חוצה לארץ שאיסורם כדי שלא יגעו בשל תורה ושלא תשתכח תורתן, והקלו בהם לבטלם לכתחלה בידים ולבטלם ברוב וכיוצא באלו האיסורים.
<b>מה</b> ששתף הרב בעל תורת הבית לאיסור שיש לו עיקר מן התורה גבינת הגוים עם שמנו של גיד אינו שיתוף גמור, דהא גיד אסור בפירוש בתורה והאוכל ממנו כזית לוקה מה שאין כן חלב בהמה טמאה דלא נפקא לן אלא מבת היענה שהיא ביצתה וכן כל דדמיא לה והוא החלב, ולזה האוכל כזית מחלב הטמאה אינו לוקה מן התורה אלא מרדות דרבנן, והוה ליה כאוכל חצי שיעור שאסור מן התורה ואינו לוקה. גם מה שכתב ז"ל דגבינה אסרוה משום תערובת חלב טמא, הר' יוסף הלוי בן מיגש ז"ל והר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פ"ג הי"ג) פסקו ההיא דשמואל שהוא מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה, ואי איתא דאיסור גבינה הוא משום תערובת ליתני חלב שחלבו גוי אסור ולא מבעיא גבינה דמיניה הוא.
<b>נקוט</b> האי כללא בידך באיסור תורה, איסור מרובה והוא בעין כענין סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וכיוצא בזה אין מבטלין אותו לכתחילה, אבל איסור מועט בעין מבטלין לכתחילה וכדנפקא לן ממגורה שפינה ומההיא דחבית של שמן, וכן איסור מרובה אלא שהוא בלוע ואין בו כדי נתינת טעם וכדלעיל.
[שיעור ביטול האיסורים] 
<b>שעורי</b> האיסורים שונים הם בבטולם בעירובם, טבל ויין נסך במינו במשהו, וסתם יינם פירש רבינו תם שבטל בששים, תרומה במינה במאה, ערלה וכלאי הכרם במאתים, לפי שהוכפלו באיסור שהרי נאסרו בהנאה, אבל כלאי זרעים מסתברא שהוא בטל בארבעה ועשרים, וגם שמבטלים אותו לכתחילה דאמרינן מסכת כלאים ריש פ"ב (מ"א) כל סאה שיש בו רובע זרע ממין אחד ימעט, ובסאה כ"ד רובעי קב. עגלה ערופה ושור הנסקל וצפור מצורע שחוטה ופטר חמור אפי' באלף אסורין. בריה שלימה בעלת רוח כנמלה לאפוקי גרעין פרי ואינו מכירה אוסר תערובתו עד שירבה ההתר תשע מאות וששים. ביצת עוף טמא של טריפה טרופה בקערה עם ביצים של היתר בששים והיא. כחל שלא קרעו שתי וערב ולא טחו בכותל עם הבשר תשעה וחמשים והוא.
<b>רוב</b> איסורים של תורה ושל דבריהם בששים והוא, (ירושלמי בכורים פ"ג ה"א) תניא רבי שמעון הבכורים אחד מששים, פיאה אחד מששים, ראשית הגז אחד מששים, תרומה טמאה אחד מששים, תרומה שאין הבעלים מקפידים עליה כגון תרומת הבלופים והתיחובין שבאדום אחד מששים.
<b>ויש</b> בטלים ברוב חתיכת נבלה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה בשל היתר יבש ביבש, וכן שאר איסורים ואפילו איסור של דבריהם.
<b>ויש</b> שאוסר בריחו כבשר נבלה שמן שצלאו בתנור אחד צר עם בשר שחוטה ואפילו בשר שחוטה שמן ונבלה כחוש וכיוצא בזה.
<b>ושאוסר</b> בכל שהוא במינן דאלו שלא במינן בנותן טעם, וכן כתב ה"ב העטור.
<b>והוא</b> הדבר שיש לו מתירין העתידים לבוא בהכרח כמו ביצה שנולדה בי"ט שנתערבה באחרות לאפוקי ביצת ספק טרפה שהיא בטלה, או שבידו לעשות בלא הפסד כטבל שנתערב בפירות מתוקנים ויש לו פרנסה ממקום אחר כלומר טבלים אחרים שיכול להפריש על הטבל שנתערב מן טבלים האחרים שעשו לתקנו וכיוצא בזה.
<b>ויש</b> שאין אוסר פליטתו לעולם אלא בזמן שמכירו זורקו ואוכל השאר כגיד הנשה שנתבשל עם הגידים שאין בגידים בנותן טעם אלא שהתורה אסרתו לאפוקי שמנו שצריך ששים, וכן אם נמחה גופו של גיד בששים, וכשהוא שלם הוא בריה.
<b>ה"ב</b> הלכות גדולות בהלכות יין נסך כתב, חבית שיש בתוכה משקין בין יין ובין שמן ובין כל משקה ונפל לתוכו שרץ או עכבר שעורו אחד מאלף והחבית והמשקים מותרים, ואם בקש לטהר את הכלי מכניסו לתוך הכבשן עד שיהא כבראשונה. (ע"ז סט, א) רב אחא שיער בחלא בחמשין, רב שימי בריה דרבי אבהו שיער בשיכרא בשיתין, והילכתא אידי ואידי בשיתין מידי דהוה אכל איסורין שבתורה, עד כאן. ירושלמי מסכת תרומות פרק עשירי (ה"א) רבי יוסי בר' בון הורה בהדין עכברא חד לאלף.
<b>רוב</b> הגאונים הסכימו הלכה כרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרינן מסכת עבודה זרה פרק בתרא (עג, ב), כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו. וחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו משום חומרא דחמץ דאית ביה כרת היכא דהוי בעיניה, אי נמי משום דיש לו מתירין, (אל) הר"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט). אך ר"ת ז"ל פסק ביין נסך דוקא במינו הוי במשהו אבל סתם יינן הוי כשאר איסורין דבין במינן בין שלא במינן וכו'. ודין נותן טעם כבר כללו רבא פרק גיד הנשה, וכי אסרינן בנותן טעם דוקא שיהיה הטעם לשבח, ולפגם מותר וכדאיתא בעבודה זרה (סח, ב). ומה"ר שלמה בן אדרת כתב בשם הרמב"ן ז"ל שכל כלי הגוים שאינן בני יומן פוגמים ואפילו (כל) [כלי] היין וכל נותן טעם לפגם מותר, ע"כ.
<b>מסכת</b> דמאי פרק ד' (ה"י) בתוספתא מצרפין מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפטרן מן המעשרות. כתב הר"ם ז"ל בפי' מסכת ערלה פרק ב' (מ"ז), כשאנו אומרים בתרומה וחברותיה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ומתבל שאם היה כן היה אוסר במשהו, אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם וכן בערלה וכלאי הכרם.
<b>ירושלמי</b> (ערלה פ"ב ה"א), אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם רבי מאיר כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום לא תאכל כל תועבה.
<b>ואחד</b> מששים אסמכינהו רבנן אזרוע מן האיל של נזיר שנאמר (במדבר ו, יט) ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל, ושיערו שיהיה הזרוע בבשר ועצמות כלו חלק מששים מכל גוף האיל, והנה נתבשל הכל שלם בכלי אחד, והזרוע לא היה אוסר האיל ואוכלין אותו בעליו. ומין במינו לא בטלי נפקא להן מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא טז, יח) של יום הכפורים שהיו מעורבים ועם כל זה היה דם הפר ודם השעיר.
<h2>פרק כג</h2>
===================== 
הפרק השלושה ועשרים: בזריעת התרומה וזולת זה בדיני התרומה 
/פתיחה/ 
<b>הזורע</b> תרומה בשוגג יופך (תרומות פ"ט מ"א), כלומר שמותר לו להפך הארץ ולהפסיד הזרע שזרע, ואם במזיד יקיים כלומר שחייב להניחם כדי שיצמחו ויהיה תרומה. והוא שלא יהיה פשתן של תרומה, שמא יחשוב שאין האיסור בזרע ויהנה מעצו. וחייבת בלקט שכחה ופאה ובמעשרות ובמעשר עני (שם מ"ב - ג) שבו עניי ישראל ועניי כהנים מלקטין ועניי ישראל מוכרים שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים שלהם. ודמי תרומה לעולם הם בזול, שאינה ראויה אלא לכהנים. והחובט אותה במקל בשעת דישה משובח. גדולי תרומה הרי הם תרומה (שם מ"ד) כלומר מה שיצמח אחר שקצר התרומה, וגדולי גדולין חולין והם שמה שצומח אחר התרומה אם יזרענו יהיה שלישי לתרומה. ק' לגינה של תרומה (שם מ"ה) כלומר ערוגות, ואחת של חולין ביניהם, ואין ידוע מי היא, אם הם נזרעות בדבר שזרעם כלה כמו הכרוב והשומר וכיוצא בהם, הכל מותר. אבל אם הם מדבר שאין זרעו כלה כבצלים ודומיהם כולן אסורות, ולא נדין אותם כדין מדומע לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבו בה חולין.
[תורם ונמצא רע] 
<b>התורם</b> קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוחה תרומה ויחזור ויתרום (שם פ"ג מ"א) ושתיהם לכהן, והוא יתן לישראל דמי הגדולה שבהם מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן התורם חבית של יין ונמצא חומץ, אם ידוע שהיתה חומץ עד שלא תרם אותה אינה תרומה, ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום. ראשונה אינה מדמעת בפני עצמה אלא שאם נפלה לחולין מוציאה ומותר, ואין חייבין עליה חומש מי שאכלה בשוגג, וכן הדין בשניה, ואם נפלו שתיהם למקום אחד מדמעות כקטנה שבהם. וכיצד יעשה, נותן שתיהם לכהן אחד, ונוטל מהכהן דמי הגדולה.
[תרומה הנותנת טעם בחולין] 
<b>תפוח</b> של תרומה שרסקו (שם פ"י מ"ב) פירוש שכתשו, ונתנו לתוך העסה של חולין וחימצה הרי זו אסורה, כלומר שאותן חולין הם תרומה. שעורים של תרומה שנפלו לתוך בור של מים, אף על פי שהבאישו את מימיו, מותרים. (שם מ"ג) הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה בשל חטים מותר בשל שעורים אסור ששואבים. (שם מ"ד) תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת שאינו טעם כמון אלא ריח כמון, וריחא לאו מילתא היא בכל איסורים שבתורה. התרומה אין חייבים בה אלא הזרעים הנאכלים בלבד לא העצים. זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אסור (שם מ"ז), אבל בירק (שם מ"י) כל הנכבשים זה עם זה מותרים, אלא עם החסיות שהם השום והבצל שמפני חריפותם שולט טעמם בכל מה שמכבשים עמהם. ומפני זה חסית חולין עם חסית תרומה או ירק חולין עם חסית תרומה אסור, אבל חסית חולין עם ירק תרומה מותר. מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורים לזרים (שם מי"ב). וכן עוקצי תאנים וגרוגרות והחרובים וכיוצא בהם אסורים לזרים (שם פי"א מ"ד).
[ביטול תרומה לכתחילה] 
<b>מגורה</b> שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו (שם מ"ו), כלומר, כדרך שבני אדם מכבדין את האוצרות כשמפנים אותם, ואחר כך נותן לתוכה חולין. יש שהם מעמידים אותה בתרומת חוצה לארץ שמבטלין אותה לכתחלה וכמו שקדם, וזה אינו, דלא מבעיא שאין צריך לגרגר ולטפח אלא אפילו לערב בידים הרבה מותר. ויש שמעמידים אותה בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא חשו חכמים למיעוט כזה. אבל הר"ם נראה שפי' אפילו בתרומה דאוריתא, וכן נראה ממה שכתב זה"ב העזר פרק המוכר את הספינה (ב"ב פז, ב) גבי הרכינה ומיצת, ולדעתם ז"ל אפילו משהו בעין כענין גרגירי תרומה שבמגורה וטיפת שמן שבכד אין דרכם של בני אדם להקפיד ולטפח מבטלין אותו לכתחלה. ולזה אמרו (שם מ"ז) חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח מן הקרקע אלא נוהג בה כדרך שנוהג בחולין. (שם מ"ח) המערה מכד של תרומה לתוך כד ריקנית והטיף שלש טיפין, נותן לתוכה חולין. כלומר אם כד זה הטיף שלש טיפין טיפה אחר טיפה כמו שהוא דרך לכלי שמריקין ממנו כל מה שבתוכו, מותר לו לתת באותו כד חולין. אבל אם הרכינה כלומר שהטה אותה על צדה אחר שעירה מה שבתוכה והוטף ממנו שלש טיפין ולא נתן בה שום דבר, ומיצת, כלומר, שנתכנס שם שמן, אותו שמן תרומה הוא.
[אכילת בהמות בתרומה ושאר הנאת כילוי] 
<b>כרשיני</b> תרומה הכהן מאכילן לבהמה לחיה ולעופות, וכן ישראל ששכר פרה מן הכהן. וכדאיתא מסכת תרומות פרק בתרא (מ"ט) ומיתינן לה מסכת עבודה זרה פ"ק (טו, א) ומסכת יבמות ריש פרק אלמנה לכהן גדול (סו, ב) דאמרינן ישראל ששכר פרה מכהן הרי זה מאכילה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו הרי זה לא יאכילנה בכרשיני תרומה, וכאן שכירות לא קניא. ודייקינן דדוקא כרשינין דלאו דגן הוא, אבל חטין לא, אפילו כהן עצמו, דהכי אמרינן בספרי ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, יליד בית הוא דאוכל אבל מקנת כספו דהיינו בהמה לא תאכל בלחמו, יכול אפילו כרשינין לא, ת"ל בלחמו בלחמו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא כרשינין.
<b>כהן</b> ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה, והוא הסיפא. ופי' שם פרה שקנאה בדבר ידוע ועליו מזונותיה, וכשמפטמין אותה ימכרוה ומה שנוסף על דמיה חולקין על דרך שיהיה מותר ולא יהיה בו משום רבית. (רמב"ם פי"ג מהלכות שכירות ה"ד) פרה של ישראל שהיה כהן דש בה בתרומה ובתרומת מעשר ודאי וכן פרות הדשות מעשר שני אינו עובר עליהם משום בל תחסום, אלא מפני מראית העין מביא מעט מאותו המין ותולה להם בקרסטלין שבפיהם, והדש במעשר שני של דמאי וכן בתרומת מעשר של דמאי ובגדולי תרומה עובר משום בל תחסום.
<b>תוספתא</b> (תרומות) פרק בתרא (ה"ט) ממלא כהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות לו לעליה ולהכניס לחדר לעשות צרכי כהן אבל לא לצורך ישראל, ואם היה שותף עמו מותר. ושמן שריפה הוא שמן תרומה טמאה שאינו עומד אלא לשריפה. ישראל שהיה אורח אצל כהן והדליק לו שמן שריפה ועמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבות את הנר. וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליקה. שמן שריפה שלא ברשות כהן מדליקין ממנו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין, וברשות כהן על גבי החולים. ומותר לכהן להדליק בבית האבל ובבית המשתה ואין חוששין שמא ישתמשו מזה השמן לדבר אחר לבד ההדלקה. בקרו של כהן שהיה מאכיל אותו אצל ישראל וכן בגד כהן שהיה נארג אצל ישראל מדליקין עליו שמן שריפה. עמד והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו. (ירושלמי פי"א ה"ה) אמר רבי אבהו שלח יונתן בן עכמיי בת כהן שהיתה עומדת ערב שבת עם חשיכה ובידה נר עם שמן שריפה מערבת לתוכו שמן חולין ומדליק. מי שאין לו שמן של חולין להדליק נר חנוכה מדליק בשמן שריפה שלא ברשות כהן.
<b>התרומה</b> אף על פי שהיא אסורה לזר דוקא ליהנות ממנה כדרך שהכהן עושה, שהרי אסורה לזר להסיקה תחת תבשילו, אבל נהנה הוא ממנה שלא כדרך כליון, ולזה אמרו פרק כל שעה (פסחים כג, א) מערבין לישראל בתרומה.
<b>יין</b> תרומה שנתגלה ישפך (תרומות פ"ח מ"ד). האומר תרומת הכרי הזה בתוכו, לא קרא שם (שם פ"ג מ"ה), אלא שהוא כמו שהיה קודם שאמרו, עד שיעיין מקום בצפונו או בדרומו. אין מבשלים יין של תרומה מפני שממעיטו (שם פרק יא מ"א).
<h2>פרק כד</h2>
===================== 
הפרק הארבעה ועשרים: בביאור תרומת מעשר 
/פתיחה/ 
<b>תרומת</b> מעשר הוא שמפרישים אותה. ורשאי להפרישה שלא מן המוקף שנאמר (במדבר יח, כח) מכל מעשרותיכם תרימו. אין מפרישים אותה באומד אלא מדקדקין בשעורה ואפילו בזמן הזה לפי ששעורה מפורש בתורה (שם שם, כו) מעשר מן המעשר, הראוי למדוד מודד לשקול שוקל למנות מונה, היה איפשר למנותו ולמודדו ולשוקלו, המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם. מצותה שיפרישנה הלוי ממעשרו, ומן היפה והמובחר שנאמר (שם שם, כט) מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואם לא עשה כן קאי בחטא דכתיב (שם שם, לב) ולא תשאו עליו חטא, הוה ליה לאו הבא מכלל עשה. (ירושלמי פאה פ"ח ה"ב) אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיא כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר.
<b>ויש</b> לישראל רשות להפרישה וליתנה לכהן ויתן המעשר ללוי אחר כן, והכי איתא פרק כל הגט בסוף (גיטין ל, ב), וכי יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר, אין ואבא אליעזר בן גמליאל היא, דתניא אבא אליעזר בן גמליאל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, וכשם שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר. ולפי מה שכתבנו לעיל פלגינן דבוריה דאבא אליעזר בן גמליאל.
[הפרשה באומד] 
<b>מסתברא</b> שדין תרומת מעשר הוא שאין מפרישין אותה באומד אבל אם הפרישה באומד מה שעשה עשוי. ויש בזה כמה ראיות, אמרינן במסכת תרומה פרק ד' (מ"ו) בשלשה פרקים משערין את הכלכלה בבכורות ובסייפות ובאמצע הקיץ, המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן. פירש הר"ם (בפיהמ"ש) כלכלה הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה, ואלו זמנים הם שהפירות משנים כמותם ושעורם מלאים או מצטמקים, וכל זה שידע באמת כמה מכילה הכלכלה בכל המינים ויוציא מה שראוי להוציא מאותו המין, ואמר המונה משובח, עניינו משובח מהמוציא באומד. ודע כי זה הדין בתרומת מעשר, אבל בתרומה גדולה כבר קדם שאין מותר להוציאה אלא באומד. וכן ביאר התלמוד שתרומת מעשר צריך אדם לדקדק, וכמו כן המעשרות ימנעו להוציאם באומד ואמרו אל תרבה לעשר אומדות עד כאן. אם כן מה שאנו מוצאים שניטלת באומד בדיעבד הוא.
<b>וכן</b> נמי נראה ממה שפירש רש"י, דגרסינן פרק כל המנחות (מנחות נד, ב) תורמין תאנים על הגרוגרות במניין, אי אמרת לכמות שהן משערינן שפיר, אלא אי אמרת כמות שהן הוה ליה מרבה במעשרות, ותנן המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים. ואלא מאי לכמות שהן אימא סיפא גרוגרות על תאנים במדה, אי אמרת בשלמא כמות שהן שפיר אלא אי אמרת לכמות שהן מרבה במעשרות, הוא אלא הכא בתרומה גדולה עסקינן ורישא בעין יפה וסיפא בעין יפה. אי הכי אימא סיפא אמר רבי אלעזר ברבי יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים תאנים שבכלכלה, ואי בתרומה גדולה עשר מאי עבידתיה. אלא הכא בתרומת מעשר עסקינן ואבא אלעזר בן גמליאל היא דתנן אבא אלעזר בן גמליאל אומר ונחשב לכם וכו', ומה תרומה גדולה בעין יפה אף תרומת מעשר בעין יפה, ומינה אמר רבי אלעזר בר' יוסי אבא היה נוטל וכו'. אי אמרת בשלמא לכמות שהן משערין שפיר אלא אי אמרת כמות שהן בציר ליה. כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר שאני גרוגרות הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן לכמות שהיו. פירש רש"י (ד"ה תורמין, ואילך) תורמין, לאו תרומה ממש אלא מעשר. תאנים, הם לחים גרוגרות היבשות שצמקו וכווצו. במנין, עשר תאנים על תשעים גרוגרות אבל במדה לא משום דהוי מעשר זוטא לגבי מנין, דכי מנית להו לגרוגרות דחולין ולתאנים דמעשר לא תשכח לכל עשר גרוגרות דלחולין חדא תאנה דמעשר, דכלי המחזיק מאה גרוגרות לא מחזיק טפי מחמישים תאנים. ובאור זה הרי שהיו לך תשעים גרוגרות חולין, והם בט' קערות קטנות מתמלאות כל אחת מעשרה גרוגרות, תקח קערה עשירית כמותן תמלאה תאנים לא יחזיק עשרה, אי אמרת לכמות שהיו גרוגרות מעיקרא כשהן לחים משערינן שפיר דתאנים אתאנים תרים, אלא אי אמרת כמות שהן השתא משערינן, הוה להן מרבה במעשרות לגבי מדה, דהני עשר תאנים דתרומה מחזקי קבא ותשעים גרוגרות לא מחזקי אפילו ה' קבין והוה אחד מחמשה.
<b>המרבה</b> במעשרות, תורם מן הכרי מודד ד' קבין לחולין וחמישי למעשר, מעשרותיו מקולקלים, טבל ומעשר מעורבין, דחצי קב החמישי הוי מעשר וחציו הוי טבל כשאר תבואה שבכרי.
<b>גרוגרות</b> על תאנים במדה כלומר ולא במנין, משום דממעט במעשר לגבי מדה. דאי כייל לתשעים תאנים מחזיק ט' קבים וכי כיילת עשר גרוגרות לא מחזיק אלא פלגי קבא ואישתכח דלא מעשר אלא חד (מארבעה) [מעשרים] אי אמרת בשלמא, כמות שהגרוגרות עכשו משערינן ולא איכפת לן ממאי דהוי מעיקרא שפיר, דהא תרים קב על ט' קבין. אלא אי לכמות שהיו, מרבה במעשר הוא דאי הוו לחים הוה בהאי קב גרוגרות ב' קבין תאנים.
<b>תרומה</b> גדולה, ניטלת בעין יפה דלא נתנה בה תורה שעור אלא ראשית דגנך, ומדאוריתא חטה אחת פוטרת את הכרי, ואמור רבנן בעין יפה אחד מארבעים אלמא ניטלת בעין יפה. רבי אלעזר בר' יוסי, אתא לאיפלוגי דאפילו גרוגרות תורמין על התאנים במנין דסבירא ליה לכמות שהיו משערינן ולא ממעט במעשר. מקצוע, כלי שעושין בו הגרוגרות ועל שם הכלי קרי להן קציעות בכמה דוכתי. שבכלכלה, תאנים לחים. בשתי תרומות הכתוב מדבר, דהכי משמע האי קרא דכתוב בתרומת מעשר דלויים ונחשב לכם כלומר במחשבה תטלו לתרומת מעשר, כדגן מן הגורן כאותה תרומה שנטלו מן הגורן דהיינו תרומה גדולה, אלמא שתי תרומות כתיבי בהאי קרא, ומהאי קרא נפקא לן אתרויהו דניטלות במחשבה ובאומד דונחשב אתרויהו קאי, ואף על פי ששעורה קצוב מן התורה מעשר מן המעשר, והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף. באומד, שאם יש לו פירות הרבה אין צריך למדוד אלא באומד יטול אחד מחמשים, דאם טעה אין כאן איסור דמדאוריתא חטה אחת פוטרת. במחשבה, כדאמרינן בעלמא נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל מצד אחר ואף על פי שלא הפריש. ומינה, כלומר מהא דרבי אליעזר גופיה מייתינא פירכא. [אלא] אי אמרת כמות שהן השתא משערינן, בצר להן מעשרות. לענין מדה אי הוה כייל להו להנך דתרם במניין משתכח מעשר זוטא, עד כאן.
<b>נמצא</b> שיש לנו שתורמין תאנים על גרוגרות וגרוגרות על תאנים עם תנאיהם, וכדנפקא לן מברייתא דתורמין תאנים וזכרנוהו פרק כ', ואף על פי שהיא סמוכה לזו, ויש לנו פה תאר המעשה איך הוא, ומאי דפליג רבי יוסי שאני ליה ר' אלעזר. אם כן גרוגרות על תאנים אפילו במנין נמי, ומה ששנינו במדה הוא לעין יפה, דהא רבי יוסי דנימוקו עמו הוה עביד בה עובדא, ובכל דוכתא אמרינן מעשה רב. ומסתברא דה"ה לכל פירות שדרכן לצמקם שיהיה העניין בהם כעניין תאנים וגרוגרות. ומאי דאמרינן שאני גרוגרות לאו למעוטי שאר פירות הוא דאתא אלא לאפוקי דלא שמעת מהא דרבי יוסי אי לכמות שהן משערינן אי כמות שהן משערינן, שהוא מחלוקת רב ורבי חייא ורבי יוחנן עם שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש גבי בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך, ולעיל מינה גבי שאור דאמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו לכמות שהן משערינן.
[מעשר ראשון שהקדימו לתרומה גדולה] 
<b>ישראל</b> שהקדים לתת המעשר ללוי בשבלים קודם הדישה וקודם הפרשת תרומה גדולה, אין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה אחר הדישה אלא תרומת מעשר בלבד. וזאת התרומה קונסין הלוי שלא יתנה לכהן אלא דגן אחר הדישה והזריה מפני שהפקיעה מתרומה גדולה. אבל אם הקדימו בדגן חייב הלוי גם בתרומה גדולה שהדגן מחוייב בתרומה גדולה שנאמר ראשית דגנך. אין חייבין במעשר התבן והעצה.
[מדיני תרומת מעשר] 
<b>תרומת</b> מעשר אם נטמאת או נטמא המעשר מפרישים אותה בטומאה ותנתן לכהן (להיות) [ליהנות] בשריפתה. ומברך קודם הפרשתה כדרך כל המצות.
<b>בן</b> לוי שהיה לו מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו והניחו להיות מפריש עליו והולך והוא בטבלו, מה שעשה עשוי שנאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' מלמד שהוא עושה את כלו תרומה לאחר. אבל משהפריש ממנו תרומתו אינו מפריש עליו תרומת מעשר שנאמר את מקדשו ממנו בזמן שקדשיו בתוכו עושה תרומה לאחרים אין קדשיו בתוכו אינו עושהו תרומה לאחרים. הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד מפריש אחד מל"ג ושליש וכדלקמן. תרומה טהורה ואפילו של דבריהם אינה נתנת אלא לכהן חבר, והטמאה לכל כהן. חייבו חכמים חומש על תרומת מעשר של דמאי כדי שלא יזלזלו בה. ודין תרומת מעשר של דמאי לכל דבר כתרומת מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה.
<h2>פרק כה</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> החמישה ועשרים: בבאור תנאי מעשר ראשון ולמי ינתן אחר שגזר עליהם עזרא הסופר ע"ה והיאך מברכין על הפרשתו
[הקנס שקנס עזרא את הלויים] 
<b>מעשר</b> ראשון הוא שהישראל מפריש אחד מעשרה ממה שנשאר אחר שהפריש תרומה גדולה, ונותנו ללוי, וכן כתוב (במדבר יח, כד) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' תרומה [וגו'], כל מעשר. האמנם כשעלה עזרא קנס אותם שלא ינתן להם עוד מעשר ראשון שלא עלו עמו, שנאמר (עזרא ח, טו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם פרק יש מותרות (יבמות פו, ב) איתמר נמי מפני מה קנסו לויים במעשר, פליגי בה ר' יוחנן וסביא, חד אמר שלא עלו בימי עזרא וחד אמר כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. בשלמא למאן דאמר שלא עלו משום הכי קנסינהו רבנן אלא למאן דאמר כדי שיסמכו כהנים בימי טומאתן משום כהנים קנסינהו ללוים. אלא דכולי עלמא קנסא שלא עלו בימי עזרא, והכא בהא קא מפלגי מר סבר קנסא לעניים ומר סבר כהנים בימי טומאתן עניים נינהו. ומנא לן דלא סליקו בימי עזרא דכתיב ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא, ונחנה שם וגו'. ומיהו עלו דהא אמרינן (קדושין סט, א) עשרה יוחסין עלו מבבל אלא שלא באו עמו לירושלים, כך תרצו קצת המפרשים. ואינו נכון שהרי כשהבין בעם עדיין היה בארץ ההיא. ואמרינן ריש פרק עשרה יוחסין (שם ע"ב) כהני לויי וישראל מנלן דסליקו, דכתיב (עזרא ב, ע) וישבו הכהנים והלויים ומן העם וגו', זה הכתוב על אותם שעלו עם זרובבל וסיעתו הוא דכתיב, לא על אותם שעלו עם עזרא. אלא האמת שעלו עמו אלא שלא עלו מהתעוררות רוחם כמו שעלו עם זרובבל, שבאו עמו הכל מאה שלשים וט' לויים, ועם עזרא לא עלו אלא מעט ועל ידי אונס, וכדרבא דאמר (שם) העלום תנן, וכתיב (עזרא ח, טו) ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. וכתיב בתריה ואשלחה לאליעזר לאריאל לשמעיה וגו' ואצוה אותם על אדו הראש בכספיא המקום וגו' להביא לנו משרתים לבית אלהינו, ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי בן ישראל, ושרביה ובניו ואחיו שמונה עשר, ואת חשביה ואתו ישעיה מבני מררי אחיו ובניהם עשרים. וכתיב בתריה (פסוק לא) ונסעה מנהר אהוא בשנים עשר לחדש הראשון ללכת ירושלם ויד אלהינו היתה עלינו ויצילנו מכף אויב ואורב על הדרך ונבוא ירושלם. מפי אבא מרי ז"ל.
<b>כתב</b> רא"ם פרשת ויקח קרח, וכי יהבינן מעשר ללוים מקמי עזרא אבל מימות עזרא ואילך לא יהבינן להו משום דקנסינהו עזרא. וכן נמי כתב הר"ם פ"א (ממעשר ה"ד) עזרא קנס את הלוים בזמנו שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא יתנו לכהנים לפי שלא עלו עמו לירושלים. ברם מעובדא דרבן גמליאל וזקנים דמסכת מעשר שני פרק בתרא (פ"ה מ"ט), מסתברא כמאן דאמר אף לכהנים, וזכרנוה פרק מ"ב.
<b>תוספתא</b> מסכת פאה פרק ד' (ה"ה) רשב"ג אומר כשם שהתרומה חזקה לכהנים בחלוק גרנות כך מעשר ראשון חזקה לכהנים בחלוק גרנות. ואיתא נמי כרבי אלעזר בן עזריה וכדמוכח פרק האשה שנתארמלה (כתובות כו, א). ומעשה דר' גמליאל הוא שאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, ורבי יהושע לוי הוה וכדאיתא פרק אין בערכין (ערכין יא, ב), מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, ואמר לו בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. וי"א שקנס עזרא לא היה אלא ללוים עשירים אבל העניים לא קנס, ור' יהושע עני הוה וכדאמר ליה ר"ג מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה וכדאיתא מסכת ברכות (כח, א), ור"ג אחר עזרא הוה. ורבי יהושע הקנה תרומת מעשר שבו לרבי אלעזר בן עזריה שהיה כהן ועשירי לעזרא.
<b>עוד</b> פרק יש מותרות (יבמות פו, א) תרומה לכהן מעשר ללוי דברי רבי עקיבא, רבי אלעזר בן עזריה אומר מעשר ראשון לכהן, לכהן ולא ללוי, אימא אף לכהן. מאי טעמא דרבי עקיבא, ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם (במדבר יח, כה), בלוים קא משתעי קרא, ואידך כרבי יהושע בן לוי דאמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם, והכהנים הלוים בני צדוק. ורבי עקיבא הכא לא מצית אמרת דכתיב (שם פסוק לא) ואכלתם אותו בכל מקום, יצא כהן שאינו יכול לאכול בבית הקברות. ואידך בכל מקום דלא בעי חומה ואי אכיל ליה בטומאת הגוף הוא דלא לקי.
<b>(יבמות</b> פו, ב) ההיא גנתא דהוה רבי אלעזר בן עזריה שקיל מעשר ראשון מינה, אזל רבי עקיבא אהדריה לפתחיה לבי קברי, אמר עקיבא בתרמילו ואנא חיי. אלא רבי עקיבא מאי טעמא אהדריה לפתחא, הכי קאמר ליה אי אתית לך בתורת קנסא אית לך, בתורת חלוקה לית לך. ורבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, וכדאיתא פרק אף על פי (כתובות סב, ב). ומה שהתרעם רבי אלעזר בזה על רבי עקיבא אינו אלא לכבוד המתנות ומעלתם לא שהיה צריך להם, וכדאיתא פרק יום טוב שחל (ביצה כג, א) תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא.
<b>סוף</b> מסכת מעשר שני (פ"ה מט"ו) יוחנן כהן גדול העביר הודיות המעשר, כלומר שלא יהיו מתודים שהיו נותנין בזמן ההוא המעשר ראשון לכהנים ואיך יוכלו לומר בודויים וגם נתתיו ללוי. מסכת סוטה פרק אלו נאמרין (מא, א), פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמינית במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ, והוא יושב עליה שנאמר (דברים לא, י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבא כל ישראל. וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע, משמע עד עשר תעשר. ירושלמי (שם פ"ז ה"ח) ולמה, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח תורת מעשר.
<b>מצאתי</b> באלפא ביתא דרבי עקיבא, אי"ק, בכ"ר, גל"ש, דמ"ת, הנ"ך, וס"ם, זע"ן, חפ"ף, טצ"ץ ואמר א' מעשר אל י', וי' מעשר אל ק', וכן כל האלפא ביתא, נמצאת כולה מעשר זו מזו וקודש. וכבר ידעת ך' ה' מאות, ם' ו' מאות, ן' שבעה מאות, ף' שמונה מאות, ץ' תשעה מאות.
[מעשר ראשון ברכתו וקדושתו] 
<b>מעשר</b> ראשון שנטלה תרומתו מותר באכילה לישראל כמות שהוא בלא שום תיקון ונאכל בכל מקום, לפי שאין בו קדושה אלא שהוא כחולין, שנאמר (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, שהרי בכל מקום שהוזכר במעשר קודש או פדיה אינו אלא על מעשר שני. הכהנים והלוים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, והכהנים מפרישין גם כן שאר תרומות לעצמן, שלא יאכלו פירותיהן בטבלן.
<b>מעשר</b> ראשון צריך לברך קודם הפרשתו כדרך כל המצות, וכן על מעשר שני ועל מעשר עני ועל תרומת מעשר כל אחד ואחד בפני עצמו, ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד ולא סח בינתים, לכלם ברכה אחת ומברך להפריש תרומה ומעשרות. וכדאיתא בתוספתא מסכת ברכות פרק ו' (הי"ט - כ), היה הולך להפריש תרומה ומעשרות אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, כשהוא מפרישן אומר ברוך א"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשרות. עשרה שהיו עושין עשר מצות כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו כולן עושין מצוה אחת אחד מברך לכלן. מפי הר"ב ז"ל שמעתי שעל זה סומכין בארצו שאם היו בבית הכנסת עשרה או אלף בני אדם שימולו בניהם יחד שאחד מהם מברך וכלן יוצאין, וכן כיוצא בזה. מסתברא שהמתקן מינים שונים ביחד שאינו צריך אלא ברכה אחת, מידי דהוה אהיא דפרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב) גבי היו לפניו מינין הרבה, וחכמים אומרים מברך על איזה שירצה ופוטר את השאר, וזה כשברכותיהן שוות כאתרוג וזית. ועוד ראיה דאמרינן פרק כסוי הדם (חולין פו, ב), ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחוט את העוף, ואמרינן ומודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. ואף על גב דאמרינן בתוספתא מסכת ברכות (פ"ו ה"כ) יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. [היה עושה מצוה אחת כל היום אין מברך אלא אחת, היה מפסיק ועושה מברך על כל אחת ואחת], מסתברא שזהו כשהמצות חלוקות כקריאת התורה ועטוף הציצית והנחת תפילין ומילה ולולב וכיוצא בהם, דהוה ליה כענין מינים שאין ברכותיהן שוות שדברי הכל מברך על כל אחת ואחת.
[בדמאי] 
<b>בהפרשת</b> תרומות ומעשרות של דמאי אין מברכין עליו ומשום הכי מפרישין אותו ואפילו ערום, והטעם שהוא ספק, לדברי הר"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ה). אבל הראב"ד (שם) כתב שנראה מדברי רבא שהטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת דיניו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן, הא לאו הכי מספק מברכין מפני שהיא ספיקא דאורייתא. וההיא דרבא שנויה היא פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד, א) ובזולתו, ומפני זה מחייב ז"ל טומטום ואנדרוגינוס לברך לישב בסכה, וכל ספק אפילו מדרבנן, ומשום הכי מברכין על יום טוב שני. ונשאל הרשב"א על מה שכתב הר"ם, (פ"ב מקריאת שמע הי"ג) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר ומברך לפניה ולאחריה, זה תימה דהא ברכות דרבנן הם ומספק אינו מברך ואם ברך עובר משום לא תשא. והשיב ז"ל מה שאמרת שכל ספק מצוה דרבנן אין מברכין עליה אינו דברי הכל, לפי שרש"י ז"ל פרק במה מדליקין, גבי הא דאמר רבא רוב עמי הארץ מעשרין הן, כתב לעולם אפילו ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק נמי ליכא דרוב עמי הארץ מעשרין הן, עד כאן. והר"ם שפטר הדמאי מפני שהוא ספק פטר כל הספקות נמי, ולזה פטר טומטום ואנדרוגינוס לברך בסכה מפני שהם חייבין מספק. ומיהו מברכין על יום טוב שני אף על פי שהוא ספק כדי שלא יזלזלו בו.
[חיוב נשים בברכות] 
<b>וכן</b> נראה מדבריו ז"ל שהנשים שהן רשות אין מברכות כלל. והר"ם מקוצי כתב בשם רבינו תם, במצות ציצית, שהנשים מברכות על כל מצות עשה שהזמן גרמא ואף על פי שהם פטורות באותן המצות אפילו מדרבנן. כתב הר"ז הלוי פרק יום טוב של ראש השנה וכל מצות עשה שהזמן גרמא אף על פי שאינה חובה בנשים רשות דמצוה הוא, ואף על פי שמברכות עליהם אקב"ו על נטילת לולב וכיוצא בו אין ממחין בידן כמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפלין ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידן חכמים, וכדאיתא פרק המוצא תפלין (עירובין צו, א). ויש להביא ראיה על זה מההיא דרב יוסף דאמר (ב"ק פז, א) מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן הציצית עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא, ואיהו על כרחיך בברכה הוא דעביד.
[נאמנות נשים] 
<b>וה"ב</b> העטור כתב ומסתברא דכי היכי דשחיטה כשרה בנשים ונשים מהמני הכי נמי מהמני אניקור בשר, וחלב. והא דאמרינן ריש גמ' פסחים (ד, א) הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו קטנים, ואוקימנא (שם ע"ב) כיון דבדיקת חמץ מדרבנן המנוה רבנן בדרבנן דמשמע דלא מהמני בדאוריתא, ההיא שנויא אקטנים קאי אבל נשים בכולהו מהמני כעד אחד דנאמן באיסורין ואפילו באיסורא דאוריתא, כדאמרינן מסכת כתובות פרק המדיר (עב, א) ומאכילתו שאינו מעושר ואינה קוצה לו חלה, ובעי היכי דמי אי דידע ניפרוש אי דלא ידע מנא ידע, אלמא דלכתחלה יש לו לסמוך עליה, וכן נסמוך עליה על ספירת נדתה דאיכא כרת. וכן נמי כתב הראב"ד, וטעמא דמילתא דהכל חברים אצל המצות מכיון שהם עוסקין בהם, עד שיחשדו כמו שנחשדו עמי הארץ על המעשרות כשנבדקו, שאם לא כן אין אדם סומך על אשתו בנקור בשר ומליחה ובדיקת הירקות שהוחזקו בתולעים וכיוצא בזה, אלא הכא לאו דאמרי אנן בדקיניה כלומר בענין בדיקת חמץ, אלא דאמרי בדיק לן מאן דהו, ולגבי עדות ודאי אין סומכים על עדותן במקום דאתחזק איסורא דאוריתא, אבל גבי ביעור הימנינהו רבנן בדרבנן דלא צריך בדיקה מיהו בטול בעי, עד כאן. ויש בזה כדי לפקפק, דאמרינן מסכת נדה פרק בא סימן (מח, ב) כל הנבדקות נבדקות על פי נשים, וכך היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ורבי שמעון מוסר לאמו, רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים. רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל, כיצד גדולה היא שלא תמאן, קטנה היא שלא תחלוץ. הא מאן קתני לה אימא רבי יהודה אלמא נשים אינן נאמנות להקל אלא לאחר הפרק. ומתרצינן דאיסור ערוה שאני שאין דבר שבערוה פחות משנים, ושתי שערות דבר שבערוה הוא, וכדאמרינן אחד אומר בגבה ואחד אומר בכרסה חצי דבר וחצי עדות הוא, פרק חזקת הבתים (ב"ב נו, ב), אלמא בעינן שני עדים ואין הנשים נאמנות בכיוצא בזה.
[שאר דינים בנשים] 
<b>תנחומא</b> ותכחש שרה, מכאן פסלו חכמים את הנשים לעדות, ופרק החובל (ב"ק פח, א) אמרינן אמר עולא אתיא קל וחומר מאשה ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה לעדות וכו', ומשום הכי פסולה גם כן לדון. והאי דאמרינן פרק ארבעה אבות (שם טו, א) אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, לומר שחיוב הדינין שוה בשניהם לא שתהיה היא כשרה לדון, דהא אמרינן פרק בא סימן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. ואם כן מי שאינו כשר להעיד כל שכן שאינו כשר לדון. ודבורה שופטה את ישראל (שופטים ד, ד), כלומר מלמדת הדינים, אי נמי נביאה שאני.
<b>נשים</b> כשרות לשחוט לכתחלה, וכן נמי כתב הר"ם (פ"ד משחיטה ה"ד) ואם הנשים הן מומחות שוחטות לכתחלה. ונשים שבארצות אלדד הדני היה לבן חלוש יותר מדאי ועשויות להתעלף, ונשים שבארצותינו חיות הנה.
<b>כתב</b> זה"ב העזר בשם רבינו האיי דנשים חייבות בברכת המזון דאוריתא, מדקאמרינן (ברכות כ, ב) אשה מברכת לבעלה, ואפילו כי לא אכלה אלא כזית לחוד ואחרים כל צרכן, דכזית דגן דאוריתא. ובספר המצות הקצר פסק נשים מזמנות לעצמן. ונראה שאין הדבר אלא רשות בידן אם רוצות לזמן ולומר נברך. כתב הראב"ד תניא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם (ברכות מב, א) אלמא לא מחייבי בזימון, ואפילו הכי אם רצו מזמנות לעצמן.
<b>פרק</b> ערבי פסחים (פסחים קח, א) אשה חשובה צריכה הסבה, אבל אינה קוראה בצבור.
<b>בבא</b> קמא פ"ק (טו, א) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. קדושין פ"ק (כט, ב) כל מצות לא תעשה נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. ומאי דלא אקיים זרעא לרב הונא מחובה, מסכת נזיר ריש פרק בתרא (נז, ב), הוא משום דלטייה רב אדא בר אהבה וקללת חכם אפילו לחנם היא באה, וקיימא לן הלכה כרב הונא, וכן פסק הרי"ף פרק אלו הן הלוקין. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמה ואפילו הכי נשים פטורות כגון מצות הבן על האב שהם למולו לפדותו להשיאו אשה ללמדו תורה ואומנות. וכן היא פטורה מפריה ורביה, ואפילו הכי מציא אמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה. ויש שהזמן גרמה וחייבת כמצה בדאוריתא, ובדרבנן כנר חנוכה ומגלה וארבע כוסות. מסכת סוטה פ"ק (יב, א) מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקא של חוה, כלומר בכתב חוה שנאמר לה בעצב תלדי בנים.
[עוד בדיני מעשר ראשון] 
<b>מעשר</b> ראשון אינו צריך להפריש מן המוקף לזה מעשרין ממקום זה על מקום אחר, אבל לא ממין על שאינו מינו ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב. כדרך שאמרו בתרומה גדולה כל שתורמין מזה על זה כך במעשר, וכל שפטור מן התרומה כך במעשר. האומר לחברו הריני מעשר על ידך אין צריך לעמוד עמו ולראות אם יעשר אם לאו, ואם אמר לו עשר לי על ידי צריך לעמוד עמו. אין מעשרין אלא מן המובחר שנאמר בהרימכם את חלבו. אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין. מערבין במעשר ראשון שנטלה תרומתו. מעשר ראשון נאכל בטומאה אפילו לזרים שנאמר ואכלתם אותו בכל מקום ואפילו בבית הקברות.
<b>אין</b> מעשר נוהג דבר תורה אלא דגן תירוש ויצהר וכמו שקדם, לזה כל האילנות חוץ מתירוש ויצהר אינן חייבין במעשר אלא מדרבנן. וכתב הר"ם (פ"א ממעשר ה"ט) החרובין אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם לפי שאינם מאכל כל אדם. כתב על זה הראב"ד (בהשגות שם) נראה לי דחרובי שטה וחרובי צלמונא קאמר דפטורין לגמרי שאינן מאכל האדם וכדאיתא בתוספתא, ירושלמי מסכת שביעית פרק ג', אמר לו לא תיבעי חרובין, חרובין מאכל בהמה הן.
<b>אין</b> הטבל מתחייב במעשרות עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית, וכתב הראב"ד זהו בדבר שאין לו גורן. והבית יש לו שעור למטה וזה שאם אין בו ארבע אמות אינו קובע.
<h2>פרק כו</h2>
===================== 
הפרק הששה ועשרים: לבאר מהו חייב במעשר ומתי יגיע החיוב 
[החייב במעשרות] 
<b>מסכת</b> שביעית פרק ט (משנה א) הפיגם והירבוזים השוטים והחלגלוגות, כסבר של הרים, וכרפס של נהרות, גרגר של אפר, פטורין מן המעשרות.
<b>עוד</b> מסכת מעשר ראשון פרק קמא (משנה א), כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשרות, ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל, אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול. וכל שאין תחלתו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל. והתוספתא (שם פ"א ה"ב) הביאה עוד כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל כגון המקיים ירק לזרע, חייב בתחלתו ופטור בסופו. ופירוש כל שהוא אוכל, לאפוקי הכופר וספיחי סטיס וקוצה. וספיחים אלו הם רכים ולפעמים נאכלים ואפילו הכי פטורין דעקרם לצביעה הם עומדים, כל שכן הסטיס וקוצה בעצמם, וכן כיוצא בהם. ובפרק בא סימן (נדה נ, א) אמרינן נמי אוכל למעוטי סטיס וקצה דלאו אוכל נינהו, נשמר לאפוקי הפקר, ופרק ל"ז הארכנו בו ומטעם זה פטורין מן המעשר ולקט שכחה ופאה. וגדוליו מן הארץ, לאפוקי כמהין ופטריות ובירושלמי (מעשרות שם ה"א) מפרש טעמא מדכתיב (דברים יד, כב) זרעך, דבר הנזרע וצומח, יצא כמהין ופטריות שאין נזרעין. תחלתו אוכל וסופו אוכל ושומרו להוסיף אוכל, כגון ירק שתחלתו וסופו וכל זמן הוא אוכל, ולזה בין קטן בין גדול חייב, והיינו דאמרינן ירק אחר לקיטתו עשורו. וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל, כלומר שבשעת לקיטתו אינו אוכל, אבל סופו להיות אוכל, והוא כשנגמר גדולו כפירות האילן, אז הוא שהגיע לעונת מעשרות.
[עונת המעשרות] 
<b>וכלל</b> הדבר הוא שהמוציא מעשרות מפירות חדשים צריך שיגמר בשול הפירות וטעמן, וזהו ששנינו מסכת מעשר ראשון פרק קמא (משנה ב) מאימתי פירות חייבין במעשרות כלומר שחל עליהם חיוב מעשר, התאנים משיבחלו פירוש משיבשלו. הענבים והבאושים משיבאישו פירוש שיתרככו ויזדככו וי"ג האובשים. האוג והוא הסמאק והתותים משיאדימו. וכל האדומים משיאדימו. הרמונים משימסו, והוא מגזרת (שמות טז, כא) וחם השמש ונמס. ירושלמי (מעשרות שם ה"ב) ר' זעירא בשם רבי יוסא משיתמעך האוכל תחת ידו. התמרים משיטילו שאור פירוש שירפו ויתנפחו כלחם חמץ, כי כן מנהג התמרים. האפרסקים משיטילו גידים פירוש חוטין אדומים. האגוזים והשקדים משיעשו קליפה פירוש הפנימית, וכן מפורש בתוספתא (מעשרות פ"א ה"ג). החרובים משינקדו פירוש שיעשה בהם נקודות שחורות. וכל השחורין משינקדו. האגסין והקרוסטמלין הפרישין והעוזרדין משיקרחו. וכל הלבנים משיקרחו. ואגסים הם אל ברקוק בלשון ערבי. קרוסטמלין, אל כמתרי. פרישין, חבושים. עוזרדין, אל זערור. משיקרחו, כלומר שיעשו בהם בהרות לבנות. הצלף הוא פרק נ"ד.
<b>מסכת</b> שביעית פרק ד (משנה ז, ח) הפגין משיזריחו הבוסר משהביא מים חייבין במעשר. בוסר הוא הענב שאינו מבושל, ובוסר שהזכיר הר"ם (פ"ב ממעשר ה"ג) שאינו חייב במעשר הוא על כלל הפירות שהם בוסר ואינם ראויין לאכילה לקטנם, לא על בוסר הענב. תוספתא מסכת עוקצין (פ"ג ה"ד) רבי נחמיה אומר זתים ובוסר שסחטן עד שלא באו לעונת המעשרות משקה היוצא מהן טהור שאינו אלא שרף. ומשיזריחו הוא פירוש כולל לכל הפירות.
<b>התלתן</b> כדי שתצמח, כלומר שתזרע ותצמח. התבואה משיכניסו שליש, כלומר שזה הגרעין גדל שליש ממה שראוי ליגמר, וכן הזתים. ויש מפרשים כגון הפרי כשיגמור יש בו משקל שלש סלעים, כיון שהביא משקל סלע חייב במעשר. מנא לן, אמר רבי זירא עשר תעשר את כל תבואת זרעך כלומר עשר מדבר שאם תזרענו תעשר ממנו כגון דבר שזורע וצומח פרט לפחות משליש שאינו צומח.
[הפרשת תרו"מ מסוכר ודין ברכתו] 
<b>תוספתא</b> מסכת תרומות פרק ט (ה"ט) דבש תמרים רבי אליעזר מחייב במעשרות, אמר רבי נתן מודה רבי אליעזר שפטור מן המעשרות אבל אומר היה רבי אליעזר שלא יאכל מן הדבש עד שיתקן תמרים, מודה רבי אליעזר שאם תקן תמרים ודובשן באספמיא שמותרת. מסתברא שהוא הדין בדבש קני המתוק הנקרא בערבי סכר וכן בסוכר עצמו. ומה שהביאני לומר זה, מה שכתב הר"ם הלכות ברכות פרק ח (ה"ה) הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהם עד שיקפה וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצת אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, לא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל, עד כאן. ומסתברא שמה שאמרו הגאונים שמברך פרי האדמה, דאמרינן פרק בכל מערבין (עירובין לד, ב) הקנים והקידין והאורבנין מין ירק, וא"כ אם לא תקן התמרים יתקן הדבש וכן הדין בקנים. אבל אם תקן תמרים וקנים לא יצטרך לתקן דובשן, מה שאין כן הענין בזתים וענבים, וכמו שכתבנו פרק עשרים. ספרד תרגם יונתן (עובדיה א, כ) אספמיא. הלך ודבש, (שמואל א כו, ד) פירש רש"י (שם כה - כז) דבש קנים גדלים בארץ ישראל ואותו דבש קורין לו בלשון ישמעאל סוקרא, ויפה פירש.
[עוד על עונת המעשרות] 
<b>ויש</b> ד' מינים שיש להם דין חלוק מתבואה וקטנית ואילנות שהולכין בהם אחר עונת המעשרות וחלוק מירק שהולכין אחר לקיטתו, והם אלו דאמרינן מסכת שביעית פרק ב' (משנה ז) האורז והדוחן והפרגין והשומשומין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר, כלומר אם ראויים למעשר עני יהיו למעשר עני ואם למעשר שני למעשר שני. ואם לא השרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשנה הבאה. פי' פרגין, אל כשכש. גרסינן בראש השנה (יג, ב) אמר רבא אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזתים בתר שליש וירק בתר לקיטה, הני כמאן שווינהו רבנן, הדר אמר רבא מתוך שעשויין ערוגות ערוגות וערוגה זאת מתמלאת ומביאה שליש ועדיין זו לא נתמלאת הכל לפי שומן המקום כיון שהשרשתם כאחת אמור רבנן בתר השרשה בין לשביעית בין למעשר. ירושלמי (שביעית פ"ב ה"ה) מתוך שעשויין פרכין פרכין ואי אתה יכול לעמוד על שליש שלהם הלכו בהם אחר השרשה לא אחר השליש.
<b>עוד</b> התם מסכת שביעית (פ"ב משנה ט) הבצלים הסריסין ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ואם לאו מתעשרים להבא. פי' סריסין, שאין להם לחות כל כך שיצמח בתוכן פרח אחר עקירתם כמו שיקרה לזולתם, כן פי' הר"ם פרק ב (שם). ומסכת ראש השנה פ"ק פרשו אמאי קרי להו סריסין משום שאין להם זרע ואותן עצמן הוא שזורעים. ויש מפרשים שהוא מין בצל ארוך יוצא בארץ אנדלוס וקורין לו אשקלוניא על שם שבאות מאשקלון.
<b>ובירק</b> הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות וכן התפוחים והאתרוגים חייבין גדולים וקטנים שכל אלו תחלתן וסופן אוכל. וקשואים, הם אל פקוס. דלועים, דלעת. אבטיחים, אל בטיך. מלפפונות, אל כיאר. חייב בשקדים המרים פטור במתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים.
<b>הרי</b> כי בכל אלו איש יביא בפריו זמן ועונה לפי מזגו שיגיע לעונת מעשר וכן כל כיוצא בזה. ומשיגיע לזאת העונה נאסרו באכילת קבע עד שיעשרם, וקודם זמן זה יהיו אותם הפירות מותרים באכילה למי שירצה לאכלן כרצון איש ואיש שעדיין לא חל עליהם שום חיוב, דכדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב (במדבר יח, כז) בעינן, כלומר הגמור, וכן מזרע הארץ ומפרי העץ (ויקרא כז, לט), עד שיהיה פרי, וכן תבואת זרעך (דברים יד, כח) עד שתעשה תבואה, הרי שיש מקרא לעונת מעשרות, ויש מקרא לגמר מלאכתן. וכן יהיה הענין בתבואה שקצרה ודשה אלא שעדיין לא זרה ולא מרחה, וכיוצא בזה בפירות שהגיעו לעונת מעשר מצד בשולן וטעמן שנשלם ונתלשו, אלא שעדיין צריכים תקון כמו שנזכר במשנת איזהו גרנן למעשרות (מעשרות פ"א מ"ה). ותבואה זו אחר שקצרה ודשה הוא שהגיע לעונת המעשרות, וכשעדיין לא זרה ולא מרחה לא נגמרה מלאכתה קרינן בה, כלומר שלא הגיע לגרנן של מעשרות, והיינו מתניתין (שם מ"ו) התבואה משימרח. אבל אחר שהגיעו לעונתם כלומר לגמר בשולם כמו מה שהתבאר שכשהגיעו הפירות איש איש כפי מה שהוא לאותה עונה ולאותה בשול כבר הוא ראוי לאכילה וכדגן מן הגורן קרינן ביה, מאותה עונה ואילך חל עליהם חיוב מעשרות ואסור לאכול מאותם הפירות אכילת קבע, [אבל לא נאסר עדיין באכילת עראי עד שהגיע לגרנן כדלקמן, הגיעו אלו הפירות למדרגה אחרת יותר עליונה], והוא שהגיעו לגרנן נאסרו אפילו באכילת עראי עד שיעשר.
<b>נמצא</b> שיש לפירות הללו שלשה דינים חלוקים, קודם שהגיעו לעונת מעשר מותרים אפילו אכילת קבע, הגיעו לעונת מעשר אלא שעדיין לא הגיעו לגרנן מותרים באכילת עראי לחוד, הגיעו לגורנן נאסרו אפילו אכילת עראי, ובתנאי שיוקבעו למעשר כמו שנבאר בע"ה. אבל נגמרה מלאכתן לא נקבעו למעשר אלא על ידי אחת מששה דברים וכדלקמן. ופירוש הגיעו לגורן אינו שיהיה גורן ממש אלא הפירות כשיגיעו לנקודה ולשעור ידוע כמו שיתבאר במשנה אז יאמר להם שהגיעו לגורן כמו התבואה כשהיא בגורן מרוחה שהוקבעה למעשר ונאסר אפילו באכילת עראי עד שיעשר, כן יהיו הפירות כשהגיעו לאותה נקודה. וכן הר"ם (פ"ג ממעשר ה"ח) במקום איזהו גרנן של מעשרות דמתניתין כתב איזהו גמר מלאכתן של פירות. ותניא בתוספתא ריש מסכת מעשר ראשון (ה"א) גורנו למעשרות לחייב עליו משום טבל משתיגמר מלאכתו ומלאכת כניסתו. עוד שם (ה"ו) כיון שנתמרח הגורן לא יאכל עד שיעשר. ומסתברא שמה שאמר משתיגמר מלאכתו כלומר שהגיעו לעונת מעשרות, ומלאכת כניסתו כלומר שהגיע לגרנן שמאותה עונה ואילך הוא זמן כניסתם אם לבית אם לשוק. עוד בתוספתא מסכת מעשר שני פרק קמא פירות שנגמרה מלאכתן אין חייבים תרומה ומעשרות אלא עד שיערימו.
[מהו גרנן למעשרות] 
<b>ושואל</b> המשנה אותם הנקודות והשעורין שכשהגיעו אליהם הפירות יאמר עליהם שהגיעו לגורן מי הם ומתי, וזהו ששנינו (מעשרות פ"א מ"ה) איזהו גרנן של מעשרות, הקשואים והדלועים משיפקסו ואם אינו [מפקיס] משיעמיד ערימה, האבטיח משישלק, אם אינו משלק עד שיעשה מוקצה. ירק הנאגד משיאגד ואם אינו נאגד עד שימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקוט כל צרכו. כלכלה משיחפה, אם אינו מחפה עד שימלא את הכלי, ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקוט כל צורכו. בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו. ופי' משיפקס, כלומר שצומח עליהם כמו שער או קוץ דק ונקרא פקס. וכן על האבטיחים ונקרא שלק ורוצה לומר משיפקס ומשישלק כלומר שיפול אותו השער מעליהם כשיקנחם בידו. ומסתברא שהוא מלשון וכן הכוחלת וכן הפוקסת דפרק המצניע (שבת צד, ב) שפירושו נותנת השער על הצדעים. וי"מ משישלק שהאבטיחים כשנגמרים הם ירוקים כעין דבר השלוק. פי' מוקצה, כלומר שישטחם ויסדרם במקום מוקצה, ואין דרך לעשות ערימה מן האבטיחים מפני שישתברו קצתם מקצתם. פי' משיחפה, שדרך בני אדם האוספים פירות שמכסין אותן בעלי האילן וכיוצא בו, ומה שאמר בד"א כלומר [בד"א] שכשהגיעו לעת הזה שנקבעו למעשרות ואסור לאכל מהם עראי במוליך לשוק למכור אבל במוליך לביתו אוכל עראי עד שמגיע לביתו, שהרי הטבל אינו חייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית.
<b>הפרד</b> והצמוקים והחרובים עד שיעמיד ערימה, הבצלים משיפקל, אם אינו מפקל עד שיעמיד ערימה, התבואה משימרח, אם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה. קטניות משיכבור, ואם אינו כובר עד שימרח, אע"פ שמירח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל. פי' הפרד, הוא גרגיר הרמון היבשים ונקרא בערבי חב אל רמאן. משיקפל, כלומר משיחתוך העליון שלהם ויסיר הנתלה בהם. משימרח, כלומר שיברר היטב התבואה מן התבן. שיכבור, כלומר בכברה. קוטעין, הוא מה שהוקצה מן הגדיש לאחד מן הצדדין.
<b>היין</b> משיקפה, אף על פי שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור ומכל מקום ושותה. השמן משירד לעוקה, אף על פי שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסים ונותן לחמיטה ולתמחוי, אבל לא יתן לקדרה ולאילפס כשהם מרותחים. פירוש משיקפה, כלומר משיעלה עליו קצף. גת העליונה, הוא שבה דורכין הענבים והתחתונה הוא המקום שיורד בה היין והוא היקב. והצנור, הוא שיורד ממנו היין. עוקה, הוא החפירה שמקבצים לתוכה השמן. עקל, כלי עגול עשוי מחבלים שבוצרים לתוכו הזתים וסוחטין אותם. וממל, הוא האבן שטוחנים בו הזתים. ומבין הפסים, כלומר מבין שתי האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה. ונותן לחמיטה ולתמחוי, כלומר שיכול לתת מזה השמן לתוך כלים קטנים העשויים לתת לתוכן המאכל כשהוא חם. והותר זה מפני שכבר ידוע שהעקר אצלנו שבשול על האש קובע למעשרות שאין מנהג שיבשל אדם ויאכל ושיקרא זה אכילת עראי שכיון שבשל אין זה עראי, ואם כן הנותן זה השמן לחמיטה ולתמחוי אף על פי שבהם תבשיל חם לא הוקבע למעשרות מפני שאינו מתבשל בכלים אלו דהוה ליה כלי שני, אבל לקדרה ולאילפס שהם כלים שמבשלים בהם התבשיל לא יתן השמן הזה כל זמן שהם רותחין מפני שמתבשל בהם ואחר שנתבשל הוקבע למעשר. וחמיטה ותמחוי אם הם חמים ביותר עד כדי שיכוה היד לא יתן לתוכו מפני שמתבשל שם גם כן.
<b>העגול</b> משיחליקנו, הגרוגרות משידוש ובמגורה משיעגל. פירוש משיחליקנו, דבלת תאנים שעושין כמו רחים ושפין ומחליקין אותם. ומשידוש, כלומר קצתם על קצתם בכלים שרוצים להצניעם. ובמגורה, כלומר באוצר משיעגל ויחליקם על פי האוצר, והכלי המעגלן והמחליקן נקרא מעגלה, נזכרת מסכת מכות (ז, א) ומסכת משקין (מו"ק יא, א) ובכמה דוכתי'.
<b>גרסינן</b> פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט, א) דיש, מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה, יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות והלש והמקטף והאופה הואיל ונגמרה מלאכתן למעשר ולחלה אין פועל אוכל בו.
<h2>פרק כז</h2>
===================== 
הפרק השבעה ועשרים: לכלול מה שהתבאר בפרק שקדם 
[המחייב במעשרות] 
<b>ונאמר,</b> הרי יש לנו שתי משניות. האחת הודיענו עונת המעשרות, כלומר גמר בשולם של פירות איש כפי מה שהוא. והוא הזמן שחל עליהם חיוב המעשרות, ומאותה שעה ואילך נאסרו בכל מקום אותם הפירות באכילת קבע, וזהו משנת מאימתי פירות חייבים במעשרות (מעשרות פ"א מ"ב). המשנה השניה הודיענו גרנן של מעשרות, כלומר גמר מלאכתן של פירות איש כפי מה שהוא גם כן, ומאותה שעה ואילך נאסרו הפירות אפילו באכילת עראי, וזהו משנת איזהו גרנן של מעשרות (שם משנה ה'). ועם כל זה צריך שיהיו הפירות נקבעים למעשר קודם שיאסרו באכילת עראי אחר עונת המעשרות ואחר גרנן, והדבר הקובעם למעשרות אחר זה הוא שיראו פני הבית, ואז נאסרו הפירות באכילת עראי, אבל קודם זה אף על פי שעבר עליהם עונת המעשרות ועבר עליהם גרנן של מעשרות אינם אסורים באכילת עראי. גם יש דברים אחרים לבד הבית שקובעים למעשר, שזולת אחת מהם אין על הפירות לעולם איסור אכילת עראי. ואם כן יהיה סדר הפירות כך: עונה, גמר, הקבעה. הגיעו לעונת מעשרות נאסרה אכילת קבע, הגיעו אחר זה לגמר מלאכתן והוקבעו למעשר באחד מאותן הדברים שנזכרים בסמוך אז נאסרו אפילו אכילת עראי, אבל אם נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו למעשר מותרים באכילת עראי. וכן הדין נמי אם הוקבעו למעשר אלא שעדיין לא נגמרה מלאכתן. והאוכל טבל שלא הוקבע למעשר אינו לוקה אפילו מדרבנן.
[דברים הקובעים למעשר] 
<b>הדברים</b> הקובעים למעשר הם ששה, והכי איתא בירושלמי (מעשרות פ"ד ה"א) אור, ומלח, ומקח, ותרומה, ושבת, וחצר ובית שמירה טובלין, וזה כל אחד ואחד בפני עצמו זה בלא זה. ועל הבית כתב הר"מ (פ"ד ממעשר ה"א) אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית. עוד כתב ז"ל (שם ה"ב) נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל בשאר ששה דברים שמנינו אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם. ואמנם יש שאפילו בכונה לבד הוקבעו למעשר, וזה כמו שיהיו לו פירות שגמרן למכרן לשוק נאסרו באכילת עראי בלא הקבעה אחרת. והאוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתו אינו לוקה אלא מכת מרדות, דעת הר"ם (שם) שאין הגומר בלבו חייב לעשר אלא מדבריהם. ואם דעתו להוליכם לביתו אוכל עראי עד שמגיע לביתו, וכדאיתא במתניתין (פ"א ממעשר ה"ג). והראב"ד (שם) כתב חוץ מדגן תירוש ויצהר שעשאן גורן ומרחן דגמר מלאכתן דהנהו בגורן תלא רחמנא.
[להאכיל טבל לבהמה] 
<b>וכשם</b> שמותר לאכול מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהם לחיה ולבהמה ולעופות אכילת קבע בכל מה שירצה, דכל אכילת בהמה חשיב עראי, ומפקיר מהם כל מה שירצה. אבל אם נגמרו אף על פי שלא נקבעו למעשר לא יפקיר, ולא יאכיל לבהמה חיה ועוף קבע עד שיעשר. ומאכיל לבהמה עראי מן הטבל אפילו בבית. ומאכיל פקיעי עמיר עד שיעשם חבילות וכדאיתא בתוספתא פרק ב (ה"כ). ופירוש פקיעי עמיר אגודות מן הדברים שיקצרו בני אדם. וכתב הראב"ד (פ"ג ממעשר ה"כ) במעמיר מאכל אדם כגון חבילי פיאה וקורנית שהם מאכל אדם ומאכל בהמה ובפירוש הוא ששנינו (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח לזרע ולבהמה פטור מן הדמאי, אבל אם הוא ודאי צריך לעשר. ואין להקשות מחמורו של רבי פנחס בן יאיר, שהוא החמיר על עצמו וכדאיתא מסכת שקלים פרק אלו הן הממונים (פ"ה ה"א), או שהיא היתה יודעת אמתת הדבר ולא היה אצלה ספק. והתם (שקלים שם) עושהו חמורה, והבבלי פרק הכל שוחטין (ז, א) עושה חמור.
<b>ויש</b> מי שאוכל קבע מפירות שהגיעו לעונת המעשרות אלא שלא נגמרה מלאכתן והוא הפועל, וכדאיתא מסכת מעשר ראשון פרק ב' (משנה ז). ויש שאף על פי שלא נגמרה מלאכתן אם תרם אותם הוקבעו למעשר כמו כלכלת תאנים, וכדאיתא פרק ב' (משנה ד) מה שאין כן בשאר פירות וכן נמי התורם תרומה שצריך לתרום שניה כמו שמן על זתים הנכתשים שקדם, נקבעו ולא יאכל עראי עד שיתרום שנית ויעשר. וכן יש פירות שנגמרה מלאכתן ונכנסו לבית ואף על פי כן לא הוקבעו למעשר כההיא דאמרינן בתוספתא פרק ג' (דמעשרות ה"ה) סוכי, תאנה ובהם תאנים מכבדי תמרה ובהם תמרים, הכניסום תינוקות או פועלים פטורין, הכניסן בעל הבית חייבין. ועל כרחיך בנגמרה מלאכתן עסקינן דאי לאו הכי אפילו הכניסן בעל הבית פטורין, דהא אמרינן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
<b>וכן</b> הכניס שבלים לעשות עסה לא נקבעו, לאכלן מלילות נקבעו, ודוקא בתבואה אבל בקטנית לא נקבעו, וכדאיתא מסכת י"ט סוף פרק קמא (ביצה יג, א). ומותר להערים על התבואה ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל. וזה שהרי צריך להכניס פירותיו דרך השער שנאמר (דברים כו, יב) ואכלו בשעריך ושבעו, אבל הכניס דרך גגות ודרך קרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשר. פרק השוכר את הפועלים (מדעים פח, א) אמרי דבי רב ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר (דברים שם, יג) בערתי הקדש מן הבית, רבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
<b>אחר</b> שזכרנו הששה דברים הקובעים דרך כלל נצטרך לבארם בפרט. והכלל הוא (פי') אור קובע, אם בשלן באש או כיוצא בו. מלח, אם כבשן במלח. מקח, כמשמעו. תרומה, אם הפריש מהם תרומה. שבת, אם בא עליהם השבת. בית, ראיית פני הבית, והוא ממורח. ובכלן בעינן עם שנגמרה מלאכתן אחד מאלו הששה, והכי איתא מסכת י"ט סוף פרק המביא (ביצה לה, א) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחד שבת ואחד חצר ואחד תרומה ואחד מקח, כלן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ולא נזכר שם אור ומלח שהביא הירושלמי.
<h2>פרק כח</h2>
===================== 
הפרק השמונה ועשרים: לבאר היאך האור קובע למעשר 
<b>ואף</b> על פי שהיה לנו להקדים בית, שהוא דבר תורה, עם כל זה נמשך לסדר הירושלמית. מסכת מעשר ראשון (מעשרות) ריש פרק ד' (משנה א) הכובש והשולק והמולח בשדה חייב, כלומר חייב לעשר שהרי הוקבעו. וכן נמי פירש אותו הר"ם (פ"ה ממעשר הי"ח) שאמר המולח פירות בשדה נקבעו. וכתב ז"ל במקום אחר (שם הל' יד) אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר. ותימה למה שינה לשון המשנה והוסיף המבשל באותה בבא, שהרי בכלל שולק הוא המבשל שהכל תולדת האור, וכן הוא בכלל הכובש דקיימא לן (חולין צז, ב) כובש הרי הוא כמבושל, כלומר המולח בשר בקערה דומה כאלו בשלו בקדרה בלא מליחה ואסור. וי"מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל, לחוזק החומץ. ולזה אם יש חתיכה של היתר וחתיכה של איסור יחד שתיהן אסורות, כאלו נתבשלו שניהם יחד. וכן מליח הרי הוא כרותח, שאם נמלח הבשר עם החלב הוה ליה כצולה בשר בחלבו ואסור לעולם.
<b>עוד</b> כתב הר"ם (מעשרות פ"א מ"ז) והעקר אצלנו כי הבשול על האש קובע למעשרות שאין מנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי, וכדלעיל. המעשן הפירות להכשירן לאכילה הרי הוא ספק. אבל המכמר באדמה כלומר המטמין באדמה או בתבן או בזבל לחמם כדי שיתבשלו להכשירן לאכילה, לא נקבעו שאין זה כבישה. מזג היין במים חמים נקבע וכל שכן אם בשלו.
<b>מתניתין</b> פרק ד' (משנה א') המקפה לתבשיל פטור ולקדרה חייב מפני שהוא כבור קטן. ובאור זה, הלוקח יין לעשות ממנו מרק לתבשיל, שהרי פירוש מקפה הוא מרק, ואמרינן בתוספתא (מעשרות פ"א ה"ט) המערה ממיחם למיחם מאלפס לאלפס מקדרה לקדרה מותר ליתן לשני ואסור ליתן לראשון. וזו היא ששנינו במתניתין נמי פרק קמא (משנה ז), ונותן לחמיטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדרה ולאלפס כשהן מרותחין. ואמרינן מסכת זבחים פרק דם חטאת (צה, ב) אחד שבשל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון מריקה ושטיפה. חמיטה ותמחוי בארנום. קדרה ואלפס הם שמבשלים בהם התבשיל, והתיר לתת השמן בכלי מאכל לפי שאינו מתבשל שם.
<b>והכונה</b> בכל זה שהולכין אחר הדבר החם לא אחר הכלי, ולפיכך כלי שני ויש בו דבר חם ביותר חייב, כלומר שהוקבע. וזהו שאמרו המקפה לתבשיל פטור, והוא שלא יהיה חם ביותר, ולקדרה חייב שמסתמא שהוא חם ביותר. וכן היא בתוספתא (שם פ"א ה"ט) שהיא לעולם פירוש המשנה, המערה ממיחם למיחם מאלפס לאלפס מקדרה לקדרה, ועל כרחין המיחם והאלפס והקדרה הראשון הוא כלי החם והשני הוא כלי הקר, ואמר מותר ליתן היין או השמן אל המיחם השני או האלפס השנית או הקדרה השנית שסתמא שנתקרר מעט התבשיל שעירה מן הראשון לשני ואינו חם ביותר, אבל ליתן אל הראשון אסור שסתמא שהוא חם ביותר. וכן הסכים הר"ם פרק ג (הט"ו) שכתב ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אף על פי שהוא חם מעט מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכה שהוא מתבשל. הרי שפרט ז"ל כלי שני שאם הוא חם ביותר לא יתן לתוכו יין או שמן. ומסתברא שהרב ז"ל הרכיב המשנה עם התוספתא, שמה שאמר אף על פי שהוא חם מעט, הוציאו מן המשנה דתנן ונותן לחמיטה ולתמחוי, ומה שאמר מפני שאינו מתבשל בכלי שני הוציאו מהתוספתא דתני מותר ליתן לשני. וכתב עוד ז"ל פרק ה' (הט"ז) הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה ולאילפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר, כמתניתין דפרק קמא. והנה הקדרה הוא כלי ראשון ועם כל זה תנא כשהן מרותחין. ואמנם הרב משנת פרק ד (משנה א) פי' לתבשיל פטור שיהיה אותו תבשיל צונן, ולקדרה חייב ואפילו אין שם לא תבשיל ולא אש, שהטעם הוא מפני שהוא בור קטן כלומר שיורדין שם היין והשמן. ופטור וחייב דמתניתין, פטור מלעשר שאינו קובע וחייב לעשר שקובע. וכן אסור ומותר דבריתא, אסור לאכול עד שיעשר כלומר שהוקבע או מותר לאכול שאינו קובע, כלומר שזה אינו בכלל המבשל.
<b>אבל</b> מי שיש לו תבשיל ושכח ולא תקן מה שבשל, מתקנו אחר שנתבשל, וכדאיתא בירושלמי מסכת פיאה פרק בתרא (ה"ג) גבי שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מאילפסו, רבי אסי בשלי ירק, אנשון מתקנתיה, סליק גמליאל זוגא ותקניה מאילפסיה.
<h2>פרק כט</h2>
===================== 
הפרק התשעה ועשרים: בביאור היאך מלח קובע למעשר 
<b>מתניתין</b> (מעשרות פ"ד מ"א) הכובש והשולק והמולח בשדה חייב, כלומר שקובע אפילו בשדה למעשר. והירושלמי (ה"א) הוא אור, ומלח, ומקח, ותרומה, ושבת, וחצר, ובית שמירה, טובלין.
<b>והמלח</b> הוא שקובע אבל המטבל במלח אינו קובע, וזהו ששנינו המטביל בשדה פטור. וכן נמצא לענין שבת שיש חלוק בין המולח והטובל, וכדאיתא פרק שמנה שרצים (שבת קח, ב) כיון דשמענא להא דכי אתא עולא אמר במערבא מלחי כשרי כשרי ממלח לא מלחנא טבולי מטבילנא. והמטבל הוא כמו סופת במלח דפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פט, ב) שפירושו מטבל ומחבר במלח.
<b>ונראה</b> שיש לנו שבעה דרכים שקובעים למעשר, וזה שהשולק והמולח דמתניתין הם במקום אור ומלח דירושלמי. נשאר הכובש שהוא השורה אותם במים ומלח כפי מה שפירש הר"ם בפירושיו (מעשרות פ"ד מ"א) וכן בהלכותיו (פ"ג ה"ד). ולפי דברי הראב"ד (שם ה"ג) יהיה מולח דמתניתין שכבשן במלח, והכובש שכבשן בחומץ. וזה שהוא כתב על מה שאמר הר"ם פרק ג (שם) או שכבשן, אמר אברהם ולמה לא מנה הכובש אף על פי שלא כבשן אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים. ואולי חזר הר"ם פ"ה (הי"ד) והזכיר מבשל שולק וכובש למעוטי מעשן וטומן שהזכיר בסמוך. וכן המולח פירות בשדה נקבעו למעוטי מטביל זתים אחת אחת ואוכל שאינו קובע. ולשון המשנה המטביל בשדה פטור, ומינה המטביל בבית חייב שהרי הבית קובעת.
<h2>פרק ל</h2>
==================== 
הפרק השלושים: לבאר האיך המקח קובע למעשר 
<b>כשהמקח</b> קובע למעשר צריך שיהיה בו תנאי, והוא שהפירות שהוא קונה שיהיו תלושים בשעת המקח, שאלו הם מחוברים היה רשאי לקוצצן ולאכול מהם עראי כמו שהיה עושה בעל הקרקע. וגם שיקנה אותם הפירות לאכול לעצמו, שאלו לקחם לשלחם לחברו, ואפילו שהם תלושים, לא הוקבע ויכול לאכול מהם עראי קודם שיעשר. והכי איתא במתניתין (מעשרות פ"ה מ"א) לקח במחובר לקרקע פטור, לקח לשלוח לחברו פטור. אבל יהיה זה אם הלוקח ייחד וציין וקבע מה שלוקח מן הפירות בעוד שהם מחוברים לקרקע קודם שקצצן, כגון שאמר לחברו הא לך איסר זה בעשרים תאנים אלו והם עדיין באילן, בשני האשכולות הללו והם עדיין בגפן, ששנינו (שם פ"ב מ"ו) אוכל כדרכו ופטור שקנה במחובר לקרקע. אוכל כדרכו כלומר קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר. אבל לא ייחדן בשעת המקח אף על פי שהם מחוברים לקרקע הרי הוא כמי שקנה התלוש ונקבעו למעשר ואם קצצן אינו אוכל מהם עראי. וזו היא ששנינו (שם) האומר לחברו הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי בורר ואוכל, כלומר אבל לא יצרף, באשכול שאבור לי מגרגר ואוכל, כלומר שילקוט הגרגרים אחת אחת מן האילן, ולא שיחתוך האשכול כלו ושיאכל אחר הצירוף או הקציצה עראי, כדרך שאמרנו באומר תאנים אלו או אשכולות אלו. אם כן המקח שאינו קובע למעשר הוא כשיהיה במחובר ושיהיה מיוחד ומצויין, אבל מקח שהוא במחובר ואינו מיוחד קובע כמו הלוקח בתלוש.
<b>נמצא</b> שיש לנו בענין המקח שלש חלוקות. האחת קנין הפירות בתלוש, השנית קנין במחובר בלא ייחוד, השלישי קנין במחובר ובייחוד. ודיניהם שנים, שהראשון והשני דינם אחד, והשלישי יש לו דין אחר, ומשנתנו סדרום זה אחר זה. הראשונה (מעשרות פ"ב מ"ה) האומר לחברו הא לך איסר זה ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אוכל אחת אחת ופטור, אם צירף חייב, אמר רבי יהודה מעשה בגנת וורדים שהיתה בירושלים והיו תאניה נמכרות משלשה וארבעה באיסר ולא הפרישו ממנו תרומה ומעשר מעולם. פי' היו אוכלין אותם אחת אחת כמו שהמוכר נותנם לו אחת אחת. והאי בתלוש מעיקרא קמיירי, שאין נתינה אלא בתלוש כענין בספר כריתות (דברים כד, א) ונתן בידה, והא קאמר ליה תן לי. השנית (שם משנה ו) האומר לחברו הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר ואוכל. באשכול שאבור לי, מגרגר ואוכל. ברימון שאבור לי, פורט ואוכל. באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל. והאי במחובר קא מיירי אלא שלא ייחד הפירות שרוצה ליקח, ואם כן אינו קנין גמור על המחובר. השלישית (שם) אמר ליה הא לך איסר זה בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו, אוכל כדרכו ופטור מפני שקנה במחובר לקרקע, שהרי לא הוקבעו בזה המקח. אבל שאבור לי, אם קצץ לא יאכל מהם עראי, אלא בעודם שהם באילן בורר או מגרגר פורט או סופת, שיותר הוא מבואר נפילת המקח שהוא על המחובר באמרו אלו יותר מאמרו שאבור לי. וכשעור ההוא נתחלפו הדינין שזה קוצץ אם ירצה וזה לא אלא אם קצץ אינו אוכל, הרי זה קנין במחובר וייחוד הפירות שקונה ולזה אינו קובע כלל.
<b>וכן</b> נמי פירש הר"ם פרק ה' (מעשרות ה"ג), שהמשנה הראשונה פסק כרבי יהודה ואם צירף חייב. השנית באשכול שאבור לי, ופרט ז"ל באילן, ואמר אחר כן אם קצץ התאנים וצרפן או שקצץ האשכול או האבטיח חייב לעשר שהרי לא קנה אלא הנתלש. וכתב הראב"ד על זה (שם) ולענין קביעות מעשר אין כאן קפידה אלא בצירוף אבל בתולש הקלח ובתולש האשכול אין קפידה ובלבד שלא יצרף ויאכל. וי"א שאין צריך צירוף אלא בתאנה שאין לקיטתה כאחת אבל באשכול באחד סגי לקבעו למעשר. ובשלישית כתב (הרמב"ם) ז"ל (שם) תאנים אלו אשכולות אלו קוצץ כדרכו ואוכל עראי ופטור, שלא נקבעו במקח שהרי לקחן במחובר. וגם שלשון המשניות מוכיחים את זה שהרי הראשונה הוא תן לי שהוא מיד ליד, ועל זה אמר רבי יהודה אוכל אחת אחת ואם צירף חייב, השנית שאבור לי כלומר מן האילן אבל קצצן חייב, השלישית תאנים אלו שהם באילן ומיוחדים בקנין, ואלו אפילו אחר שקצצן אוכל מהם עראי.
<b>אם</b> כן אין לך אדם ואפילו לוקח שיאכל פירות מן האילן אחד אחד, או מלקט אבטיח, או כיוצא בו אחד אחד ואוכל, שיהיה חייב בתרומה ומעשר, והטעם שלא הגיעו לגורן.
<b>הזמן</b> שחל המקח הוא משעת מתן מעות ואף על גב דלא משך. גמר בלבו לקנות והוא בורר ומניח בורר ומניח אפילו כל היום כלו אחר שלא נתן המעות לא הוקבעו. ואם הוא בעל נפש, אחר שגמר בלבו, מעשר. ואחר כך אם רצה להחזירם למוכר יחזיר. וכדאמרינן פרק המוכר את הספינה (ב"ב פח, א) גמר בלבו לקנות חייב במעשר, אמר רב הושעיה הכא באדם ירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה ודובר אמת בלבבו.
<b>המחליף</b> עם חברו זה לאכל וזה לאכל שניהם נקבעו שהרי לקחו בתלוש, זה להקצות וזה להקצות שניהם לא נקבעו, שאין המוכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו.
<h2>פרק לא</h2>
===================== 
הפרק האחד ושלשים: לבאר האיך תרומה ושבת קובעים למעשר 
/פתיחה/ 
<b>התרומה</b> הוא שאם הפרישה מאותם הפירות הוקבעו מאותה שעה ואילך ונאסרו באכילת עראי וכמו שקדם (לעיל פרק כז).
[שבת קובעת] 
<b>השבת</b> הוא הפירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם עראי אפילו לאחר השבת עד שיעשר. אילן שהוא מיוחד לאכול פירותיו בשבת ולקט ממנו כלכלה לאכול בחול, לא יאכל עד שיעשר ואף על פי שלא עבר עליהם שבת עדיין הואיל ופירות אילן זה מיוחדים לשבת והשבת קובעת. וזהו ששנינו פרק ד (משנה ב) כלכלת שבת בית שמאי פוטרין וב"ה מחייבין. כלומר מי שיש לו אילן שמנהגו לעולם לאכל פירותיו בשבתות ולקט מאותו אילן כלכלה, אומרים ב"ה שכיון שאותם הפירות מוכנות לשבת ושבת קובעת שנקבעו למעשר ואסור לו לאכל מהם עד שיעשר, וביאור זה שאלו היתה זאת הכלכלה מאילן שאינו מיוחד לשבתות היה אוכל ממנה עראי בלא מעשר, שעדיין לא ראו פני הבית ולא עבר עליהם דבר הקובעם למעשר.
<b>פרק</b> ערבי פסחים (פסחים קה, א) הכי אמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקדוש. פי' הרי"ף (שם כא, ב) כל דבר שאוכל ממנו בחול עראי ועדיין לא הוציא ממנו המעשר אסור לאכל ממנו בשבת אלא אם כן עישר, מאי טעמא כיון דכתיב (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, ובעי לענוגי לשבת במאכל ובמשתה אסתלקו להו כל פירי מתורת עראי והוו להו שבת כמאן דאזמניה למיכל מיניהו בתורת קבע, ואי לא עשרינהו מבעוד יום אסור לעשרינהו משחשיכה. ואפילו ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין. ומאותו העת קבעתן השבת למעשר, ואסור לאכלן בשבת מפני שנקבעו במעשר, עד כאן.
<b>(מעשרות</b> פ"ד מ"ב) תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיתעשרו, כלומר שכבר עבר עליהם שבת וקבעתם. ואקשינן (ביצה לד, ב) מאי איריא שבת אפילו בחול נמי שטמנו או שלקטו תאנים הוקבעו הואיל וקבעו עליהם אכילתן כלומר שדרך התינוקות לקבוע אכילתן על הפירות, מה שאין כן בגדולים ומשום הכי אמרינן שפירות הנאכלין בגנה ובשדה וכו'. ומשנינן התם, מסכת יום טוב פרק המביא, הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת, ופירש אותו הראב"ד (בהשגות על בעה"מ) מדלא קתני הכי שכחו ולא עשרו לא יאכל בשבת אפילו עשרו, ולא למוצאי שבת עד שיעשרו, אלא מדלא קתני הכי אלמא שאם עשרו בשבת יאכלו, שאין בו משום מוקצה אלא משום איסור טבל לחוד.
[הפרשת תרו"מ בשבת ויו"ט] 
<b>כתב</b> הר"ם הלכות שבת פרק כ"ג (הט"ו) המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג יאכל מה שתקן, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת, בין כך ובין כך תקן את הפירות. תוספתא מסכת תרומות פרק ד (ה"א) התורם והמעשר בשבת בין בשוגג בין מזיד מעשרותיו מעשר. מסכת יום טוב פרק בתרא (ביצה לז, א) ולא מגביהין תרומות ומעשרות, כל אלו ביום טוב אמרו ואין צריך לומר בשבת, ואפילו ליתנם לכהן בו ביום, וה"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עסה לאפרושי מינה חלה מפרישין ומביאין לכהן. ירושלמי וכלן שעשו בין אנוסים בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. וכתב הרי"ף (ביצה כ, ב) ושמעינן מהא מאן דעבר ואקני בשבתא מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה. ירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) דנין דיני ממונות בשבת ואין דנין דיני נפשות בשבת. הרי שאפילו מזיד תקן פירותיו, והכי נמי איתא פרק כירה (שבת מג, א) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ופרק מי שהחשיך (שבת קנד, ב) היתה בהמתו טעונה טבל ועששית.
<b>ונראה</b> שה"ה אם אירע זה המעשה הרבה שבתות או באותו שבת פעמים. ומיהו יש מעשה שבת שהותר פעם ראשונה ופעם שניה יהיה אסור, כענין שאמרו פרק הכל שוחטין (חולין יד, א) השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. כתב הר"ם בחדושיו וקשיא לן טובא כיצד שחיטתו כשרה והרי הוא מחלל שבתות בפרהסיא במזיד, לא שוגג ולא מוטעה, לא יהא אלא רשע. ומסתברא שזה שאמרנו שחיטתו כשרה בהמה אחד לבד, מפני שכששחטה כשר היה ולא נתחייב סקילה, ונעשה כגוי לכל דבריו אלא כשנגמרה השחיטה שמחשבתו לשחיטה. וא"ת והלא משחבל בעור והוציא דם קודם שישחוט סימנין נתחייב, לא, אינו מתחייב עד שישחוט שחיטה גמורה שמחשבתו לשחיטה ולכך נתכוון וקימא לן מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואלו שחט שתי בהמות זו אחר זו הראשונה כשרה והשנית פסולה שכבר נעשה גוי כששחט הראשונה ע"כ. כתב עליו בנו הר' אברהם שאין אמירתו אלא בשוחט בשוגג לבד. והלכות שחיטה פרק א (הכ"ט) כתב ז"ל, השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אף על פי שאלו היה מזיד היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכפורים, שחיטתו כשרה פי' למוצאי שבת.
[דין מאכל שנתבשל בשבת] 
<b>ובענין</b> מבשל, נפסקה הלכה כרבי יהודה דאמרינן פרק מרובה (ב"ק עא, א) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים, והרי"ף הביאה פרק כירה (שבת יז, א). והכלל שוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר, שוגג דר' יוחנן כמזיד דרבי יהודה, וזה דלרבי מאיר בשוגג יאכל הוא ובו ביום, במזיד אינו אוכל אלא למוצאי שבת, לרבי יהודה בשוגג לא יאכל הוא בו ביום אבל בלילה אוכל, ובמזיד לא יאכל הוא לעולם אבל לאחרים מותר בלילה, לרבי יוחנן בשוגג לא יאכל הוא לעולם אבל לאחרים מותר בלילה, ובמזיד אפילו לאחרים אסור לעולם. וקיימא לן כרבי יהודה.
<b>תוספתא</b> מסכת שבת פרק ט"ז (הי"א) מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ושוחטין לו תרנגולת וגוזזין לו כרישין, אוכל ואין צריך לעשר דברי רבי, רשב"ג אומר צריך לעשר.
<h2>פרק לב</h2>
===================== 
הפרק השנים ושלשים: לבאר האיך הבית קובעת למעשר 
/פתיחה/ 
<b>ונאמר</b> שכבר קדם לנו (לעיל פרק כז) שהבית קובע למעשר דבר תורה על פי תנאים הנזכרים. וכן החצר גם כן קובעת כמו הבית ודרך השער ואע"פ שלא הכניסן לבית, והוא שתהיה חצר משתמרת כלומר שהכלים נשמרים בתוכה, לא שתהיה חצר פתוחה כאילו היא הפקר, והיינו דאמרינן מסכת נדה פרק יוצא דופן (מז, ב) איזהו חצר קובעת למעשר היינו חצר צורית שהכל נשמר שם. והא דגרסינן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פז, ב) אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, הא דאורייתא הא דרבנן.
[איזוהי חצר הקובעת] 
<b>חצר</b> של שני בני אדם שהאחד פותח ונכנס והשני נכנס ויוצא והוא נועל, הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת, או חצר שאין אדם בוש לאכל בתוכה, או אחד נכנס לתוכה ואומר לו מה תבקש, וכן שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית חייבת חיצונה פטורה.
<b>ובית</b> שער של חצר, והאכסדרה והוא מקום מוקף משלש רוחותיו ובו קרוי, והמרפסת היא מקום גבוה על קרקע החצר שבו הסלם קבוע לעלות אל העליות, ושלשתם דינם כדין חצר שלהם אם חייבת חייבין אם פטורה פטורין.
<b>כל</b> הגגות פטורין. אחר שלא נכנסו הפירות לבית. ואם אין בגג ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שהבית היה משופע ועולה, אינו פטור מן המעשר אלא הרי זה במקצת אויר הבית. וכן הדין בבית שער כלומר מבוא הבית והוא פרוזדור, וכן הצריפין והבורגנין והם כמו מגדלים עשויים לשמור הדרכים, אלא לבעליהם טובלין לבד. והאלקטיות שהם סכות שעושין בימות החמה לצל, תרגמו (בראשית ח, כב) קיץ וחורף וקיטא וסתוא. דע כי גרוגרות קורין להם בלשון ערבי אל קטיין, כלומר פירות הקיץ, ונמשכו בזה אחר לשון חכמים ז"ל דאמרינן (נדרים סא, ב) הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים. וכן סוכת גנוסר, ואף על פי שיש בהם ריחים ותרנגולים, וכן סכת החג. אבל סכת יוצרים, והם אומני כלי חרס, הפנימית חייבת.
[המכניס פירות לחצר או לבית בשוגג] 
<b>הביא</b> תאנים מן השדה לאכל בחצר שפטורה מן המעשרות, שכח והכניסן לתוך ביתו מוציאן לחצר ואוכל מהם עראי. הביאן לאוכלן בחצר שפטורה שכח והעלן לראש הגג, או אפילו הכניסן בתוך הבית אוכל מהם עראי כלומר בגג. והתוספתא הזכירה פה בית, והר"ם (מעשר פ"ד הי"ג) לא זכרו. וכן תמצא שכתב ז"ל (שם) הביאן לאכלן לראש הגג ושכח והכניסן לחצר חברו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר. והראב"ד תמה על זה ואמר (שם) חצר חברו למה קובעת בשוכח והלא אינה בית לינה כלל לזה, ותלה ז"ל הדבר בלינה משום דגרסינן במתניתין פרק ב' (מ"ג) המעלה פירות מן הגליל ליהודה או עולה לירושלם אוכל עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך וכן בחזרה. רבי מאיר אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה, והרוכלין המחזרין בעיירות אוכלין עד שהם מגיעין למקום הלינה. רבי יהודה אומר בית הראשון הוא ביתו. פירוש מקום השביתה מקום ששובת בו ביום השבת ואומר שהרוכלים והם הבשמים המחזרים בעיירות רשאין לאכל כל היום מה שנותנין להם מן הפירות אף על פי שהם נכנסים בבתים, עד שיגיעו למקום הלינה. ואין הלכה לא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה. ובתוספתא נמי ריש פרק ב', החמרים ובעלי בתים שהיו עוברים ממקום למקום כלומר עם פירות, אוכלין ופטורין עד שמגיעין למקום ההוא כלומר סוף מגמתן, ואף על פי שבדרך נכנסים לבתים ולחצרות. לפיכך אם ייחד להם בעל הבית בית בפני עצמן אם לנין שם חייבין לעשר ואם לאו פטורין. ובספר שעמי הגרסא כך, המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו שכח והכניסן לתוך ביתו לא יאכל עד שיעשר. ושמא יהיה זה מפני שדעתו לגג, וקרוב לבית ממי שדעתו לחצר. ואצל הראב"ד (שם הי"ג) מצאתי נסחה אחרת.
<b>בית</b> הכנסת ובית התלמוד אם יש בהם בית דירה אין אוכל מהם עראי ואם לאו אוכל מהם עראי. בית הספר ובית המדרש טובלין לזה שיושב בהם ומלמד מפני שהם כביתו ואין טובלין לאחרים. האודיארות והאוצרות שבשדה העשויות למיכנס אוכל בהם עראי, לבית דירה אין אוכל מהם עראי.
<b>חצר</b> הנעדרת הרי היא כגנה ואוכל מהם עראי והוא שיעדר רובה, ואם זרע רובה אין אוכלין בהם עראי. פי' נעדרת, נחפרת כההיא דפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיט, ב) מנכשי זרעים ועודרי ירקות שפי' חופרי ירקות, וכן (פאה פ"ב מ"ב) במעדר יעדרון. וכן אם נטע רובה. ואם נטעה לנוי והיא נעדרת אוכל מאותן האילנות עראי. וכתב הראב"ד (שם) שהעקר הוא כך שחצר שנזרעה רובה פטורה, שהזרעים שמוה שדה, אבל אם נטע רובה חייבת שהנטיעות אינן מוציאות מידי ישוב, והכי איתא מסכת עירובין (כג, ב). ואמרינן בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) אמר רב חסדא והוא שנטע לנוי חצר. ותו אמרינן התם שאם היתה נעדרת שהיא כשדה.
[אילנות העומדים בתוך החצר או הבית] 
<b>תוספתא</b> (מעשרות פ"ב הכ"ג) תמר שעומד בגינה ונוטה לחלון אוכל כדרכו ופטור ואם לקט והניח על השלחן אפילו אחת חייב. ולא מצאתי שהר"ם הביא התוספתא, אבל הביא ז"ל (פ"ד ממעשר הט"ו) תאנה שעומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א כשהיה עומד בקרקע אבל עם עלה לראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר החצר קובע למעשר, וכדאיתא מסכת מעשרות פ"ג (מ"ח). ומה שאמר ז"ל ואוכל שם כלומר ובלבד שלא יורידם למטה בחצר אלא שם בראש האילן יאכלם. ולא הביא ז"ל הירושלמי שאומר (מעשרות פ"ג ה"ד) תאנה אחת בימינו ואחת בשמאלו ותאנה בפיו, תניא ר' אלעזר בר' שמעון אומר שלשה בימינו שלשה בשמאלו שלשה בפיו, רבי אלעזר בר' שמעון על ידי דהוה איניש אכלן הוה שער בגרמיה.
<b>ומסתמא</b> שה"ה לענין בית כענין הילך איסר ותן לי בו חמש תאנים שזכרנו פרק ל' לענין מקח. וכן כתב ז"ל (מעשר פ"א ה"י) אילן שנטעו לתוך הבית פטור מן המעשרות שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, ויראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם שהרי העומדת בחצר חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.
<b>היתה</b> עומדת בחצר ונוטה לגנה הרי זה אוכל ממנה בגנה כדרכו כאלו היתה נטועה בגנה. והנוטה לחצר הרי זו כנטוע בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת אחת. וכן ברמון אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרט משם כלומר גרעינה. וכן באבטיח סופת באדמה ואוכל, פי' סופת הוא מחתך וקוצץ. כוסבר שהוא זרוע בחצר מקרטם עלה עלה ואם צירף חייב לעשר וכן כל כיוצא בזה. פי' מקרטם מחתך.
<b>פירות</b> שהוציא מהם מעשר ראשון שלא נקבעו למעשר הרי זה אוכל מהן עראי קודם שיוציא מעשר שני שאין הראשון קובע לשני, אבל משנקבעו למעשר אף על פי שהוציא את הראשון אסור לאכול מהם עראי עד שיוציא את השני או מעשר עני.
<h2>פרק לג</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השלשה ושלשים: לבאר מהו אכילת עראי וכמה הוא ואיך הוא
<b>כבר</b> התבאר שהפירות אף על פי שהגיעו לעונת מעשרות אלא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, שמותרין באכילת עראי בלא מעשר. וכן היא שנויה מסכת יום טוב פרק המביא בסופו (ביצה לה, א) דתנן פירות עד שלא נגמרה מלאכתן רבי אליעזר אוסר לאכל מהם עראי וחכמים מתירין. או פירות שנגמרה מלאכתן אלא שעדיין לא נקבעו למעשר באחד מהדברים שהזכרנו (לעיל פכ"ז). והוא שגמרן לאכל לביתו שאלו גמרן לאכלן לשוק הוקבעו מיד. ואמרינן בתוספתא מסכת מעשרות פרק ב' (ה"ד) מודים חכמים לרבי מאיר בפירות שאין צריכין גמר מלאכה שלא יאכל מהם עראי.
<b>ברם</b> אכילת עראי מהו וכמה הוא. מתני' (מעשרות) פרק ד' (מ"ה) ומסכת י"ט סוף פרק קמא (יג, ב) המקטף בשעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך חיקו חייב, והוסיפו התם ואמר רבי אלעזר וכן לשבת. ופי' הר"ם (בפיהמ"ש שם) מקלף מסיר הקליפה העליונה, מנפח מנער מיד ליד אותן החטים כדי שיסור מהם הפסולת, ונקראים השבלים המהובהבות באש מלילה שמלילה בלשון חכמים הוא מעיכה העשויה בין האצבעות או כפות הידים. הרי שאלו הדברים הגיעו לעונת מעשרות אלא שלא נגמרה מלאכתן ולפיכך הן מותרין לאכלן על דרך כך שנקרא אכילת עראי.
<b>וכן</b> (מתני' שם פ"ד מ"א) הסוחט זתים על בשרו פטור לעשר שזה בכלל אכילת עראי, ואם סחט ונתן לתוך ידו חייב לעשר מפני שאינו נקרא עראי. ובתוספתא פ"ק (ה"י) הסוחט ענבים בתוך ידו הרי זה פטור, בתוך הכוס הרי זה חייב. וכן כיוצא בזה.
<b>והדברים</b> שנגמרה מלאכתן ומותרין באכילת עראי מפני שעדיין לא הוקבעו למעשר באחד מן הדברים הקובעים, כההיא דפ"ד (ממעשרות מ"ג), הנוטל זתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח ואוכל ואם מלח ונתן לפניו חייב. פי' המעטן הוא המקום שמתקבצין שם הזתים לרכך ושיהיו ראויות להוציא שמנן. ועל כרחין אלו הזתים נגמרה מלאכתן נינהו שהרי הן במעטן. ומיהו מסתברא שעדיין לא הוקבעו באחת מהדברים הקובעים, שאם היה זה המעטן בבית האיך היה רשאי להיות טובל אחת אחת במלח והלא הוקבעו, אלא בשהמעטן הוא בשדה ואין ההקבעה אלא מפני המלח.
<b>אכילת</b> הבהמה ואף על פי שהיתה אכילת קבע הרי היא בכלל אכילת עראי, וכדאיתא מסכת פאה פרק קמא (מ"ו) ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח.
<b>ומה</b> שתמצא ממה שאמרו ז"ל (מעשרות פ"ד מ"א) המקפה לתבשיל פטור, וכן (שם פ"א מ"ו) אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וכו', הכל הוא מטעם אכילת עראי.
<b>גרסינן</b> (ירושלמי מעשרות פ"א ה"ד) התבואה אסור לאכל ממנה עראי משימרח אמר רבי חנניא בשם רבי יוחנן משיפה פניו של כרי ומשווה פניו ברחת, וכן כל מקום שתמצא שנגמרה מלאכתו או שהגיע לעונת המעשרות והותר בהם אכילה באיזה צד שיהיה הוא מפני שנחשבהו באכילת עראי.
<b>מסכת</b> מעשר ראשון ריש פרק ב', היה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין, לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי. טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, לפיכך אם הכניסו לבתיהם אינם מתקנים אלא דמאי. פי' הר"ם כשזה המוכר המסבב בשוקים מכריז ואומר טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שלא ראו פני הבית, ולפיכך אין מכריז עליהם אלא לאכלן בלבד עראי והוא כנותן מתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר. ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהן המעשרות החייבות לטבל. ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם, נאמר שהם ראו פני הבית, ולפיכך לא יאכל מהם עראי. ואינו נאמן באמרו הכניסו לבתיכם שעניינו שהם מעושרין, ולפיכך יוציא מהם חקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהם מעושרין או שמא הוא שקר. ומה שאמר, לא אמרו אלא כדי שיקפצו עליהם לוקחים. וכל זה כשהמוכר עם הארץ.
<h2>פרק לד</h2>
===================== 
הפרק הארבעה ושלשים: לבאר דיני הטבל 
[איסורי טבל] 
<b>הטבל</b> הוא מה שהוא ודאי שלא יצא ממנה אחת מהמתנות כלל, וכבר קדם איסורו. כתב הר"ם הלכות מאכלות פרק י"ד (הלכה ו) יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד, למה זה דומה לנבלת השור ונבלת השה ונבלת צבי שהם מצטרפות לכזית.
<b>הטבל</b> אסור באכילת עראי ולזה סיים הירושלמי (מעשרות פ"ד ה"א) כשהזכיר ששה דברים הקובעים אמר טובלים, שהרי אחר כן נאסרו בעראי. ולזה החמירו בטבל ואמרו שאין מוכרין אותו אלא לצורך ולחבר, וכדאמרינן מסכת דמאי פרק ה' (משנה ח) הלוקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה אף על פי שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. ואין חבר שולח לחבר טבל שמא יסמכו זה על זה וכדלקמן. וכן מכר טבל לחברו, בשוכח ורץ אחריו לתקן ולא מצאו, אם ידוע שאינן קיימין אינו צריך לעשר עליהם ואם ספק צריך לעשר עליהם מפירות אחרים. מכר פירות מוכר אומר על מנת שהם טבל מכרתי ולוקח אומר לא לקחתי אלא ע"מ שהם מעושרין כופין את המוכר לתקן, קנס הוא לו שמכר את הטבל. מסכת ברכות פרק (אלו דברים) [שלושה שאכלו] (מה, א) אכל טבל אין מזמנין עליו, ואוקימנא (שם מז, ב) בטבל מדרבנן. היכי דמי כגון שזרעם בעציץ שאינו נקוב. ושמעינן מהא שאין מזמנין על מי שאכל ולא הפריש חלת האור שהוא מדרבנן. וטעמא דמילתא לאו מפני שאינו חייב בברכת המזון אלא מפני שאינו קביעות.
[האכלת הקל הקל בפקוח נפש] 
<b>מסכת</b> יומא פרק בתרא (פג, א) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה, טבל ותרומה תנאי היא דתניא טבל ותרומה מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה, בן תימא אומר תרומה ולא טבל. וקיימא לן כת"ק טבל ולא תרומה. וטעמא דמילתא, דתרומה אין היתר לאיסורה אבל טבל אפשר דמתקן ליה. ואית לאפוקי מהכא דלענין בולמוס וכל חולה שיש בו סכנה, דנבלה ומעשה שבת, אם הנבלה מבושלת ומתוקנת מאכילין לו אותה נבלה ולא נשחוט ונבשל דזהו הקל הקל, דנבלה בלאו ושבת במיתה, אבל אם הנבלה אינה מבושלת אחרי שצריך לחלל שבת על בשולה לא נאכילהו אותה נבלה אלא נשחוט ונבשל ואף על פי שעכשו יש שתי אבות מלאכות. וזהו לשיטת הפוסק דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות, דאלו למאן דפסק הותרה שבת אצל חולה לא יהבינן ליה נבלה לעולם דמעשה שבת מותרין לו ונבלה אסורה לו, ועוד מטעם מיאוס הנבלה שמא יוסיף על חליו. והר"ם (הל' שבת פ"ב ה"א) אית ליה דחויה שבת.
[דיני מקבל וחוכר שדה] 
<b>מסכת</b> דמאי פרק ו' (מ"א) המקבל שדה מישראל מן הכותי מן הנכרי חולק לפניהם וכו', ונוטל חלקו ונותן להם חלקם כמו שהוא דרך הקבלנות למחצה לשליש ולרביע, ומה שהצריכו חכמים לחלוק לפני בעל השדה כדי שידע שמה שהגיע לו מחלקו הוא טבל. אבל החוכר שדה מישראל לבדו, יוציא תרומה מכל מה שהוציא השדה, ואז יתן לבעל השדה מה שפסק עמו כדין חוכר כך וכך בין יעשה בין לא יעשה, ואינו צריך להוציא מעשרות. ובא רבי יהודה ופירש אימתי יהיה זה, בזמן שנתן לו מאותה שדה ומאותה המין אם חטין חטין ואם שעורים שעורים. אבל אם חכרה לחטה וזרע בה שעורים ונתן לו מהשעורים כנגד שווי החטים או שנתן לו חטים אלא שהם משדה אחר, לא יתן לו אחד מאלו עד שיוציא תרומות ומעשרות. והלכה כרבי יהודה. אבל אם חכר שדה מהנכרי לבדו, כבר הקדמנו שבשל ישראל אינו מוציא כי אם תרומה אבל חכירות בשל נכרי חייב להוציא המעשרות קודם שיתן לו, וזה קנס כדי שלא ישכור בארץ ישראל שדה מן הגוי וישאר בורה ושממה ועל כרחו ימכרנו לישראל. וכל זה משום לא תחנם.
<b>ומה</b> שפטרנו המקבל שדה מן הנכרי אלא שחולק לפניהם לבד זהו בשדה שאין ידוע ממי היתה וממי באתה ליד זה הגוי, אבל אם יש ביד הגוי שדה והיא ידועה שהיתה מאביו של פלוני ישראל ובא בנו ולקחה מאותו הגוי בקבלנות קונסין אותו ומעשר את שלו ואחר כך פורע הגוי, ולא ינכה לו ממנו כלל מפני המעשרות שהוציא. והטעם בזה שהוא אוהב זה השדה מפני שהיתה של אבותיו ולא יניחה בשום פנים, אבל כשיראה שהמעשרות כלן מחלקו ואם קבלה זולתו היה פטור מהם והוא חייב ימשוך ידו ויניחה בורה ויצטרך הגוי למכרה על כרחו. נמצא שהמקבל שדה מישראל אינו מוציא כלל. החוכר מישראל תורם ונותן לו על פי התנאים, מקבל שדה מן הגוי שהיתה של אבותיו מעשר ונותן לו. פי' חוכר, פירות. שוכר, במעות. וכבר זכרנוה עוד פרק ד'.
הטבל אין פורעין את החוב ממנו מפני שהוא כמוכרו. 
[עונש אכילת טבל] 
<b>בחיוב</b> עונש אוכל טבל, וזהו האוכל ממנו כזית קודם הפרשת שתי התרומות הוא במיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא כח, טו) לא יחללו את קדשי בני ישראל כלומר לא ינהוג בהם מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין לתרום לא הורמו. ואמרינן סוף פרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג, א) אלו הן במיתה האוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה. אמר שמואל משום רבי אליעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שהיא מחוללת ועומדת. ואמרינן התם נמי (פא, ב; פד, א), זר ששמש במקדש רבי עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים. תניא רבי ישמעאל אומר נאמר כאן (במדבר יח, ז) והזר הקרב יומת, ונאמר להלן (שם יז, כח) כל הקרב הקרב אל משכן ד' ימות, מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים. ופירש רש"י דבמאתים וחמשים שרופים כתיב. מכאן נראה שיש חלוק בין מיתה בידי שמים ובין כרת. ומה שאמרו זכרונם לברכה שהם במיתה, כלומר בידי שמים אבל אין בהם חיוב כרת.
[ההבדל בין מיתה וכרת] 
<b>וכרת</b> בחמשים כדנפקא לן מלוים. ירושלמי מסכת בכורים (פ"ב ה"א) מה חמית מימר מת בחמשים זו היא מדת כרת, דכתיב (במדבר ד, יח) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, וזאת עשו להם עשו תקנה להם שלא יזונו עיניהם מקדש הקדשים. וכתיב (שם כ') לא יבאו לראות כבלע, וכתיב (שם ח, כה) מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ומיתה בששים ממתי מדבר.
<b>פרק</b> יש נוחלין (ב"ב קכא, ב) לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים. מסכת משקין (מו"ק כח, א) חמשים זו כרת ששים מיתת כל אדם שבעים שיבה שמונים גבורות. אמר רבא מחמשים ועד ששים זו היא מיתת כרת. והא דלא קא חשיב לה משום כבודו של שמואל הרמתי, כלומר נ"ב שנה. רב יוסף כי הוה בר שתין עביד יומא טבא לרבנן. ולזה עשה מהם הר"ם שתי מדרגות בפירוש מסכת אבות (פ"ב מ"א).
[השימוש בטבל] 
<b>אנסו</b> לו פירותיו אינו צריך לעשר עליהם. לקח טבל משני מקומות מעשר מזה על זה. אין זורעין את הטבל ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן עד שיעשר. במה דברים אמורים בתבואה וקטניות וכיוצא בהם אבל לעקור שתלים מתוך שלו ונוטע לתוך שלו פטור, וכדאיתא מסכת מעשר ראשון פרק בתרא (משנה א). ופי' זה שהעוקר שתלים שיש בהם פירות ונטען בקרקע שלו ממקום למקום בתוך שדהו הרי זה מותר ואינו כזורע טבל, שהרי לא אסף את הפירות. וכן (שם משנה ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן כלומר שעקירתם מן הקרקע הוא הקובעם למעשר ואם להוסיף בהם מותר. תוספתא (דמאי פ"א הי"ג) אין מחפין את הטבל ואין עושין עם הגוי בטבל. ישראל ששכח וזרע את הטבל עד שלא צמחה חייב משצמחה פטור שכבר אבד, פי' שכבר אבד הצורה הראשונה ולבש הצורה השנית באמצעות ההיולי.
<b>הטבל</b> גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין (תרומות פ"ט מ"ו). ירושלמי (שם ה"ה) עד כמה אמר ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן עד שלש גרנות אסורות גורן הרביעית מותרת.
[טובת הנאה בתרומות ומעשרות] 
<b>כהן</b> או לוי שלקחו פירות טבלים מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין התרומות והמעשרות החייבות באותן הפירות ונותנין אותן לכהנים וללוים וזולתם. והכי נפקא לן מסכת פאה פרק קמא (משנה ו), כהן ולוי שלקחו מן הגורן, המעשרות שלהם עד שימרחו. כלומר כל זמן שלא נכנסו לגורן בענין שיתחייבו במעשר שהוא כשימרחום, אבל משבאו לגורן ונתחייבו במעשר הוא שלקחום חייבין לתת לזולתם, והוא קנס כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ולבדים ויקנו טבלים ויפקיעום ממתנות אחיהם הכהנים. וכן הוא דעת הר"ם (הל' מעשר פ"ו הט"ו). אבל הראב"ד כתב שאינו קנס אלא מפני שאומרים להם מנתא דכהן לא זבני לך, וכדאיתא פרק הזרוע. ומזה הטעם בעצמו כהן או לוי שמכר פירותיו לישראל עד שלא מרחן המעשר שלהם, כלומר לכהן או ללוי שהרי עדיין לא היה להם זכות בהם כדי שימכרוהו לישראל זה, אבל משמרחן כבר היה להם זכות בהם, וכל הזכות שיש להם באותן הפירות מכר לישראל לפיכך נותנן לכל כהן שירצה. כהן או לוי שמכר פירותיו טבלים לישראל והם מחוברים לקרקע או תלושים אלא שלא נגמרה מלאכתן המתנות שלהם, ואם מכרם אחר שנגמרה מלאכתן הם ללוקח ובידו לתת לכל כהן שירצה. פרק המוכר את הבית (ב"ב סג, א) בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר לו על מנת שהמעשרות שלי מעשרות שלו, דכיון דאמר ליה על מנת נעשה כמי ששייר מקום המעשרות. מי שיש לו מאה לוגין של יין טבל של תורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' יתבאר זה לקמן בג"ה.
<h2>פרק לה</h2>
===================== 
הפרק החמשה ושלשים: לבאר דיני הדמאי וזכרון פדיית המעשר 
/פתיחה/ 
<b>הדמאי</b> קדם גדרו (לעיל, בפרק השני), ומכללו פירות עם הארץ שאינו מדקדק על עצמו כחבר ואף על גב דרבא הוא דאמר (שבת יג, א) רוב עמי הארץ מעשרין הן. ובימי יוחנן כהן גדול שלחו בכל גבול ישראל מדן ועד באר שבע ומצאו שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד מפני שהוא בעון מיתה, ובא הוא ז"ל ואמר לאנשי דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל בעון מיתה, עמד ותקן להם להציל נפשם ממות שפירות דמאי יהיו מוציאין תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, וזה שתרומה גדולה כבר היו מוציאין אותה קודם תקנתו, ומעשר ראשון הוא ללוי או לכהן וכן מעשר עני בשנתו שהוא לעני, יביאו ראיה כדין המוציא מחברו שאלו הפירות אינם מתוקנים ואז יקחו חלקם, ומשום הכי אמרינן סוף מסכת מעשר שני (פ"ה מט"ו) ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, וכן היא שנויה מסכת סוטה פרק בתרא (מח, א). ומה שהפרשנו חלק הכהן כלומר התרומות השתים אינו אלא מפני חומר האיסור, לא שהכהן יכול להוציא בדיינין. נמצא שפירות דמאי הוא שנפריש תרומת מעשר ומעשר שני בשנתו וזה לבדו. וכבר ידעת שתרומת מעשר הוא חלק ממאה שבו.
[ההבדלים בין דמאי לטבל ודאי] 
<b>ודיני</b> הדמאי הם קלים יותר מדיני הודאי, וזה שהפודה מעשר שני של דמאי לעצמו אינו מוסיף חומש, מה שאין כן בשל ודאי, כדאיתא מסכת מעשר שני פרק ד' (משנה ג) דתנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שנתן לו מתנה. ופרק הזהב (ב"מ נה, ב) אמרינן נמי הכי חמשה חומשים הן האוכל תרומה ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים מוסיף חומש, הפודה נטע רבעי שלו ומעשר שני שלו מוסיף חומש, והפודה הקדשו מוסיף חומש, הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מוסיף חומש, הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש. מסכת דמאי ברישא (פ"א מ"ב), הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלם ויוצא, ומאבדין את מיעוטו בדרכים, ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו, ומחללין אותו כסף על כסף, נחשת על נחשת, כסף על נחשת, נחשת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יעלו הפירות ויאכלו בירושלם. ופירש הר"ם (בפיהמ"ש שם) מעשר שני של דמאי דיניו קלים ולא חייבו מה שחייב במעשר האמתי, והוא כי מעשר שני האמתי כשיגאלהו בעליו לנפשו יוסיף חומש על דמיו שנאמר (ויקרא כז, לא) וחמישיתו יוסף עליו, ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו שנאמר (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית. ואונן הוא שמת לו מת, ויום קבורה אונן דאוריתא והלילה של אחריו אונן דרבנן. וכל זמן שנקרא אונן אסור לו לאכל מעשר שני שנאמר (שם פסוק יד) לא אכלתי באוני ממנו. ופירות מעשר שני אמר הכתוב עליהם אחר שהעלום לירושלם אסור להוציאם משם אלא שיאכלם שם, ואסור לאבדם בדרכים מעט מהם אבל יוליך הכל או דמיו לירושלם. ואסור לתתו לעם הארץ בירושלם, חיישינן שמא יאכלנו בטומאה והכתוב הזהיר על זה (שם) לא בערתי ממנו בטמא, והותר כל זה במעשר שני של דמאי כמו שתראה. ומה שאמר אוכל כנגדו כלומר שפירות מעשר שני של דמאי שהתרנו לתתם לעם הארץ יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שווים ויאכלם בירושלם כמעות מעשר שני. מלכי צדק (ריבמ"ץ שם) פירש ומאבדין את מיעוטו בדרכים שאין מצוה עליו להשיבו משום השבת אבדה, אבל בודאי מצוה להשיב אבדה בדבר מועט כלומר משלו כגון תרומה להביאה מן המדבר ליישוב ומן הגורן לעיר אבל בדמאי אינו כן, וזהו ששנינו ומאבדין את מיעוטו. ואית דמפרשי, אינו מחללו ואפילו היו לו מעות בדסקיא. ירושלמי, רב ירמיה אומר פחות מאוכל כביצה מותר לאבד בפרוס, אבל בשלם עד כגרוגרת.
[חילול מעשר שני של ודאי ושל דמאי] 
<b>דע</b> שמעשר שני האמתי מותר לפדותו בזוזים של כסף ויחזרו הזוזים ההם קודש ויהיו הפירות חולין בזה המעשה, וזהו ענין מחללין. ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן, ויוציאו המעות הראשונות לחולין ויחזרו השניים קודש, וכן יעשו בזוזים השניים אם ירצה, וכן יעשה אפילו אלף פעמים, ואסור לפדות פירות מעשר שני האמתי בנחשת ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחשת שנאמר (דברים יד, כה) ונתת הכסף וצרת הכסף, אבל במעשר שני של דמאי יהיה מותר על דרך ההקל, ואין הלכה כרבי מאיר.
[דברים שהקילו בדמאי] 
<b>עוד</b> תניא (דמאי פ"א מ"ג) הלוקח זרע לבהמה, קמח לעורות, שמן לנר שמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי. שמן ערב ב"ה פוטרין, והוא שמן המור. ומקולי הדמאי מה ששנינו (שם) מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, ופי' הר"ם בזה נזכר.
<b>הדמאי</b> אין מברכין על הפרשתו, ומפרישין אותו ערום. הדמאי בטבלו ראוי לערובי חצרות ותחומין ושתופי מבואות, ומברכין עליו ברכת המזון וכדאיתא פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, א). וכן ערב שבת ספק חשכה ספק אינה חשכה כלומר בין השמשות, מעשרין אותו. וכשם שמערבין בדמאי כך אם הקדים מעשר שני למעשר ראשון, וכל זה אסור בטבל.
<b>ומאכילין</b> (דמאי פ"ג מ"א) את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, כלומר האורחים או החיל. וצריך להודיעם שהוא דמאי והרוצה לתקן יתקן, כלומר אם רוצה להוציא ממנו מתנות הדמאי.
[אתרוג של דמאי] 
<b>פרק</b> לולב הגזול (סוכה לד, ב) אתרוג הגזול והיבש פסול, של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, ושל ערלה פסול, ושל תרומה טמאה פסול, ושל תרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר, ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, של מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר (שם לה, א). של ערלה פסול מאי טעמא פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי יוסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון (שם לה, ב). ושל דמאי מאי טעמא דב"ה, כיון דאי בעי מפקר להו לניכסיה והוי עני וחזי ליה ואכיל השתא נמי חזי ליה, כלומר שיהיה מותר לברך עליו, וב"ש עני לא אכל דמאי דאמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, וב"ה אומר מאכילין. אם כן אתרוג שהוא ודאי טבל לכולי עלמא לא יטול דהא אין בו היתר אכילה, והוה ליה כאתרוג הערלה עד שיתוקן, לזה אי איפשר לו מאחד שלם, ואחר איזה שיהיה או חתיכה מאתרוג לתקן השלם עליו.
<h2>פרק לו</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> הששה ושלשים: בבאור דיני הדמאי עוד, וזכרון הבא לקבל עליו דברי חברות
[קבלת חברות] 
<b>מי</b> שנחשד שפירותיו דמאי ורוצה ליכנס בתורת חברות שיאמינו בו כשיאמר פירות אלו מעושרין הם, צריך שיהיה מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ושלא יהיה מתארח אצל עם הארץ כלומר שאינו אוכל ושותה עמו. הר"ם (הל' מעשר פ"י ה"א) פסק בזה כרבי מאיר, אבל חכמים אומרים מתארח אצל עם הארץ נאמן, וכדאיתא בתוספתא פרק ב' (ה"ג). מסכת נדרים פרק ואלו נדרים מותרים (כ, א) אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים, ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה. תוספתא מסכת עבודה זרה פרק ג' (הלכה ג) איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאינו אוכל מעושר, ובגמרא סוף פרק הניזקין (גיטין סא, א) וחכמים אומרים כל שאינו מעשר פירותיו.
[דיני מוכר ולוקח בדמאי] 
<b>הנחתומים,</b> כלומר האופים לא חייבום חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ופטורין מלהוציא מעשר שני, שהאיש הממונה שוטר ומחשב על עניני האופים והוא לשון חכמים ז"ל (ב"ב פט, א) אגרדמים, ובלשון ישמעאל אל מהתסאב, הוא שנותן שיעור וקצבה במכירתם בדבר ידוע.
<b>החנוני</b> אינו רשאי למכור את הדמאי מפני הנערים שקונין מהם ואינם יודעים לתקן ולהוציא מתנות הדמאי ויאכילם טבל זה, והם אינם יודעים. ואף על גב דקיימא לן (נדה מו, ב) אין בית דין מצווין להפרישו מ"מ אנן לא ספינן להן בידים. והפרשת מתנות הדמאי בזולת החנוני על הקונה לא על המוכר.
<b>הרוצה</b> לחזום את הירק, פי' להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעם הארץ שאוכלין אותו דמאי. כן כתב הר"ם פרק י"א (מהלכות מעשר ה"ז). ומיהו בתוספתא פרק ד' (ה"ב) אמרינן הרוצה להחזים עלי ירק ולהקל ממשא לא ישליך עד שיעשר, רבי יוסי אומר בוודאי אסור ובדמאי מותר.
<b>הלוקח</b> ירק מן השוק ומשך אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים ונמלך להחזירו לא יחזיר עד שיעשר. וכל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי לא ישלחנו לחברו דמאי. הנותן לפונדקאית, מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, וכן הנותן לחמותו. קניבת ירק הנמצאת בגינה הרי זו פטורה מן הדמאי. ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת ושעל גבי האשפה בכל מקום מותרת.
<b>המוכר</b> פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם חייב הלוקח לעשר דמאי. אמר מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אמר משדה שיש לי פה בסוריא הם חייב לעשר. מעושרין הן נאמן משום הפה שאסר. ואם ידוע שיש לו שדה ואמר מעושרין הן חייב לעשר, והוא שהיה רוב ממכרו משדהו. ומיהו הלוקח סתם פירות בסוריא אינו מעשר אפילו דמאי מה שאין כן בארץ ישראל שבכל מקום יעשר דמאי.
<b>אמר</b> למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן, כלומר שהוא נאמן על הטומאה והטהרה, או מי שהוא מעשר, והלך והביא, אינו נאמן שהביא מאותן שצוהו המשלח. אבל אמר לו לך והבא לי מפלוני הרי זה נאמן, שמתירא הוא שמא ישאלנו אם בא אליו שלוחו. הלך ליקח ממנו אמר לא מצאתיו ולקחתי מאחר שהוא נאמן אינו נאמן. נכנס לעיר והוא אינו מכיר שם אדם אמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר, אמר לו אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן.
<b>הלוקח</b> מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות. וביאור זה שהלוקח מן הנחתום הוא דמאי, א"כ צריך תקון משום תרומת מעשר ומשום מעשר שני לא משום תרומה גדולה ולא משום מעשר ראשון. ואף על גב דאמרינן מסכת דמאי פרק ב' (משנה ד') הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ואם כן הלוקח מן הנחתום פטור מתרומת מעשר וחלה, ופרק ה' (משנה א) אומר שהלוקח מן הנחתום נוטל כדי תרומת מעשר וחלה, המשנה הראשונה על כרחיך בנחתום חבר או נאמן הוא דקא מיירי, והמשנה השנית בנחתום עם הארץ או מי שאינו נאמן. וכן נראה מלשון הר"ם הלכות מעשר פרק ט' (הי"ב) הנחתומים לא חייבו אותם להפריש מעשר שני מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה, והלוקח מפריש מעשר שני, בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר לפלטר או בחנות הסמוכה לפלטר חייב להפריש אף מעשר שני. ומאחר שהזכיר ז"ל שיפרישנה בטהרה על כרחיך בחבר עסקינן, ועוד שהדבר בעצמו מוכיח כן שהרי האמינוהו על תרומת מעשר. והוצרכו לזה המעשר שצריך להקדים מעשר ראשון לתרומת מעשר שהיא לו תרומה, אם כן יקח הככר ויעיין ויפריש אל קצהו שעורי חלה ותרומת מעשר המחוייב לאותו ככר, לא שיחתוך אותו שעור עדיין אלא יניחנו עמו מחובר. ויאמר חלק אחד ממאה מזה הככר יהיה בצד זה מעשר, כלומר בצד אשר הפריש. ושאר מעשר סמוך לו, כלומר התשעה חלקים המחוברות בו ויהיה החלק ההוא מאותו הצד מעשר ראשון. ואחר כך יאמר זה החלק ששמתיו מעשר עם המחובר לו שמתי ועשיתי אותו תרומת מעשר על התשעה חלקים המחוברים בו, והנוסף שיש בו על החלק ממאה שיהיה חלה, הרי שהוציא תרומת מעשר אחר שקרא שם למעשר ראשון ועשאו על הסדר, ומפריש בו חלה, וחוזר ואומר ומעשר שני מאותו ככר בצפונו או בדרומו. ואומר אחר כן הרי הוא מחולל על המעות, ויצניע המעות ההם ויעשה מהם הראוי למעות מעשר שני.
<b>נמצא</b> תורת הפרשות אלה ארבעה דברים. האחת, שצריך המפריש לקבוע מקום לכל אחד ואחד בפיו ובידו ואם לא עשה כן אינה קרואה הפרשה. השנית, שלא יוכל להפריש איש תרומת מעשר עד שיקרא עליה תחלה שם מעשר ראשון ואחר כך קורא עליה שם תרומת מעשר. השלישית, שהמפריש מככר מעשר ותרומה וחלה צריך לחתוך המקום ההוא ולהשליכו לריקבון. הרביעית, שגם מעשר שני צריך ליחד לו מקום אבל אינו צריך להשליכו לריקבון אלא פודהו בכסף ויחללנו ויאכלנו.
<b>ושעור</b> תרומת מעשר וחלה שהפריש מן הככר יתננה לכהן ויהנה ממנו להסיק תחת תבשילו בזמן הזה כי לא טהור הוא, ויאכל השאר, והקדים להפריש מעשר ראשון לחלה, ואף על פי שהחלה היתה ראשונה למעשרות שהרי נתחייבו כשנכנסו לארץ שנאמר (במדבר טו, יט) והיה באכלכם מלחם הארץ, מפני שמעשר ראשון נקרא ראשית ולא חלה מפרישין אותה אחריו וקודם מעשר שני.
<b>הלוקח</b> מן הנחתום אינו מעשר מן החמה על הצוננת ולא מן הצוננת על החמה חיישינן שמא הלחם האחד חטה ישנה והאחר מחדשה, וקיימא לן שאין מעשרין מזה על זה. הלוקח מן הפלטר מעשר מאחד על הכל. והחלוק שיש בין נחתום ופלטר שהנחתום הוא הלש והאופה ומוכר לפלטר והפלטר מוכר לבני אדם.
<b>הלוקח</b> מן המנפול מעשר מכל דפוס ודפוס, ומנפול הוא גם כן שם למוכר הלחם אלא שהוא קונה משני נחתומים שלא יכירם כגון שיהיו ט' מוכרין ועשרה נחתומין נותנין להם הלחם, ואין ספק שאחד מאלו התשעה מוכרין הוא שלקח משנים, ולזה כל מי שלקח מאחד מהם מעשר מכל דפוס ודפוס.
<b>הלוקח</b> מן העני וכן עני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה מעשר מכל אחד ואחד, ואם נתנו לו תמרים וגרוגרות בולל ונוטל. כלומר מערב הכל יחד ויוציא המעשר מהכל יחד, ובא רבי יהודה שהלכה כמותו הנה לפרש הדבר המוקדם שזהו בזמן שהמתנה מרובה דאיכא למימר נדיב לב הוא והוציא המעשרות, לפיכך יעשר הכל דמאי, אבל אם המתנה מועטת איכא למימר דכילי הוא ועינו רעה להוציא המעשרות לפיכך מעשר מכל אחד ואחד שמא יפריש מדמאי על ודאי וזה אסור.
<b>הלוקח</b> מן הסיטון וחזר ולקח ממנו שניה לא יעשר מזה על זה, ואפילו מאותו הסוג אפילו מאותו המין, נאמן הסיטון לומר משל אחד הם. הלוקח מבעל הבית וחזר ולקח ממנו שניה מעשר מזה על זה אפי' משתי קופות אפילו משתי עיירות, ופירוש סיטון הוא המוכר פירות וכל דבר לח כשמן ודבש, ובערבי קורין לו אל פא"מי, ופי' סוג הוא שתחתיו מינים ומין הוא שתחתיו אישים. בעל הבית שהיה מוכר בשוק בזמן שהם מביאים לו מגנותיו מעשר מאחת על הכל מגנות אחרות מעשר מכל אחת ואחת.
[התורם מדרגות חיוב שונות] 
<b>עציץ</b> נקוב הרי הוא כארץ, תרם מן הארץ על עציץ נקוב אי נמי איפכא תרומתו תרומה. משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד ואחד בפני עצמו, מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. ופי' עציץ הוא כלי שזורעין בו ואם נקב כשעור שורש קטן שהוא פחות מכזית נחשב כקרקע מפני שהוא מחובר לקרקע, ומה שאינו צומח בארץ אינו חייב אלא מדרבנן. ולא תאכל עד שיוציא עליה וכו', לפי שהוא כטבל ואסור לכהן לאכלה שכל הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו חייב בתרומה זו ואז נתנה לכהן ויהיה מותר באכילתה אם הוא טהור.
<b>תרם</b> מן הדמאי על הדמאי ומן הדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות, וכבר ידעת מפטור על חיוב טבל ביד בעל הבית והפך לכהן. הדמאי הוא כמו הגדל בעציץ שאינו נקוב והודאי [כמו] הגדל בארץ, אבל תרם משאינו נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה דתרויהו כחדא נינהו דהיינו חיוב דדבריהם, מה שאין כן מן הדמאי על הדמאי שאפשר שאחד מהם הוא טבל גמור וחייב דאורייתא, ולזה הוא תרומה ויחזור ויתרום. ופי' תרומה ויחזור ויתרום הוא במתני' מסכת תרומה פרק קמא (משנה ג). תוספתא סוף פ"ה, עציץ שאינו נקוב חייב במעשרות תרומתו אין מדמעת ואין חייבין עליהם חומש.
[גרימת טומאה לחולין שבא"י] 
<b>בית</b> שמאי אומרים לא ימכור אדם את זתיו אלא לחבר ב"ה אומרים אף למעשר, וצניעי ב"ה היו נוהגין כדברי ב"ש. חבר הוא התלמיד חכם והוא הנאמן על הטומאה והטהרה, ואמרו בית שמאי שהזתים שהם עומדים לדריכה לא ימכרם אלא למי שהוא נאמן על הטומאה שמא יתעסק בשמן בטומאה, וב"ה אומרים שמותר למכרן אפילו למעשר כלומר למי שהוא נאמן על המעשרות, ואף על פי שלא יהיה נאמן על הטומאה, לפי שדעתו בה שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. וכתב הר"ם בפירושו וזו היא משנה אחרונה שהוא מותר וכן הלכה. ומסתברא שהמשנה הראשונה לזה הדין היא בפרק שני מזאת המסכתא שהיא מסכת דמאי, דאמרינן (משנה ג) המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, וטעמא דמילתא שפירות עם הארץ בחזקת טומאה וסבירא ליה אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, והמשנה האחרונה היא בפרק ו' מאותה מסכתא עצמה (משנה ו), וקתני ב"ה אומרים אף למעשר וכמו שהתבאר. וקיימא לן בחדא מסכתא יש סדר למשנה. וצניעי בית הלל הם המדקדקים במצות מחבורת בית הלל. ירושלמי (דמאי פ"ו ה"ה) מהו צניעי כשרי, אמר רב חסדא כן שנינו שהכשר נקרא צנוע.
[פירות חבר ועם הארץ המעורבין] 
<b>שנים</b> שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת, אחד מהם הוא שהוא נאמן על המעשרות והאחר אינו נאמן, ועשר זה הנאמן את שלו, כלומר חלקו ודאי, בשעה שנוטל התירוש שלו עדיין צריך ומוטל עליו להפריש עוד מחלקו זה מעשר דמאי על חלק עם הארץ. הרי שיצא מחלק זה הנאמן מעשר ודאי בעבור חצי היין שלו ומעשר דמאי בעבור החצי האחר של עם הארץ והכל מחלקו. כיצד היו מחצה למחצה נטלו חציו מאה לוגין יין מפריש לוג אחד תרומת מעשר ועשרה מעשר שני כנגד המאה לוגין שהרי הפריש מעשר של ודאי תחלה על חצי כל מה שדרכו בגת, וכן איזה חלק שיהיה לו ביין מפריש לפי חשבון.
<b>עם</b> הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת או גלוסקמא אחת ולקח לו סתם פטור, ואם אמר לו זו שלי וזו של חברי ונתערבו חייב לעשר אפילו הן אלף.
<b>דיני</b> הלכה זו על שלשה עקרים, האחד שאסור למכור דמאי וכל שכן טבל לעם הארץ ומותר למכרו לתלמיד חכם לפי שהוא יפריש מהם המתנות הכתובות ואחר כן יאכלנו. העקר השני שזה המוכר הוא תלמיד חכם, העקר השלישי שזה המוכר ידע השליחות ששלח עם הארץ לתלמיד חכם. לפיכך כשאמר השליח למוכר תן לי בדמים אלו כך וכך סתם שלא הודיעו אם לעצמו קונה אם לעם הארץ השולחו, הנה זה הדבר הלקוח הוא פטור שהרי המוכר תלמיד חכם וגם שהוא יודע השליחות אם כן לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול. ואם יפריש התלמיד חכם השלוח למוכר הזה באלו הדמים לעצמו ובאלו הדמים לחברו כלומר לאותו עם הארץ, ונתן לכל כסף דבר בפני עצמו, יש לומר שמא מה שנתן בדמי החבר טבל הוא מפני שידע לתקנם, ומה שנתן בדמי עם הארץ הם מתוקנים שלא יבא לידי תקלה. ואם נתערבו אפילו היה של חבר אגודה אחת ושל עם הארץ מאה אגודות נתחייב הכל מעשר דמאי, והוא כשלא שאלו למוכר, אבל שאל לו ואמר ליה שהם מתוקנים נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא תלמיד חכם. וקיימא לן (עירובין לב, א) חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.
[צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן] 
<b>בראשית</b> רבה פרשת ס, רבי ירמיה שדר ליה לרבי זירא כלכלה דפירי, אמר אי איתא דלא מעשרו לא הוה משדר לי, ומר אמר לא סמך אדידי, אדהכי והכי מתאכלי פירי בטבליהו. נראה מזה שחבר השולח לחבר או יתקן או יודיעהו. זה המעשה הביאוהו בעלי התוספות (שבת יב, ב ד"ה רבי נתן) על מה שפירשו צדיקים עצמן לא כל שכן, דלא פריך אלא גבי אכילה דאלו בלאו הכי אשכחן מעשה דרבי ישמעאל שקרא והטה פרק יציאות השבת (שם). וכן מסכת עבודה זרה רב מנשה שדא אבן למרקוליס, ופרק אלו הן הגולין (מכות יא, א) אמר רב חזינא לתפילי דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כותיה. וכן מסכת יבמות פרק נושאין (צט, ב) וסוף פרק האשה שנתארמלה (כתובות כח, ב) במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין. תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי מימי לא העדתי אלא עדות אחת פעם אחת העדתי והעלו עבד לכהונה על פיו, העלו ס"ד השתא בהמתן של צדיקים וכו'. אלא אימא בקשו להעלות עבד לכהונה חזא באתריה דרבי יוסי ואזל אסהיד באתריה דרבי יהודה. מסכת מכות (ה, ב) ומסכת חגיגה פרק אין דורשין (טז, ב) אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים, ואמר לו שמעון בן שטח ששפך דם נקי, וכן כיוצא בזה, אלא הקושיא הכא היא על אכילת איסור שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן. ואפילו הכי קשיא דאמרינן מסכת ראש השנה סוף פרק קמא (כא, א) לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי, אמר להו בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה במערבא, אמרי ליה אסהיד אמר להו לא שמעתי מפי ב"ד מקודש. ותרצו דלא שייך היכא דאוכל אסור והיום מותר אבל איפכא לא. וכן פרק ערבי פסחים (פסחים קו, ב) רבי ירמיה בר אבא אישתלי ואכל קודם הבדלה, והכי נמי אין המאכל אסור אלא מטעם שלא הבדיל, ואע"ג דהתם (שם קח, א) אמרינן טעם ולא הבדיל מיתתו באסכרה. ור"ת לא חשיב דבר תקלה אלא באוכל דבר איסור, אבל אם אוכל דבר המותר בשעת איסור אין זו תקלה כל כך. ועל מעשה דרבי ירמיה תירצו שמעשה דרבי פנחס הוא שהיה בדור של צדיקים גדולים והאי מעשה היה בדור שאמרו עליו אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. ומיהו מסכת עבודה זרה פרק רבי ישמעאל (נח, א) יש מעשה מוכיח. רבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא, על אתא ההוא גברא אמרי ליה תא אשקיין, בתר דרמא לכסא איגלי מילתא דגוי הוה. וכן מסכת גיטין פרק קמא (ז, א) אמר רבי אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, ומנו רבי חנינא בן גמליאל. האכילוהו ס"ד השתא בהמתן של צדיקים וכו' אלא בקשו להאכילו דבר גדול ומאי ניהו אבר מן החי. ובמדרש רבי פנחס בן יאיר, מזבולון יצא אילון ויונה הנביא, ובירושלמי פרק החליל (סוכה פ"ה ה"א) יונה בן אמתי אמו מאשר ואביו מזבולון.
<h2>פרק לז</h2>
===================== 
הפרק השבעה ושלשים: לבאר הקלין שבדמאי 
/פתיחה/ 
<b>ריש</b> מסכת דמאי (פ"א מ"א) הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות תמרה והגופנין והנצפה, וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ירושלמי (שם פ"א ה"א) מה בין יהודה שחייב בראשונים ואינן פטורין אלא האוג והחומץ והכסבר ובגליל פטורין מן הראשונים וחייבין באוג ובחומץ וכסבר, ותירץ, שהראשונים נשמרים ביהודה לפיכך הם חייבין שם ואין נפקרים אלא האוג והחומץ והכסבר, ובגליל ההפך.
<b>יש</b> קצת פירות שהקלו עליהם חכמים לפטרם אפילו מדין דמאי שהם תרומת מעשר ומעשר שני וכל שכן משאר החקים.
[הטעמים שהקילו בפירות אלו] 
<b>פי'</b> רש"י פרק כיצד מברכין (ברכות מ, ב) הקלין שבדמאי פירות שאינם חשובים שהקלו חכמים בדמאי שלהם שהלוקחם מעם הארץ אין צריך לעשרם. וקראום קלים שבדמאי היה זה לשתי סבות האחת דהוה להו ספק מעושר ספק אינו מעושר, השנית אם שמורים אם הפקר, לפי שרוב אלו האילנות הם מדבריים ואינם נכנסים ברשות איש אחד ומעט הם נטעים ורובם הפקר.
<b>ואלו</b> הם, השיתין והוא מין מהתאנים המדבריות. ופי' בירושלמי ביוצאין תחת סלעים, כמו שיתין שהם יסודות כאמרם (סוכה נג, א) בשעה שכרה דוד שיתין. עוד בירושלמי (דמאי שם) אלו הן השיתין רבי שמעון אומר שהן יוצאין מתחת העלין, מכלל שהטובים יוצאין למעלה מן העלין. מסכת שביעית (תוספתא) פרק ד (הלכה יד) תני, רשב"ג אומר מהוצאת העלין ועד הפגים נ' יום מפגין ועד שיתין הנובלות נ' יום, מן השיתין ועד התאנים נ' יום. הרימין והוא אל נבק בלשון ארץ מצרים, ואל דום בארץ כנען, ואילנו אל סדר. העזרדין, והם אל זערור. בנות שוח, תאני חוורתא והם נותנים פריים משלש לשלש שנים, בנות שקמה והם תאנים מדבריות ונקראים אל גמיו ובלשון אחרת תאני פרעה, כל אלו רוב הולדם בהרים ובמדברות.
<b>נובלות</b> של תמרה כלומר שנופלים מהדקל מפני הרעש, וכדאמרינן בירושלמי (דמאי פ"א ה"א) נובלות התמרה רבי אילעא ורבי זירא חד אמרי תמרי בזיקא וחד אמר בושלים כומרא, פי' שמניחין אותן באילן להצטמק מלשון (איכה ה, י) עורנו כתנור נכמרו. גופנין, שילי גופנא והוא אל סבסתן. והר"ם פירש (בפיהמ"ש) מין מהירקות דומה לשבת, ורבינו שמשון פירש ענבים הנשארים בגפן אחר הבציר קשים להתבשל.
<b>הנצפה</b> הוא אל כבר והוא צלף, האוג, הוא אל סמאק, הכסבר הוא וי אל כסברה. וכתב הר"ם והעקר שתהיה מחזיק בו שכל צמח שחזקתו מן ההפקר ואינו נוטע אלא מעט אינו מחויב דין הדמאי. וא"ד דמאי דתנינן הקלים שבדמאי דדוקא בדמאי אבל בשל ודאי חייבין. ואף על פי שהם הפקר וקיימא לן בריש מסכת חלה (פ"א מ"ג) שההפקר פטור מלעשר, בשעשאן גורן חייבין וכדרבי יוחנן דאמר (ברכות מ, ב) לקט שכחה ופאה שעשאן גורן הוקבעו. ומיהו גרסינן בירושלמי (דמאי פ"א ה"א) אמר רבי יוחנן לפי שרוב המינין הללו אין באין אלא מן ההפקר לפיכך מנו חכמים אותן ולא שניא בין דמאי בין ודאי פטורין ואפילו אם דיגנן לא הוטבלו, אבל שאר מינין הנשמרין והופקרו ודיגנן חייבין במעשרות דאמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב הלקט והשכחה והפיאה שעשאן גורן הוקבעו למעשר מדרבנן, מכל מקום לפום גמרא דידן (ברכות שם) בודאי מחייבי.
<b>נקוט</b> האי כללא בידך, שההפקר פטור וכמו שבארנו פרק נ"ב, אם כן אלו האילנות שהם על זאת החזקה פירותיהם כשיבאו לפנינו נחזיקם ברוב ויהיו פטורין מלעשר וכל שכן אם נמצא אילניהם במקום הפקר. האמנם אם הם נשמרים הם חייבים שהפטור והקולא הנמצא בהם אינו אלא מפני טעם הפקר, ולזה הוא ששנינו בתוספתא פרק קמא (דדמאי ה"א) רבי יוסי אומר שיתין שבציפורין חייבות מפני שהם משתמרות, ופרק נ"ד שהתמורות כשהם רכים נקראים שיתיה. או אפילו הם ודאי הפקר חייבין לעשרם אם עשאן גורן וכדרבי יוחנן. אבל שאר האילנות שדרכן להשתמר כגון השקדים ותאנה וגפן ורימון וכיוצא בהם ספקן חייב בדמאי וודאן טבל, וגם אלו אם הם נמצאים במקום הפקר פטורין שהכל תלוי בשמירה, ועכשיו אל יקשה צלף ונצפה וכמו שזכרנו פרק נ"ד שבמקום אחד חייבום ובמקום אחר פטרום, והם אילן אחד בעל שתי שמות.
[פירות שהחמירו בהם וחייבום בדמאי] 
<b>ברם</b> יש דברים שהחמירו עליהם ונתנו להם דין וחיוב הדמאי בכל מקום שהם בין בארץ בין בחוצה לארץ.
<b>גרסינן</b> ריש פרק ב' (דדמאי) אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבלה והתמרים והחרובין והאורז וכמון, האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור. פירוש שאלו הדברים מחוייבים בדיני הדמאי בכל מקום אחד שיהיו בארץ או בחוצה לארץ, אבל לא המין כלו אלא קצתו, והוא שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום. והם, דבלת תאנים, ידועה בתכלית המתיקות אי אפשר שימצא כמותה אלא בארץ ישראל. התמרים, ר"ל מין מהתמרים גסים מאוד לא ימצאו כמותם אלא בארץ ישראל. והחרובין מין מיושר ונאה לא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל. וכמון, גרגריו מיושרים. ומה שאמר כל המשתמש ממנו פטור, ר"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח פטור ולא נחוש שמא נתערב באורז של ארץ ישראל. וא"ד כל המשתמש, כלומר אפילו בארץ ישראל דלא אתי לאיחלופי. ומיהו יש מתעשרין ודאי וכדאמרינן בתוספתא מסכת כלים פרק י"ג אמר רב יהודה לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע של בין הכותים אלא שמתעשרין ודאי בכל מקום. גבע זה אנה הוא ידעתו מפרק י"א.
<b>ירושלמי</b> (דמאי פ"ב ה"א) אמר רבי אבין חיוב המינין הללו על שאין כיוצא בהן בחוצה לארץ הוצרכו חכמים למנותם, ולאו הא דבילה בבוצרה, שחיקה היא, והא תמרים באלכסנדריא, רקיקין אינון, והא חרוב בבייר, גדר הואי, והא אורז בחלתא, אבתר הוא סמוק הוא, והא כמון בקיפרוס, עקום הוא. ומסתברא שלזה פי' הר"ם (בפיהמ"ש שם) כמון גרגיריו מיושרים, וכן מסתברא שמקומות החרוב הוא בייר וגדר. ואין תמה אם קרא גדר מארץ ישראל, שהרי נאמר עליו (יהושע יט, לה) חמת רקת וכנרת, וכמו שקדם. קיפרוס הוא אי למערב עכו כמו מאתים מיל, ובלשון לעז גיפרי.
<b>שמעתי</b> מה"ר ברוך על רבינו מאיר רבו שפעם אחת אירע שהביאו לו אורז יפה עמד הרב ז"ל ועשרם ואמר שמא מארץ ישראל הם, ואותו הרב מאשכנז היה.
<h2>פרק לח</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השמונה ושלשים: לבאר דין המזמן את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, ויש הנה דינים הצריכין לענין שבת וזולתו
[מתנה אדם על המעשרות בע"ש ומפרישן בשבת] 
<b>מסכתין</b> (דמאי) ריש פרק ז' (מ"א - מ"ב) המזמן את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות. מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו ומחולל על המעות.
<b>ירושלמי</b> (שם ה"א) אמר רבי יוחנן מתניתין בספק הא בודאי לא, כלומר שהם ספק לו אם הם מעושרים כענין דמאי, לפי שאין אדם מתנה בפירות ודאי טבל שהם ביד חברו. ופירוש הענין הוא שזה שאינו נאמן הזמין ערב שבת מי שהוא מעשר שיאכל אצלו ביום השבת, הרי שזה המזומן אינו יכול ללכת ערב שבת אל בית המזמן ולעשר שם הפירות כי אכסניא הוא, אם כן אחר שהפירות ההם הם של דמאי, שהרי הם ממי שאינו נאמן על המעשרות, יש לו תקנה לזה המזומן, ולצורך שבת לחוד.
<b>מסתברא</b> שהוא הדין אף על פי שלא הזמינו עדיין שום אדם בערב שבת, אלא שהוא סבור שלמחר ביום השבת יהיה קרוא עם מי שאינו נאמן על המעשרות, שיכול הוא מערב שבת לעשות זה התנאי על מי שיזמינהו למחר.
[אין אדם מתנה על טבל ודאי שאינו ברשותו להפרישו בשבת] 
<b>והעקר</b> אצלנו בדמאי אדם מתנה על מה שאינו ברשותו. והכי איתא בירושלמי (דמאי שם) מה בין דמאי לודאי, דמאי אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו וודאי אין אדם מתנה אלא על דבר שהוא ברשותו. אבל אם ברור לנו שהמזמן אינו מעשר כלל אינו מועיל תנאי למזומן, שפירותיו ודאי טבל הם, לא דמאי. הוצרכנו לזה המעשה כדי שלא יוציאו המעשרות לכתחלה בשבת ולזה יקדים הדבור מערב שבת, וזה שבערב שבת הוא שיאמר מה שאני עתיד להפריש למחר, כמו שסדרה המשנה, וכשיבא למחר שימזגו לו את הכוס או שיושם לפניו לאכל, מפני שזאת התקנה היא בין בלח בין ביבש, לא יאכל עד אם דבר דבריו, מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, וכן יעשה כאשר דבר, והוא שיניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס והוא אחד ממאה, וזה יספיק לו עם מה שהתנה מאמש, וכן יעשה בכל מה שיאכל וישתה.
[כיצד יפריש בשבת מי שהתנה בע"ש] 
<b>וזאת</b> תרומת מעשר שהפריש יזרקנה או יפסידנה כדי שלא יכשל עם הארץ המזמן. וכן נראה הענין מן הירושלמי (דמאי שם), רבי ורבי יוסי ברבי יהודה נתאכסנו אצל בעל הבית והיו משליכין זה לזה שעור תרומת מעשר ומאבדין אותה. ומיהו בתוספתא פרק ח' (ה"ז) אינו נראה כן, דאמרינן נוטל תרומת מעשר ומניחה במקום המוצנע אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה.
<b>ירושלמי</b> (דמאי שם) אמר ר' יונה צריך שיהיה זכור תנאו. שמעון בן אבא בשם ר' יוחנן צריך להלחיש בשפתיו, רבי ירמיה שאל לא נמצא כמתקן בשבת, כלומר שמפריש מן האוכל ועושהו מעשר, אמר ליה אדחי תנא, כלומר איסמיה. ואם תאמר מאי טעמא, הא כבר אמר למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים דאפילו בשבתות. עוד הקשה (ירושלמי שם), כשמפרש ועושהו מעשר לא נמצא מאבד האוכלים כשמשליכו לארץ. ומשני מפרק כל שהו, כלומר מעט מעט. ואינו אסור משום גזל, אמר ליה רוצה הוא שיהא לו קורת רוח, פי' גזל לעם הארץ המזמן, ומשני שהעם הארץ רוצה בנחת רוח אוהבו שהזמינו.
<b>וכן</b> כתב הר"ם פרק ט' (ממעשר ה"ט) וצריך ללחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו. וטבל שיש עליו תנאי זה אם הוא ברשותו מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ומתניתין היא בפירוש (שם מ"ב) מזגו לו את הכוס אומר, אם כן לא יספיק בדברים שבלב. ויש אומרים שמשנת מזגו לו את הכוס היא שמעתא באפיה נפשה ומשתעי אפילו בחול וכל זמן וכדלקמן. והירושלמי (שם ה"ב) נותן להתיר טלטולו טעם אחר והוא כרבי אלעזר דאמר משייר עמה כל שהו מן החולין ומטלטלה וכדתניא מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה.
[טבל ודאי שברשותו מהו שיתנה בע"ש להפרישו בשבת] 
<b>ועל</b> ענין התנאי אומר עוד הירושלמי (שם ה"א) אמר רבי יוחנן הדא בשל דמאי אבל בשל ודאי טבל אינו מועיל תנאי וכדלעיל. ומיהו לפי מעשה דרבי הושעיא הנזכר שם נראה שאפילו בשל ודאי מועיל תנאי. ומתניתין דילן מוכח שמועיל תנאי אפילו בשל ודאי, דהכי אמרינן מכלתין (דמאי) פרק בתרא (מ"ה), היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני. היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. היו דמאי, שמעינן ממתניתין דלא אשכחן תרומה גדולה דמאי. נמצא שהבבא קמא בשל ודאי קא מיירי דקתני טבל והשנית בשל דמאי. ולא הזכיר בשל טבל תרומת מעשר שהרי היא באותם עשרה של מעשר ראשון. ומתרצים שהירושלמי דמשמע שאין מועיל תנאי אלא בשל דמאי הוא בשאין הפירות ברשותו ובהכי מועיל בשל דמאי אבל לא בשל ודאי, ומתניתין בשישנם ברשותו ולזה מועיל התנאי אפילו בשל ודאי. וכן נמי כתב טהור קודש מה"ר אליעזר זק"ל בהלכותיו דבשל ודאי נמי מועיל תנאי.
[הפרשת תרו"מ ע"י ברירה] 
<b>ומיהו</b> הר"ם כתב לפירוש משנת היו לו תאנים (דמאי פ"ז מ"ה), גם זה תדע כי מה שנאמר בתאנים של טבל אינה הלכה, לפי שהטבל חייב במתנות מדאוריתא, והעקר בידנו בדאוריתא אין ברירה ואין לו תקנה אלא אם כן הוציא לו המתנות קודם. ואין ברירה דאוריתא ויש ברירה דרבנן היא שנויה מסכת יום טוב פרק משילין (ביצה לח, א), ובשל דמאי מותר בשביל התנאי שהקדים מערב שבת. והכי נמי כתב ז"ל על משנת מסכת דמאי (פ"ז מ"ד) ושנויה היא נמי פרק בכל מערבין (עירובין לז, א), הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני ומוחל ושותה, ופירש ז"ל (בפיהמ"ש) זה הדבר הוא במי שקנה ערב שבת ולא היה לו פנאי להוציא המתנות, ופירות כותיים הם טבל ולפיכך הוא חייב במעשרות כולם כמו שאתה רואה. ומה שאמר מוחל ר"ל יתחיל לשתות. וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שסובר יש ברירה והדבר הנשאר כאילו הופרש מתחלה. ותדע שחובת התרומה והמעשרות מן התורה באכילתה והעיקר בידנו בדאוריתא אין ברירה, ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא לו זה הסתם, אלא יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים, עד כאן.
<b>והתוספתא</b> נמי בערב שבת מיירי, דהכי אמרינן מסכת דמאי פרק בתרא (פ"ח ה"ה) הלוקח יין מבין הכותיים מערב שבת ושכח ולא הפריש, אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, ועשרה הבאים אחריהם מעשר ראשון, ותשעה הבאים אחריהם מעשר שני, ומתחיל ושותה מיד דברי רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון ורבי יוסי אוסרין. אמרו ליה לרבי מאיר אי אתה מודה שאם יבקע הנוד ששתה זה טבל, אמר להם לכשיבקע.
<b>ומיהו</b> גבי מעשר שני כיון שדינו בפדייה יחללנו מעתה, ולא סמכינן אברירה אלא היכא דלא אפשר בענין אחר. וגבי תאנים דלא תני ומחל ואוכל, משום דהתם אינם מעורבים וידועים הם מי הם תרומה ומי הם מעשר שני הלכך לא הוצרך לשנות ומחל ואוכל. ובמתניתין רבי סתמא קתני לה לא ששנה בה פלוגתא דתנאי. וכן בגמרא סוף מסכת מעילה (כב, א) גבי כיסין אלוגין רמא ליה, אייתי פלוגתא דהני תנאי. ומשנת מסכת דמאי (שם) לא הזכירה תרומת מעשר לפי שאסור לקרות שם בין השמשות בודאי כי אם לפי הצורך בצמצום. ולהכי נמי לא קתני גבי מעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות כמו גבי דמאי דקביעות מקום וחילול כמו הפרשה הוא. וממה שהביאו בתוספות פרק בכל מערבין יראה שאפילו בשבת עצמו יוכל לומר זה במה שאינו מתוקן מערב שבת.
[שיטת רב האי גאון במשנת הלוקח יין מבין הכותים] 
<b>הלוקח</b> יין מבין הכותים מוחל ושותה. גריס רבינו האיי גאון ז"ל ומוהל ושותה, כלומר מזוג מגזרת (ישעיה א, כב) מהול במים. וזה קודם הפרשה, וכשיפריש התרומה והמעשר חלה עליהם מאליהם. ואין כאן משום מתקן בשבת, ולא משום שותה טבלים למפרע שכשיבאו לידי הפרשה יהיו נקבעים ונמצא מה ששתה חולין שתה. אלמא קסבר הגאון יש ברירה ולבקיעת הנוד לא חיישינן כרבי מאיר, כלומר הרי תרומה ומעשרות בתוכן והוא שותה, ואמרינן מה שמשייר זהו תרומה ומעשרות ומה ששתה חולין שתה. ואי קשיא תוספתא דדמאי (פ"ח הי"א) קרא שם לשולי חבית לא ישתה מפיה דמשקה מעורב הוא, אם כן אפילו יש ברירה כל זמן שלא הופרש חולין ותרומה ומעשר מעורבין והוה ליה דמע. איכא למימר דהתם לא תלה הטעם בהפרשה הילכך ישתה מה שישתה ויניח מה שיניח, ולעולם אותם שנשארו לשעת הפרשה הם מוקבעים לתרומה ומעשר שהוא לא קבעם אלא על הנפרשים כשעור קביעתם. וכן מסכת דמאי (פ"ז מ"ב) מזגו לו את הכוס אומר שני לוגין וכו', הרי כמו כן בכאן שלא קבעם מיד בשולי הכוס אלא מה שישאר בשוליו, והנשאר הוא הנקבע לא השתוי. וכמה משניות שבכלן שנינו מעשר שני לצפונו או לדרומו ומחולל על המעות, וכאן שנינו מוחל ושותה ולמה שינה את לשונו אלא ודאי נראין דברי הגאון והדברים עתיקין עד כאן.
<b>הרי</b> בכאן שלש לשונות לפי מה שנמצא, שהרי התוספתא (פ"ח ה"ה) גריס מוחל ושותה, מתחיל, וכן פי' הר"ם ז"ל. ורבינו האיי מוהל. ורש"י פי' מחלל. מסכת מכשירין פרק בתרא (פ"ו מ"ה) מי החלב כחלב והמוהל כשמן, פי' שמן עכור ובו מים מעורב.
[ליתן בשבת מתנות לכהן או לעני] 
<b>הלכות</b> שבת פרק כ"ג (הט"ז) כתב הר"ם מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת, ואף על פי שייחד מקומם מקודם השבת והרי הם ידועים ומונחים בצד הפירות. ואם היה כהן או עני למודים לאכל אצלו יבאו ויאכלו ובלבד שיודיעו לכהן שזה שאני מאכילך תרומת מעשר ולעני שזה מעשר עני. והיא שנוייה מסכת דמאי פרק ד' (מ"ד) ופי' קורא שם, תרומת מעשר המחוייבת לזה הצבור יהיה בזה הצד, וסימן עליו אך לא הפרישה מכלל הפירות ההם. ולזה אמרו אף על פי שהם ידועים לא יטלם בשבת, ובארו בגמרא שלא יטלם הוא לא יתנם, כלומר לא יטלם לנתינה מפני שאסור לתת המתנות בשבת.
<b>ונראה</b> מדבריו ז"ל שסבור שתרומות ומעשרות בזמן הזה דרבנן, שעכשיו יהיה מותר להתנות אפילו בטבל, דהא בדרבנן יש ברירה.
[הפרשת תרו"מ בשבת כשהתנה בע"ש] 
<b>עוד</b> יתבאר מהירושלמי (דמאי פ"ז ה"א) שבשעת הפרשת והגבהת זה התקון ביום השבת שאדם אחר זולת המתנה הוא שיכול להפרישה ולהגביהו. ומביא על זה מעשה, רבי אושעיא הוה ליה תנאי ודאי, אתיא איתתא בשלית ירקא אינשא מתקנא, אתיא אמרה ליה לרבי אושעיא, שלח זכרי בן לוי דתקון ליה ואף על גב דלא הוה ליה זכיה בגויה.
<b>תאר</b> העשיה מבוארת במשנת מזגו לו את הכוס (דמאי פ"ז מ"ב). ושואל הירושלמי (שם ה"ב) מתי יאמר זה, אם קודם שתיה משקה מעורב, אם אחר שתייה נמצא שותה טבלים למפרע, ומשני לעולם קודם שתיה והוא שיאמר מכבר לכשאשתנה, כלומר מעכשו לכשאשתנה. ועל מאי דגרסינן בתוספתא (דמאי פ"ח ה"ג) ובירושלמי (פ"ז ה"א), ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות, אמר רבי יהודה היאך זה מעשר דבר שלא בא לתוך ידו, לא מצאתי מי שהשגיח על רבי יהודה בזו מפני שחולק על המשנה.
<b>ועל</b> ההוא דהלוקח יין מבין הכותיים (דמאי פ"ז מ"ד) אומר הירושלמי (שם ה"ב) הכל מודים בכוס שהוא על אתר, וקורא מערב שבת לשבת על אתר כלומר זמן סמוך זה לזה וקרוב. ודוקא נוד דעבדי דמשהין ביה חמרא ואיכא למיחש אבל כוס וכיוצא בו בדבר שאין משהין בו, או דברים שאין בהם דרך בקיעה, מודו לרבי מאיר שמועיל בו תנאי. וזה יהיה לסברת מי שיש לו שתנאי מועיל בשל טבל, דההוא דהלוקח בשל טבל משתעי. ותנאי אי זה שיהיה, כשמועיל דוקא למה שיאכל בשבת לבד אבל לא לצורך החול. והכי איתא בירושלמי מסכת דמאי פרק ז' רבי ינאי הוה ליה תנאי ודאי שאל לו רבי חייא רבה מהו לתקנם בשבת, אמר לו למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים אפילו בשבת, ופי' תנאי ודאי שהיה לו ודאי טבל שהתנה עליו מערב שבת.
<b>ובגמרין</b> מסכת יבמות פרק האשה רבה (צג, א) רבי ינאי גופיה תרם שלא מן המוקף לכבוד שבת, וזכרנוה פרק י"ז, ומאחר שהיה תורם שלא מן המוקף על כרחין היו לו פירות בידו שהוא תורם בעדם שאינם במוקפות, ואם כן שהיו לו פירות מה לו לתקן האחרים שלא מן המוקף יסתפק עם אלו הפירות בשבת ויניח האחרים למוצאי שבת ואז יתרום מן המוקף, אלא שמא יצטרך לכל הפירות הללו והללו ולא איפשר ליה אלא בהכי.
[איסור הפרשת תרו"מ בשבת] 
<b>אבל</b> מי שיש לו פירות שאינם מתוקנים כלל מערב שבת ולא עשה עליהם שום תנאי אינו יכול להסתפק מהם באותה שבת כלל, והוא שלא כדברי התוספות דלעיל, דהא אמרינן (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי, וכיוצא בזה הרבה. וזה אחד שבת ואחד יום טוב שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ואפילו אין לו מה יאכל, דמשום עונג שבת אינו עובר, דהא תקיעת שופר ונטילת לולב דאורייתא, ואפילו שבות דרבנן לא מבטלינן עליה. וכן הדס שענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר, ואין ממעטין אותו ביום טוב לפי שהוא כמתקן, וכיוצא בזה. ואין לנו בשום מקום חטוא בשביל שתזכה אם לא הצלת נפשות, ומה שהזכירו ז"ל, ומיהו אם עבר ותקן מתוקן, וכמו שקדם.
<h2>פרק לט</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> התשעה ושלשים: לבאר המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, וענין החשוד, והמסגף עצמו
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> במכלתין (דמאי) פ"ד (מ"ב) המדיר את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, אוכל עמו בשבת ראשונה אף על פי שאינו מאמינו על המעשרות, ובלבד שיאמר לו מעושרין הן. ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר. ושבת ראשונה הוא שבת ראשונה שיקראהו לאכל עמו, אף על פי שזכר לו לאכול עמו, והתירו זה מפני דרכי שלום. ומה שאמרו אף על פי שנדר ממנו הנייה כלומר אף על פי שזכר לו בכלל שבועתו שלא יהנה ממנו אם לא יאכל אצלו, שצריך לו לעשות כן לחזק החברה ולהרחיק האיבה שתפול ביניהם אם לא יאכל עמו, אף על פי כן אינו רשאי לאכל עמו עד שיעשר הוא בעצמו או יעשרו אחרים לפניו.
[המזמן והמדיר את חבירו בע"ש ובשבת] 
<b>זאת</b> המשנה על כרחין היא בשהיתה זאת ההדרה בשבת עצמו שלא היה דרך להתנות. ויש מי שפירש שזה בסעודת חתן וכלה בתולה ומפני דרכי שלום, והכי איתא בירושלמי (פ"ד ה"א) אמר רבי ינאי ברבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטוגמיא התירו משום איבה, פי' פרוטוגמיא מלה מורכבת והיא יונית פרוט הוא ראשון וגמיו הוא שמחה, ודרכם שקורין לחתן רווק הנושא בתולה לנישואיהם פרוטוגמו, ואלמון בבתולה או ההפך אין קורין לו אלא גמו. אמר רבי אבין כן התירו טבלין מפני דרכי שלום. רבי ירמיה בעי אם מפני דרכי שלום למה לי דקתני ובלבד שיאמר לו מעושרין הן. ומשנת המזמן כשההזמנה היא בערב שבת שיכול להתנות, ולזה אפשר במזמן שיהיה בכל ערב שבת מן ימות השנה אם ירצה, והמדיר אינו רשאי להיות אלא באותה שבת בלבד. ומשנת הלוקח יין, (פ"ז מ"ד) וכן משנת (שם מ"ה) היו לו תאנים שתיהן בטבל קא מיירו, אבל מי שיש לו פירות של דמאי בתוך ביתו ערב שבת והוא בבית המדרש או בשדה או לעסקיו פשוט הוא שיכול להתנות, דהא קתני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר, הרי שהקדים תנאי מערב שבת ומועיל לו בשבת. ועוד לא גרע תנאי על פירות שהם ברשותו מתנאי על פירות שאינם ברשותו כההיא דהמזמן.
[נאמנות עם הארץ בשבת] 
<b>כיוצא</b> בזה גרסינן פ"ד (מ"א) הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. וכן הוא בתוספתא (פ"ה ה"א) שאלו בשבת אוכל, ביום טוב אוכל, וכן שבת ויום טוב הסמוכין זה לזה שאלו באחד מהם אוכל בשני, וכן שני ימים טובים של גליות, ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנים מאותו המין. וטעם שאלו בשבת אוכל על פיו שאימת שבת עליו ולא יעשה עם הארץ עבירה ביום הגדול והנורא ההוא. וחשיכה, כלומר צאת הכוכבים. עד שיעשר הנזכר כאן הוא תרומת מעשר ומעשר שני שהם דיני הדמאי.
[נאמנות חשוד על עצמו ועל זולתו] 
<b>לא</b> מצאו אמר ליה אחר שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו, קיימא לן אין אדם חוטא ולא לו. וכן פסק הר"ם פי"ב (הי"ז ממעשר) חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וכן נמי הלכות שמיטה פ"ח (הי"ז), והקשה על זה הראב"ד (בהשגות בהלכות מעשר) מההיא (פ"ד מ"ו) דהנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר ליה אחד, איש פלוני, נאמן. ומקשינן בגמרא (פ"ד ה"ה) ועד אחד נאמן, אמר רבי יוחנן קל הוא שהקלו באכסנאי מפני חיי נפש. ועוד דרבי מאיר סבירא ליה החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו, וסתם לן תנא כרבי מאיר. ודרבי מאיר הוא בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לה, א), והסתמא היא פ' עד כמה (שם ל, א) כתב על זה הר"ם (בפי' המשנה) החשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאוריתא אבל אם נחשד על טומאה דאוריתא הרי הוא גם כן חשוד על שביעית ומעשרות דאוריתא. ומה שאמר שם זה הכלל החשוד על דבר ענינו שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאוריתא הרי הוא חשוד על איסור אחר שהוא כמוהו בשום צד מהצדדים. ומיהו בתוספתא שאפילו בשלו נאמן כמו שתראה מההיא דכשם שאימת שבת על עם הארץ. עוד שהרי מטעם אין אדם חוטא ולא לו הוא שהכשרנו רועה בהמות דלאו דידיה (ב"מ ה, ב), ורבינו האיי גאון כתב שער שמיני כל מי שהוא חשוד למכור דברים האסורים שאם נחשד בכך אסור ליקח מכל מה שקנה בעולם אם יש באותו קנין שום חשד מאותו דבר האסור, כדגרסינן (בכורות כט, ב) החשוד על הבכורות אין לוקחין ממנו אפילו בשר צביים ולא עורות שאינן עבודים ואין לוקחין ממנו צמר מצובע אבל לוקחין ממנו טווי וארוג ובגדים. החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר כל שיש לו זיקת תרומה ומעשר אין לוקחין ממנו, ע"כ. ומיהו אף על פי שהעדות הוא לזולתו אינו מועיל בחול אלא בשבת לחוד.
<b>ירושלמי</b> (שבועות פ"ז ה"ד) החשוד על השביעית מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. חשוד על השבועה כדתנן פרק כל הנשבעין (שבועות מה, א) אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואחד שבועת שוא. ואמרינן התם (מו, ב) וליתני שבועת בטוי, כי קתני דכי משתבע משתבע בשקרא, אבל שבועת בטוי דאומר קושטא קא משתבע לא קתני. כגון אוכל ולא אוכל. ופרש"י דלא מפסיל. כתב הרב בעל העטור ומסתברא נהי דלא קתני לה מיהו לכי עבר אשבועה מיפסל, ושמעינן מינה עובר על גזירת קהל פסול דהיינו שבועת בטוי, וכן הורו הר' יעקב והר' משולם ז"ל. לרבינו אלפאסי החשוד על הגנבה אם החזיר בתשובה ולא על ידי יראה ופחד וקבל על עצמו שלא לגנוב לישראל וגוי מקבלין עדותו, ע"כ.
[נאמנות עם הארץ במדומע] 
<b>תרומת</b> מעשר של דמאי שחזרה למקומה (דמאי פ"ד מ"א) ועכשו נעשה מדומע, אף בחול שואל זה העם הארץ אם הרים והפריש אותה תרומה ואמר הוצאתיו ותקנתיו אוכל על פיו. עוד שם (תוספתא דמאי פ"ה ה"ג) כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת תרומה עליו. (שם ה"ד) שיאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אף על פי שאמרו החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל על כן. (שם ה"ב) היה מוכר פירות בערב שבת עם חשיכה ואמר מתוקנים הם, הלוקח ממנו, למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ודברי הגוי לא מעלין ולא מורידין, כותי כגוי לכל דבריו.
[פועל האוכל אצל בעה"ב] 
<b>כיוצא</b> בזה גרסינן במתניתין (דמאי פ"ז מ"ג) פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשעה הבאים אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל. וזו עשויה תרומת מעשר עליהם. ומעשר שני באחרונות מחולל על המעות, וחוסך גרוגרת אחת. רשב"ג אומר לא יחסוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית. רבי יוסי אומר לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב"ד. וביאור זה תחלה שהרי ייחד מקום למעשר שני שאמר באחרונות כאילו אמר בצפונו או בדרומו. ואמרו וחוסך גרוגרת אחת, כלומר, מחסר מממון בעל הבית אותה גרוגרת שאנו מחשבין שמא היא תרומת מעשר ויתנה לכהן. ולא יחסרנה ממה שפסק עליו בעל הבית לאכל מפני שתנאי בית דין הוא שלא יחסר תרומת מעשר של דמאי אלא משל בעל הבית. והכי איתא בתוספתא (דמאי פ"ח ה"ד) תנאי בית דין הוא שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית ומעשר שני משל פועל. ולזה הפי' יהיה רשב"ג הוא החולק על ת"ק שהוא אומר לא יחסוך מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית, כלומר לא יחסרנה מממון בעל הבית. לפיכך חוסך אצלו מגז' וצדיק יתן ולא יחשך (משלי כא, כח), ויהיה פי' מלאכתו של בעל הבית ממונו כטעם (בראשית לג, יד) לרגל המלאכה אשר לפני. ורבי יוסי אומר לא יחסוך כלומר משלו אלא משל בעל הבית שבא לפרש דברי ת"ק. והלכתא כותיה ולא כרשב"ג. זהו לפי פי' הר"ם, אבל לפי מה שפירש רבינו דניאל והביאו ה"ב הערוך (ערך חסך) מסתברא שרשב"ג ורבי יוסי הם בשיטה אחת ושניהם חולקים על ת"ק, והלכה כותיהו. דבר זה לשונו לא יפחות גרוגרת מאכילתו ליתנה תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית. וכן מפורש בירושלמי (דמאי פ"ז ה"ג). מסכת כלים, ע"כ. והשתא רבי יוסי איתי כותיה, אלא טעמא דמר משום דממעט מלאכתו של בעל הבית ומלאכתו מלאכה ממש ולא יהיה חלוש, וטעמא דמר משום תנאי בית דין, ויהיה לשון ההלכה מסכים עם שניהם ששניהם אומרים לא יחסוך כלומר לא יחסוך משלו אלא משל בעל הבית
[תענית נדבה בכל ימות השנה, שבתות ומועדים] 
<b>ירושלמי</b> (דמאי פ"ז ה"ג) רבי יוסי אזל לחד אתר אשכח חד ספרא אטמיאס, אמר ליה מהו כן, אמרו ליה ציים. אמר ליה אסיר לך, במלאכת בשר ודם אי אתה רשאי, במלאכת שמים לא כל שכן. פי' אטמיאס חולה, ציים רגיל להתענות.
<b>מזה</b> יצא לנו שאין ראוי לסגף עצמו ולהתענות כל ימות השנה שבתות ומועדים. והאי דאמרינן פרק אלו [דברים] (עוברין בפסח) (פסחים סח, ב) מר בריה דרבנא יתיב בתעניתא כולי שתא לבר מפוריא ועצרתא ומעלי יומא דכפורי, פי' הרי"ף דבתענית חלום קא מיירי פי', שלא היה נזהר להתענות כולה שתא לבר מהני. ואפילו להתענות בראש השנה ובשבת שבעשרת ימי תשובה שהיו נוהגין קצת מהגאונים ז"ל נשאל רבינו האיי ואסר, דבר זה לשונו ז"ל, להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה כך אנו רואים, יפה שלא להתענות שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל בראש השנה אכלו משמנים ושתו ממתקים (נחמיה ח, י) וכן בשבת שוב אין אנו רואים שיתענה אדם, שהרי תשעה באב שהיא תענית חמורה לא ראו לקובעה בשבת אלא דחו, ואפילו להשלים בשבת תענית שהותחלה בערב שבת נסתפק בכמה דורות עד שנחתכה הלכה מתענה ומשלים. ואם להשלים בשבת כך, היאך נאמר שתענית נדבה בשבת שפיר דמי, הילכך לא תעשו כן. ע"כ. ורא"ם כתב לפוריא שאלתא ואסור להתענות בשבת מפני כבוד השבת ולא בערב שבת מפני טורח שבת. ואמרינן בירושלמי סוף מסכת נדרים (פ"ט ה"א) רבי יוסי בר' חנינא אסור להתענות עד שש שעות בשבת. אבל תענית חלום מותר אפילו בשבת כדאמרינן פרק יציאות השבת (יא, א).
<b>פרק</b> בכל מערבין בסוף (עירובין מא, ב) דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים, כלומר בערב שבת, ועל זה הוא שדיבר רבינו האיי, שהרי רבי עקיבא פעם אחת חל תשעה באב להיות ערב שבת והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח, ולא מפני שהיה תאב אלא כדי להראות הלכה לתלמידים. כתב הרי"ץ איבן גיאות אין אנו דוחים עונג שבת ושמחת יום טוב הקבועים מן התורה מפני תענית נדבה שאין לה עיקר חיוב ואפילו מדברי סופרים אלא לתענית חלום בלבד משום צערא דגופא. וכן בירושלמי מסכת תענית (פ"ב הי"ב) בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וחולו של מועד וראשי חדשים וחנוכה ופורים ע"כ.
<b>מסכת</b> ראש השנה פ"ק (יח, א) על ששה חדשים השלוחים יוצאים, על ניסן מפני הפסח, ועל אב מפני התענית, ועל אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, על כסלו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. כתב הר"ם בפי' המשנה בית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז אלא מי שהיה רוצה לבד. ולזה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז. והטעם בזה מאמר השם ית' (זכריה ח, יט) צום הרביעי וכו' כאלו נתן בידם הבחירה. והיה מכלל זה ט' באב שהוא העשירי, אלא הואיל והוכפלו בו צרות, ע"כ.
[השלמת תענית] 
<b>לוה</b> אדם תעניתו ופורע (תענית יב, ב). כתב הראב"ד ואפילו אמר יום זה. כתב הרשב"א על זה והירושלמי (נדרים פ"ח ה"א) שאומר הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים כלומר שאינו רשאי ללוותו, לא קיימא כותיה דפליג הוא אגמרין, למאי דסבירא ליה לרב ז"ל דההיא דרב יהושע בריה דרב אידי מוכיח הכין.
<b>גם</b> מזה הירושלמי הביא הרב ז"ל ראיה על מי שנשבע לעשות דבר ביום פלוני, אם עבר ולא עשה שוב אין חיוב שבועה עליו, ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשותו, ותדע לך דגרסינן בירושלמי מס' נדרים פרק קונם יין (שם) נדר להתענות ושכח ואכל כבר אבד תעניתו. רבי אבא בשם רבנן דתמן אמר והוא שאמר יום סתם, הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים. כלומר שאם אמר יום סתם כבר קבל עליו להתענות יום אחד, ואף על פי שהתחיל עכשיו להתענות, אם שכח ואכל, אין תשלום יום זה עולה לו משום נדרו. אבל אם אמר יום זה, אף על פי ששכח ואכל, משלים זה ואינו חייב להתענות יום אחר ע"כ. ומיהו אין הענין כן במי שלא רצה לימול. וזהו שכתב הר"ם בפי' המשנה פרק רבי אליעזר דמילה (שבת פי"ט מ"ו) וממה שאני חייב להזכירך בכאן, שהאדם כשעבר ולא מל בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום שמיני, שעבר על מצוה גדולה וחמורה שאין בכל התורה כמוה, וזה העון קשה יותר ממי שעבר עליו חג הסכות ולא עשה סוכה או הפסח ולא אכל מצה, לפי שזה אחר שעבר יום שמיני למילה לא נפטר מזאת המצוה. ואין בכל התורה מצוה כזו ר"ל שלא יתחייב בה מלקות, והוא מכשול גדול, ואם מת ערל חייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול.
<b>ירושלמי</b> מסכת תענית פ"ק (ה"ד) תני מותר לאכול עד שיאור המזרח רשב"ג אומר עד קרית הגבר. ישן ועמד אסור בשלא התנה, ואם התנה מותר.
[מי רשאי לסגף עצמו בתענית] 
<b>פרק</b> סדר תעניות (תענית כב, ב) רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, ואמר רב יהודה אמר רב מאי טעמא דרבי יוסי דכתוב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, אמר ליה הקב"ה נשמה שנתתי לך החיה אותה. וכן מסכת נדרים (י, א) מההיא דאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא). ומסכת תענית פ"ק (יא, ב) בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה. והטעם שאין המצטער יכול לכון שמועותיו ולא לעמוד על תורתו וכל שכן האיש הרעב וכדאמרינן פרק השותפין שרצו (ב"ב יב, ב) אמר רב דימי דמן חיפא קודם שיאכל אדם וישתה יש לו כמה לבבות, לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד שנאמר (איוב יא, יב) ואיש נבוב ילבב, וכתיב (שמות כז, ח) נבוב לוחות ומתרגמין חליל לוחין, ופי' כמה לבבות שאינו מסכים לדעת אחת ועל דעת זה מסכים הרשב"א ז"ל. אף אנו נאמר כמה התירו מן הדברים לכבוד השבת וכמו שהוא בפרק זה ובפרק שלפניו. האמנם באבות דרבי נתן (פכ"ח) תניא רבי נתן אומר אין לך אהבה כאהבה של תורה, רבי יהודה הנשיא אומר כל המקבל עליו תענוג העולם הזה נותנין לו תענוג העולם הבא.
<b>[וכן]</b> פרק הנודר מן המבושל (נדרים מט, ב) זימנא חדא גזר תעניתא רשב"ג, רבי יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרו ליה לא אית ליה כיסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא אמר ליה לשליחא חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא. פי' ציפתא מחצלת, ותחתיה גומא של זהובים. וכן עמוס הנביא ע"ה (ז, יד) כי בוקר אנכי ובולס שקמים, תרגם יונתן ע"ה ארי מרי גיתין אנא ושיקמין לי בשפלתא, מן קדם חובי עמי אנא מסגף נפשי. והתענית במקומו ראוי וטוב הוא כענין בדברים הנזכרים במסכת תענית על עניני המאורעות וכיוצא בהם.
<b>פרק</b> אין עומדין (ברכות לב, ב) אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא שזה בגופו וזה בממונו. ירושלמי פרק אין עומדין (פ"ד ה"ג) המתפלל ואינו נענה צריך תענית. והאמת (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, כענין האומר אוכל בשביל שאחיה ואחיה בשביל שאעבוד יוצרי ית'.
[חבר שהיה מיסב בסעודת עם הארץ] 
<b>נחזור</b> לענין, (תוספתא דמאי פ"ג ה"ט) חבר שהיה יושב במשתאו של עם הארץ ובסעודתו של עם הארץ, אפילו רואין אותו נוטל ואוכל מיד נוטל ושותה מיד, אין לו חזקה למעשרות, שמא עשר בלבו. אף על פי שאמרו כל אלו תקלה לאחרים הם, כלומר, שיחשבו שתהיה הסעודה מתוקנת. וכן נראח מלשון הר"ם שכתב (פ"י ה"ו ממעשר) ראוהו מיסב עם עמי הארץ אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא החבר על התנאין שבלבו הוא סומך. (שם ה"ז) כשם שאדם סועד אצל עם הארץ וסומך על תנאו, כך הוא צריך להיות מתנה על בנו, ואפילו היה בנו במקום אחר. אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו ואפילו היה עמו במשתה. לפיכך בן חבר שהיה מיסב במשתה עם הארץ אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא אביו התנאה עליו. תוספתא (שם) היה בנו מיסב אצלו מעשר עליו, אחר אין מעשר עליו, בנו במקום אחר מעשר עליו.
<h2>פרק מ</h2>
==================== 
<b>הפרק</b> הארבעים: בדיני מעשר שני ורובו במה שנוהג שלא בפני הבית
/פתיחה/ 
<b>מסכת</b> זבחים פרק בית שמאי (מה, א), וכן פרק ארבע מיתות (סנהדרין נא, ב), אמר רב יוסף הלכתא למשיחא. אמר ליה אביי אלא מעתה כולה שחיטת קדשים לא ליתני הילכתא למשיחא, אלא דרוש וקבל שכר, הכא נמי דרוש וקבל שכר. מכאן אתה למד שהשונה מה שהוא הלכה בזמן הזה ששכרו מרובה מהשונה הלכתא דמשיחא. ובענין זה כתב הר"ם בפירוש המשנה (ברכות פ"א מ"ב), הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, ומאי לא הפסיד בברכות, אלא מברך לפניה ולאחריה ואפילו אחר שש שעות מן היום, [אבל שכרו כקורא בתורה לא כקורא ק"ש בעונתה. כתב הר"מ] ומכאן אתה למד שמי שקרא ק"ש בעונתה שכרו מרובה מקורא בתורה. ברם אין אנו משמשים על מנת לקבל פרס אלא למצותו יתעלה ושננתם לבניך ודברת בם (דברים ו, ז).
<b>מעשר</b> שני קדם זכרו והוא שנאמר (דברים יד, כב), עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. גרסינן בספרי (שם) שנה שנה מלמד שאין מעשרין מן החדש על הישן, אין לי אלא מעשר שני שאר מעשרות מנין, ת"ל עשר תעשר. ונוהג אפילו שלא בפני הבית, אבל אינו נאכל אלא בפני הבית ובירושלם בפרט, דאיתקש לבכור תם וכמו שקדם. נמצא שבזמן הזה צריך להפרישו, ואם ירצה ליהנות ממנו יפדהו או יחללהו, אבל אכלו בלא פדיה וחלול עובד בלאו שנאמר (דברים יב, יז) לא תאכל לאכל בשעריך. ולוקה על אכילתו בין שהמעשר שני טמא ואוכלו טהור או ההפך, והוא שאכלו בירושלם קודם פדייה, אבל אכלו בטומאה חוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות.
<b>(מעשר</b> שני) פרק ג' (מ"א), לא יאמר אדם לחברו העל הפירות הללו לירשלם ונחלקם, אלא אומר לו העלם שנאכלם ושנשתם בירושלם. ירושלמי (מעשר שני פ"א ה"א), מה בין האומר שנאכלם ושנשתם לאומר נחלקם, אמר רבי זירא מהילכות עימעומים היא. פירוש זה וזה היה אסור אלא עמעמו עליו חכמים והתירוהו.
<b>ומעשר</b> שני אינו אסור לזרים שכל עצמו היה נאכל לבעלים, והפודה אותו לעצמו יוסיף חומש שנאמר (ויקרא כז, לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו (ויסף) [ו]חמישיתו [יוסף] עליו. וכן אם נפלו לו בירושה או שנתן לו טבלו במתנה. והאשה הפודה מעשר שני שלה אינה מוסיפה חומש שנאמר איש ממעשרו ולא אשה. מסכת קידושין פ"ק (כג, ב), אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. ירושלמי (מעשר שני פ"ד ה"ג), אשתו אינה פודה לו מעשר שני, רבי שמעון בן אלעזר אמר בשם רבי מאיר אשתו פודה לו מעשר שני, והכין תניא רבי מאיר עבד יד העבד ביד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה.
[לנהוג כבוד במעשר שני] 
<b>מעשר</b> שני קודש והוא ממון גבוה ונוהגין בו כבוד. מתני' (מעשר שני) פרק קמא (מ"א), מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין שוקלין כנגדו. והתוספתא (מעשר שני פ"א ה"א), אין ממשכנין אותו אין מהרהנין אותו ואין שוקלין כנגדו דינרי זהב אפילו חלל עליהם מעשר שני אחר, לא יתנם לשולחני להתנאות בהם ולהלוותן ולהתעטר בהם, אם בשביל שלא יעלו חלודה הרי זה מותר. וכן אין מקדשין בו האשה לפי שהוא כמוכר מעשר שני. אין מדליקין בו כשהוא טמא, דאמר רבי זעירא בשם רבי אלעזר מנין לקונה בכסף מעשר שני שניטמא שאין מדליקין בו אליבא דרבי עקיבא ת"ל לא בערתי ממנו בטמא (דברים כו, יד). מערבין במעשר שני שנפדה.
<b>פרק</b> חלק (סנהדרין קיא, ב), את כל שללה תקבוץ (דברים יג, יז) שללה ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו ותרומות ירקבו מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.
[פדיון מעשר שני] 
<b>כשפודין</b> אותו אין פודין אותו לשם מעשר אלא לשם חולין, אומר כמה שווין פירות חולין אלו ואף על פי שהכל יודעין שהם מעשר כדי שלא יתבזה, וזה לדברי הר"ם (מע"ש פ"ד ה"ד), אבל הראב"ד כתב, נראה לי שלא אמרו דבר זה אלא כשפודין אותו על פירות שלא לפרסם הדבר אבל על כסף תורה גלתו ואנו מכסין, והלא מכיון שמברכין על פדיונו מצוה היא ולמה טומנין את המצוה, ולפי התוספתא לא נאמר אלא שלא לפגום את המעשר מפני שדמי המעשר פחותים מדמי חולין. ולשון התוספתא (מע"ש) פ"ד (הי"ב), מוכר מעשר שני לשם חולין אבל לא ימכרנו לשום מעשר מפני שפוגם את המעשר.
<b>מעשר</b> שני ניתן שיפדה או שיחלל, ופדיון הוא בשויו, וחלול הוא אפילו על פרוטה ויהיה הוא שוה מנה, ואין פדיון בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון. וזה הפדיון יהיה על כסף ושיהיה עליו צורה למעוטי אסימון שנאמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף, וכדאיתא פרק כל שעה (פסחים לה, ב), ומסכת ערובין פרק בכל מערבין (לא, ב), ואין פודין אותו במטלטלין אלא על מטבע היוצא ושיהיה ברשותו, אבל של דמאי מחללין אותו נחשת על נחשת.
<b>כתב</b> הר"ם (הל' מע"ש פ"ב ה"ב), מדת חסידות שפודין אותו בזמן הזה בכדי שוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית. דהתם אין פודין אותו אלא בשוויו ולא אכסרא, פירוש באומד, אלא את שדמיו ידועים ייפדה על פי עד אחד ושאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה כדאיתא במתני' (מע"ש פ"ד מ"ב), ופירש הר"ם (בפיה"מ) שצריך שיהיו סוחרים ואפילו יהיה האחד גוי או בעל הממון מותר. מסכת סנהדרין פרק קמא (יד, ב), ת"ר איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו יין שהקרים ומעות שהחלידו. ת"ר מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות אבל לא בשלשה שאינן לקוחות אפילו אחד מהן גוי אפילו אחד מהן בעלים. וכן [איתא] בתוספתא (מע"ש פ"ג ה"ג). ואת שדמיו ידועים כיצד פירות מרקיבין ומעות מחלידין או יין שהתחיל להחמיץ. ועל מעשר שהוא כזה כשפודה אותם אין צריך להוסיף עליהם חומש אלא דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על איסר זה, וזהו שהזכירה התוספתא מעשר שני (פ"ג ה"ב), שאין לו דמים דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על איסר זה. וכן נראה מלשון הר"ם פ"ד (ה"כ) ופ"ה (ה"ד).
[חילול מעשר שני בזמן הזה] 
<b>על</b> הזמן הזה כתב עוד (הל' מע"ש פ"ב ה"ב), והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחילה בזמן הזה פודה לא יהיה חמור מן ההקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול, וכן אם חלל מעשר שוה מנה על שוה פרוטה מפירות אחרות הרי זה מחולל, ושורף את הפירות שחלל עליהם כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. כתב הראב"ד, תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזמן הזה פירות על פירות אלא במעשר שני של חוצה לארץ שעשאוהו כדמאי.
<b>כתב</b> הר' מאיר נרבוני, מיהו לפרסומי מילתא צריך ליה טפי מפרוטה כי ההיא דאחרמינה לנכסיה וכו'. ולא נהירא דפרוטה נמי היא לפרסומי מילתא, דהכי אמרינן מסכת ערכין פרק המקדיש (כט, א), ההוא גברא וכו' אימר דאמר שמואל שחללו לכתחילה מי אמר, הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה, אי הכי אפילו פרוטה נמי, לפרסומי מילתא. ואולי למדו מהר"ם סוף הלכות ערכין (פ"ח ה"י) שכתב ז"ל, מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה ואפילו לכתחלה בפרוטה ומשליך אותה פרוטה לים המלח וחכמים דיו שיפדנו בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר.
[חילול פרי על פרי] 
<b>מההיא</b> דפרק הזהב (ב"מ מד, ב) נראה שאין מחללין פירות על פירות, דהא כל עצמנו אנו נותנים דדהבא להוי טבעא לגבי מעשר שני כדי שנוכל לחללו עליו, מכלל שאם נחשבהו פירא לא. ורבינו האי גאון אמר דדהבא פירא הוי לכל מילי. ומיהו מההיא דמסכת מאיר טבול יום פרק בתרא (פ"ד מ"ה) יראה שמחללין וזכרנוה בסוף זה הפרק.
[ברכה על חילול מע"ש] 
<b>הפודה</b> מעשר שני מברך עליו. ירושלמי (דמאי פ"א ה"ד), רבי מונא בעי קומי רבי יודן כיצד הוא מברך. אמר ליה אם היו פירות על פדיון מעשר שני, אם היו מעות על חלול מעשר שני. כתב הר"ם (מע"ש פ"ד ה"ג), ואם חללן על פירות אחרות או שחלל מעות על פירות מברך על חלול מעשר שני, והפודה או מחלל מעשר שני של דמאי אינו צריך ברכה.
<b>ומכלל</b> הגאונים שסתם לן הר"ם הוא הרא"ם שכתב פרשת קדושים דקיימא לן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אע"ג דשמואל דיעבד קאמר הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחלה מההיא דאחרימינהו לנכסיה בפום בדיתא.
<b>גרסינן</b> בפרק כל הגט בסיפא (גיטין לא, א), המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהם מעשר שני מפריש עליהם בחזקת שהם קיימין, ואם אבדו הרי זה חושש, כלומר למפרע. עוד שם, בשלשה פרקים בודקים את היין, בקירום של מוצאי החג ובהוצאת הסמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר, וזה ביין שסומך עליו תרומה ומעשר הוא אם החמיץ.
[נוסח חילול מע"ש] 
<b>הפדייה</b> והחלול, הוא שפודה אותם בדמיהם וצריך שיאמר הרי המעות הללו פדיון הפירות של מעשר שני, או הפירות הללו של מעשר שני מחוללין על המעות הללו, כלומר שתחול קדושת המעשר על המעות. וזהו שצריך לכתחלה אבל אם לא פירש כלומר שלא הוציא בפיו ובשפתיו ולא אמר הרי זה פדיון מעשר אלא שהפריש המעות כנגד הפירות דיו כרבי יוסי (מע"ש פ"ד מ"ז). ובזה המעשה יצאו הפירות ההם מקדושת מעשר שני לחולין. ובתוספתא פ"ד (הט"ז), רבי אומר אם עתיד לקרא להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם, אם אין עתיד לקרא להם שם כיון שהפרישם נתקדשו. ומתני' (מע"ש פ"ד מ"ז), הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו. והלכתא כותיה. ומסתברא שכשאדם פודה מעשרו כדין תורה כלומר שדמיו ידועים ופודהו בשוויו שאז מוסיף חומש וקורא לו שם חומש, והמחללו על שוה פרוטה אין צריך לקרוא שם לחומשו, ולזה אינו נזכר כלל במשנה כשאמר ומעשר שני מחולל על המעות שאינו מזכיר וחומשו בשום מקום, ואם אמרו יפה הוא וכדחזקיה.
[דיני חילול מעשר שני] 
<b>מעשר</b> שני שאין בו שוה פרוטה אינו תופס בו פדיון, אם כן יצניעהו עד שיהיה [לו מה שיהיה] שוה פרוטה בודאי ואז יפדהו כדין. ומעשר שני כזה בטל ברוב, כלומר מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ובפרק הזהב (ב"מ נג, א) איתא והכי אוקימנא מדתניא בהדיא, מעשר שני בטל ברוב, באיזה אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא. פודין אותו כשער הזול [כמו שהחנוני לוקח לא כמו שהוא מוכר (תוס')] כמו שהחנוני פורט ולא כמו שהוא מצרף.
<b>וכשתחלל</b> הפירות על המעות אין צריך שיהיו הפירות ההם והמעות שתחלל עליהם נמצאים במקום אחד, אלא שיהיו במקום המשתמר, וכן פרש"י פרק כל הגט ברישא (גיטין כה, ב), ומחל, מעשר שני מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בביתו דמה שאפשר לתקן לגמרי יתקן ושותה מיד. ונפקא לן מדאמרינן מסכת מעשר שני פ"ג (מ"ד), פירות בירושלם ומעות במדינה אומר הרי המעות ההם מחוללים על הפירות הללו. ופירות אלו הם חולין והמעות מעשר שני, ומדינה נקראת כל מדינה ומדינה ממדינות ארץ ישראל לבד ירושלם, כן פירש הר"ם. וגבי כסף מדינה פרק י"ו פירשו קצת המפרשים מדינה ירושלם. עוד ראיה באותה מסכת פ"ד (מ"ה) וכן היא שנויה ריש פרק הזהב (ב"מ מה, ב), היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אומר לחבירו הרי הפירות הללו נתונים לך במתנה, וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על המעות שבבית. ואלו הפירות של מעשר שני הם, וזה דבר הערמה הוא לפטור החומש בשעת פדייה מפני שהפודה מעשה שני שלו דוקא מוסיף חומש, ומפני זה יכול להערים וכדתנן (מע"ש פ"ד מ"ד) מערימין על מעשר שני וכו', ונותנו לחברו במתנה ויזכה בו חברו, ואחר כן יחזור ויפדה אותם ממנו במעות שיש לו בביתו ולא יתחייב חומש לפי שכבר נתנו במתנה.
<b>תוספתא</b> פ"ד (ה"א), כיצד חייב בחומש, הפודה בסלע נותן חמשה דינרין.
<b>תוספתא</b> מסכת מעשר שני פרק קמא (ה"ה - ו), אין מחללין אותו לא על מטבע מרוד ולא על מטבע שאינו יוצא ולא על מעות שאינם ברשותו, כיצד היו לו מעות כזביות מעות ירושלמיות אין מחללין אותו עליהן אם חלל לא קנו מעשר, אין מחללין אותו לא על מעות שבמדי ולא על מעות שבבל אלא אם היה כן והיו לו מעות בבבל מחללין אותו עליהם. כיצד אין מחללין על מעות שאינם ברשותו, היו לו מעות טמונות בקצרה בהר המלך או שנפלה כיסו לבור אף על פי שידוע שהוא שם אין מחללין אותו עליהם ואם חלל לא קנה מעשר. היה טעון כדי יין וכדי שמן וראה אותם שנשתברו לא יאמר הרי הן עשויין תרומה ומעשרות על פירות שיש לי בתוך ביתי, אם עשה כן הרי זה אסור.
<b>מסכת</b> טבול יום פרק בתרא (מ"ה), בראשונה היו אומרים מחללין על פירות עם הארץ חזרו לומר אף על מעותיו. ומיהו מטבע שיוצא על ידי הדחק מסתברא שמחללין עליו דאמרינן פרק הזהב (ב"מ נא, ב), כמה תהא הסלע חסרה וכו', ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינה אלא נפש רעה. אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזא מקרי נפש רעה וה"מ דנפיק על ידי הדחק. פירוש דמוקים אזוזא שאינו רוצה ליקחנו במה שמכר או בחובו. ומעות כזביות וירושלמיות לא היו יוצאות כלל. ואם כן על מטבע טורניש כסף או על מטבע בנדקי הנזכרים פרק י"ו היוצאים פה עמנו בארץ הצבי על ידי מעט דוחק מסתברא שמחללין עליהם וכן כיוצא בהם.
[קביעת מקום למעשר שני] 
<b>הפודה</b> בשעת הפדייה צריך שיעיין ויציין מקום מעשר שני קודם שיפרישנו באיזה צד וחלק רמוז וניסמן ונודע מן הפירות באחת מארבעת רוחותיהם ואם לא עשה כן לא עשה ולא כלום, כלומר שאם אמר מעשר שני של פירות אלו פדוי או מחולל במעות אלו לא אמר כלום ולא קבע מעשר אם לא קבע לו מקום, וכדאיתא בתוספתא (מע"ש) פ"ג (הי"ז), האומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה ולא קבע לו מקום רבי שמעון אומר קרא שם, וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו.
[חיוב מע"ש במקום שהחזיקו בו עולי מצרים ולא עולי בבל] 
<b>מעשה</b> ברשב"ג ורבי יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בעל הבית בכזיב, אמרו נדע היאך בעל הבית מתקן פירותיו. כיון שהרגיש בהם הלך והביא לפניהם דלוסקין מלא דינרי זהב. אמרו לו היאך אתה מתקן את פירותיך. אמר להם כך אני אומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה. אמרו לו צא ואכל את מעותיך, נשכרת מעות איבדת נפשות. כלומר שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו, והרויח מעות שלא חל עליהם קדושת מעשר, ואיבד נפשות שהאכילם את שאינו מעושר. נמצא שמה שהיה מקדושה ראשונה לחוד חייב בתקון הפירות שהרי כזיב עצמה לא החזיקו בה וכמו שקדם.
[המנהג בזמן הראשונים] 
<b>ומנהגנו</b> היום בארץ הצבי לייחד בתיבה או בכיס חתיכה אחת כסף ממטבע היוצא ונחלל על שוה פרוטה ממנה, וכשאנו אומדים שהיא כבר טענה משאה נקח לה פרוטה ונחלל החתיכה ההיא עליה ונשליכה באחת הבורות לאבוד, ועתה תצא החתיכה לחולין והפרוטה תהיה פדיון המעשר, עוד נחזיר החתיכה למקומה וחוזר חלילה לעולם. האמנם בשנת מעשר עני אין לך עסק באותו כסף שמוכרח אתה להפרישו. ובעל נפש שנותן בזמן הזה המעשר שני לעניים תבוא עליו ברכה וכדאיתא בירושלמי זכרנוהו פרק מ"ו.
[האוכל מעשר שני מחוץ לירושלים] 
<b>האוכל</b> כזית מהמעשר שני או ששתה ממנו רביעית חוץ לחומת ירושלם לוקה שנאמר (דברים יב, יז) לא תוכל לאכל בשעריך, ולוקה על כל אחת ואחת בפני עצמו, והוא שאכלו משנכנס לירושלם אבל קודם מכין אותו מרדות. ואפילו להדליק בו הנר אסור עד שיפדה. ומאשר עניין פדייתו לפי הנראה אינו שוה בזמן הזה בירושלם עם פדייתו בשאר מקומות ארץ ישראל יצטרך באור בפרק מיוחד.
<h2>פרק מא</h2>
===================== 
הפרק האחד וארבעים: בביאור פדיית מעשר שני בירושלם בזמן הזה 
/פתיחה/ 
<b>ונאמר</b> שמעשר שני מפירות שנגמרה מלאכתן כמו שקדם, אחר שקרא לו שם הרי הם בקדושת מעשר שני, ויצטרך בעל הפירות או שיוציא מעשר זה ושיפרישהו מפירותיו ושיתנהו ללוי עני. ואם הוא בעצמו רוצה לאוכלו מאחר שהוא מותר לזרים צריך שיפדהו או שיחללהו, ובזה המעשה הוא שהפשיט וחלץ זה המעשר שני קדושתו והלבישה אל המעות ההם שהוא מחלל עליהם. וזה הענין מסתברא שלא יתכן שיעשה בזמן הזה בירושלם, לפי שמעשר שני שנמצא בירושלם אין אדם יכול להפשיט מעליו קדושתו לא בפדיון ולא בחלול. והטעם בזה שאחר שהמעשר שני הזה קלטו ליה מחיצות ירושלם אינו נתן לעולם לפדייה ולא לחלול לא בזמן הבית ולא אחריה.
<b>והכי</b> גרסינן לה מכלתין (מע"ש) פ"ג (מ"ו), פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלם יחזור מעשר שני שלהם ויאכלם בירושלם. אלו הפירות עברו בתוך ירושלם והמעשר שני עדיין בתוכם ויצאו הפירות כמות שהם ואפילו הכי קלטי להו מחיצות למעשר שני שבתוכם, כל שכן אם יש לך פירות בירושלם חייבין במעשר שני והפרשת אותו וקראת לו שם כמו שהוא צריך דקלטי ליה מחיצות ויאכל בירושלם בקדושת מעשר שני שלא נתן לפדייה. אם כן בזמן הזה שלא נתן לאכילה וגם אין אתה יכול לפדותו דקלטי ליה מחיצות תוליך הכל לים המלח. ואין לומר שהדבר תלוי במציאות החומה מדאמרינן מסכת זבחים פרק בתרא (קיב, ב) ומעשר שני לפנים מן החומה, ואם כן עכשו שבטלה החומה חזרה להיות כשאר עיירות ארץ ישראל לענין זה. זה אינו שהרי בכלל ארץ ישראל בדינים התלויים בחומה בטולה אינו מבטל הדין והחוק, כדאמרינן מסכת מגלה פרק קמא (י, ב), רבי אליעזר אומר אשר לו חומה (ויקרא כה, ל) אף על פי שאין לו עכשו והיה לו קודם לכן. וזה הן בענין בתי ערי חומה הן בענין קריאת המגלה, ואם כן היאך יזיק לירושלם שקדושתה לעולם עומדת.
[פדיון מע"ש טמא בירושלים] 
<b>גרסינן</b> פרק כיצד צולין (פסחים עה, ב) סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על [בני] חבורה שאין פודין מעשר שני בירושלם. ברם אם המעשר שני נכנס לירושלם ונטמא מותר לפדותו ואפילו נגמרה מלאכתו ואפילו מעשר שני של ודאי. והכי תנינן לה פרק הזהב (ב"מ נג, א), מנין למעשר שני שנטמא שפודהו ואפילו בירושלם, שנאמר (דברים יד, כד) כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה שנאמר (בראשית מג, לד) וישא משאות מאת פניו.
[דין קליטת מחיצות] 
<b>וכן</b> התם נמי בההיא פרקא (נג, ב) דאמרינן מחיצות לאכל דאוריתא, כלומר מן התורה מצוה לאכל לפנים מן החומה. מחיצות לקלוט, כלומר שיהיו המחיצות קולטות בין לענין פדייה בין לענין שום דבר, מדרבנן הוא. וכי גזרו רבנן דתהני קליטת מחיצות למעשר שני, דשוב אינו יכול לפדותו, וכן פרש"י. והרב בעל התרומה הביא מזה ראיה שעכשו יפדנו ואפילו בירושלם. ותמה הוא דהכי הוא דאמרינן התם, כלומר פרק הזהב, ומאי יצא דנפל מחיצה, והא אמר רבא מחיצה לאכל דאוריתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן. לא פלוג רבנן וכו'. אי הכי מאי איריא אין בו שוה פרוטה אפילו יש בו נמי. לא מבעיא קאמר לא מבעיא יש בו דאוריתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן אימא לא קלטו ליה מחיצות קמ"ל. אשכחן לרבנן דפליגי עליה דרבא דאע"ג דליתנהו למחיצות לא פלוג אלא כמאן דאיתנהו דמי, ואין הלכה כיחיד במקום רבים.
[מע"ש שנכנס לירושלים] 
<b>גרסינן</b> מכלתין פ"ג (מ"ט) וכן היא שנויה פרק אלו הן הלוקין, מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא וכו' ב"ה אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. פירוש כיון שנכנס לירושלם בין שנטמא באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ אומרים ב"ש הכל יפדה ויאכל בפנים, כלומר שלא פסק ממנו הקדושה לגמרי חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ, דכיון שנכנס לירושלם ואף על פי שהוא נפדה שהוא עתה חולין אסור להוציאו אלא יאכל בירושלם, מלבד מה שנטמא באב הטומאה חוץ לחומה ואחר כך נכנס לירושלם שמותר להוציא לפי שבשעת כניסתו לא היה ראוי לאכילה ולא היתה בו קדושה כלל שכבר נטמא בטומאה חמורה דאוריתא. וב"ה אומרים הכל יאכל בחוץ כשנפדה מלבד מה שנטמא בולד הטומאה לפנים מן החומה לפי שעדיין נשאר בו קצת מקדושת מעשר שני לפי שלא נטמא טומאה חמורה דאוריתא, ולפיכך יאכל בפנים אחר הפדיה. ואב הטומאה הוא כמו שרץ ושכבת זרע וטמא מת ונדה וזב ומצורע וכיוצא בהם, וולד הטומאה כמי שנטמא באב הטומאה. הרי שיש לנו פירות שפודין אותם בירושלם וחוזרין חולין ונאכלין בכל מקום הן בירושלם הן בחוצה לה לפי שנסתלקה מהם קדושת מעשר שני שדינו שאינו נאכל אלא בירושלם וזה כשנטמא.
[פדיון מע"ש בירושלים בזה"ז] 
<b>מסתברא</b> לעניותנו שאין ראוי ללמוד מזה בזמן הזה עד שנאמר מעשר שני בזמן הזה טמא הוא שכלנו טמאים, ואם הוא טהור כלומר המעשר הזה מפני שלא הוכשר באחד משבעת המשקין נגרום לו טומאה כדי שנוכל לפדותו בירושלם, אין זה כלום דהתם משתעי בזמן שהיו פודין מעשר שני שנטמא ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר שני, וכמו שכתב הר"ם (הל' מע"ש) פ"ג (ה"ג), מעשר שני שנטמא אפילו בירושלם פודין אותו ויאכל ואוכלין את דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר שני כמו שיתבאר אפילו נטמאו הפירות כלן כשהן טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודהו. אם כן כשנוכל לאכל פדיונו בקדושת מעשר שני דהיינו כשנטמא לפני הבית יפדה, לא נוכל לאכל פדיונו בקדושת מעשר שני דהיינו כשנטמא אחר הבית אין פדיונו כלום. לזה מעשר שני שנמצא היום בירושלם לא נוכל לפדותו, דמה נפשך [אם] טהור הוא למה נפדהו ולאכלו לא נוכל שאין בית, ואם הוא טמא כשנפדהו היכול נוכל לאכל פדיונו בקדושת מעשר שני. הילכך אין למעשר שני בירושלם היום אלא הרקבון הן שיהיה טהור הן שיהיה טמא. אם כן עכשו בחטאינו בטלה הפדייה שם כי אין בית. וכן נראה ממה שאמרו (ב"מ נג, א) כי לא תוכל שאתו (דברים יד, כד) כלומר שאין אתה יכול לאכלו מפני שנטמא הא לא נטמא תוכל לאכלו, יצא עכשו שהמונע הוא חרבן הבית, ואפילו יהיה המעשר טהור. אם כן פדיון הטמא שבזמן ההוא אינו מטעם הפדיון שהוא עכשו והתם הוא אפשר והשתא לא אפשר.
<b>ומסתברא</b> שכיוצא בזה הוא מה ששנינו סוף המסכתא (מע"ש פ"ה מ"ז), מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור ב"ש אומרים צריך לחללו על כסף וב"ה אומרים אחד שהם כסף ואחד שהם פירות. ופירש הר"ם (בפיה"מ), בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים, אומרים ב"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין, וב"ה אומרים כי הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו, אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות, שהרי החילול אינו מועיל לו מכיון שאין יכול לעלות ולאכלן בירושלם, אם כן יגנז אחד הכסף ואחד הפירות, כלומר יניחם במקום מוצנע עד שירקבו הפירות. אף אנו נאמר בזמן שהיה שם מקדש והיה מעשר שני טמא היה נפדה ואוכלין דמיו בטהרה וכדלעיל, אבל עכשיו שאין שם מקדש יוליכהו לים המלח עד שנאמר כל שישנו באכילה ישנו בפדייה וכל שאינו באכילה אינו בפדייה. והכי גרסינן לה בפירוש בתוספתא (מע"ש) פ"ג (הי"ג), אין פודין מעשר שני בירושלם בזמן הזה ואין מחללין מעשר שני בירושלם בזמן הזה, אין מוכרין מעשר שני בירושלם בזמן הזה, אין מוציאין מעשר שני בירושלם בזמן הזה ואם הוציא הרי אלו ירקבו, מחללין מעות על פירות בירושלם בזמן הזה ב"ש אומרים זה וזה מעשר שני וב"ה אומרים מעות כמו שהיו הפירות כמו שהיו. ועל כרחין תלתא בבי קמאי במעשר שני מופרש ועומד משתעו, ובבא דאין מוציאין הוא בשעדיין המעשר שני בתוך הפירות, ועצה טובה קמ"ל שאין מוציאין אותו שם כלומר אין מפרישין. ומה שהכריח לפרש כך דקתני בירושלם ולא קתני מירושלם. ובבא בתרא דמחללין מעות הוא לחזוק הדבר שהרי המעות הם של מעשר שני והפירות הם חולין, ואומרים ב"ה מעות כמו שהיו כלומר שאפילו על קדושת מעות קלטי מחיצות.
<b>ועל</b> דרך זה הלך הר"ם (הל' מע"ש) פ"ב (ה"ד), כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלם כך אין פודין אותו שם ואין מחללין אותו שם ואין מוכרין אותו שם, ואם נכנס לירושלם אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם אלא מניחין אותו שם עד שירקב, לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלם בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו, ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב, ע"כ. והר"ם דקוצי כתב וזאת הבריתא קשה לרבינו יצחק [שפירש] על ההיא דמסקינן פרק הזהב (ב"מ נג, ב) דלענין פדייה לא נחלקו בין ישנם למחיצות בין אינם למחיצות, ופירש שם דלענין להוציאו לחוץ משמע בסוף פרק חלק (סנהדרין קיג, א) שחלקו דאמר רבא מחיצות לאכל דאוריתא מחיצות לקלוט דרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא, פירוש ויכול להוציאו, ובפירוש שונה בתוספתא שאין יכול להוציאו בזמן הזה, ע"כ. ואיך לא יהיה פירוש התוספתא על דברי התלמוד כפירוש המפרשים כמו הרב בעל התרומה וזולתו שיאמרו שאינו נאמר בזמן הזה.
<b>נמצא</b> אם כן שבזמן הזה המפריש מעשר שני בירושלם צריך להוליכו לים המלח או מפזר וזורה לרוח, וזה דהא על כרחיך צריך לקרא לו שם ואחר שקרא לו שם מעשר שני נתקדש ונאסר אם לא בפדיון או בחלול, והוא אינו יכול לפדותו שם ולא לחללו שם, אם כן הוצרך להפרישו מכלל הפירות שלו ואחר כן לאבדו במקום נקי.
[ההבדל בין ירושלים לציון] 
<b>האמנם</b> מסתברא שיש ליושבי ירושלם כפי מה שאנו רואים בזה העת, הקל מטורח הוצאת הפירות למקום רחוק, ואיך שהרי ירושלם לחוד וציון לחוד וכמו שכתוב בספר מלכים (א ח, א), אז יקהל שלמה את (כל) זקני(ו) ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם להעלות את ארון ברית יי מעיר דוד היא ציון. וכתוב בספר דברי הימים (א טו, א), ויעש לו בתים בעיר דוד ויכן מקום לארון האלהים ויט לו אהל, הרי שזה האהל הוא בציון. והנך רואה כי עוד היום האהל הזה עומד קיים כתחלת הוייתו והוא בכיפה וכנגד הר המוריה לדרום והכל קורין לו היכל דוד, ולפניו לצפונו מערבו רחוב אין ספק שהוא מציון, וזה קרוב מאד אל בית הכנסת שהוא היום שם ואל השכונה. ואם כן נקל הוא להם להוליך שם פירותיהם וכבר יצאו מירושלם ויתקנום שם. ומה שאמר אבן עזרא על מגדל ציון זכרנוהו פ"ו. ואולי בית הכנסת והשכונה הכל בציון, אבל מה נעשה היום שהרי דרכי ציון אבלות ומסילות ירושלם שוממות ולא נכר גדריהם בברור, שהיום תראה העיר יותר גבוהה מהר המוריה וכל שכן בית הכנסת והשכונה, ואולי היה זה מאשר נחרבה כמה פעמים וחוזרים ובונים על ההרוס ולזה תמצא כיפות ישנות תחת הבתים והם קרקע הבתים החדשים, ולעולם היה הר הבית גבוה מירושלם. וכדאיתא בפרקא דחסידי (תענית כג, א), לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ומסכת חגיגה פ"ק (ב, א), אם יכול לרכוב על כתפו של אביו לעלות מירושלם להר הבית ובכמה דוכתיה. ובשנת מעשר עני שוה ירושלם בענין זה לשאר מקומות ארץ ישראל.
<h2>פרק מב</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השנים וארבעים: לבאר ענין הביעור מפני שעיקרו מעשר שני וזכרון קצת דיני השכירות
/פתיחה/ 
<b>ונאמר,</b> זמן ביעור מעשר שני ושאר המתנות הוא ערב יום טוב האחרון של פסח משנה הרביעית של שמיטה וערב יום טוב האחרון של פסח משנה השביעית. ולא היה מגיע פסח של שנה רביעית אלא עד שנתעשר כל מה שצמח בשנה השלישית ממה שהוא חייב מעשר עני, וכן כל מה שצמח בששית, הן פירות האילן הן פירות הארץ. ואותו יום היו נותנין מכל הצמחים כל המתנות שחייבות, תרומה גדולה ותרומת מעשר מעשר ראשון, כל אחד לבעליו, ומעשר שני היה הוא אוכל מה שיכול לאכלו, וכן נטע רבעי שהוא כמעשר שני. ואחר כך מבערין ומאבדין מה שנשאר עד שלא ימצא מהם אצלו וברשותו כלל, לקיים מה שנאמר (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, כיצד אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר ינתן לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר עני לעניים, כל אלו המתנות היו להם בעלים זולתו. אבל המעשר שני של ודאי או נטע רבעי הם שלו ואין נאכלין אחד מהם אלא בירושלם, ולזה אם נשאר אצלו מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדיון שלהם הרי זה מבערם ומשליכם לים המלח או שורפן. וזו היא ששנינו (מע"ש פ"ה מ"ו) ערב יום טוב האחרון של פסח רביעית ושל שביעית היה הביעור. כיצד היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, מעשר ראשון לבעליו, מעשר עני לבעליו, מעשר שני והבכורים מתבערין בכל מקום. אבל אם נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו, וכן פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אינו חייב לבערם.
[ביעור בזמן הבית ושלא בזמן הבית] 
<b>דין</b> ביעור נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, וצריך להתודות. כתב הר"ם פרק י"א (ממע"ש ונ"ר ה"ד וה"ה) ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. וודוי זה נאמר בכל לשון שנאמר (דברים כו, יג) ואמרת לפני יי אלקיך, בכל לשון שאתה אומר. אין מתודין אלא ביום. ולזה כל מי שהיה לו מעשר שני בזמן הזה והגיעה שעת הביעור אחר שאין שם מקדש בחטאנו, הן שיהיה כסף מעשר שני הן שיהיו פירות מעשר שני, הדין הוא שיבער הפירות לא שנצטרך לחללם וכבית הלל (מע"ש פ"ה מ"ז).
[הרחוק מפירותיו בשעת הביעור] 
<b>ואם</b> הוא בשעת הביעור רחוק מן הפירות, קורא עליהם שם לכל המתנות. כתב הר"ם (מ"ע ונ"ר פי"א הי"א) קורא שם למתנות ומזכה להם לבעליהם על גב קרקע או למי שזוכה בהם לבעליהם ומתודה למחר. ועושה על הסדר וכמעשה דרבן גמליאל וזקנים, וכדאיתא סוף מכלתין (מע"ש פ"ה מ"ט) ובבא מציעא פרק קמא (יא, א) ומסכת קידושין פרק קמא (כו, ב), מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם, מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה אמר רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, עישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא כדי שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו, אמר ר' יהושע עישור שני שאני עתיד למוד נתון לאלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו, ונתקבלו זה מזה שכר. פירש הר"ם (בפיה"מ) רבי עקיבא היה פרנס של עניים, ורבי יהושע לוי היה, ורבי אלעזר בן עזריה כהן עשירי לעזרא. והעיקר המפורסם אצלנו (ב"מ צט, ב) כשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע. וכששכר המקום נקנין המטלטלין שבתוכו, שאותו קרקע יחשב כאלו הוא שלו וברשותו וכאלו משך שם המטלטלין או שנתנם שם, לזה כל אחד מהם שהשכיר לחברו מקום המעשר בכסף וחברו קנה המעשר שהיה במקום ההוא כאלו הגיע לרשותו. ורבן גמליאל עשה זה לפי שהגיעה שעת הביעור והיה חייב להגיע ליד בעליו כל חק וחק מן המעשרות והתרומות מאחר שנגמרו פירותיו. ואלו לא היה רבן גמליאל עם אלו הנזכרים שהיה אפשר לו להגיע לידם החקים על הדרך שאמרנו, היה מספיק לו לקרוא שם בלבד למעשרות ולייחד להם מקום בצפון או בדרום כמו שהתבאר. וזהו ענין אמרם בתחלת זאת ההלכה צריך לקרוא להם שם, כלומר שכשהגיעה שעת הביעור והפירות רחוקות ממנו שאינו יכול להוציא מהם החקים, שצריך על כל פנים לקרוא להם שם.
[ביאור המעשה דרבן גמליאל] 
<b>זה</b> המעשה מסכת בבא מציעא פירש רש"י שרבן גמליאל תרם באשר הוא שם, ששכח לתרום וחשש שמא יסמכו בני ביתו על חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ותימה, שהרי אין ספק שלא עשה כך אלא שהגיעה שעת הביעור וכמו שפירש הר"ם, וכן נמי נראה מלשון המשנה.
<b>אבל</b> בזה המעשה רבן גמליאל האיך לא הזכיר תרומה גדולה. וי"א דלא מחייבה בביעור אלא מדרבנן, כדאמרינן מסכת בכורים פרק ב' (מ"ב), יש במעשר ובבכורים מה שאין בתרומה וחד מינייהו ביעור, והכא לא איירי אלא בשל תורה. ומדרש (דברים כו, יג) וגם נתתיו ללוי זו תרומה גדולה ותרומת מעשר, אסמכתא בעלמא היא. ולא היא דאף על גב דהוה ליה מדרבנן רבן גמליאל לא הוה מזלזל ביה. אלא על כרחך תרומה גדולה חייבת בביעור מן התורה, כמדרש וגם נתתיו ללוי, ומתניתין דקאמר שאינה חייבת בביעור, כלומר הבערה והשלכה ושריפה כמו שאר מתנות, אבל נתינה לכהן מיהא חייבת משום דכתיב וגם נתתיו. ועכשיו יתקיים מדרש וגם נתתיו כלומר לכהן, ותתקיים המשנה כלומר שאין מבערין אותו כמעשר שני ובכורים ושאר מתנות. ורבן גמליאל שלא הזכירה ולא קרא לה שם, סמך על מה שהיה ההרגל שהיו מפרישין תרומה גדולה אחר המירוח. והכי איתא בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"א), דבר שיש לו גורן מפרישין אותו תרומת מעשר ואינו צריך להפריש תרומה גדולה דתנן מצא פירות ממורחין מכונסין אסורין משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מתרומה גדולה, שאי אפשר לגורן שתעקר בלא תרומה גדולה. והא דרבן גמליאל ממורח הוה, וקיימא כשמואל (חולין קלז, ב) דחטה אחת פוטרת. ותרומת מעשר הוא עישור של רבי יהושע שנתן לרבי אלעזר בן עזריה.
<b>ונראה</b> שלא הוזכר מעשר שני בזה המעשה מפני שאין למעשר שני בעלים אלא הוא בעצמו, אם כן למי היה מקנהו, ולא היה חייב על ביעור מעשר שני אחר שאין לו תקנה אחרת. ויש אומרים שאם נתן מעשר שני הוכרח לתתו לרבי יהושע, וקיימא כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם כההיא דעירא היאירי דפרק הדר (עירובין סג, ע"א).
<b>ורבי</b> יהושע שהשכיר מקומו לרבי אלעזר בן עזריה וקיימא לן (בבא מציעא כט, ב) אין השוכר רשאי להשכיר, ורבי יהושע שוכר הוה מרבן גמליאל, י"ל דהני מילי שלא מדעתו של בעל הבית והכא אדעתא דרבן גמליאל הוה עביד.
[דיני שכירות] 
<b>כתב</b> הרב בעל העטור ש"מ דשכירות נקנה בכסף, וש"מ מכי שכרה כחצרו דמיא וקונה מה שבתוכה באגב, אבל בלא אגב לא קני. ונראה כיון דכחצרו דמיא יכול הוא להקנות לאחרים אגבו אם הקנה לו ארבע אמות קרקע בו, דהא מכירה ליומיה הויא מכירה, ושכירות הוי מכירה ליומיה. וכן כתב הר"ם דשכירות הוי מכירה ליומיה, הלכות שטרות. ממאי דאמרינן עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו, נפקא לן דשדה במכר ומטלטלין במתנה קני, והיא בעיה מסכת קידושין פרק קמא (כז, א) וכן כתב הרי"ף, פרק המוכר פירות.
<b>ופרק</b> שנים אוחזין (בבא מציעא יא, ב) מקשי, וכי רבי עקיבא ורבי יהושע בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. וזאת הקושיא למה, דשמא היתה חצר המשתמרת דלא בעינן עומד בצד שדהו, אלא מכל מקום לא היתה משתמרת לדעת הזקנים. והרב בעל העטור כתב, ורבי יהושע ששכרה לרבי אלעזר בן עזריה, בשנתן לו ר"ג רשות, דהא קיימא לן אין השוכר רשאי להשכיר אלא ברשות בעלים.
<b>ולא</b> הקנה להם בסודר כלומר בחליפין אלא מטלטלי אגב מקרקעי כי היכי דלא ליטרחינהו, כלומר להפיס דעתם שלא יפחדו שיאמר להם היום או מחר פנו המקום. וי"א שלא הקנה להם אגב סודר משום דההיא מתנה אינה אלא טובת הנאה, וטובת הנאה אינה ממון כדקי"ל פרק האיש מקדש (קידושין נח, ב), הילכך על ידי סודר לא מקנו הנהו פירי ובעו שכירות מקומו. ונראה שזה אינו דהא אסיקנא שלהי נדרים (פה, א) דטובת הנאה ממון וכמו שקדם, ולהכי נראה הראשון עיקר.
<b>וכי</b> דאמרינן (ע"ז טו, א) ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה, אלמא שכירות לא קניא. וכדאמרינן נמי התם גבי אף מקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. וכתב הרב בעל התרומה (הלכות עכו"ם אות קמד), ואגרא לא קניא ועובר על (דברים ז, כו) לא תביא תועבה אל ביתך. ומה ששנינו פרק הזהב (בבא מציעא נו, ב) דשכירות ליומיה הויא מכירה, והיא הלכה (רמב"ם הל' מכירה פי"ג הי"ז), איכא למימר שהוא לענין שיש אונאה לשכירות דסליק מיניה. וכדאמרינן אמר ליה אביי מי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם, ממכר סתמא כתיב (ויקרא כה, יד) והא ליומיה מכירה היא. אי נמי להקנות כחצרו וכמו שכתב הרב בעל העטור, א"כ שכירות אינו קונה קנין גמור לכל מילי. ושכירות שיש לו אונאה הוא בשכירות מטלטלין דאילו בשכירות קרקע ליכא אונאה כלל, דהא טעמא דשכירות משום דליומיה הויא מכירה והא אמעיט קרקע מאונאה במכירה. והוא הדין לשכירות עבדים, אבל שכירות ישראל י"א שאין לו אונאה דלאו ממכר הוא, וכן בקבלנות, וי"א שכל שכירות יש בו אונאה, וכן דעת רבותינו נ"ע.
[וידוי מעשרות] 
<b>סוף</b> מסכת מעשר שני (פ"ה מ"י - יב), במנחה ביום טוב האחרון של פסח היו מתודים. כיצד היה הודוי, (דברים כו, יג) בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, נתתיו ללוי זה מעשר לוי כלומר מעשר ראשון. וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר. פירוש מה שאמרו וגם נתתיו יורה על מעלה שניה קדמה לזו. אבל משום דכתיב וגם נתתיו ללוי שהיה צריך לומר בודוי, העביר הודיות יוחנן כהן גדול כמו שהוא סוף המסכתא הזו (מע"ש פ"ה מט"ו) וסוף סוטה (מז, ב), והטעם שבזמן ההוא היו נותנים אותו לכהנים. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני הלקט השכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הודוי. מן הבית זו חלה, פירוש לפי שאין שם חק יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה. ככל מצותך אשר צויתני, הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. לא עברתי ממצותיך, לא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי, לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו, כלומר אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות, כלומר מעשר ראשון וכן להפריש מעשר שני וכן לעני וכן לפדיון מעשר שני, וכן להפריש חלה מעיסה. לא אכלתי באוני ממנו, הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. לא בערתי ממנו בטמא, הא אם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות. לא בערתי ממנו בטמא, פירוש בין שאני טהור והוא טמא בין שאני טמא והוא טהור. ובפרק הערל (יבמות עג, א) בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר ומסקנא מה שאין כן במעשר שמע מינה. לא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתי לאוננים אחרים. שמעתי בקול יי אלוהי, הבאתיו לבית הבחירה. ומה שאמרו בכאן שמעתי בקול יי הבאתיו לבית הבחירה ואיננה עכשיו בעונותינו.
<b>זה</b> הדרש הוא בכאן על זאת הפרשה מלה מלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הודוי, אלא שהודיענו על דרך הפירוש ענין הפרשה, אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה על יד אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה, וכן נמי כתב הר"ם בפירושו.
<b>עשיתי</b> ככל אשר צויתני, שמחתי ושמחתי בו, השקיפה ממעו /ממעון/ קדשך מן השמים, עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה וכו' וברך את עמך את ישראל, בבנים ובבנות. ואת האדמה אשר נתת לנו, בטל ומטר וברוחות ובולדות בהמה. כאשר נשבעת לאבותינו [ארץ זבת חלב ודבש] כדי שתתן טעם בפירות.
[החייבים בוידוי מעשרות] 
<b>סוף</b> מסכת מעשר שני (פ"ה מי"ד) מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ, רבי מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ, רבי יוסי אומר יש להם שדה מגרש, והלכה כרבי יוסי. ואמרינן מסכת בכורים פרק קמא (מ"ד), הגר מביא ואינו קורא שאינו יוכל לומר אשר נשבע יי לאבותינו. וכתב על זה הר"ם (בפיה"מ) שפסק הלכה הגר עצמו מביא בכורים וקורא וסמכו זה למה שאמר השם יתברך לאברהם (בראשית יז, ה) כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם עתה אתה אב לכל העולם כולו, ומפני זה יכול כל גר לומר אשר נשבעת לאבותינו לפי שאברהם היה אב לכל העולם לפי שלמדם האמונה, עד כאן. ומזה הטעם גם כן הגרים מוציאין את הרבים ידי חובתן בברכת המזון שהם בני אברהם וראויין לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראויין לירש ואין להם ואעפ"כ הרי הן כשאר כל אדם.
[הקורא לאברהם אברם] 
<b>מסכת</b> ברכות סוף פ"ק (י"ג, א), תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר (בראשית יז, ה) והיה שמך אברהם, רבי אלעזר אומר עובר בלאו לא יקרא עוד שמך אברם (שם). ובבראשית רבה פרשת ע"ה, רבי לוי אומר בעשה ולא תעשה, לא יקרא עוד שמך אברם בלא תעשה, והיה שמך אברהם בעשה. ומיהו הר"ם לא מנאם בספר המצות שלו ולא רבי שלמה בחרוזותיו. וכבר אמרו ז"ל ראויה היתה התורה להתחיל מהחדש הזה. ואם היה כן היה ראוי למנות ישיבה בארץ ישראל מצות עשה משום שנאמר (בראשית כו, ב) שכן בארץ אשר אומר אליך, קראי דבר קפרא ורבי אלעזר ורבי לוי לא אלימי במילתייהו משכן בארץ במילתיה, אלא אם כן שתבא מכח קבלה.
[דיני הגר] 
<b>נראה</b> ממה שהתבאר שהגר כשהוא מתפלל שיכול לומר אלוהינו ואלוהי אבותינו.
<b>אם</b> היתה אמו מישראל מביא וקורא. ירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד), רבי יהודה תני גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמא כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים, רבי יהושע אומר הלכה כרבי יהודה, אתא עובדא קמי רבי אבהו והורה כרבי יהודה. כלומר לא שהיו בכורים בימיו אלא לענין מתפלל בינו לבין עצמו שאומר אלוהינו ואלוהי אבותינו.
[זמן הוידוי ומקומו] 
<b>כתב</b> הר"ם (הל' מע"ש ונ"ר פי"א ה"ד), אין מתודין אלא ביום וכל היום כשר לודוי מעשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות וכו'. ומצותו במקדש, שנאמר (דברים כו, יג) ואמרת לפני יי' אלהיך, ואם התודה בכל מקום יצא. כתב על זה הראב"ד שהוידוי הזה אינו אלא לפני יי ואין לפני יי אלא בבית. ובענין הביעור פשיטא שנוהג שלא בפני הבית, דהכי אמרינן (מע"ש פ"ה מ"ז), מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיעה שעת הביעור וכו'. וכן בירושלמי (דמאי פ"א ה"ב), ולא רבי יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, ופריק העבירן שלא יתודו הא לבער צריך לבער. והני מילי בודאי אבל דמאי לא.
<b>והוידוי</b> הוא דרך תפלה וכדאיתא בתוספתא (מע"ש פ"ה הי"ג - י"ד) רבי יוסי אומר בערתי הקדש מן הבית זו חלה. דבר אחר כיון שהפרישו מן הבית שוב אין אתה זקוק לו. כל העוסקין במצות פיהם פתוח בתפלה לפני המקום שנאמר (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך, ואומר (ישעיה לח, ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ואומר אנא יי זכר נא. השקיפה ממכון קדשך זו מקום השקפה שנאמר (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח. מן השמים, מאוצר טוב שבשמים שנאמר (דברים כח, יב) יפתח יי לך וכו'. ולזה יתכן שיאמר בכל מקום מארץ ישראל שיבער שם פירותיו. ואם כן דברי הר"ם יותר נראין.
[ההפסדים לאחר החורבן] 
<b>מסכת</b> סוטה פרק בתרא (מח, א), רשב"ג אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד טל לברכה וניטל טעם הפירות, רבי יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות. תוספתא ארץ זבת חלב ודבש, מלמד שהמעשרות נוטלין את השומן ואת הדגן. ירושלמי סוף מסכת סוטה (פ"ט הי"ד), הזנות והכשפים כילו את הכל. ואמרינן פרק מי שמת (בבא בתרא קמו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת, מאי קמ"ל, איבעית אימא חשיבותיה דארץ ישראל קמ"ל וכו'. ירושלמי מסכת סוטה פרק קמא (ה"ח), אמר רבי יוחנן יפה ספסוף שאכלנו בנערותינו מפרסקין שאכלנו בזקנותינו, דביומי אישתני עלמא. פירוש ספסוף, דבר מן החרובין.
[שכר המפריש מעשרות ועונש המבטלם] 
<b>פרק</b> כל כתבי (שבת קיט, א), בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי עשירים שבארץ במה הם זוכים, אמר ליה בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד, כב) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, וכן היא שנויה מסכת תענית פרק קמא (ט, א). עוד בההיא פרקא (תענית ז, ב), אמר רב חסדא אין הגשמין נעצרין אלא בשביל תרומות ומעשרות שנאמר (איוב כד, יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג.
<b>ירושלמי</b> פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ב), אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה זוועות, אמר ליה בעון תרומות ומעשרות. כתיב (דברים יא, יב) עיני יי אלוהיך בה, וכתיב (תהלים קד, לב) המביט לארץ ותרעד, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהם כראוי תמיד עיני יי אלוהיך בה ואינה ניזוקת כלום, ובשעה שאין עושין רצונו ואינם מוציאין מעשרותיהם כראוי המביט לארץ ותרעד. אמר ליה חייך כך הוא.
<b>מסכת</b> אבות פרק ה (מ"ח), שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות, מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין רעב של בצורת בא, מקצתן רעבין ומקצתן שבעין. גמרו שלא לעשר רעב של מהומה ושל בצורת בא. פרק במה מדליקין (שבת לג, א), אסכרה באה על המעשרות. אלה שמות רבה (פרשה לא אות יז), נבהל להון איש רע עין (משלי כח, כב), אמר רבי זה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי. ולא ידע כי חסר יבואנו, מעשה באחד שהיה לו שדה עושה אלף מדות והוא מוציא מאה למעשר. מת הוא, בא בנו נכנס בו עין רעה פחת עשרה, והשדה מאה, וכן עשה עד שעמדה על מעשרותיה. באו קרוביו אמרו לו לשעבר היית בעל השדה והקב"ה כהן, עכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית.
[הבא לא"י צריך להתנהג בקדושה] 
<b>בראשית</b> רבה פרשת לך לך (פרשה מו אות ט) כתוב (יהושע ה, ד), וזה הדבר אשר מל יהושע, אמר וכי אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים, כך אמר הקב"ה לאברהם (בראשית יז, ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור. מכאן שמי שבא ונכנס לישב בארץ הקדושה שיכנס בקדושת דמים ובקדושת הגוף שיהיה טהר ידים נקי כפים ובעל נפש. וכתב רש"י (בראשית כו, ב) שכון בארץ, שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך, ואם כן מי שהוא עולה תמימה כדאי לו ארץ ישראל.
<h2>פרק מג</h2>
===================== 
הפרק השלשה וארבעים: בביאור מעשר עני שקדם גדרו 
/פתיחה/ 
<b>והוא</b> שנת ג' ו' מהשמיטה. ובשמיטה הכל הפקר אין שם לא תרומות ולא מעשרות. מיהו בחוצה לארץ שאין שמיטת קרקע נוהגת בהם, בשנת השמיטה יוציא מעשר אם מעשר שני אם מעשר עני. והכי איתא מסכת ידים פ"ד (מ"ג), הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכן מצרים וכדרבי טרפון, ובבל מעשרין מעשר שני בשביעית. והטעם בזה עמון ומואב ומצרים קרובים לארץ ישראל ויסמכו עליהם עניים בשביעית, בבל שהיא רחוקה (ו)מפרישין בה בשביעית מעשר שני כסדר השנים.
[טובת הנאה לבעלים במעשר עני] 
<b>ויש</b> לנו לכלול בזה כלל יועיל לפרק ולזולתו, וזה שיש מתנות שיש בהם טובת הנאה לבעלים לעולם והם התרומות והמעשרות, ויש מתנות שאין לבעלים בהם שום טובת הנאה לעולם והם מתנות עניים כלקט שכחה ופאה פרט ועוללות. ויש מתנות שיש זמן שיש לבעלים בהם טובת הנאה וזמן שאין בהם טובת הנאה והם מעשר עני, וכדאיתא שלהי מסכת נדרים (פד, ב) מעשר עני המתחלק לגורן אין להם לבעלים טובת הנאה כלל אלא עניים באים ונוטלין בעל כרחן, אבל אם נשאר שלא לקחו העניים המעשר והכניסוהו הבעלים לבית עם התבואה אותו המעשר עני אז יש לו לבעלים בו טובת הנאה לתתו לכל עני שירצה. ונראה מההיא דרבא התם, שאם יש לו מעשר עני ואין שם עניים שמכניסו לבית, ואם הוא דבר המתקיים יניחהו אצלו עד שיבאו עניים והאביונים. דאמר רבא כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה שנאמר (דברים כו, יב) ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה משום הכי אסור לאתהנויי, כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות כיון דכתיב ביה (דברים יד, כח) והנחת(ו) בשעריך שרי ליה לאתהנויי.
<b>פרק</b> הזרוע והלחיים (חולין קלא, ב), מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא נתינה כתיבה בהו. אם כן אף על פי שהוא בבית הוא מעשר עני מה שאין כן בשאר מתנות עניים כמו שיתבאר במקומו בג"ה גבי אימתי כל אדם מותרין. פירש רש"י ז"ל, הואיל והוא מתחלק בתוך הבית יש בהם טובת הנאה לבעלים שבידו לתתם לאיזה עני שירצה. ותמה הוא דאם כן אפילו מעשר ראשון נמי. וההיא דשלהי נדרים מפורש בספרי דאמרינן, כתוב אחד אומר (דברים יד, כח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת(ו), לומר שמניחו בגורן ובאין עניים ונוטלים אותו, וכתוב אחד אומר (דברים כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ. פירוש מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא ונפסד בגורן, וזהו מעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים דכתיבא ביה נתינה, מכאן ואילך ימות הקיץ הם ומניחו בגורן ועניים נוטלין אותו ואין בו טובת הנאה לבעלים דהנחה כתיב ביה. אבל בדבר שאינו מתקיים למה יזרקנו אלא ודאי יהנה בו דבל תשחית הוא.
[נתינת מע"ע לעני גוי] 
<b>תוספתא</b> מסכת פאה ריש פרק ג' (ה"ג), אין נותנין מעשר עני לעניי גוים אבל נותנין להם חולין המתוקנים לשם טובה, פירוש בחסד ובחינם וכענין שאמרו פרק מי שהפך זיתיו (מועד קטן יב, א), רבי אומר בשבת בטובה ביום טוב במזונות במועד בשכר.
[הפרשת מע"ע מטבל ודאי] 
<b>מעשר</b> עני בשנתו והוא ודאי טבל צריך לקרוא לו שם ולהפרישו. והכי אמרינן מסכת דמאי פרק ד' (מ"ג), רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי וחכמים אומרים קורא שם ואינו צריך להפרישו. פרש"י פרק אלו הן הלוקין (מכות יז, א), דכיון שקרא עליו שם יצא הכרי מתורת טבל. ופירוש קורא עליו השם ולומר מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו. נמצאת אומר שמצד מה שהוא מעשר עני הוא שצריך לקרות לו שם, ומצד שהוא של דמאי אינו צריך להפרישו מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל אם הוא מעשר עני של ודאי קורא לו שם דלא גרע משל דמאי, ועוד שהרי הוא במקום מעשר שני בשנתו, ועל כרחו צריך להפרישו שאין טענה על העני הבא ראיה שהרי ודאי טבל הוא והתורה חייבתו עליו. וזה מפורש ממאי דגרסינן התם נמי (דמאי פ"ד מ"ד), מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי ולמעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת ואם היה הכהן או עני למודין לאכל אצלו יבאו ויאכלו ובלבד שיודיעם. וביאור זה ענין קרא שם שיאמר תרומת מעשר המחוייבת לזה הצבור וכו', וכמו שזכרנו פרק ל"ח. הרי שלמעשר עני של ודאי צריך לקרוא לו שם וצריך להפרישו, ואלו לא היה אלא שאין נוטלין ומפרישין מתנות בשבת היה נוטלו ומפרישו. ומעשר עני של דמאי קורא לו שם ואין צריך להפרישו מטעם המוציא מחבירו. וצריך למעשר עני לקבוע לו מקום בצפונו או בדרומו אחר שקרא לו שם כמו שצריך למעשר שני בשנתו כי בשנתו במקומו הוא. ואם הוא של ודאי יקרא לו שם ויקבע לו מקום ויתננו לעניים, שכמו כן אם רצה להפריש מעשר שני בשנתו קובע לו מקום ונותנו אחר כן ללוי או לכהן כמו שקדם. ואם הוא מעשר עני של דמאי קורא שם וקובע לו מקום ומניחו אצלו עד שיביא ראיה העני שאינו מתוקן. אם כן למעשר עני של ודאי צריך ג' דברים לקרוא לו שם, ולקבוע לו מקום, ולהפרישו, וזה שיאמר ומעשר עני בצפונו או בדרומו כדרך שאמר ממעשר שני בשנתו, ומפרישו.
<b>ולזה</b> הנכנס בזמן הזה בברית נודיעהו חומרו וכדאיתא פרק החולץ ליבמתו (יבמות מז, א), ת"ר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים מסוחפים מטורפים ויסורין באין עליהם, ואם אמר יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעים אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. והודעת אלו אליו דאמר רבי חייא בא אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון.
[הפרשת מעשר עני מדמאי] 
<b>אבל</b> של דמאי אינו צריך אלא שני דברים קורא לו שם וקובע לו מקום, ויניחהו אצלו ויאכלנו כמו שהוא, וזה שיאמר ומעשר עני בצפונו או בדרומו ויניחהו לעצמו. ואלו מעשר שני אם הוא של ודאי צריך לקרוא לו שם ולקבוע לו מקום ולחללו אם ירצה, והם שלשה דברים גם כן, ואם הוא של דמאי צריך כמו כן לקרוא לו שם ולקבוע לו מקום ולחללו. וכן הוא מבואר במשנת המזמן (דמאי פ"ז מ"א) שהוא בשל דמאי, ומסיים ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות. וכן נמי נראה מההיא דפרק אלו הן הלוקין (מכות טז, ב) בפלוגתא דרבי אליעזר וחכמים וכדלעיל.
<b>מסכת</b> מכשירין סוף פ"ב (מי"א), פירות שניה שרבו על של שלישית, ושל שלישית על של רביעית, ושל רביעית על של חמישית, ושל חמישית על של ששית, ושל ששית על של שביעית, ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב להקל, מחצה למחצה להחמיר. מסתברא שפירוש משנה זו כך הוא, שפירות שנה שניה שנתערבו עם פירות שנה שלישית או של שלישית עם הרביעית או חמישית עם ששית או שביעית עם שמינית, שעכשו קצת הפירות הם בחיוב מעשר שני, וקצתם בחיוב מעשר עני, ומעשר שני לעולם חמור ממעשר עני שזה קודש וזה חול, לא חול גמור וכמו שיראה מתוספתא פאה (פ"ג ה"ג) בסמוך, ועם כל זה נלך אחר הרוב לקולא עד שאם פירות של שנה שלישית עודפים בזה הערוב על פירות שנה שניה או רביעית שלא נשליך עליהם חיוב מעשר שני החמור אלא חיוב מעשר עני הקל, וכן הדין בשל ששית עם החמישית.
<b>ושל</b> ששית על של שביעית זה לא ימצא אלא בבבל שהשנה השביעית הוא מעשר שני וכדאיתא במסכת ידים (פ"ד מ"ג), דאלו בארץ ישראל אין בשביעית לא מעשר שני ולא מעשה עני, ובמצרים ועמון ומואב השביעית הוא למעשר עני, ואם כן הוה ליה ששית ושביעית מין במינו כלומר מעשר עני עם מעשר עני, על כרחין לא משתעי אלא בבבל.
<b>ומה</b> שאמר ושל שביעית על של מוצאי שביעית, כלומר ושל שביעית על של שמינית שהשמינית יקרא מוצאי שביעית לא מתוקמא אלא במצרים עמון ומואב, שלפי סדר השנים שביעית מעשר שני וכן מוצאי שביעית נמי, אבל מצרים עמון מואב שביעית היא מעשר עני. אם כן סופא דהא מתני' לא מתוקמא אלא במצרים ועמון ומאב, דאלו בבל תרויהו מעשר שני נינהו. נמצא דששית על שביעית משתעי בבבל לחודיה, ושל שביעית על של מוצאי שביעית משתעי במצרים ועמון ומואב לחודיהו, וכולא רישא אפילו בארץ ישראל. ולא היה לזה התנא צורך להזכיר רביעית על חמישית כמו שלא הזכיר הראשונה עם השניה, דמין במינו הוא כלומר מעשר שני עם מעשר שני, ואגב שטפיה נקט ליה.
<b>מחצה</b> למחצה להחמיר כלומר שמעשרין מן הכל מעשר שני החמור, כן נראה לפרש מתוך דברי הר"ם (מעשר שני) פ"א (הי"א), וכן פירות שהם ספק אם של שנה שניה או שלישית מפריש מן החמור. כל הפטור ממעשר ראשון פטור ממעשר שני וממעשר עני, וכל שחייב במעשר ראשון חייב במעשר שני ובמעשר עני, וכל התורם מעשר וכל שאינו תורם אינו מעשר, וכל מי שאין תרומתו תרומה כך אם הוציא מעשר אינו מעשר.
<h2>פרק מד</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> הארבעה וארבעים: לבאר גדר העני הראוי ליקח מעשר עני ושאר מתנות עניים, והצדקה וקצת דיניה, ואיך החכמים נוהגים עצמם בה, וזכרון קצת דברים התלויים בחכמים
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> מסכת פאה בסיפא (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה יטול. היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.
[כתיבה בחוה"מ כשאין לו מה יאכל] 
<b>מסתברא</b> דה"ה על מה שאמרו פרק ואלו מגלחין (מו"ק יח, ב) אין כותבין שטרי חוב במועד. ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב. גם לזה מן הדין אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, אלא כותב כדי פרנסתו.
<b>אמר</b> רבי חנינא כלי רגל כלי שבת אין מחייבין אותו למכור, פרק ואלו קשרים (שבת קיג, א) וכבדתו שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול.
[עני הראוי ליטול] 
<b>מסכת</b> פאה (שם מ"ט) מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול. ירושלמי (שם ה"ח) הכא אמרין חמשין עבדין טבין [יותר] ממאתן חסר דינר דלא עבדין, דאלו התם יטול והכא לא יטול. עוד ירושלמי מסכת סוטה פרק היה נוטל (ה"ד) חד תלמיד דרבי הוה ליה מאתן זוזי חסר דינר, הוה יליף רבי זכי עמיה חד לתלת שנין מעשר מסכן. עבדין ביה תלמידי עין בישא ומלון ליה, אתא בעי רבי מזכי עמיה היך מה דהוה יליף, אמר ליה, ר' אית לי שעורא. אמר זו מכת פרושין נגעו בו. רמז רבי לתלמידיו ואעליניה לקפליון וחסרוניה חד קירט וזכה עמיה כמה דהוה יליף. פירוש קפליון חדר, קירט פרשנוהו פרק י"ו. מסתברא מהכא שמכיוצא בזה לא חיישינן למקט, מיהו הא אמרינן בגמרא בההיא פרקא (כא, ב) היכי דמי רשע ערום, ר' אבהו אמר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, מסתברא דזהו כשעושה כך לפטור עצמו.
[ריבית כשיכול הקרן להיפסד] 
<b>פרק</b> כל הגט (גיטין ל, א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקן מפריש עליהם בחזקת שהם קיימין, ופוסק עמהם כשער הזול, ואין בו משום רבית [פירש"י המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה, התרומה בשביל הכהן, והמעשר בשביל הלוי ומעשר עני בשביל העני. בשער הזול, שאם יוזלו חטין בשעת הפרשת התרומה אקבלם באותו השער של שעת הפרשה. ואין בו משום רבית, בשאר פסיקות עד שיצא השער. וכאן פוסק בשעת ההלואה בכך וכך ואע"פ שלא יצא השער. ואין חוששין משום רבית, דכיון דכי לית ליה, כגון אם נשדפו שדותיו]. מכאן נראה שמותר להלות ברבית כל זמן שאפשר שיפסיד הקרן, ואם כן ההלואות שעושין עם סוחרי הים בתוספת שרו, דכיון דאלו מפסיד כוליה, מפסיד בעל ההלואה קרן שלו, לית ביה משום רבית, וכן כיוצא בזה, וכן כתב זה"ב העזר.
[סחורה בממון עניים] 
<b>(שקלים</b> פ"ד מ"ג) מותר שירי הלשכה מה היו עושין בהם, לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא משל עניים כלומר לסחור בממונם, ואף על פי שהשכר שלהם, והלכה כרבי עקיבא.
[פרנסת עבדים] 
<b>ירושלמי</b> פרק החובל (ה"ד) אמר רבי יוחנן הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה, דמצווים ישראל לפרנס עבדים המקוטעים ולא השלמים. והא רבי יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה, וקרי עלוי (איוב לא, טו) הלא בבטן עושני עשהו, אמרי התם מדת חסידות הכא מדת הדין, פי', דאמר ליה עשה עמי ואיני זנך.
[צורת הנתינה לעני] 
<b>מסכת</b> כתובות פרק מציאת האשה (סז, ב) די מחסורו (דברים טו, ח) אתה מצוה עליו לפרנסו ואי אתה מצוה להעשירו.
<b>פרק</b> השותפין שרצו (ב"ב ט, א) אמר כסוני בודקין אחריו, פרנסוני אין בודקין אחריו. תוספתא (פאה פ"ד ה"ח) בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו.
<b>(כתובות</b> שם) אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום הלואה, יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. ירושלמי מסכת פאה (בסופו) מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאלו שופך דמים. פירוש כגון זקן או חולה או בעל ייסורין או שיש לו בנות רבות להשיאן.
<b>והא</b> דאמרינן אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו כלומר לעני, הא תניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת וכדאיתא פרק מציאת האשה (כתובות סח, א), כתב הרי"ף (פי' גאון ז"ל) כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו, אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה של צדקה אין נותנין לו אלא אחר שמכר.
[סידור בערכין, במקדיש נכסיו ובבע"ח] 
<b>מסכת</b> ערכין פרק שום היתומים (כג, ב) אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת, וסנדליו, ותפיליו, לו אבל לא לאשתו ובניו. אם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, וזהו שקראו חכמים ז"ל סדור. ואמרינן פרק המקבל (ב"מ קיג, ב) כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב, ורבי יוחנן (שם קיד, א) גמר נדר נדר מערכין, מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין. עוד אמרינן פרק שום היתומים (ערכין כד, א) אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקח לשמן. וכן הדין נמי בשלישי שהוא בעל החוב, ולזה כתב הר"ם הלכות מלוה ולוה פרק א' (ה"ה) אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועים שצבעם לשמם אף על פי שעדיין לא לבשום ולא מסנדלין חדשים שלקחם אלא הרי הם שלהם, במה דברים אמורים בבגדי חול אבל בבגדי שבת ומועד גובה אותם בעל חוב, ואין צריך לומר אם היה בהם טבעות וכלי זהב וכסף שהכל לבעל חובו. היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטרי חובות לגוים ואמר הרי כל נכסי משועבדין לגוים ואם יטלו אותם הישראלים בחובם יאסרוהו אותם הגוים בחובם ויהיה בשבי, הורו רבותי שאין שומעין לו, וכשיבואו גויים ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין לפדותו עד כאן.
<b>תוספתא</b> סוף מסכת פאה (פ"ד ה"י) להאכילו בתוך פיו מאכילין אותו בתוך פיו שנאמר (דברים טו, ח) די מחסורו. אשר יחסר, אפילו עבד אפילו סוס. לו זו אשה שנאמר (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר. מעשה באנשי גליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בצפורי בכל יום. (שם ה"ח) היה מסבב על הפתחים אין נזקקין לו לכל דבר. (שם הי"א) אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלם והיתה מתיחסת בבני בני ארונה היבוסי, העלו להם חכמים שלש מאות שקלי זהב ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים.
<b>מסכת</b> בבא קמא פרק קמא (ז, א) תניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואין מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה. הוי בה רבה היכי דמי אילימא דזול ארעתא ודידיה נמי זול בהדיהו, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, ואלא דאיקור ארעתא דכולי עלמא ולדידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זילא ארעיה, אפילו טובא ליספו לי. והדר אמר, לא נצרכא אלא דביומי ניסן יקרא ארעא וביומי תשרי זולא, דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואצטריכו ליה זוזי השתא, עד פלגא ארחיה למיזל טפי לא.
<b>פרק</b> אלו הן הנשרפין (סנהדרין פא, א) אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח, ו) שלא אכל בזכות אבותיו. ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, שלא הלך בקומה זקופה. ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנותו של חברו. ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה. שנאמר (שם ט) צדיק הוא חיה יחיה.
[שיעור המתנה המתחלק לעני בגורן ובבית] 
<b>מסכת</b> פיאה בסיפא (פ"ח מ"ה) אין פותחין לעניים בגורן מחצי קב חטין, וקב שעורים, קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות, או מנה דבילה, חצי לוג יין, רביעית שמן, ושאר כל הפירות אבא שאול אומר כדי שימכרם ויקח בהם מזון שתי סעודות. (שם מ"ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ותני (ירושלמי שם ה"ד) רובע אורז כלה תבלין, ליטרא ירק, שלשה קבין חרובין, חצי לוג יין, רביעית שמן, עשרה אגוזים, חמשה אפרסקים, שני רמונים, אתרוג אחד. מה טעם (דברים כו, יב) ואכלו בשעריך ושבעו, תן לו כדי שבעו. כלה תבלין פירוש כל שהו. ואמרינן פרק בכל מערבין (ערובין כט, א) וכן לערוב. וביאור זה שאחר שהתורה האמתית צותה בענין מעשר עני ואכלו בשעריך ושבעו, אם כן כשיעבור העני על הגורן והיה לו לבעל הבית מעשר עני, לא יתן לו מאלו המינים פחות מאלו השעורים, ואם רצה להוסיף מוסיף. ואם המעשר עני הוא בביתו אין חובה עליו לתת לעני דבר קצוב אלא יתן לכל עני בין רב למעט כרצונו, והלכה גם כן כאבא שאול. ותניא (תוספתא פאה פ"ד ה"ב) אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטין וקב שעורים, בד"א בגורן, אבל בתוך ביתו נותן כל שהוא, ובגורן נמי אם היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקין ביניהם. פירוש גרוגרות הם התאנים היבשות, והדבלה הם הכתושות והדרוסות, ומנה דבלה כלומר ליטרא דבלה, שהוא כמו קב גרוגרות.
<b>כד</b> מעיינת ביה שפיר תמצא שהשעור הנתן לעני בגורן ממעשרו, והנתן לעני העובר ממקום למקום שהוא ככר בפנדיון שהכל שעור אחד בכיון, אלא שזה בחטים וזה בפת. וביאור זה שהרי ארבעה סאין בסלע וסלע ארבעה דינרין, אם כן סאה בדינר, דינר שש מעין ומעה שני פנדיונין אם כן יהיו בדינר י"ב פנדיונים, ויהיה סאה בי"ב פנדיונים. ובסאה י"ב חצי קב, אם כן חצי קב בפנדיון. וככר לחם אחת שהוא כזה כלומר שיש בו שוה פנדיון והוא חצי קב, הוא שנותנין לעני העובר ממקום למקום. ואל העני המחזר על הגורן גם כן אין פוחתין לו מחצי קב חטים. לפי מה שבארנו פרק י"ו והיה זה מזון חצי סעודה. ונותנין לו פרנסת לינה דהוא פוריא ובי סדיא, תניא פרנסת לינה שמן וקטנית.
[עשיר הנמצא בדרך ונצרך ליטול מתנ"ע] 
<b>מתני'</b> פ"ה (מ"ד) בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני כשיחזור לביתו ישלם דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים עני היה באותה שעה. כלומר אף על פי שיש לו ממון אינו חייב לשלם כשיחזור לביתו אלא במדת חסידות, אבל בביתו אסור ליהנות ממנו כדאיתא סוף נדרים. תוספתא (פ"ד הט"ז) מעשר עני אין פורעין הימנו מלוה וחוב ואין משלמין הימנו את הגומלין ואין פודין בו שבויים ואין עושין בו שושבינות, זהו במעשר עני שהגיע לידו, אבל בשלא הגיע הא אמרינן לעיל המלוה העני מפריש עליהן מחלקן.
בצדקה 
<b>פרק</b> בני העיר (מגלה כז, א) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה אל גבאי העיר כדי שלא יחזרו בפסיקתם, וכשהן חוזרין לבתיהם תובעים אותה מאותן הגבאים ומביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם. אבל אם יש שם חבר עיר מניחין שם הצדקה ומפרנסין בה עניי אותה העיר ועניי עולם. ופירוש חבר עיר חכם המתעסק בצרכי ציבור, ואם כן הוה ליה כיד העניים וזכו עניי אותה העיר שפסקו בה, ואם אין שם חבר עיר לא, כדאמרינן. ומסתברא לפרש חבר עיר אדם כשר ופרוש מעברות וכמו שפי' הר' מלכי צדק מסכת דמאי פ"ב (מ"ג) המקבל עליו להיות חבר, פרוש. ואף על פי שיהיה בעיר יודע יותר ממנו אלא שזה יותר ישר. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה תנתן לעניי אותה העיר, וזה אין בו חלוק משום חבר עיר.
[מצות פדיון שבויים] 
<b>פרק</b> השותפין שרצו (ב"ב ח, א) אין פוסקין צדקה על היתומים אפי' לפדיון שבויים אלא לאחשובינהו, ופדיון שבויים קרו ליה מצוה רבה, והיא מוטלת על כל ישראל. ומסתברא דה"ה לכל דדמי ליה, כגון מי שנתחייב ממון לגויים, אם מחמת הלואה אם מחמת מס, כגון כסף גלגלתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם. והעני ההוא אין עמו כלום ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי, או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו וכמו שכתב הר"ם ז"ל לעיל.
<b>עוד</b> כתב ז"ל הלכות מתנות עניים פרק ח' (ה"י) פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין מצוה רבה כמו פדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עינו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ולא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך. ובטל מצות עשה פתח תפתח את ידך, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והרבה דברים כאלו, עד כאן.
[גביית וחלוקת צדקה] 
<b>(ב"ב</b> ח, ב) קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים, ומתחלקת בג' מפני שהוא כדיני ממונות, כלומר שנותן די מחסורו לכל אחד ואחד לשבת. ואמרינן בגמ' מאי שררותא שממשכנין על הצדקה אפילו ערב שבת, והוא דאמיד כלומר עשיר. ופי' קופה של צדקה הגבאים הנאמנים שמחזרין ומסבבין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחים מהם דבר קצוב עליהם במעות, ואחר כן מחלקין אותם המעות ביום ההוא לעניים למזונות שבעת הימים. תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה מפני שגבויו וחלוקו שוה. ופי' תמחוי הוא שמעמידין גבאים גם כן שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל ופירות או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו. כתב הר"ם ז"ל (פ"ט מהמתנ"ע ה"ג) מעולם לא ראינו בקהל ישראל שאין להם קופה של צדקה. אבל התמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.
<b>התמחוי</b> לעניי עולם קופה לעניי העיר. רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו. גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה מן השוק, אבל זה פורש לשער וזה לחנות וגובין. מצא מעות או שפרעו הנושה מעות לא יתנם לכיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם. גבאים שאין להם עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן, וכן גבאי תמחוי מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, והכל משום (במדבר לב, כב) והייתם נקיים וכו'.
<b>מסכת</b> בבא קמא פרק בתרא (קיט, א) גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה. רבינא איקלע למחוזא, אייתו בני מחוזא כיפי וסרבלי ושדו קמיה וקביל מינייהו. אמר לו רבה תוספאה והתני' לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, אמר לו הני לבני מחוזא כדבר מועט דמי. פירוש כיפי, נזמים. ורישא דההוא פרקא, (שם קיג, א) אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהם צדקה אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק. ואמרינן בגמרא, מוכסין, והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ומוקמינן לה במוכס שאין לו קצבה אי נמי במוכס העומד מאליו.
[צדקה מבן נח] 
<b>מקבלין</b> צדקה מבן נח, כתב הר"ם ז"ל הלכות מלכים פרק עשירי (ה"י) ויראה לי שנותנין אותו לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי גוים.
<b>(ב"ב</b> ט, א) אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה שנאמר (מ"ב יב, טז) אך לא יחשבו וכו' כי באמונה הם עושים. וכן אמרו פרק זה בורר (סנהדרין כה, ב) אמר רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר. ולזה עם הארץ אסור בכך וכדאמרינן סוף פ' ואלו עוברין בפסח (פסחים מט, ב) ששה דברים נאמרו בעם הארץ. אין מוסרין לו עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין לו את הסוד, ואין ממנין אותו אפטרופא על היתומים, ואין ממנין אותו אפטרופא על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמו בדרך. ופרק כ"ה בארנו שמי שאינו כשר לעדות כ"ש שאינו כשר לדון.
[כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר] 
<b>(ב"ב</b> ח, א) כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר, ל' יום לקופה, ג' חדשים לתמחוי, ו' חדשים לכסות, תשעה לקבורה, ועל כל אחת כופין אותו ליתן. ורש"י ז"ל גרים איפכא, שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה, שבתחלה יתחייב בהוצאות הקטנות. ומה שאמרו כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר דוקא בשדעתו לקבוע שם דירתו, ואם קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד, או שהיה לו שם בית. ירושלמי פרק השותפין שרצו, (ה"ד) אמר רבי יוסה לפוסים לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן.
<b>מי</b> שיש לו מזון שתי סעודות אסור ליתן לו מן התמחוי, מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה (פאה פ"ח מ"ז).
[מעות שגבו לעני ולא הוצרך להם] 
<b>מסכת</b> שקלים פרק מצרפין (מ"ה) מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, כלומר עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו והותירו לו על מה שהוא צריך עכשיו, המותר שלו הוא. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל (פ"ט מהמתנ"ע הי"ח). וא"כ כל שכן הוא שמה שגובין לזה העני אין נותנין אותו לזולתו, שכבר זכו לו הגבאין משעת גוביינא. וזו היא ששנינו מותר שבוי לאותו שבוי מותר המת ליורשיו, דאי לא תימא הכי אף מותריהן יחזרו לנותן שהרי נפדה, אם הכונה בנותנים דוקא אם צריך, כל שאינו צריך יחזיר לנותן. ואם הכונה להתנדב לו וכבר זכה אין מוציאין מידו, וכן כתב הרשב"א.
<b>(ב"ב</b> ח, ב) אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי מתא וחד לעניי עולם, כיון דשמעה להא דאמר שמואל לרב תחליפא בר אבדימי עביד חד ואתני, איהו נמי עביד חד ומתני. אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עביד ביה.
[דיני קדימה לחלוקת צדקה] 
<b>היו</b> שם עניים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין הכהן ללוי ולוי לישראל וגר קודם לעבד משוחרר. במה דברים אמורים בשהיו שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם על חברו, ואם יש שם רבו או אביו, ויש שם תלמידי חכמים גדולים מהם אלא שהם תלמידי חכמים גם כן, הם קודמין. רבו ואביו תלמיד חכם, אביו קודם וכדאיתא סוף פרק אלו מציאות (ב"מ לג, א).
[הלואה לצורך צדקה] 
<b>פרק</b> מציאת האשה (כתובות סז, א) המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז, אם יש בכיס מפרנסין אותה לכבודה. ירושלמי (ה"ה) אמר רבי יוסי דא אמר אין אומרין לפרנסין ללות. דהוא פתר לה בשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. רבי חנינא אומר דא אמר שאומרים לפרנסין ללות דהוא פתר לה, בשאין בכיס לוין עד חמשים, אבל יש בכיס מוסיף והלכה כרבי חנינא.
[חובת האב לזון את בניו וחובת הבנים לזון את אביהם] 
<b>פרק</b> נערה שנתפתתה (כתובות מט, ב) באושא התקינו שיהא זן האדם את בניו ובנותיו הקטנים. (שם) כתב כל נכסיו לבניו, הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונים מהם. ירושלמי (ה"ח) עוקבא אתא לגבי רבי יוחנן אמר לו, עוקבא זון בניך, אמר לו מנן מרי, אמר לו עוקבא רשיעא זון בניך.
<b>ירושלמי</b> מסכת קידושין פרק קמא (ה"ז) רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כופין את הבן לזון את האב. אמר רבי יוסי בר' בון הלווי הוון כל שמועתתא ברירן לי כהדא שמעתא שכופין את הבן לזון את האב. ירושלמי (שם) ר' ינאי ור' יונתן הוו יתבין, אתא בר נש ונשק רגלוי דרבי יונתן, אמר לו ר' ינאי מה טיבו הוא שלים לך מן יומוי, אמר לו חד זמן אתא קביל לי על בריה דיחונינה ואמרית ליה זיל צור כנישתא עלויה ובוזיתיה, אמר לו למה לא כפיתיניה, אמר לו וכופין, אמר לו ועדיין את לזו. מכאן לכולי עלמא שמי שאינו רוצה לזון אביו סוכרין עליו בית הכנסת ומבזין אותו, אבל לנדותו אינו מן הדין דאין לך כפיה גדולה מזו ונקטיה בכובסיה דליתן ליה גלימיה הוא. כתב הרשב"א ז"ל ומסתברא שאם הבן אמיד שכופין אותו לזונו משלו מדין צדקה, וכמו שכופין את האב לזון הבנים הגדולים מדין צדקה, וכדאיתא פרק נערה שנתפתתה (כתובות שם), לא אמרנא אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בעל כרחיה, כי הא דרבא כפא ליה לבר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. כתב הר"ם ז"ל (פ"י מהמתנ"ע הט"ז) הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל צדקה, וצדקה גדולה הוא שהקרוב קודם.
[דינים שונים באופן נתינת הצדקה] 
<b>מסכת</b> יבמות פרק נושאין (יבמות ק, א) מעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מאי טעמא משום כיסופא, וכן הענין בדין.
<b>מסכת</b> שקלים פרק אלו הן הממונים (ה"ד) נחוניא חופר שיחין פגע ביה חד ירושלמי, אמר לו זכי עמי חדא תרנגולא, אמר ליה הילך טומיתא קופד וזבן קופד ואכל בשרא ומית, והוה צווח ואמר בואו וספדו להרוגי נחוניא. נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית חמיו. פגע מוכה שחין אחד אמר ליה זכי עמי, אמר ליה המתן לי ואהדר, אשכחיה דמית, וקם לקבליה, אמר עיני דלא חמון לך יסתמיון, ידי דלא פשטין לך יתקטעון, רגלי דלא רהטו למיתן לך יתברון, מטא ליה כולא.
<b>עוד</b> ירושלמי (ב"מ) פרק הזהב (ה"ב) אמר ליתן מתנה ובקש לחזור בו מותר לחזור בו, ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אינו יכול לחזור בו. הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר. רב מפקיד לשמשיה, אימת דאמר לך תן מתנה לבר נש, אי מסכן הוא הב ליה מיד, ואי עתיר הוא אמליך בי תנינות.
<b>ויתן</b> בצנעה דאמרינן מסכת חגיגה פרק קמא (ה, א) מאי אם טוב ואם רע (קהלת יב, יד), אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא. רבי ינאי חזייה לההוא גברא דיהיב ליה פרוטה לעני בפרהסיא, אמר לו טב דלא יהבת ליה מדיהבת ליה וכספתיה. דבי רבי שילא אמרי זה הנותן פרוטה לאשה בצנעה, מאי טעמא דאתו לידי חשדא.
<b>ויש</b> לכל איש ואיש לתת כמתנת ידו וכענין רבינו הקדוש שהיה עשיר כדאמרינן (ב"מ פה, א) אהורייריה דרבי עתיר משבור מלכא. ואמרינן בירושלמי מסכת יבמות פרק החולץ (הי"ב) דילמא, תלת עשר אחין הוון, ומיתון תרין עשר בלא בנין, אתיין בעיין מתייבמי קומי רבי, אמר ליה רבי, זיל ייבם, אמר לית בחילי זיין, אמרין כל חדא וחדא אנא זיין ירחאי. אמר ומאן זיין ירחא דעיבורא, אמר ר' אנא. וצלי עליהון ואזלין להון. בתר תלת שנין אתיין דטעינין תלתין ושית מינוקין, אתון וקמון לון קומי דרתא דרבי, סלקין ואמרי ליה אית לרע חדא קורייא דמיינוקיא בעיין משאיל בשלומך, אדיק רבי מן כוותא וחמיתון, אמר לון מאי עסקינון, אמרי ליה אנן בעיין תתן לן ירחא דעבורא, ויהיב להון.
<b>מסכת</b> כלה (רבתי פרק ב) אמרו על רבי טרפון שהיה עשיר גדול, מימיו לא נתן מתנות רבות לעניים. מצאו רבי עקיבא פעם אחת, אמר ליה רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, מיד עמד רבי טרפון והביא ארבעת אלפים דינרי זהב, נטלן רבי עקיבא והלך וחלקם לעניים. לימים מצאו רבי טרפון, אמר ליה, עקיבא, היכן עיירות שלקחת לי, תפסו בידו והוליכו לבית המדרש והביא תינוק ספר תהלים וקרא עד שהגיע לפסוק (תהלים ק, יב) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד.
<b>בפסיקתא,</b> גדולה צדקה שמוציאה מדינה של גהינם שנאמר (דברים כא, ח) כפר לעמך ישראל. יכול כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה, ת"ל כפר, מלמד שזורקין אותו מדינה של גיהנם.
[נדרי צדקה] 
<b>גרסינן</b> פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לו, ב) ההוא גברא דתקע ליה לחבריה וכו', אמר ליה ההוא גברא, הואיל ופלגיה דזוזא הוא לא בעינן ליה, נתבייה לעניי. הדר אמר להו נתבו ניהלי דאזיל ואיברי ביה נפשאי. אמר ליה רב יוסף כבר זכו ביה עניים, ואע"ג דליכא עניים הכא דליזכו ביה, אנן יד עניים אנן, דאמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוסבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. ומיהו ההוא דהתוקע לחברו היא בפרק החובל (שם צ, א), וכן היא שנויה פרק יש בכור לנחלה (בכורות נ, ב). והאי פלגא דזוזא הוא דמי צער ודמי בושת. כתב הרי"ף ז"ל פרק המניח את הכד (ב"ק יב, ב מדפי הרי"ף) האי דקאמר לארכובה שלש, אית דמפרשי דהאי דמי צער הוא בלחוד לבר מדמי בושת, ורבנן אחריני אמרי הא דמי הכל הוא, ומסייעי ליה להאי סברא ממעשה דחנן בישא דלא חייבוה אלא פלגא דזוזא דתנן התוקע לחברו וכו', ואנן הכי סבירא לן.
<b>עוד</b> כתב ז"ל (שם יח, ב מדפי הרי"ף) איכא מאן דפשיט מהא דמאן דיהיב מידי לעני באמירה ובעי למהדר ביה מצי למיהדר ביה, מדאמר רב יוסף ואף על גב דליכא עניים הכא דליזכו ביה, אנן יד עניים אנן, שמעינן דדינא דעניים כדינא דהדיוט דמי, דבהדיוט אי אמר ליה לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה, ואי לא לא קנה (והם הכי) [הכי נמי] דינא דעניים, ומשום הכי אמר רב יוסף אף על גב דליכא עניים הכא דליזכו ביה בדינא דמעמד שלשתן, אנן יד עניים אנן. ואנן אמרינן ליכא למשמע הכי, דבהדיא אמרינן (ר"ה ו, א) בפיך זו צדקה, אלמא בדבור לחוד מחייב. והאי דאיצטריך הכא למימר לרב יוסף ואף על גב דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, דאלמא אי לאו הכי הוה מצי מהדר ביה, לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי, אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי, דהא לא אתא לידיה, כדאמרינן (ב"מ ז, א) אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש. ואקשינן הא יכול להוציאו בדיינין והקדישו קדוש, והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ואוקימנא להא דרב במקרקעי דכי יכול להוציאו בדיינין ברשותיה דמריה קאי, וש"מ דבמטלטלי אפי' ממון שהוא יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן דלא גרע מדינא דהדיוט [דקני במעמד שלשתן, אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים] כבר זכו ביה עניים ולא מצי הדר ביה כדאמרינן בפיך זו צדקה, ואמר רבא וצדקה מחייב עליה לאלתר דהא קיימי עניים. ומיהו ודאי אי בעי לשנויי (להו) [ההוא] מידי דיהביה לעניים עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכותיה מצי למיעבד הכי, כדאמרינן מסכת ערכין פרק קמא (ו, א) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחרים לא שנא אמר זו ולא שנא אמר עלי, ותנו רבנן כל האומר סלע זו לצדקה, עד שלא באת לידי הגבאי מותר לשנותה, משבאת לידי הגבאי אסור לשנותה. איני והא רבי ינאי יזיף ופרע, שאני רבי ינאי דניהא להו לעניים דכמה דמשתהי מעשה ומייתי להו, כלומר רבי ינאי גבאי הוה ויזיף מעות הצדקה לצרכו ופרע, וכל כמה דמשתהי כלומר דלית ליה זוזי למפרע, מעשה וכופה הצבור לעשות צדקה ואיכא רווחא לעניי ומשום הכי ניחא להו.
<b>ורבינו</b> חננאל פי' דמדאמרינן בפיך זו צדקה לא היה יכול לחזור ואף על גב דלא איכא ידי דעניים, והוה ליה כאומר חוב זה כשיבא לידי אתנהו לצדקה ולא נחשבהו כדבר שלא בא לעולם. אלא שהוא לא רצה לחזור מן הצדקה, אלא שהיה רוצה ללוותן לפי שעה ולהחזיר לעניים, אחרים דכותיהו תחתיהם, ואמר ליה רב יוסף ידי דעניי אנן וזכינו בו במעמד שלשתן, ואמרינן פרק קמא דערכין האומר סלע זו לצדקה וכו' והרי באת ליד הגבאי ולא יוכל לשנותה ע"כ.
<b>פרק</b> שנים אוחזין (ב"מ ג, ב מדפי הרי"ף) כתב הרי"ף ז"ל ומטלטלי נמי דקא אמרינן אף על פי שהוא יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש, ה"מ היכא דכפריה דצריך להוציאו בדיינין, אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה יהיב ליה ניהליה, כמקרקעי דמי, דקיימא לן דפקדון ברשותא דמריה הוא, והכי נמי איתמר משמיה דגאון ז"ל.
<b>ה"ב</b> העטור כתב, לרבינו אפרים ז"ל ההוא זוזא מטא ליד רב יוסף וקאמר ליה האיך איברי ביה נפשאי כעניא דמינא, ואמר ליה רב יוסף אף על גב דעני את, מכי אמרת הבו לעניי כבר זכו ביה שאר עניי, ואף על גב דקיימא לן כל האומר תנו כאומר זכו דמי בלא ב"ד ובלא עדים, משום דמזכה לאדם ידוע, אבל הכא אימא מצי הדר ביה, קמ"ל רב יוסף דמשעתא דמטא לידיה כמאן דמטא ליד עניים דמי.
<b>ורבינו</b> האי כתב שער נ"ו (ספר המקח והממכר), נכסי צדקה יש להם שלשה ענינים, מה שאין ידוע מהם מיוחד לאיש או לאנשים מיוחדים מתקיים בו המכר לדעת הנותנים אותו או לדעת הגבאין, ומה שהוא מיוחד לאנשים מיוחדים הם יכולין למכור או אפטרופא שלהם, ובין כך ובין כך ב"ד יכול למכור כל זמן שאין מצויין הבעלים שאותו דבר מיוחד להם כדאמר רב אשי (ב"ב ט, א) אתנויי נמי לא צריכנא, וכן מי שהוא ראש מתיבתא יכול למכור הקדש של מתיבתא בקל וחומר מאחרים ע"כ. פ' החובל בסיפא (ב"ק צג, א) ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף גביה ההוא גברא, פשע ביה אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף. א"ל והא כי תניא כי יתן איש לרעהו כסף או כלים לשמור, לשמור ולא לחלק לעניים, אמר ליה עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו לשמור קרינא ביה, כלומר מה שעשוי לשמירה ולא מה שעומד לחלק.
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל הלכות מכירה פרק כ"ב (הט"ז) אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים, או כל שכר הבית זה לענים זכו בהן עניים. (שם הי"ז) יש גאונים שחולקין על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שההדיוט קונה בהן, ולפיכך לא זכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם רוצה להקנות, והוא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצוה לקיים הנדר, עד כאן.
<b>מסכת</b> ערכין פרק קמא (ו, א) נדר צדקה ואין הקדש צדקה. מאי קאמר, לא נדר צדקה ולא הקדש צדקה, אלא לאו הכי קאמר צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש דאלו הקדש אסור לאשתמושי ביה צדקה שרי לאשתמושי ביה.
<b>תוספתא</b> (ב"ק פי"א ה"ב) האומר תנו מאתים דינרין לבית הכנסת או ספר תורה, ינתנו לבית הכנסת שהוא רגיל, היה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם. האומר תנו מאתים דינרין לעניים ינתנו לעניי העיר, ר' אחא אומר ינתנו לעניי עולם. מיהו האומר תנו מנה לעניי עירי לספר תורה קאמר, וקרו להו עניים משום דהכל אצל ספר תורה עניים נינהו, וכדאיתא פ' חזקת הבתים (ב"ב מג, א).
<b>עוד</b> כתב ה"ב העטור מדאמר רב יוסף אע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן, משום האי טעמא הוא, דאי הוו עניים הכא זכו בהן עניים דהכא כת"ק דאמר ינתנו לעניי אותה העיר, השתא ליכא עניים הכא אנו זכינן בהו לעניי דעלמא. ולא משום טעמא דרבוותא קמאי דאמרי דינא דעניים כדינא דהדיוט דמי, ולאו דבעינן במעמד שלשתן דהא קיימא לן בפיך זו צדקה. והר"ם ז"ל (פ"ז מהמתנ"ע הט"ו) פסק כת"ק, והרי"ף ז"ל (ב"ב כז, ב מדפי הרי"ף) לא אייתי דרבי אחא.
<b>נמצא</b> לדברי הרי"ף ז"ל מאן דיהיב מידי לעניי באמירה בלחוד ובעי למיהדר ביה, אי מטלטלי נינהו וליתנהו ברשותיה ולא הוי באנפיה ב"ד מצי הדר ביה. ואי ההוא גברא דמחייב ליה קאי באפיה בי דינא ואמר באנפייהו ניתבו לעניי לא מצי הדר ביה, דב"ד יד עניים נינהו והוה ליה כמעמד שלשתן.
<b>וכן</b> הדין במקרקעי אם יכול להוציאו בדיינין ובמטלטלי ואיתנהו ברשותיה ואמר להוו לעניי כבר זכו ביה עניים ולא מצי הדר ביה, ואף על גב דלא הוי באפי בי דינא, כלומר שאין צריך לומר יד עניים בזה המקום, דהא אמרינן בפיך זו צדקה, וצדקה מחייב בה לאלתר דהא קיימי עניים (ר"ה ו, א).
<b>ועל</b> ההיא דרבי דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים מסתברא דה"ה לפקדון דכי תבע ליה לא יהיב ליה, ולמלוה דלאו ברשותיה נינהו שלא יוכל להקדישן.
[פסיקת צדקה בשבת] 
<b>מאי</b> דאמרינן מסכת יום טוב פרק בתרא (לו, ב) ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ביום טוב וכל שכן בשבת, אם כן איך נפסוק בשבת וביום טוב צדקה לעניים. ומסתברא דלענין הקדש שמוציא הדבר המוקדש מרשותו ונעשה ברשות גבוה, נאסר עליו גזרה משם מקח וממכר, ואע"ג דמצוה קא עביד גזרו ביה רבנן ואפילו ביום טוב וכל שכן בשבת גזרה משם מקח וממכר, דילמא אתי למימר כי היכי דשרי להקדיש ולאקנויי הקדש לגבוה הכי נמי שרי לאקנויי איניש מידי לחבריה ואתי לידי מקח וממכר. אבל הפוסק צדקה לעניים, אפילו אמר סלע זו לעניים, לא יצא מרשותו, ואינו נאסר בה כהקדש, אלא שמותר להשתמש בה ולהחליפה ואין עליו אלא לקיים נדרו, וכשנתן חלופה יצא ידי חובה.
[הלואת מעות צדקה ברבית] 
<b>על</b> מאי דאמרינן מסכת כתובות (קו, ב) שאין משתכרין בשל הקדש כתב ה"ב תורת הבית דדוקא בהקדש מזבח או בדק הבית, אבל הקדש עניים אינו בכלל זה. וזה שהקדש שמים מותר ברבית קצוצה דבר תורה דאחיך כתיב ולא הקדש, ותניא פרק הזהב (ב"מ נז, ב) רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ומעות של הקדש עניים מסתברא שמותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומים. וקרוב אני לומר שאין רבית אף להקדש עניים לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים בשעת ההלואה, וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה, נמצא שאין רבית זה בא מלוה למלוה, וכבר אמרו (ב"מ סט, ב) לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, שהממון אינו מהגזבר אלא שנעשה עליו אפטרופא, וכל שהוא כענין זה מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור ברבית. וכדאיתא בתוספתא מסכת בבא מציעא (פ"ה ה"ח) ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור, וגוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין. ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית, וההפך אסור. ומכל מקום לא למעשה אני אומר להלוותן ברבית קצוצה, אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד כמעות של יתומין נראה לי שהדבר ברור הוא שמותר ע"כ.
<b>גרסינן</b> פרק הגוזל קמא (ב"ק קב, ב) תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, ותני אידך אם פתחו פתחו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. ומוקים ר' יוחנן הא דקתני הותירו לאמצע כרבי יהודה דאמר שנוי אינו קונה כשאין מתכוון לקנות כמו גבי צבע ששינה. כתב הר"ם מקוצי ז"ל מתוך כך פסק ר"י שיכול אדם להלוות מעות בהתר למחצית שכר ושיהיה כל האחריות על הלוה.
[שיעור נתינת צדקה] 
<b>פרק</b> נערה שנתפתתה (כתובות נ, א) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ודוקא מחיים שמא יצטרך לבריות אבל לאחר מיתה כמה דבעי.
<b>מסכת</b> ערכין פרק המקדיש (כח, א) מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כלן אינן מוחרמין דברי ר' אליעזר. אמר ר' אלעזר בן עזריה מה אם לגבוה שאין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.
<b>ירושלמי</b> מסכת פאה (פ"א ה"א) וגמילות חסדים, הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לה שיעור. ריש לקיש בשם רבי יהודה בן חנינא באושא נמנו להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. עד היכן, ר"ג בן איניא ורבי אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר, וחד אמר (משלי ג, ט) כבד את יי' מהונך ומראשית, כמראשית כל תבואתך. ומקשי, חומש לשנה, לחמש שנים אפס כספו, ומשני, בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר. ויהיה אם כן לזה אחד מל"ג ושליש, ולזה אחד מחמשים.
<b>עוד</b> בירושלמי (שם) גמילות חסד נוהג בחיים ובמתים בעניים ובעשירים בממונו ובגופו, אבל צדקה בחיים, ואינון עניים, ובממונו ותו לא.
<b>ירושלמי</b> (ב"ק) פרק החובל (ה"ז) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך (דברים יג, יח) הסימן הזה יהיה בידך כל זמן שאתה רחמן המקום מרחם עליך, וכל זמן שאין אתה רחמן אין הקב"ה מרחם עליך.
<b>בהקדש</b> אף על גב דכתב רחמנא (דברים יח, ד) דגנך ואמרינן (ירושלמי מעשרות פ"א ה"א) ולא דגן הקדש, אין לחוש עם הגזבר משום בעלי כיסין, דזילא ביה דגזבר מילתא למרח ברשות בעלים אחר שהקדיש הבעלים התבואה ואחר יפדוה. ועוד שאין אדם עושה קנוניא להקדש וכדאיתא מסכת ערכין פרק שום היתומים (כג, א). ועוד שאין לנו בזמן הזה גזבר של הקדש דקיימא לן מסכת עבודה זרה פרק קמא (יג, א) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ומוקמינן לה בדליתנהו בעלים, דאי איתנהו לא הוה צריך בהמה לעקר וכיוצא בו, דהא קיי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ומזה כתב רבינו שמואל דרומרו"ג שאסור לו לאדם לומר הריני מקדיש או מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני מפני שאסורין על כל העולם, אלא אומר הריני מתנדב כך וכך לצדקה או לצרכי צבור, וכן נמי כתב ה"ב התרומה. וכתב הרשב"א המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מיד שעבוד דאינו הקדש הגוף, דסתם מקדיש היום לעניים הוא, שאינם מכירים הקדש בדק הבית וכדאיתא מסכת נדרים פרק ואלו נדרים מותרין (יח, ב) גבי חרמים. ומיהו אם פי' עכשיו ואמר לכך נתכוונתי הכל כפי פירושו וכדתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ע"כ.
[מעות שנגבו לצורך זה אי מותר לשנותן לצורך אחר] 
<b>והר"ם</b> ז"ל כתב בפי' מסכת שקלים (פ"ב מ"ה) ומה שהוא ראוי שתדע שגבאי צדקה כשרואין מדרך התקון, ובתנאי שיהיה זה בעצת אנשי העיר, שצריכין לשנות אלו המתנות הנזכרות פה ויעשו מהם רצונם כגון שיוציאו מותר שבויים לעניים או מותר המתים לשבויים והדומה לזה, שהרשות בידם והבחירה, וכך נראה מתלמודנו. וכן אמר הירושלמי בזה המקום (שם ה"ה) אין ממחין ביד הפרנסים בכך. וכל הדברים הללו נוהגין כסדר הזה כשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי העיר על הפך זה, אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתן עד כאן. פרק נגמר הדין (סנהדרין מח, א) מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו.
<b>פרק</b> המקבל הקדיש פרה ואם המתינה אשבח, מרגלית הביאה לכרך אשבח, קיימא לן אין להקדש אלא מקומו ושעתו. אם כן היום אין גזבר לפי שאין הקדש.
בחכמים יודעי דת ודין 
<b>פרק</b> שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק מא, ב) את יי' אלהיך תירא (דברים ו, יג) לרבות תלמידי חכמים. חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, אפילו הכי הדור מיהא בעי למיעבד וכדאיתא פרק האשה ניקנית (קידושין לב, א).
<b>אמרינן</b> פרק במה מדליקין (שבת כג, ב) אמר רבא דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוו ליה חתנותא רבנן, דדחיל רבנן הוא גופא צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמען מיליה כצורבא מרבנן. השכר היותר מרובה בשלש מדות הללו דדחיל, דאלו אהבה כבר נתחייב בה משום דכתיב (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך, וכבוד (שם יט, לב) מפני שיבה תקום, אם כן היראה מפני החכם מיתרון נפש טובה הוא.
<b>אפיקורוס</b> הוא המבזה תלמידי חכמים, ביישו בדברים נותן בשתו משלם וכדאיתא בירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ו) ואותו בושת אפי' בדברים בעלמא הוא. וכן כתב הר"ם הלכות תלמוד תורה פרק ו' (הי"ב) אף על פי שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי. ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם. והמבזה החכם ברבים אפילו אחר מיתה מנדין אותו ב"ד, והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה. אם היה החכם חי אין מתירין לו עד שירצה זה שנדוהו בשבילו. תלמיד שנידה לכבודו נידויו נדוי וכדאיתא פרק אלו מגלחין (מו"ק טז, א), ופירושו שהעיז פניו כנגדו, וזה אפילו שלא בעדים ואחד האיש ואחד האשה. פרק אלו מגלחין (שם יז, א) אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה, מסתברא לפרש שזהו בענין שיכול לנדות מעצמו מי שפשוט ומבואר אצלו שהפקיר בו, דאלו בענין תובע ונתבע אפילו כל אדם נמי, וכדאמרינן פרק המניח את הכד (ב"ק כז, ב) רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דדינא קא עביד אמר לא מצינא דאטרח, והלכתא כותיה, דקיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני.
[נאמנות אינשי דעלמא בטב"ע באבידה ובאיסורין] 
<b>פרק</b> אלו מציאות (ב"מ כג, ב) מאי כלי אנפריא אמר רב יהודה כלים חדשים שלא שבעתן העין ולית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא אי שבעתן העין. פרק גיד הנשה (חולין צה, א) אמרינן אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. ואסיקנא, אלא רב היכי אכיל בשרא, איבעית אימא וכו'. מכאן מוכיח ה"ב התוספות שאין הלכה כרב, מדקאמר אלא רב היכי אכיל בשרא ולא קאמר אלא אנן היכי ניכול בשרא. ומיהו הרי"ף כתב וקיימא לן כותיה דרב.
<b>ועל</b> מאי דאמרינן אי בעית אימא דצריר וחתים, ואי בעית אימא דאית ליה סימנא בי פיסקי ודמחתיך לה אתלת קרנתא, כתב בעל העיטור ואי אית ביה טביעות עינא נמי שרי דק"ל (שם צו, א) טביעות עינא עדיף מסימנא. והא דגרסינן באלו מציאות דוקא צורבא מרבנן אבל איניש דעלמא לא מהימן בטביעות עינא, דוקא גט דקא שרי איסורא לאחריני, אבל במילתא דשרי לדידיה ולאחריני, כיון דלדידיה מהימן מהימן נמי לאחריני עד כאן. וטביעות עינא עדיף מסימנא שהרי סומא מותר באשתו בטביעות עינא דקלא.
[כבודם של תלמידי חכמים] 
<b>פרק</b> המוכר את הספינה (ב"ב עה, א) כל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה נתמלא חופתו עשן. וכן על כל אדם מוטל להועיל להם וכדאמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נג, ב) ותודוס איש רומי גברא רבא הוא, ועוד מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים הוא, דאמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר (קהלת ז, יב) בצל החכמה בצל הכסף.
<b>וכן</b> מקום שיש שם אדם חשוב תלמיד חכם ממונה על הצבור אין בני העיר רשאין לעשות תקנות אלא מדעתו דהכי אמרינן פרק השותפין שרצו (ב"ב ט, א), הנהו טבחי דאתנו בהדדי דכל דעביד ביומא דלאו דידיה ליקרעוה למשכיה. אזל חד ועבד ביומא דחבריה וקרעוה למשכיה, אתא לקמיה דרבא חייביה. איתיביה רב יימר בר שלמיה לרבא רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולשכירות פועלים ולהסיע על קיצתן, ופריקו ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל איכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו, כלומר שאינם רשאין להתנות שלא מרשותו. ומ"מ כל שהסכימו כלן רשאין וכדאיתא בתוספתא שם (ב"מ פ"א הי"ב), רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן. ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. מכאן נלמוד שכל תנאי וכל קצבה שרוצין לעשות אפילו בעלי אומנות בממון רשאין וקיים כל שהסכימו כל בעלי אותה אומנות שבעיר כטבחים וצבעים וכל שכן כל בני העיר.
<b>פ'</b> שבועת הדיינין (שבועות מא, א) אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל פריעא הוא לאו כל כמיניה. ואי אמר אישתבע לי משתבע ליה, ואי צורבא מרבנן הוא לא משבעינן ליה, כלומר שאין מטריחין אותו לישבע על שטר שבידו. י"א דלא מזדקקינן ליה, כלומר לא לשבועה וגם לא מגבינן ביה בלא שבועה, דלא לימרו, רבנן משלחי גלימא דאינשי, אלא מחזרינן לפשרה. עוד אמרינן (נזיר נט, א) ההוא צורבא מרבנן דהוו מנגדי ליה ובהדי דנגדו ליה דלייה לדרעיה, חזיה דלא עביר בית השחי, אמר מן חבריה הוא דין שבקוה. מכאן שמלבושיהם היה כעין שלנו פה בארץ הצבי רחב הגוף ורחב ידים.
<b>סוף</b> פרק אלו מציאות (ב"מ לג, א) ואם היה אביו תלמיד חכם אביו קודם לרבו.
[פדיון ת"ח שבויים בדמים מרובים] 
<b>פרק</b> השולח גט (גיטין מה, א) אין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, פירוש יתר מכדי ממכרן בשוק. ומיהו תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שפוסקין עליו, וכההוא עובדא דר' יהושע בן חנניא בההוא ינוקא דאמר מי נתן למשיסה יעקב וכו' (וכדאמר) [וכדאיתא] פרק הנזקין (שם נח, א), וכן כתב ז"הב העזר.
[איסור ניחוש] 
<b>וגבי</b> מאי דאמרינן בשבי דרב עיליש דשמע עורב ויונה אומרים עיליש ברח עיליש ברח, אמר שמע מינה מתרחיש ניסא, קם ערק. י"א דאף על גב דאמרינן (סנהדרין סו, א) לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים, דבשאר עופות קאמר, לא בעורב ויונה שלוחי דנח. אי נמי צורבא מרבנן שאני, אי נמי שעת הסכנה שאני, אי נמי סימנא בעלמא הוה ליה, ושבי כולהו איתנהו ביה (ב"ב ח, ב). אי נמי שלא היה בו צד נחש כלל אלא יודע בחכמה מיוחדת לשיחת העופות וקורין לה בלשון ערבי עלם אל טיאר, והיא חכמה מותרת כחכמת שיחת דקלים. וכבר שבחוהו פרק הרבית (ב"מ סח, ב) רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי איסורא לאנשי. ודייק מהאי הרשב"א מדאמר ולא ספי איסורא ולא אמר ולא עביד איסורא ש"מ דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו. אם כן רב עיליש לא ספי איסורא כל שכן דלא עביד לה.
<b>כתיב</b> (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאר, שבכלל זה ראש סנהדרי שהוא במעלה העליונה בשררת התורה.
<b>מסכת</b> יומא פרק בראשונה (כו, א) אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר דכתיב (דה"א יב, לב) ובני יששכר יודעי בינה לעתים, אימא נמי יהודה דכתוב (תהלים ס, ט) מחוקקי, אסוקי שמעתא אליכא דהלכתא קאמרינן.
[החכם שמחל על בזיונו] 
<b>והחכם</b> אף על פי שיכול למחול על כבודו כמו מקימה וכיוצא בה אינו יכול למחול על כבוד תורתו כלומר אם נתבזה, ולזה אמרו שיהיה נוקם ונוטר כנחש מסכת יומא פרק בראשונה (כג, א) וכן אינו יכול למחול על קללתו אלא אם כן בקשו ממנו מחילה לכבוד תורתו. כתב הר"ם ז"ל סוף הלכות תלמוד תורה תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון תורה אלא נוקם הדבר ונוטר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. ומאי דאמרינן במגלה (כח, א) מימי לא עלתה עמי קללת אדם על מטתי כי הא דמר זוטרא חסידא כי הוה סליק לפורייא אמר שרי ומחיל ליה לכל מאן דמצערן, יש לומר שלא היה מוחל אלא צער גופו ולא היה מקללו, אבל כבוד תורתו לא היה מוחל אלא מנקיט ליה בלביה.
[כבוד לעושי מצוה] 
<b>וכן</b> העושים מצוה ראויים לכבוד דאמרינן סוף מסכת בכורים (פ"ג מ"ג) וכל בעלי אומנות שבירושלם עומדין מפניהם. ירושלמי (שם ה"ג) אמר רבי יוסי בר' בון בשם רבי חונא בר חייא בא וראה מה גדול כחן של עושי מצוה יותר מתלמידי חכמים זקנים, שמפני תלמידי חכמים אין בעלי אומניות עומדין ומפני עושי מצוה עומדין.
[המבזה תלמידי חכמים] 
<b>וכן</b> המזכיר החכם בלשון מגונה, ואמרינן פרק הנודר מן המבושל (נדרים נ, ב) ההיא איתתא דאתת לקמיה דרב יהודה בנהרדעא איתחייבא בדינא. אמרה ליה, שמואל רבך הכי דנן. אמר לה ידעת ביה, אמרה ליה אין, איניש גוצא הוה, רבה כריסיה ורב שיניה. אמר לה לבזויי קא אתית, תהוי איתתא בשמתא, ופקעא כריסה. וכן ברב, דאמרינן בסוף ראשית הגז (חולין קלז, ב) כי סליק איסי בר היני אשכחיה לרבי יוחנן וכו', אמר ליה מאן ריש סידרא בבבל, אמר ליה אבא אריכא, אמר ליה אבא אריכא קרית ליה וכו'.
<b>תני</b> רבי יהושע בן לוי אומר בעשרים וארבעה מקומות מנדין על כבוד הרב. ואחד מהם המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים. ולא שרינן ליה עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין אף על גב דמפייס ליה, ואי לא מפייס לעולם. נשאל רבינו האיי על אדם שהיה חולק על פי' הלכה אחת עם חברו, אמר האחד לחברו נשלח לפני גאון פלוני, השיב שכנגדו אותו גאון חשוב לפני כבהמה. אמר הרב ז"ל שחייב נדוי ומלקות וקנס כפי כחו, ע"כ.
[הנהגת בי"ד בהזמנה לדין] 
<b>פרק</b> אלו מגלחין (מו"ק טז, א) אמר רבא מנא לן דקבעינן דוכתא ומשדרנא שליחא ומזמנינן לדינא דכתיב (במדבר טז, יב) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם. ומנא לן דמזמנינן לדינא דכתיב (שם טז, טז) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וכו'. לקמיה גברא רבה דכתיב לפני ה'. את ופלניא דכתיב אתה והם ואהרן. דקבעינן זימנא דכתיב מחר. זימנא בתר זימנא דכתיב (ירמיה מו, יז) קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. ומנא לן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא שנאמר (במדבר טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר. ומנא לן דמשמתינן דכתיב (שופטים ה, כג) אורו מרוז.
[עוד בענין כבודם של ת"ח] 
<b>פרק</b> כירה (שבת מ, א) אמר רבא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא.
<b>פרק</b> חלק (סנהדרין צב, א] אמר רבי אלעזר כל המתעשר ואין תלמיד חכם נהנה מעשרו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (איוב כ, כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. ואין שריד אלא תלמיד חכם שנאמר (יואל ג, ה) ובשרידים אשר ה' קורא.
<b>ירושלמי</b> מסכת שקלים (פ"ה ה"ד) רבי חמא בר חנינא ורבי הושעיא רבה הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד, אמר ליה ר' חמא לרבי הושעיא כמה ממון שקעו אבותי כאן, אמר ליה רבי הושעיא כמה נפשות אבדו אבותיך כאן, שנאמר (הושע ח, יד) וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות, ומי לא הוו בני אינשא דיילפון באוריתא.
<b>מסכת</b> מנחות פרק שתי הלחם (צט, ב) אמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר (הושע ד, ה) וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה.
<b>פרק</b> כל כתבי (שבת קיט, א) אמר רבא תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמאי לא מסגינא ראשאי אבי סדיא כמה דלא מהפכנא בזכותיה. ומהפך בזכות על דבר אמת, שאין רדיפת הזכות בדברי שקר מעלה.
[פטור ת"ח מתשלומי ארנונא] 
<b>מס'</b> נדרים פרק קונם (סב, א) שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא. אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא. מאי טעמא דכתוב (עזרא ז, כד) מנדא בלו והלך ואמר רב יהודה מנדא זו מנת המלך, בלו זו כסף גולגלתא, והלך זו ארנונא. ואמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא. מאי טעמא לאברוחי אריא מיניה קאמר. ופירוש עבדא דנורא עבד אש דת דהיינו תורה. ושרי להוציאו בלשון שהם שומעין ממנו נורא שלהם, וזה כענין מה שאמר רבי אליעזר לאותו הגמון (ע"ז טז, ב) נאמן עלי הדיין, וסבור אותו הגמון שעליו הוא אומר ושהאמינו, ואמר לו האמנתני דימוס פטור אתה. ולא השיבו רבי אליעזר לא עליך אני אומר, אלא על הקדוש ברוך הוא שהוא הדיין האמתי, לפי שההגמון הטעה את עצמו, וכן זה מתכוין להקב"ה וגבאי המס הם המטעים עצמן. בלשון ערבי אל חק הקרקעות קורין לו אכרג. זו מנת המלך, פרש"י ז"ל (ב"ב ח, א) מגבת מסים. ארנונא, עשורי תבואות ובהמות שנה בשנה, וכן עקר. ובהמה ועסה שלא הגביהו ממנה עישורו של מלך נקראת (פסחים ו, א) בהמת ארנונא ועסת ארנונא, ושלא כדברי המפרשים שאמרו שותפות דגוי. וכן בירושלמי מסכת חלה.
<b>כתב</b> הרמב"ן ונראה שאין תלמידי חכמים פטורין מעשורי תבואתם ולא מכסף גלגלתם אלא כשהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשרותיהם, אבל אם אמר המלך ליתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו, אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים, אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול. וכך שנינו פרק הגוזל (ב"ק קיג, ב) שבאים עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים, וכן במעשר הארץ. וכתב ר"ח ז"ל כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס הגולגלת או בטסקא דארעא או בארנונא, ומעריכין על כל אחד ואחד ומתקבצין אותו ביניהם אין על תלמידי חכמים לסייעם ולא לתת עמהם כלום ע"כ. ודברים נכוחים הם. וכן נמי איתא מסכת סנהדרין (כז, ב) דרב פפא הוה יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרגא דכולהו שניה. ורבינו הגדול ז"ל פי' ארנונא תשורה או ארוחה שעושין למלך כשעובר עליהם. והעיד עליו תלמידו רב יהוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים האלו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנותו כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבע ואין תורתו קבע, ע"כ דבריו ז"ל.
<b>וכן</b> מסכת ערכין נמי אמרינן אמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעין ליה דכתיב (מלכים א יח, יב) ועבדך היה ירא את ה'. והממון אינו מעלה לחכמים שהרי כלב נתן בתו עכסה לעתנאל בשביל תורתו לחוד וכדאמרינן מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (טז, א) נתת לי גולות מים אדם שאין לו אלא תורה בלבד. והוא היה קורא ספר ולכד קרית ספר. ואמנם שלמה כבר אמר (קהלת ז, יא) טובה חכמה עם נחלה.
[הנהגת תלמידי חכמים] 
<b>והחכמים</b> אנשי מדות נאות ועל זה אמרו פרק כיצד מברכין (ברכות מג, ב) ששה דברים הוא גנאי לתלמיד חכם, אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ולא יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל ישב בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. וי"א אל יהלך בקומה זקופה ואל יפסע פסיעה גסה.
<b>פרק</b> חזקת הבתים (ב"ב נז, ב) בעי מיניה רבי יוחנן מרבי בנאה חלוק של תלמידי חכמים כיצד, כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של תלמידי חכמים כיצד, כל שחלוקו נראה מתחתיו טפח. שלחן של תלמידי חכמים כיצד וכו', מטה של תלמידי חכמים כיצד, כל שאין תחתיו אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים. ושל עם הארץ דומה לאוצר בלום. ומלבושים אלו הם לבושי ארץ הצבי, ומנהג העם היושבים עליה שאינם לובשים בתי שוקים, ולפעמים אינם לובשים אלא חלוק אחד לבד והוא רחב, ואם היה החלוק מפשתן דק כשל מצרים יראה בשרו תחת החלוק.
<b>והם</b> בעלי אמונה ויושר וכדאמרינן פרק אלו מציאות (ב"מ כג, ב) בהני תלת מילי עבדי רבנן דמשנו בדיבוריהו במסכתא בפוריא באושפיזא, ואם היו משנים בזולתם יחשב להם למום גדול שהרי הם משבחים בזאת המדה רב טבות בפרט, כדאיתא פרק הזהב (שם מט, א), דאי הוו יהבי ליה כל חללי עלמא לא הוה משני בדבוריה. גם לצורך יעשו כיוצא בזה דאמרינן פרק מצות חליצה (יבמות קו, א) ההוא יבם דאתא לקמיה דרבי חייא והטעהו ואמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה, לבתר דחלץ לה אמר ליה, השתא מינך איפסלא, זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דלישתרי לעלמא.
<b>גם</b> שהם מחזרים על המצות מזולתם, וכדאמרינן פרק המפקיד (ב"מ מב, א) אמר שמואל נכסים אין להם שמירה אלא בקרקע. אמר רבה ומודה שמואל וכו', ואי צורבא מרבנן הוא כלומר המפקיד, מצי למימר ליה הנפקד אמינא דילמא בעי זוזי לאבלדתא. וכן הם צנועים מזולתם דאמרינן פרק גט פשוט (ב"ב קסח, א) צורבא מרבנן דאזל לקדושי איתתא נדבר עם הארץ בהדיה דילמא מחלפי לה, וקאמר דלאו אורחיה למידק. ומאי דאמרינן מסכת יומא פרק קמא (יח, ב) כי מיקלע רב מכרזי מאן הויא ליומא, אינו אלא משום אינו דומה מי שיש פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, כענין שהיו אומרים אנשי סכות אל איש עתי (שם סז, א) שהיו מזמנין אותו לאכול והוא לא יאכל.
<b>וכן</b> אוהבים זה את זה מזולתם וכענין שאמרו פרק במה מדליקין (שבת לד, א) גבי יהודה בן גרים, תלמידי חכמים לא כל שכן. וכן אם במשא ומתן של תורה יטיח דברים האחד כנגד חברו ואפילו הקטן לגדול, אינם מקפידים וכענין בן הרכינס לרבי עקיבא (יבמות טז, א) דאמר ליה עדיין לא הגעת לרועה בקר, והשיב לו רבי עקיבא ואפילו לרועה צאן.
<b>וגם</b> שמדברים בענוה, וכדאמרינן מסכת יבמות פרק האשה (צב, ב) גבי יבמה שנתקדשה, ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט.
<b>פרק</b> איזהו נשך (ב"מ עה, א) אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרין ללות זה מזה ברבית, דידעי דרבית אסורה ויהבו זה לזה במתנה.
<b>ואינם</b> מחניפים כדאמרינן פרק אלו מגלחין (מו"ק יז, א) דאפילו לגברא רבה דכותיך לא חנפי. פרק שבועות העדות (שבועות ל, א) שלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברנו עם שאתך בתורה ובמצות הוא. אמר מאי שלח לי לחנופי ליה, הדר אמר למשרא תגריה ברישא. אי נמי לשודא דדייני.
<b>וכן</b> מה שהוא אסור משום קדושה לזולתם, להם מותר, דאמרינן פרק בני העיר (מגילה כח, א) בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש אין אוכלין בהם ואין שותים בהם ואין נאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהם לא בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים, אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין. תוספתא (טהרות פ"ח ה"ז) מעשה באחד ששכח כליו בבית הכנסת ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו שאינה רשות עם הארץ. ירושלמי (ברכות) פרק היה קורא בתורה (ה"ט) רבי מיאשא ורבי שמואל בר רב יצחק הוו יתבין ואכלין בחדא מן אלין כנשתא. עוד ירושלמי (מגילה פ"ג ה"ג) רבי אמי מפקד לספרייא אי אתי בר נש גביכון מלכלך באוריתא תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי.
<b>ומי</b> שהוא חכם ומחניף הלא גנאי הוא לו. מסכת כתובות פרק בתרא (קה, ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דרחמו ליה בני מאתיה, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, והפך זה המייסרם והמוכיחם, וכדאמרינן מסכת שבת פרק שואל (קנג, א) אמר ליה אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי מאן אחים בהספדיה, אמר ליה מסתייא את ורבה בר רב חנן.
בגדר החכם 
<b>האדם</b> אינו נקרא תלמיד חכם אלא עם ידיעה גדולה ומפורסמת באמתת חכמת התורה השלימה ובתלמודה, וכדאמרינן פרק אלו קשרים (שבת קיד, א) איזהו תלמיד חכם כל ששואלין לו דבר הלכה ואומרה. למאי הלכתא למנוייה, אי במסכתא באתריה, אי בכולא תלמודא בריש מתיבתא. מסכת משקין פרק קמא (ו, א) אמר אביי ש"מ צורבא מרבנן דאיתיה במתא כל מילי דמתא עלויה רמיין. פרק האיש מקדש (קידושין מט, א) על מנת שאני שונה, מהלכות קאמר. תנא, דתני משנה ספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. תלמיד, כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה. חכם, כל ששואלין דבר חכמה בכל מקום ואומרה. ומסתברא לפרש שהתלמיד חכם יחוייב להשיב על פסק הלכה וזהו דבר הלכה, אבל התלמיד אינו מחוייב בזה, אלא שהוא חייב אם שואלין לו אנה מקום מימרא פלונית ופלונית בתלמודך או איך פירושה שישיב. ומה שאמר דבר אחד לאו דוקא, כמו דבר הלכה או דבר חכמה. ובעלי התוספות כתבו ואפי' במסכת כלה כלומר אפי' לא למד כי אם מסכת כלה והיא סדורה בפיו מיקרי תלמיד. והא דאמרינן (שבת קיד, א) איזהו תלמיד חכם הראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו בכל מקום ואפי' במסכת כלה, היינו משום דלא רגילי בה אינשי, ומ"מ אין בה עומק כל כך, פרש"י מסכת כלה, ובריתא היא כלה בלא ברכה וכו'. ורת"ם פי' מסכת כלה היינו אותן דרשות שרגילין לדרוש ל' יום קודם הפסח וכדאמרינן בעלמא (ב"מ צז, א) יומא דכלה כלומר של דרשה. ובספר האורה הביא רש"י ז"ל איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו, פירוש איזהו תלמיד חכם שיודע לתרץ טעמי משנה ומשניות הסותרות זו את זו היינו תלמיד חכם.
<b>ירושלמי</b> (מו"ק פ"ג ה"ז) כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידי חכמים. איזהו תלמיד חכם חזקיה אמר כל ששנה הלכות ועד תורה. אמר ליה רב יוסף הדא דתימר בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן אמר כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב, אמר ר' אבא בר ממל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפילו רבנין לא חכמין מבארה מתניתין.
<b>ונמצא</b> בתשובות אמר רב משה איזהו תלמיד חכם שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה. ולזה הוא שאמרו פרק היו בודקין (סנהדרין מב, א) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה (משלי כד, ו) במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה. קרי רב יוסף אנפשיה (שם יד, ד) ורב תבואות בכח שור. וכן בעובדא דרבי מאיר ורבי נתן על רשב"ג מי ראוי למלל גבורות יי מי שיכול להשמיע כל תהלתו, וכדאיתא סוף מסכת הוריות (יג, ב).
<b>והבקיאות</b> אינו מצוי בכל עת ובכל זמן וכדאמר פרק ארבע מיתות (סנהדרן נב, א) אמר רבי אלעזר בר' צדוק מעשה בבת כהן שזנתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה, אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי. אמר רב יוסף בית דין של צדוקי היה, ופי' רש"י כותיים היו שאין להם גזרה שזה אלא קרא כמשמעו. מסכת הוריות ברישא (ב, ב) ראוי להוראה גמיר וסביר משמע. פרק אלו קשרים (שבת קיד, א) אמר ר' יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה אפילו במסכת כלה. ואמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו זה שמניח עסקיו ועוסק בחפצי שמים, למאי נפקא מינה למטרח ליה ברפתיה.
<b>אלה</b> שמות בתנחומא (פ' וארא) כי העושק יהולל חכם (קהלת ז, ז) חכם המתעסק בצרכי צבור משתכח תלמודו. פרק הרואה (ברכות נה, א) אמר ר' יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא מדעת צבור שנאמר (שמות לה, ל) ראו קרא יי' בשם בצלאל בן אורי וכו'. וכן כשיזכה בישיבה של מעלה אומרים לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, וכדאיתא פרק השותפין שרצו (ב"ב י, ב), שהכונה בזה שיהיה התלמוד שגור בפיו וכמעשה דרבי חייא דאמר ליה למלאך המות אתרהי לי עד דאהדר תלמודאי וכדאיתא בכתובות (עז, ב). ואין לפרש שיפשפש אם עבר שום עברה בשום דבר שלא קיימו, דמאי דהוה הוה, אלא שיהיה שגור בפיו ולהנצל מן הבושה, וכדאמרינן בירושלמי ההוא תלמידא דאסקיה אליהו לישיבה של מעלה, חזא דאיכא מרבנן דהוו אפיהון נמיכין ומינהון דאפיהון גביהין, אמר ליה אינון דאפיהון גביהין שתלמודם שגור בפיהם. וכן רבי חייא דאמר ליה אליהו לההוא מרבנן בכלהו אסתכל לבר מגוהרקיה דרבי חייא וכדאמרינן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה, ב).
[חכמת התורה לעומת שאר חכמות] 
<b>נמצא</b> שאין ספק שהחכם הנזכר בתורה ובתלמודא הוא הבקי בתורה בהלכותיה בדרכיה ונתיבותיה, וכל ידיעה זולת זה הוא פרפרת. ומה שאמרו ז"ל (ב"מ לג, א) כל שרוב חכמתו ממנו, הוא בידיעת התורה ועקריה וסודותיה. ולזה נראה שאמרו על משה רבינו ע"ה אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים מסכת מגלה (יג, א). ומה שנאמר על שלמה (מלכים א ה, יא) ויחכם מכל האדם, כבר אמרו ולא ממשה, ר"ל מכל האדם שבדורו, אבל שבח משה רבינו (במדבר יב, יג) מכל האדם אשר על פני האדמה, כלומר שאין אפשרות באדמה שימצא כמוהו וזה אינו תלוי לא בדור ולא בחלק מחלקי העולם. ואין להקשות ממה שכתוב (מלכים א ג, יד) הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, שהרי מיני החכמה רבים וחכמת משה רבינו ע"ה עקרה באלהית, כי שליח היה לאל ית' בינו ובין ישראל להודיעם מצותיו חקותיו ותורותיו, ומיתרון הדביקות לא היה יכול להשקיף כל כך במפורסמות ועצת יתרו אליו ע"ה יוכיח. אבל חכמת שלמה ע"ה עקרה להעמיד חקי האלהים על תלם ולהיות מלך במשפט ואמת ולהנהיג העם ביושר. ולזה נאמר כזה הלשון על יוסף הצדיק, (בראשית מא, לט) אין נבון וחכם כמוך, וכן (דברים ד, ו) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ואף על פי שחכמתו גם במושכלות עד שעשו ז"ל (ידים פ"ג מ"ה) ספרו קדש קדשים, אבל על משה רבינו ע"ה לא קם נביא מושך עצמו וחכמה וגבורה עמו. והרמב"ם ז"ל (מורה נבוכים ח"ב פרק מה) כתב שאין מדריגת שלמה כמדרגת ישעיה, וכבר ידעת מה בין נביא ומדבר ברוח הקודש. גם ידעת שלא הגיע ולא יגיע נביא לנבואת אדון הנביאים אדוננו משה ע"ה וכמו שביארנו בפתיחת הספר.
<b>אם</b> כן על מנת שאני חכם דמקדש [ודכבוד] וכיוצא בהם אינו אלא על חכמת התורה האמתית. והראיה על זה עוד דאמרינן פרק האיש מקדש (קידושין מט, א) על מנת שאני שונה, מהלכות קאמר. ואי אמר ליה תנאה אנא, עד דתאני משנה ספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. הנה השונה והתנא לא הניחו שום דבר מידיעת התלמוד המקודש, ואפילו הכי אמר אחר כן על מנת שאני חכם אין אומרין כחכמי יבנה אלא כל ששואלין דבר חכמה בכל מקום ואומרה. וזה דבר חכמה מעקרי התורה קאמר, כחכמת רבי עקיבא, ולא מצינו לו פרסום בחכמה אלא בשל תורה. וזו מדרגה היותר גבוהה שמי שהגיע לזו הגיע למה שקדם לו. ולזה הוא בראש וכדאיתא פרק לולב הגזול (סוכה לח, ב), שומע כעונה, בעו מיניה מר' חייא ברבי אבא שמע ולא ענה מהו, אמר להו חכימייא וספרייא ודרשיא ורישי עמא אמרין שמע ולא ענה יצא.
<b>וכן</b> שמואל כשרצה להודיע עצמו מבבל אצל רבי יוחנן בארץ ישראל דאמרינן פרק גיד הנשה (חולין צה, ב) כולהו שני דרב הוה כתב ליה רבי יוחנן לקדם רבינו שבבבל, כי נח נפשיה דרב כתב לשמואל קדם חברנו שבבבל. אמר ליה לא ידע ליה מידי דרביה אנא, כתב ושדר ליה עיבורא דשיתין שנין, אמר, השתא אמר חושבנא בעלמא הוא דידע, הדר שדר ליה תליסר גמלי טריפתא, פי' טעונים ספיקי טריפתא, אמר אית לי רב בבבל איקום אזיל אחזיה.
<b>ולזה</b> תמצא בתלמוד שאותם שהיו חכמים בחכמה זולת חכמת התורה לא היו נקראים לא רב ולא רבי אלא בשמם לחוד. ואין זה שתאמר גדול מרבן שמו. כמו טודוס הרופא דפרק עד כמה (בכורות כח, ב), וכמו בנימין אסיא דפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג, ב), וכמו בר נתן אסיא דפרק מקום שנהגו (פסחים נב, א) וכיוצא בהם. אבל אותם שעיקר חכמתם בתורה ויתר החכמות להם פרפרת נקראים בשם רבי, כענין (ר"ה כד, א) ר"ג בחכמת הכוכבים, וכן רבי אליעזר הגדול בפרקיו, וכענין הרפואות לרבי פנחס בן יאיר ולרבי חנינה. רבי פנחס בהכל שוחטין (חולין ז, ב) מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה, ורבי חנינה פרק הוציאו לו את הכף (יומא מט, א) ומאי שנא רבי חנינא משום דבקי ברפואות. ושמואל דהוה ר' מצטער למסמכיה ברבי דהשוכר את הפועלים (ב"מ פ"ה, ב) לא מפני הרפואות ולא מפני האצטגנינות אלא מפני תורתו. והתורה היא שצריכה יומם ולילה ולכל הפחות לקבוע עתים, אבל זולתה שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה או שעה שהוא נפנה לבית המים. וזהו שכתוב (דברים ד, ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כלומר זאת ולא זולתה, שזולתה בזולתכם גם כן נמצאת. והאמת שכל מה שימצאון בשבע חכמות הנמצא בידינו היום קצת מהם, ימצא ממינם בחכמת התלמוד חלק יודע ממנו שהם ע"ה היו בקיאים בכלם והכל כלול בדבריהם ז"ל. וכבר הזכרנו הרבה מזה בספר שושנת המלך. מסכת יומא פרק בא לו כהן גדול (עב, ב) רבי יוחנן רמי כתוב (דברים ו, א) ועשית לך ארון עץ, וכתוב (שמות כה, י) ועשו ארון עצי שטים. מכאן לתלמידי חכמים שבני עירם מצווין לעשות להם מלאכתן. מבית ומחוץ תצפנו, אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. אמר אביי ואיתימא רבא בר עולא נקרא תועבה שנאמר (איוב טו, טז) אף כי נתעב ונאלח. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל, אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דירתא ותרעא לדירתיה עביד. אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מיניכו לא תירתו תרתי גיהנם.
[מדותיהם הנאות של החכמים] 
<b>גם</b> הוצרכו החכמים להכיר תוספת מעלה שיש לזה על זה וכדאמרינן בירושלמי פרק האומר התקבל גט (גיטין פ"ו ה"ז) ר' כד הוה בעי למקשייה על דרבי יוסי הוה אמר אנן עלובייא מקשייה על דרבי יוסי, שכשם שבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין כך בין דורינו לדורו של רבי יוסי.
<b>גם</b> מדרכי החכם לומר [דבר] בשם אומרו ואפי' היה בנו וכדאמרינן בתוספתא מס' בבא מציעא פי"א (ה"ב) הבית והעליה של שניים, נפחתה המעזיבה, ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון נותן את התקרה והעליון [נותן] את המעזיבה. ובמתניתין היא מימרא לר' יוסי עצמו. ור' מנחם היה אחד מחמשת בני ר' יוסי וכדאיתא בפרק כל כתבי (שבת קיח, ב). ואמרינן פ' האשה נקנית (קידושין לג, ב) בנו והוא רבו, מהו לעמוד מפני אביו.
<b>פרק</b> ערבי פסחים (פסחים קיג, ב) מניין שיודע בחברו שגדול ממנו אפי' בדבר אחד שצריך לנהוג בו כבוד, שנאמר (דניאל ו, ד) כל קבל די רוח נבואה ומנדע וסוכלתנו. וכן אם הוא גדול מצד אבותיו וכענין ר' אלעזר בן עזריה כשמינוהו בראש שאמר ר' עקיבא (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א) אשרי אדם שזכו לו אבותיו.
[לימוד תורה מתוך הדחק] 
<b>והם</b> ז"ל לא היו מבטלים הלמוד לא מפני עושר ולא מפני עוני וכענין שהזכירו פרק אמר להם הממונה (יומא לה, ב) הלל מחייב את העניים, ר' אלעזר בן חרסום העשירים, יוסף הרשעים. כתב הר"ם ז"ל מקוצי מצות קס"ב גדולי החכמים היו עניים כגון רבי יהושע בן חנניה במסכת ברכות (כח, א) שאמר לו ר"ג מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. וכן רבי אלעזר במסכת תענית (כה, א) מגלגל עצמו בצער גדול שלא לקבל צדקה. ואמר ליה רב לרב כהנא (פסחים קיג, א) פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא. וכן אמרו (שם קיב, א) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. וכן רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טיפין יש בים והיו עניים וכדאיתא מסכת הוריות פרק בתרא (י, א). וכן רבי עקיבא בתחלתו (נדרים נ, א). ורבי חנינא בן דוסא פרק דחסידי (תענית כה, א) דשבבתא אמרה לדביתהו מכדי ידענא דמידי לית לה. ומיהו אביו עשיר היה שהרי היה מושיב חכמי ישראל במטות זהב, וכדאיתא מסכת יבמות פרק קמא (טז, א). וכן רבי יהושע בן קרחה דלא סיים מסאני וכדאיתא פרק שואל אדם (שבת קנב, א). פרק האשה ניקנית (קידושין מ, א) רב כהנא הוה מזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה אזיל אקשיט נפשאי, סליק וקא נפיל מאיגרא לארעא, אתא אליהו קבליה, אמר ליה אטרחתן ארבע מאה פרסי. אמר ליה מאי גרים לי לאו עניותא, יהב ליה שייפא דדינרי, פירוש תיבה. ורב כהנא שפיר הוה וכדאיתא פרק חזקת הבתים (ב"ב נח, א).
<b>פרק</b> עשרה יוחסין (קידושין עא, א) והצנועין שבכהונה מבליעין אותו בנעימת אחיהם הכהנים. ירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) חד יוסי אמר לרבי פנחס בן חמא תא נמסור לך השם אמר ליה לינה יכיל דאנא אכיל מעשר, ואמר רב מאן דרגיל בשם לא יכיל מיכל מברנש כלום.
[לימוד תורה מתוך הרווחה] 
<b>מיהו</b> הלימוד הוא יותר נמצא מתוך קופה של בשר ופת בסל, וכדאמרינן (מסכת סופרים פט"ז ה"ד) רבי יצחק נפחא פתח (שה"ש ב) סמכוני באשישות אלו הלכות המאוששות, רפדוני בתפוחים שריחן יפה כתפוחים, כי חולת אהבה אני, אמר רבי יצחק לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה ודבר אגדה. פרק חלק (סנהדרין צט, א) רבי יהודה אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה.
<b>ואינם</b> נוטלים שכר על הלימוד וכמו שאמרו (נדרים לז, א) מה אני בחנם אף אתם בחנם, ומיהו שירות פורתא שרי וכדאמר פרק כיצד הרגל (ב"ק כ, ב) אמר ליה מתני' היא, אמר ליה הי מתני', אמר ליה לכי תשמש לי. שקל סודריה פרס ליה, אמר ליה הא מתני', אם נהנית משלמת מה שנהנית. פירוש פרס פשט, ורש"י גריס כרך, פי' קפל.
[מניעת השתמשות בכתר תורה] 
<b>ואינם</b> ז"ל רוצים להשתמש בכתר תורה וכמעשה דרבי טרפון פרק קונם (נדרים סב, א). וכן פרק בני העיר (מגילה כח, ב) ריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה. אמר ליה קרית, קרינא. תנית, תנינא ארבע סידרי. אמר ליה פסלת לך ארבע סידרי וארכבת בר לקישא אכתפך, שדי בר לקישא למיא.
<b>וכן</b> פרק השותפין שרצו (ב"ב ח, א) רבי פתח אוצרו בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד, ועמי הארץ אל יכנסו. דחק יונתן בן עמרם ונכנס, אמר ליה, רבי פרנסני, אמר ליה קרית, אמר ליה לאו. שנית, לא. אלא במה אפרנסך, אמר ליה פרנסיני ככלב וכעורב, פרנסו. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער, אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון ברבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות בכבור תורה, בדקו ומצאו כדבריו, אמר ר' יכנסו הכל. רבי לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
<b>ירושלמי</b> (ברכות פ"ב ה"ט) פרק מי שמתו מעשה בר"ג ור' יהושע שהיו מהלכין בדרך והיו מסלקין לצדי הדרכים, וראו פפוס בן יהודה משתקע ובא כנגדם. אמר מי הוא זה שמראה עצמו באצבע, אמר ליה, פפוס שכל מעשיו לשום שמים. אמר ליה, ולא כן תני, כל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, אמר ליה, ולא כן תני, כל דבר שהוא של צער תבא עליו ברכה. אמר ר' זירא ובלבד שלא יבזי אחורין. ובגמרין פרק מרובה (ב"ק פא, ב) ההולכים הם ר' ורבי חייא, והמפסג הוא יהודה בן נקוסא.
<b>ירושלמי</b> פרק מצות חליצה (יבמות פי"ב ה"ו) בני סימוניא אתון לגבי רבי אמרי ליה אנן בעינן תתן לן חד בר נש דרוש דיין חזן סופר מתניין ועבד לן כל צרכין, ויהב לון לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה, אתון שאלין ליה גדמת במה היא חולצת, ולא אגבינון. רקה דם, ולא אגבינון. אמרי דילמא לית הוא מרי אולפן, נשאיל ליה שאלין דאגדתא. אתון שאלין ליה מהו הדין דכתוב (דניאל י, כא) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת, ולא אגבינון. אתון לגבי ר' אמרי ליה, הדנו פיוסא דפייסותך, אמר להון חייכון בר נש דכותי יהבית לכון, שלח איתותיה ושאל ליה רקה דם, א"ל אם יש בו צחצוחי רוק כשר. גדמת במה חולצת, אמר ליה בשיניה. א"ל מהו הדין דכתיב אבל אגיד לך, א"ל עד שלא נחתם גזר דין רשום, משנחתם אמת. א"ל ולמה לא אגיבתון, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבוני עליה, וטפח רוחי עלי. וקרי עלוי (משלי ל, לב) אם נבלת בהתנשא, מי גרם לך להתנבל בדברי תורה, על שנשאת עצמך בהם. פי' גיבתון מענה, והיא מלה ערבית [וכן טפח ככה, סמוניא זכרנוה].
<b>והכי</b> נמי אמרינן סוף פרק אלו עוברין בפסח (פסחים נ, א) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון, (זכריה יד, ו) רבי יוחנן אמר אלו בני אדם שיקרין הן בעולם הזה וקפויין לעולם הבא, כלומר עליונים למטה ותחתונים למעלה וכדאיתא התם.
[עוד מדרכי החכמים] 
<b>גם</b> מדרכי החכמה שהטועה לא יתבייש לומר טעיתי ושיחזור בו. מסכת זבחים פרק דם חטאת (צד, ב) דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת. אמר ליה רב פפא לרבא, והא אמר רבי חייא בר אשי זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני במיא, שכשוך אין כיבוס לא, הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, שכשוך מותר כיבוס אסור.
<b>וכן</b> אם נסתפק להם דבר לא יתביישו לשאול ואפילו יהיה קטן ממנו אלא שיודע שעמו הקבלה, וכדאמרינן פרק עד כמה בסיפא (בכורות ל, ב) רבי יהודה ורבי יוסי איסתפקא להו מילתא בטהרות, שדור זוגא מרבנן לגבי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס, אמרו ליה זילו אמרו ליה ליעיין ביה.
<b>גם</b> שהוראתם יהיה בטעם וכדאמרינן פרק המפלת (נדה כד, ב) המפלת דמות נחש הורה ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אמו טמאה לידה. הלך ר' יוסי הגלילי וסיפר דברים לפני ר"ג, שלח לו לר' יהושע הנהיג בן אחיך ובא. בהליכתו יצתה כלת ר' חנינא לקראתו, אמרה לו, ר', המפלת דמות נחש מהו, אמר לה טהורה. אמרה ליה והלא חמותי אמרה לי משמך טמאה, מאי זה טעם, הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם. מתוך דבריה נזכר ר' יהושע, שלח לו לר"ג מפי הורה חנינא. אמר אביי ש"מ צורבא מרבנן כי מורה מילתא נימא בה טעמא דכי מדכרו ליה מדכר.
<b>גם</b> חכם שבא לעיר יבקר את שהוא בעיר וכדאשכחן מסכת חגיגה פרק קמא (ה, ב) ר' ורבי חייא הוו קא אזלין באורחא, מטו האך מתא, אמרי איכא צורבא מרבנן הכא דנזיל לקבל אנפיה, אמרה להו ההיא סבתא, איכא צורבא מרבנן הכא ומאור עינים הוא. אמר ליה ר' חייא לרבי תיב אנת לא תזלזל בנשיאותך, אנא עאול ואקבל אפיה. אכפיה על בהדיה. וכן פרק בנות כותים (נדה לג, ב) רב פפא איקלע לתאוך וכו'.
<b>ואותם</b> שהיו חכמים לא היו רוצים שיקראום ר'. ואמרינן בירושלמי להונא הוו קרו ליה רב הונא, אמר ליה תורת חברות בי אין ואתון קרון לי ר'. ובגמרין הפך זה ובנתינת טעם, פרק כיצד צולין בסופו (פסחים פו, ב) רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו לו מה שמך, אמר להו רב הונא. ניתיב מר אפוריא, יתיב. יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא, ושתי בתרי זימני, ולא אהדר אפיה. אמרו ליה מאי טעמא קרית לך רב הונא, א"ל בעל השם אני. וכן בשלהי פרק מציאת האשה (כתובות סט, א) דרב הונא איקפד כששלח לו רב ענן הונא חברין, בעובדא דההיא איתתא דקא בעייא עישור ניכסי. ופסק רבא והלכתא מקרקעי ולא מטלטלי בין למזונות בין לכתובה ובין לפרנסה. כתב הר"ם הלכות אישות פרק כ' (ה"ה) עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו בתקנת אחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע. וכן כתב הרי"ף ז"ל (ל, ב מדפי הרי"ף) והאידנא כולהו גבו ממטלטלי בין כתובה בין מזוני, אבל לפרנסה לא גבי אלא ממקרקעי. ופי' האידנא שכתב הרב בתקנת האחרונים שתקנו דמטלטלי ישתעבדו לבעל חוב. והרי"ף הביא בשערי השבועה אשר לו, ועיקר תקנה זו נקבעה שנת אלף למנין שטרות בימי הגאונים האחרונים. ואמרינן אמרו ליה לרב פפא מה שמך א"ל רב פפא. אמרו ליה והא כתיב (משלי כז, ב) יהללך זר ולא פיך, אמרו אם אין זר פיך.
<b>ירושלמי</b> (שביעית פ"י ה"ג) בר נש דתני חדא מכילא והוא אזל לאתר, ואינון מוקרין ליה בגין תרתי, צריך מימר לון חדא מכילא אנא חכם. כל שכן למי שאינו חכם ועושה עצמו חכם ונוטל שם בלא מעשה שלא עשה כלום. והוא כמאמר האומר המתחכם בלא חכמה כחמור הרחים סובב סובב ואינו זז ממקומו. עוד שעובר לאו דמן קבלה (משלי ג, ז) ואל תהי חכם בעיניך. וכמדומה שמפרסמין אותו כמו החנפים דאמרינן סוף יומא (פו, ב) מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר (יחזקאל ג, כ) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו. פירש רש"י החנפים הם הרשעים שמראים עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיהם מצוה לפרסמם מפני חלול השם, שבני אדם למדים ממעשיהם שסוברים שהם צדיקים.
[אהבת המלאכה] 
<b>וגם</b> אמנה שהם ע"ה עם התורה אוהבים המלאכה. ולזה ממצות הבן על האב ללמדו תורה ואומנות, פרק האשה נקנת (קידושין כט, א). ירושלמי מסכת פאה (פ"א ה"א) ובחרת בחים (דברים ל, יט) זו אומנות. עוד בירושלמי (מע"ש פ"ב ה"ד) עדה קדושה רבי יוסי בן המשולם ורבי שמעון בן מנסיא. בהגדת קהלת (מדרש רבה פ"ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, ר' בשם עדה קדושה אמר קנה לך דברי אומנות עם דברי תורה, מאי טעמא דכתוב (קהלת ט, ט) ראה חיים וכו'. ולמה קורין אותה עדה קדושה שמשלשין את היום שליש לתפלה שליש לתורה שליש למלאכה. א"ד יגעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ. ואמרינן פרק אין עומדין (ברכות לב, ב) מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת. מיהו צריך שתורה תהיה קבע וכדאמרינן מסכת יומא (יט, ב) ודברת בם (דברים ו, ז) עשה אותם קבע.
<b>בהם</b> ז"ל עובדי אדמה כמו אבא חלקיה דפרקא דחסידי (תענית כג, א) דהוה רפיק. וכן מאותם שהיו נביאים שהיו חורשים כענין אלישע בן שפט (מלכים א יט, יט). בהם ז"ל מודדים וכדאמרינן מסכת בבא מציעא פרק המקבל (קז, ב) אמר ליה רב יהודה לרב אדא משוחאה לא תזלזל במשחתא, כל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רישקא.
<b>בהם</b> ז"ל טבחים וכדאמרינן פרק אלו טריפות (חולין נח, ב) העיד ר' נתן בר שילא ריש טבחי דצפורי לפני ר' על שני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, וכנגדן בעוף כשרה. בהם ז"ל נחתומין וכדאמרינן פרק יש נוחלין (ב"ב קלב, א) גבי הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב, אמר ר' יהודה הנחתום מעשה ואירעה דבר בבית אחותי כלה ואמרו חכמים תיקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן, וכן הלכה. בהם ז"ל רוכלים וכמעשה דרב עובדיה ורב יאשיה דשרו להו לאקבועי דלא כהלכתא פרק השותפין שרצו (שם כב, א). בהם ז"ל סוחרים וכדאיתא בההוא פרקא (שם) ברב דימי מנהרדעא דאייתי גרוגרות בספינה. פרק ואלו מגלחין (מו"ק יז, א) ר' שמעון בן לקיש הוה מנטר פרדיסא.
<b>הר"ם</b> ז"ל כתב בפתיחת פירוש המשנה לסדר זרעים, יש מהם שיחס אותם למלאכה כדי לפרסם שמם כגון נחום הלבלר ור' שמעון השזורי. ולא הביא ז"ל ר' ישמעאל השזורי הנזכר במשנה שנתפרסם שמו בכהנה. ושזירה פתילה והוא כפילת החוט לשנים מגזרת פתלתול, לא הטויה שהוא מעשה נשים, כאמרם ז"ל (יומא סו, ב) אין חכמה לאשה אלא בפלך. ובלשון ערבי קורין לחוט כפול מפתול, ואל הטויה עזיאל. וכן הענין אצל החכמים דאמרינן פרק המוצא תפלין (ערובין צו, ב) המוצא תכלת בשוק, לשונות פסולה, חוטין כשרה. מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו, חוטין נמי לימר אדעתא דגלימא שרינהו, בשזורין. פרק בא לו כהן גדול (יומא עב, א) וקיצץ פתילים (שמות לט, ד) פתיל שנים, פתילים שנים, הרי כאן ארבעה. וקודם ראותי זה לרב ז"ל הייתי סבור שהיה שמו שזורי על שם עירו שציונו היום נודע שם, ושמה עד היום שזור, וכן ר' ישמעאל.
<b>ור'</b> מאיר הוה לבלר, דקאמר ליה ר' ישמעאל, בני מה מלאכתך, אמרתי לו לבלר אני, וכדאיתא ריש פרק היה נוטל את המנחה (סוטה כ, א). פרק הנודר מן המבושל (נדרים מט, ב) ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא אכתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה. ר' שמעון שקיל צנא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה, ושניהם עשירים היו.
<b>בהם</b> ז"ל אושכפים דאמרינן פרק ערבי פסחים (פסחים קיג, א) שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז עליהם בעצמו, על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה. תני תנא קמיה דרבא ורב ספרא, צהבו פניו דרבא אמר ליה לאו כגון את, אלא כגון רב חנניא ורב הושעיא דאושכפי נינהו ויתבי בשוקא דבי זונות ומסיימין להו מסני, אינהו אסתכלי בהו ואינהו לא מדלן עינייהו, וכי מאומין מאומין הכי, בחייהון דרבנן קדישי ארעא. בהם ז"ל קדרים, ירושלמי פרק השוכר את האומנין (ב"מ פ"ו ה"ו) ר' נחמיה הוה קדר, מסר קדרוי לחד בר נש, ותברן וארים גולתיה. בהם ז"ל כובסים, ירושלמי סוף מסכת בבא קמא (פ"י ה"י) אבא הושעיה איש טיריא הוה קצר, פי' כובס.
<b>מסכת</b> משקין פרק קמא בסופה (מו"ק יא, א) אמי תנוראה. פרק תפלת השחר (ברכות כח, א) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה, ועל ביתו של ר' יהושע הוא שנאמר זה, ופי' רש"י עושה פחמין וי"א נפח. וכן באותו פרק (שם כח, ב) שמעון הפקולי פי' רש"י מוכר פקולין צמר גפן. ואמרינן פרק כל היד (נדה יז, א) אין בודקין לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך. פרק הדר, (ערובין עב, ב) רבי יהודה הסבך, פי' גדיל סבכה. בהם ז"ל בסמים, ר' יהודה הבסם דפרק אלו טריפות (חולין נה, ב).
[רפואה ופיקוח נפש] 
<b>בהם</b> ז"ל רופאים וכאותם שהזכרנו למעלה. ואמרינן פרק החובל (ב"ק פה, א) תנא דבי רבי ישמעאל (שמות כא, יט) ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. כתב ה"ב התוספת וא"ת מן ירפא לחודיה שמעינן לה. ויש לומר דהוה אמינא ה"מ בחבלה שבידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפאהו נראה כסותר גזרת מלך, קמ"ל דשרי. ואמרינן מסכת יומא פרק בתרא (פג, א) חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, פירוש המהירין במלאכת הרפואה. והדינין הם כך, חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה, רופא שהוא בקי אומר צריך וחולה אומר אינו צריך שומעין לרופא, חולה ורופא אחד אומרים אינו צריך ושני רופאים אחרים אומרים צריך מאכילין אותו על פיהם, חולה אומר צריך אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו. נחלקו הרופאים, קצתם אומרין צריך וקצתם אומרים אינו צריך, שומעין לרובן. ואם הם שוה בשוה בחכמה ובמנין, כתב על זה הר"ם ז"ל בפי' המשנה, כפי סברתנו מאכילין אותו כי העיקר אצלנו ספק נפשות להקל. ומה ששומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו (משלי יד, י). וחולה שאין בו סכנה דאמרינן (שבת קכט, א) אומר לגוי ועושה. דוקא לגוי, אבל לא לעבדו ולא לעבד חבירו. שנאמר (שמות כג, יב) וינפש בן אמתך והגר, ואמרינן ביבמות (מח, ב) זה עבד ערל וגר תושב.
[רופא שהזיק או הרג בשוגג] 
<b>והרמב"ן</b> כתב שלא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא התוספתא דתניא רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק הרי זה גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר, וי"ל הרי הרופא כדיין מצוה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן (סנהדרין ו, ב) שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, ת"ל (דה"ב יט, ו) ועמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואף על פי כן אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו. ואף על גב דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור הוא מן התשלומין אבל לא מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים. וכן אמרו בתוספתא דבבא קמא (פ"ו ה"ו) גבי פטורין מדיני אדם וחייבין בדיני שמים, רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ומ"מ בלא הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים. והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל. ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה. אי נמי שלא יאמרו הקדוש ברוך הוא מוחץ והוא ירפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו כענין שכתוב (דה"ב טז, יב) גם בחליו לא דרש את יי' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא, שמצוה לרפאות ובכלל פקוח נפש הוא כדתנן מאכילין אותו על פי בקיאין. ותניא (יומא פג, ב) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה, מפני שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין את העינים. וכל אלו על פי בקי מאכילין אותו, שאם היתה אישתא צמירתא בבולמוס שלו והאכילוהו דבש הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי (שם פג, א) החושש בפיו מטילין לו סם בשבת. וכן (פסחים כה, ב) רבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה משום אשתא צמירתא, וכן (שם כה, א) בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה, כולן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותם אלא על פי אותה החכמה. וכן (ע"ז כח, ב) עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. ומלאכת הכוחלים משערי הקילורין של רפואות היא. והואיל ומחללין שבת ברפואות ש"מ בכלל פקוח נפש הם. ופקוח נפש מצוה רבה הוא, הזריז בחכמה זו משובח (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה) והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכ"ש המתייאש ואינו עושה. וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ובמלאכה זו חייב הוא לרפאות ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים.
<b>עוד</b> האריך בזה הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ופי' שמה שאמרו (קידושין פב, א) טוב שברופאים לגיהנם, לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם, לא שיהיה חשש איסור בדבר. כדרך שאמרו שם טוב שבטבחים שותפו של עמלק, הא אלו נהג כשורה כל שכן שהוסיף זכות לעצמו, שאומנותו אומנות ליסטים ולא למד ממעשיהם.
<b>וכן</b> כתב ז"ל שם ולענין שכר רפואה נראה לי שמותר ליטול מהם שכר בטלה וטורח, אבל שכר הלימוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר (דברים כב, ב) והשבתו לו. עוד הביא על ערך סם ביותר מדאי, שאין לו אלא כדי דמיהן מההיא דמעבורת (יבמות קו, א) דמצי אמר ליה משטה אני בך. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים. ריש פרק שני דייני גזירות (כתובות קה, א) אמר ר' אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון הרבה לרופא ספק מתרפא ספק אין מתרפא, והם נוטלים שוה פרוטה ומסמין עיניהם שנאמר (שמות כג, ח) כי השוחד יעור וכו'.
[ספרי רפואה שחברו הגויים] 
<b>מסתברא</b> שבקיאות זאת החכמה היא בידיעת ספרי הגוים שהם אתנו היום כספרי אבוקרט וגלינוס וזולתם. ואף על פי שיש עמנו הרבה מענייני הרפואה בחכמת התלמוד כמו בפרק ח' שרצים (שבת קח, ב קי) ופרק מי שאחזו קורדיקוס (גיטין סח, ב ע) ופרק אין בין מודר הנאה (נדרים מא, א) ובכמה מקומות שדברו בכחלים והקילורים ובסגולות העקרים ובסגלות הקמיעין. אבל ספר מיוחד להם ז"ל בזה אינו נמצא אתנו, והוצרכנו לאותם הספרים מפני שהם מסדרים אותה חכמה תחלה בנתוח אברי האדם ומתכונתם, ובמזגיהם, והסבות והמקרים והחליים וההוראות והרפואות הכל בסדר נכון, מהם תצא חכמה מפוארה. וכזה הזכיר הר"ם ז"ל בענין הראייה פרק י"ז מקדוש החדש (הכ"ד). ואין ספק שהכל היה עמנו ושלחנוהו, כי בזמן גלותנו אבדה חכמת חכמינו ומצאו הגוים ספרינו והעתיקום על שמם במעט שנוי שעשו בהם. אבל מ"מ חכמים לחוד ורופאים לחוד וכדאמרינן פרק המפלת (נדה כב, ב) מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים, אמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות אדומות.
[מעלת התורה] 
<b>סוף</b> דבר, התורה עיקר שהיא רפואת הנפש והגוף, הנפש כענין (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש [והרבה] כיוצא בזה. בגוף כענין שדרשו פרק כיצד מעברין (ערובין נד, א) חש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר (משלי ד, כב) ולכל בשרו מרפא. (ישעי' מב, כא) יי' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. (אבות פ"ב מט"ז) ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה לעולם שכלו טוב ולעולם שכלו ארוך.
<h2>פרק מה</h2>
===================== 
הפרק החמשה וארבעים: לבאר תואר העשייה בתקון הפירות מחיוב דיניהם 
/פתיחה/ 
<b>ונאמר</b> האיש שהוא ראוי להפריש המתנות כבר קדם זכרו וזכר המתנות וכשהוא בא לתקן פירותיו צריך הוא שיעשה בזה הסדר, וכבר ידוע שמה שיתקן הם אם פירות של ודאי אם של דמאי, ולכל אחד מהם עשתה המשנה בבא באפיה נפשה וכדאיתא מסכת דמאי פרק ה' (מ"א - ב), (ואקדים) [והקדים] של דמאי. ואף על פי שכבר נזכר, כדי לסדר הענין נזכירהו אחר שבאנו להשכיחו ועוד אם שיהיה בנחתום עם הארץ שיצטרך זכרון חלה אבל בזה המקום אין לנו בה צורך.
[נוסח הפרשת תרו"מ בדמאי] 
<b>הרוצה</b> לתקן פירות של דמאי שהם פירות עם הארץ או ממי שאינו נאמן על המעשרות נוטל מאותם הפירות כדי תרומת מעשר שהוא אחד ממאה שבו, ואומר אחד ממאה שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. ואחר כך אומר ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ואחר כך יאמר ויהיה מחולל על המעות המיוחדות לחלל עליהם, והכל מבואר במה שקדם ואין צריך לברך עליו, ושאר תנאיו נזכרים גם כן.
[נוסח ההפרשה בטבל ודאי] 
<b>הרוצה</b> לתקן פירות טבלים ולהוציא תרומות ומעשרות צריך לברך תחלה כדין כל המצות ותאר העשייה מפורש במשנה דתנן הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד נוטל אחד משלשים ושלשה ושליש ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין, והשאר תרומה לכל מן החולין שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות זהו לשון המשנה מסכת דמאי פרק ה' ופי' אותה הר"ם ז"ל הלכות תרומה פרק ג (הכ"ד) כך הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחד מפריש אחד מל"ג ושליש ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין, והשאר מזה שהפרשתי הוא תרומה על הכל, והמעשר שראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי, וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל.
<b>עוד</b> בא הראב"ד ועשה פי' לפירושו ואמר אחד מל"ג ושליש פי' שהם ג' סאין ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן, פי' בין הכל והוא סאה, הרי זה בצד זה שהפרשתי פי' בצד אלו שלוש סאין, והרי הוא חולין פירוש עד שיפריש התרומה והנשאר זה שהפרשתי פי' שהם השנים הוא תרומה על הכל, והמעשר הראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה שהפרשתי פי' הוא הכרי הגדול, וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל, עד כאן. הרי שהפריש והוציא בפועל התרומות ובכח המעשרות והניחם שם ופי' חולין הכא טבל.
<b>ומתני'</b> לא זכרה לוי ואף על גב דפשיטא בלוי קא משתעי דהא ישראל אינו יכול להפריש תרומת מעשר ממעשר ראשון דהא ממון לוי הוא, כך כתב בעל הפי'. אבל אנן קיימא לן פרק כל הגט (גיטין לא, א) שיש לו רשות וכמו שזכרנו פרק כ"ד. ואמרו זה בצד זה חולין ולא קאמר זה בצד זה מעשר לפי שאסור להקדים מעשר לתרומה, ואל שנת מעשר עני אינו כן אלא קורא שם ומייחד מקום ומפרישו וכמו שקדם.
<b>תוספתא</b> מסכת סוטה סוף פרק י"ג (ה"י) מעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מפרישין ומקצתן אין מפרישין, הואיל ותרומה גדולה בעון מיתה ותרומת מעשר בעון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות, והשאר מעשר ומעשר עני המוציא מחברו עליו הראיה, זאת התוספתא לא משתעי אלא בדמאי.
<b>גם</b> אביא הנה מה שכתב על זה טהור קודש מה"ר אליעזר זצק"ל בהלכותיו ובלשונו. אם הוא רוצה להפריש בבת אחת בדבר שיקח הן לחם הן פירות הן כל דבר שנגמרו מלאכתן, יברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומות ומעשרות, ולא יסיח בנתים. ויחוש להפריש אחד מל"ג ושליש שבצד צפון או דרום כי לתרומה גדולה נמי בעיא ראשית שיהיו שיריה נכרין כרבנן דפליגי עליה דר' שמעון פרק ראשית הגז. ויאמר שנים מהם מאותו שייעד בצפונה לתרומה גדולה, והחלק השלישי סמוך לשנים הוא טבל, והוא גדול מעט יותר להפריש עשרה כמוהו למעשר, לכך יאמר אותו חלק שלישי הסמוך לשנים, והיתרון שבו היות אחד ממאה בנשאר יצטרף עם החולין שאצלו עד שיהיו תשעה כמוהו בצמצום, והוא והתשעה יהיו מעשר ראשון על הכל ואחר יאמר אותו שמניתי ראשון שהוא סמוך לשנים יהיה תרומת מעשר עליהם ואחר יאמר מה שיעלה למעשר שני סמוך לתשעה של מעשר ראשון לצפונו או לדרומו אם ירצה יהא מעשר שני, ואותו מעשר שני מחולל על פרוטה אחת שכבר ייחד במקום אחד. ועתה באותו המקום שסיים יפריש התרומה גדולה תרי ממאה, והמעשר ראשון והמעשר שני יאכל כי המעשר ראשון מותר לזרים, והמעשר שני כבר חללו על פרוטה והפרוטה יוליכנה לים המלח. ואם שנת מעשר עני יפרישנה במקום מעשר שני.
[שיעור תרומה גדולה בזה"ז] 
<b>כבר</b> הקדמתי דלא סגי בחטה אחת נמי שכל התרומות שמפרישין טמאות צריך ליתן לכהן כדינם אחד מחמשים ולא סגי בחטה אחת. ואף על גב דאמר שמואל (חולין קלז, ב) דבר תורה חטה אחת פוטרת מ"מ אסמכוה רבנן אקרא, וחייב ליתן בטומאה כמו בטהרה והוא יעשה ממנה מה שירצה, אם שמן ידליק בו את הנר ואם חטים יסיק בו את התנור וכדאיתא פרק כל שעה (פסחים לד, א) אבא שאול גבל של רבי הוה והיה מחמם התנור לאפות בו את הפת בחטין של תרומה שנטמאת. ושם פי' רת"ם ז"ל בחטים לכהנים שהיו לומדים בבית רבי, ואם פת יתננו לכלבו או לבהמתו, ע"כ.
<b>האמנם</b> לפי מה שכתב הר"ם ז"ל הלכות תרומה פרק ג' (ה"א) בענין תרומה גדולה שבזמן הזה יש לו להפריש כל שהוא אפילו לכתחלה וכדכתיבנא. אם כן עכשו אין לנו צורך למי שירצה, להפריש על דרך זה כלומר מל"ג ושליש אלא שבאחד ממאה סגי ועוד חטה כלומר כל שהוא, ושיאמר כסדר הנזכר במשנה, וכבר זכרנוה. ובשנת מעשר עני אומר ומעשר עני בצפונו או בדרומו ומסלקו ונותנו לעניים.
<h2>פרק מו</h2>
===================== 
הפרק הששה וארבעים: לבאר חלקי התרומות והמעשרות 
/פתיחה/ 
<b>הבא</b> לתקן טבלו והוא האיש שהוא בקי ויודע סדר השנים וחשבונם כלומר שיודע באמת עת שנת השמיטה עד שמתוך כך ידע אם הוא בשנת מעשר שני או בשנת מעשר עני, והוא בעל נפש ואינו הולך אחר המקילים אלא על דרך שנראה שהוא אורח התנאים והאמוראים כענין הנראה במעשה דר"ג וזקנים (ב"מ יא, א) וכענין משנת מסכת דמאי (פ"ז מ"ד) הלוקח יין מבין הכותיים, שבכל אלו המקומות יראה מהם שהתרומה הגדולה היו מפרישין אחד מחמשים לא שהיו מסתפקים בחטה כשמואל (חולין קלז, ב). ועל ההיא דמסכת דמאי אין לומר שהתרומה היתה חטה אחת ומ"ה קתני עשרה מעשר ראשון, דאלו הות התרומה שנים לא היה המעשר עשרה, דהא עשרה לאו דוקא כתשעה מעשר שני, ועוד דבפירוש קתני שני לוגין. לזה בשנת א"ב ד"ה ידוע במעשר שני, ושנת ג"ו ידוע במעשר עני גם מתנאי זה הבעל נפש לתת המעשר ראשון בזמן הזה ללוי או ללויה או לכהן או לכהנת. ויש לנו ראיה שהמתנות ראוי לתתם לבעליהם דאמרינן פרק כל הגט (גיטין ל, א) המלוה מעות לכהן וכו', וכבר זכרנוה. וכן יתן מעשר שני לעניים אם ידבנו לבו, ירושלמי פרק ב' (מביכורים ה"ד) מה עשה קרא שם למעשר שני ופדאו ונתנו לעניים.
[סדר ההפרשה לבעלי נפש] 
<b>סדר</b> התקון הוא כך הרי שעמנו דרך משל מאה סאין חטה ותהיה כל סאה בת ששים קבים קטנים, וכל קב מהם בן ששים כוז תור, אם כן יוציא לתרומה גדולה ב' סאין ויתנם לכהן, נשארו בידו צ"ח סאין. חוזר ומוציא מהנשאר הזה מעשר ראשון ויהיה ט' סאין ומ"ח קבין, אם יתנהו ללוי או לכהן או לעני הם המה יוציאו מאותו מעשר תרומתו, ויהיה נ"ח קבין ומ"ח כוז תור, נשאר ביד בעל הבית פ"ח סאין וי"ב קבין, וביד הלוי נשאר ח' סאין ומ"ט קבין וי"ב כוז תור, עוד יוציא בע"ה מעשר שני או מעשר עני לפי שנתנו, ויהיה זה ח' סאין ומ"ט קבין וי"ב כוז תור הרי שהסכים מה שנשאר ביד הלוי מן המעשר ראשון למה שהגיע ליד העני ממעשר עני שוה בשוה. נשארו ביד בעל הבית פטור ומותר ע"ט סאין וכ"ב קבין ומ"ח כוז תור, וכבר הוציא כ' סאין ול"ז קבין וי"ב כוז תור, לפי שתרומת מעשר הוציאו מי שלקח המעשר ראשון. נמצאת אומר שבעל התבואה הוציא החמישית לפרעון החקים ועוד כחלק אחד ממאתים בקירוב וארבע הידות יהיו לו, ומעתה אין עליו חק ומשפט מצד דין תרומה ומעשרות כלל.
[סדר ההפרשה למקילים] 
<b>והרוצה</b> ללכת בדרכי המקילים יעשה כך, והוא שיוציא לתרומה גדולה חטה אחת כשמואל, אחר כך יקרא שם למעשר ראשון ויוציאנו באמירה ובכח לבד אם ירצה, כיצד ייחד אחד ממאה שבו ויאמר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי זה מעשר ראשון ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר יהיה תרומת מעשר עליו, ואחר כן יפריש אותו החלק שעשהו תרומת מעשר ויתנהו לכהן אם הוא מצוי. והמעשר ראשון יש לו רשות שיניחהו אצלו ושיאכלהו אם ירצה. מסכת יומא פרק קמא (ט, א) לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחברו עליו הראיה. אחר כן אם אינו בקי בסדר השנים יקרא שם למעשר שני ויעיין לו מקום לצפון או לדרום, ויאמר ובצד פלוני יהיה מעשר שני אם זאת השנה היא שנת מעשר שני, ויהיה מחולל על פרוטה מכסף שיש עליו צורה שהוא אצלי במקום פלוני מיוחד לזה. ואם ירצה יאכלנו כמו מעשר ראשון אחר שחללו כהלכה, וישליך הפרוטה לים המלח על דרך שכבר בארנו. ומ"מ צריך לו להוציא שלישית המעשר הזה, ואם יודע שהוא שנת מעשר עני יוציאהו כלו על כרחו ויתננו לעניים, עתה מפני שהוא ספק אצלו אם הוא בשנת מעשר שני או בשנת מעשר עני יש לו להוציא שלישיתו בכל עת ובכל זמן. וכבר עשינו הדמיון למאה סאין, אם כן על כרחו צריך לו להפריש מזה חטה אחת לתרומה גדולה, וסאה אחת לתרומת מעשר, וג' סאין וי"ח קבין בעד שליש המעשר שני שהוא בספק אם בשנת מעשר עני הוא, הרי ד' סאין וי"ח קבין וחטה אחת כלומר כל שהוא. ומה שהוציא בעד שליש מעשר שני ג' סאין וי"ח קבין שהוא שליש מעשר צ"ט שהוא ט' סאין ונ"ד קבין ולא הוציא ב' סאין נ"ו קבין כ"ד כוז תור שהוא מעשר פ"ח י"ב, לפי הנראה שראוי להעריך זה המעשר שני והעני לצ"ט כאלו לא יצא מעשר ראשון ממנו. וכן הוא בענין הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת (דמאי פ"ה מ"ב) שאומר נוטל אחד מל"ג ושליש וזה נערך אל מאה שהרי ג' פעמים ל"ג ושליש הוא מאה, ותרומת מעשר באה לעולם אחר הוצאת מעשר ראשון ולא היה הערך אל מאה אם נחשב כמופרש, אם כן נחשב כאלו הוא בתוכו ונעריך אל הכל. הרי שעל כרחו צריך להפריש בכל עת ומכל דבר אחר שאינו נודע אצלו סדר השנים בכיון חלק אחד מן כ"ה בהעדפה לא בצמצום.
<b>האמנם</b> אם נודע אצלו סדר השנים הן בשנת מעשר שני אינו מוציא כי אם חטה אחת וחלק אחד ממאה לבד אם ירצה, ובשנת מעשר עני מוציא חטה אחת וחלק א' ממאה וכל מעשר עני בשלמותו ומוציאו ונתנו לעניים בעל כרחו אם הם נמצאים ומה שמוציא היודע בשתי שנים ממעשר עני שוה למה שמוציא הבלתי יודע בשש השנים בין שני ועני הספק, לפי שהודיע מוציא בכל שנה משתי השנים ט' סאין ונ"ד קבין שהוא עשירית תשעים ותשעה סאין על דרך שבארנו, כפול אותם ויהיה י"ט סאין ומ"ח קבין, וקבלתי יודע מוציא בכל שנה משש השנים ג' י"ח, הכה אותם בששה ויהיו י"ט מ"ח. והמחמיר דעת חכמים נוחה הימנו, ושיהיה אדם כילי אפילו במילי דעלמא אינו ראוי כל שכן לגבי מצוה וכדאמרינן בירושלמי (סוטה) פרק כשם שהמים (ה"ו), איש תם וישר (איוב א, ח) אמר ר' תחליפא בר קסריא שהיה וותרן, אמר ליה ר' זעירא ומאן דליתיה ותרן לית הוא כשר אלא שהוא מותר על קללו, ובגמרין פרק השותפין שרצו (ב"ב טו, ב) איוב ותרן בממונו הוה, וכן מה שאמרו (ביצה טו, ב) מאי חדות יי' מעוזכם (נחמיה ח, י) אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר להם הקב"ה לישראל בניי לוו עלי והאמינו בי ואני פורע, וכן (ב"ק ט, ב) עד שליש מצוה משלו מכאן ואילך משל הקב"ה וכיוצא בזה.
<b>צורת</b> המעשה למחמיר הן בשנת מעשר שני או בשנת מעשר עני: מאה סאין סד תרומה גדולה ב' סאין נשאר צ"ח, אחר כן מוציא מעשר ראשון ט' סאין ומ"ח קבין, נשאו פ"ח י"ב, תרומת מעשר נ"ח קבין ומ"ח כוז תור, מעשר שני ח' סאין מ"ט קבין י"ב כוז תור, וכזה בשנת מעשר עני, הרי שהוציא כמו החומש.
<b>צורת</b> המעשה אל המקל והוא שיודע סדר השנים, תרומה גדולה חטה אחת, מעשר ראשון לא כלום, תרומת מעשר סאה אחת, שנת מעשר עני ט' סאין נ"ד קבין, וחטה אחת, סך זה עשרה סאין נ"ד קבין הרי שהוציא כמו חלק מעשרה וחלק ממאה בקירוב.
<b>צורת</b> המעשה אל המקל ושאינו יודע סדר השנים, תרומה גדולה חטה אחת, מעשר ראשון ולא כלום, תרומת מעשר סאה אחת, וכל שנה ושנה ג' סאין וי"ח קבין, סך זה ד' סאין י"ח קבין וחטה אחת, הרי שהוציא כמו אחד מן כ"ה ואחד משלש מאות בקירוב.
<b>הוצרכתי</b> לכתוב זה בעל כרחי מפני שראיתי פה מאותם שאומרים שיודעים שלעולם לא יסכימו שיוכל אדם לידע שנת השמטה, כי אינם בקיאים בחשבון ואינם רוצים לסמוך על זולתם, ונוהגים עצמם בכך ואומרים אם הוא שנת מעשר שני יהיה זה מעשר שני ואם הוא שנת מעשר עני יהיה מעשר עני ויבא העני ויביא ראיה שהיא שנת מעשר עני ויטול. אבל אומרים שצריך להפריש השליש כי ב' הוא שליש ו' אלו דבריהם, אמרתי להם השכרתם מעות ואבדתם נפשות לפי שלא יתכן שלא יהיה בשש שנים שתי שנים של מעשר עני, ומעשר עני כבר התבאר שהוצרך אדם להפריש על כרחו אם כן באותן שתי שנים לא הוציאו אלו דין מעשר עני כלל, ונמצאו הפירות טבלים שהרי מעשר עני טובל וכמו שהתבאר. והראיה שהם מטילים על העני אדרבה עליהם היא שיביאו ראיה שאותה שנה אינה מעשר עני, שהרי המעשר עני בריא הוא והם שמא, ויש סיני ועוקר הרים ויש רישיה והר.
<b>נמצא</b> שמעשר ראשון עשרה פחות חומש סאה שהוא י"ב קבין, ועמנו ט' מ"ח ומעשר שני שהוא ח' סאין וח' עשיריות סאה שהם מ"ח קבין, לפי שעשירית סאה הוא ו' קבין כפול ו' על ח' ויהיו מ"ח, הרי שמונה עשיריות ושתות העשירית שהרי עמנו מ"ט קבין חסר מהם מ"ח וישאר אחד והוא שתות ששה שהוא עשירית ס', וחומש השתות הוא י"ב כוז תור, לפי שס' קבין עשיריתם ששה קבין, ושתות ששה קבין הוא קב אחד, ובכל קב ס' כוז תור נמצא שחומש קב אחד הוא י"ב כוז תור.
<b>הרי</b> לך שהשעורים האמתיים הם כך, תרומה גדולה ב' סאין מעשר ראשון עשרה פחות חומש, מעשר שני או מעשר עני ח' סאין ושמנה עשיריות ושתות עשירית וחומש שתות העשירית, ובפרק נ"א בארנו בחסד עליון ידיעת סדר השנים.
<h2>פרק מז</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השבעה וארבעים: בביאור עבודת השביעית ודין פירות שביעית והספיחין, וזכרון הארץ שכבש אדון הנביאים משה רבינו ע"ה
/פתיחה/ 
<b>מצות</b> עשה מן התורה בארץ ישראל לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות. והוכפל זה הצווי פעמים שנאמר (ויקרא כה, ד) שבת שבתון יהיה לארץ, וכן (שם כה, ב) ושבתה הארץ שבת ליי'. כתב הר"מ ז"ל פרק ד' (הלכה כה) אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר (שם) כי תבואו אל הארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ויש בו ד' לאוין: איסור עבודת קרקע שנאמר לא תזרע, מעבודת אילן שנאמר וכרמך לא תזמור, מלקצור הספיחין בשביעית אלא בשנוי שנאמר את ספיח, מלאסוף הפירות אלא בשנוי שנאמר לא תבצור. וחכמים ז"ל דקדקו המלאכות מי הם אסורות ואיך.
<b>פרק</b> לולב וערבה (סוכה מד, ב) והשביעית תשמטנה ונטשתה (שמות כג, יא) תשמטנה מלקשקש, ונטשתה מלסקל, אמר רב עוקבא תרי קשקושי הוו חד סתומי פילי וחד אברויי אילני, סתומי פילי שרי אברויי אילני אסיר, פי' פילי פתחים.
[מלאכות דאורייתא ומלאכות דרבנן] 
<b>תנו</b> רבנן (מו"ק ג, א) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זרע וזמיר המיוחדין, מנין למנכש לחורש ולכיסוח ולביקוע ולעיבוד ת"ל שדך לא, כרמך לא, כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך. מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן, ת"ל שדך לא, כרמך לא. יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא ימלא נקעים מים ולא ינכש תחת הזתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לחברו, ת"ל שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, זריעה וזמירה בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש אליהם, מה זרע וזמר מיוחדין שהם עבודה בשדה ובכרם ואסיר, אף כל דבר שהוא עבודה בשדה ובכרם. הרי שיש בעבודת שביעית עשה ולא תעשה בין בקרקע בין באילנות, ואינו לוקה מן התורה אלא על זריעה וזמירה קצירה ובצירה.
[תוספת שביעית] 
<b>בזמן</b> הבית היו העבודות אסורות קודם שתכנס השביעית כדאמרינן במתניתין (שביעית פ"א מ"א) עד אימתי חורשין שדה אילן ערב שביעית כלומר שנה ששית, וכן (שם פ"ב מ"א) אימתי חורשין שדה לבן. ור"ג ובית דינו התקינו שבזמן הזה לא תאסר העבודה עד ראש השנה של שביעית וכדאיתא בתוספתא פ"ק (ה"א). ואינה אסורה לא לפניה ולא לאחריה.
[חיוב מעשרות וחלה] 
<b>שביעית</b> נוהגת בזמן הזה לרבנן מדאוריתא ולרבי מדרבנן (מו"ק ב, ב), ורוב הגאונים פסקו כרבי, וכמו שבארנו פרק מ"ט. פירות שביעית הם הפקר שנאמר (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית וכו' הרי שמותרין לאדם ולבהמה, אחד עני ואחד עשיר. ואף על פי שהוא הפקר, עיסתו, כלומר עיסת שביעית, חייבת בחלה, ויש בה חיוב מיתה כשאר השנים, משום שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסותיכם, איזו עסה שתהיה. ומיהו שביעית פטורה מן המעשר דכתיב ויתרם תאכל חית השדה מה בהמה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אתה כן. פרק האיש מקדש (קידושין נב, א) המקדש בפירות שביעית מקודשת. פרק לולב הגזול (סוכה לט, א) הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה שאינו רשאי ללקחו בשביעית.
[ספיחין] 
<b>ספיחי</b> שביעית אסורין באכילה. וזה מדרבנן לחוד, דתנן פרק מקום שנהגו (פסחים נא, ב) הן לא נזרע ולא נאסוף (ויקרא כה, כ) אמר רבי עקיבא מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין. והכי נמי איתא מסכת שביעית פרק ט' (מ"א) רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עברה, רבי ישמעאל אומר כל הספיחין מותרים חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה, וחכמים אומרים כל הספיחין אסורים. פי' דר' ישמעאל סבר בספיחי כרוב הכתוב מדבר כלומר ספיחי כרוב שגדילין מאותם שנזרעו בששית. וסבר דלא גזרינן שאר ספיחין אטו ספיחי כרוב, לפי שאין כיוצא בהם בירקות השדה שדרכן לגדל אמהות. אבל ירק, את יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן. ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ואומר מן האמהות הבאתי. וחכמים גוזרין שאר ספיחין אטו ספיחי כרוב. שאם נתיר הנשארים יבא להתיר של כרוב. דאמרי מאי שנא, כל הספיחין אחת הן. והירושלמי זכרנו פ"ה. וספיחי חרדל לר' יהודה מותרין, שמאחר שאינן חשובים לא גזרו עליהם. ואין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' ישמעאל. וגזרו עליהם משום עוברי עברה שלא ילך ויזרע בסתר ויאמר ספיח הוא. ומיהו לקצרו אלא בשנוי אסור מדאוריתא וכדלקמן.
<b>נמצא</b> שאין אוכלין בשביעית אלא פירות האילן, ומן העשבים, אותם שאין רוב בני אדם זורעים אותם. כגון (שביעית פ"ט, מ"א) הפיגם והירבוזים השוטים וכיוצא בהם, פירושם פרק מ"ח. אבל ירקות שדרך בני אדם לזרעם בגנות, ומיני תבואה וקטנית, כל הצומח מהם אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות. ולא גזרו על ספיחי שדה בור או שדה ניר ושדה כרם ושדה זרע לפי שאין אדם זורע מקומות אלו. ספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורים באכילה מראש השנה עד חנכה, ומחנכה ואילך מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית מותרין, כן כתב הר"מ ז"ל (פ"ד ה"ו). והראב"ד ז"ל תמה ואמר זמן חנכה מנין לו. פרק מקום שנהגו (פסחים נג, א) אוכלין בענבים עד הפסח, פי' ואחר כך מבער, בזתים עד עצרת, פי' ואחר כך מבער. בגרוגרות עד חנכה, פירוש ואחר כך מבער. בתמרים עד פורים, פי', ואחר כך מבער.
<b>וכן</b> על מה שכתב הר"מ ז"ל (שם ה"ד) וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. אמר אברהם לא גזרו עליו איסור ספיחין, אבל קדושת שביעית ודאי יש בה, לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה.
[עו"מ, סוריא, עבר הירדן ועמון ומואב] 
<b>עוד</b> כתב הר"ם ז"ל (שם הכ"ו - כח) כל שהחזיקו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין הצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו עולי בבל אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב עד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין הצומחין בו מותרין באכילה. ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית. סוריא אף על פי שאין שביעית נוהגת בו מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו בה. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהם. וכן הוא בתוספתא מסכת בכורים פרק א (הלכה יא) שהתרומה והמעשר שני נוהגין בעמון ומואב. עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם. וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריא מותרין באכילה, לא יהיו אלו הארצות חמורים מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.
[גבולות עבר הירדן] 
<b>ואני</b> מתעסק בעלמא חפשתי ומצאתי בחסד עליון היות ארץ כבוש אדוננו משה ע"ה בקירוב כארץ ישראל ארכה ורחבה. וזה שנחל ארנן הוא כנגד באר שבע, והר חרמון כנגד עיר בירות הנזכרת במקומה, ונשארו קצוות לצפון עד הר ההר ולדרום עד נחל מצרים. אבל רחבה יותר ממה שהוא בין הירדן והים הגדול כי זה יומים וזה יום. ומצד חמת רוחב ארץ ישראל יותר ממנה וכן לדרום במדבר. ויש לזה סמך ממאי דאמרינן מסכת מכות פרק אלו הן הגולין (ט, ב) ובתוספתא באותה מסכתא, גם כן פרק ב' (ה"ב) שלש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכונות כנגד שלש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם. חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בגליל כנגד גולן בבשן. ושלשת (דברים יט, ג) שהיו משלשות שיהא מחברון לדרום כמחברון לשכם כמשכם לקדש. וכבר הזכירה התורה האמיתית (שם יט, ח) כי ירחיב יי' את גבולך וכו' ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. זה ראיה ברורה על מלך המשיח וחזרת המלכות לישראל, שזה לא היה מעולם, ולא צוה הקדוש ברוך הוא דבר לבטלה חלילה. זה מן התורה אבל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לזה. וזכרון שני משיחים מן התורה בפרשת בלעם, כזכירת עולם הבא בפסוק (דברים לג, כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי', שהוא תשועת עולמים כענין שכתוב (ישעיה מה, יז) ישראל נושע ביי' תשועת עולמים.
[ההבדל בין עבר הירדן לארץ עמון ומואב] 
<b>מסתברא</b> שסתם עבר הירדן לחכמים אינו בכלל עמון ומואב. וכן מסתברא שנקרא עבר הירדן סתם, ארץ סיחון ועוג, מפני שהירדן על פניה למערב. והכתוב כשרוצה להזכירו מפרט אותו כמו שכתוב (דברים א, ה) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה. ויהיה אם כן עבר הירדן סתם ארץ סיחון ועוג.
<b>מסכת</b> ידים גבי עמון ומואב מעשרין (פ"ד מ"ג) פי' רבינו שמשון אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון דארץ ישראל הוא, שאפי' תמצא לומר שלא כבשום עולי בבל, על כרחין שביעית נוהגת בו, כדתנן פרק מקום שנהגו (פסחים נב, ב) שלש ארצות לביעור, ועבר הירדן הוא ארץ סיחון ועוג, אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טיהרו בסיחון ולא נכבשו מעולם איירי. תדע מדמייתי עלה מצרים ובבל. ובכי האי איירי פרק חזקת הבתים (ב"ב נו, א) דאמרינן כל שהראהו הב"ה למשה חייב במעשר, ואמרינן לאפוקי הר שעיר עמון ומואב, ע"כ. הר"ם ז"ל דקוצי הביא מצות קס"א בשם ר"ת ז"ל שאינו מדבר אלא בארץ בני עמון שלא כבש סיחון ועוג, אבל אותם שכבש משה ע"ה מסיחון ועוג קדשו אף עולי בבל דתנן שלש ארצות לביעור, ע"כ. ומסתברא שהכריחם לומר היות עמון ומואב עיירות של ארץ ישראל דאמרינן מסכת חגיגה פרק קמא (ג, ב) נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ומסכת יבמות פרק קמא (טז, א) פי' רש"י עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת הארץ, ועכשו בימי בית שני בטלה קדושתן, וזורעין בה בשביעית. ותמה איך יחשב עמון ומואב מעיירות ארץ ישראל, שהרי מסכת ידים פרק בתרא, ששם העקר מדין עמון ומואב, בין לרבי טרפון בין לרבי אלעזר בן עזריה תרויהו אית להו דעמון ומואב חוצה לארץ כבבל ומצרים. ולפיכך יש מהמפרשים דלא גרסינן בההיא דמסכת חגיגה מה טעם, וגם אינה שנויה בידים. ועוד שהרי בעמון ומואב אין בכורים נוהג.
<b>ירושלמי</b> (ביכורים פ"ג ה"ה) אמר ר' מונא כל עמא מודו שאין מעטרין את הבכורים מעמון ומואב. אבל נוהג הוא בעבר הירדן דאמרינן מסכת בכורים פ"ק (משנה י) ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש. פי' הר"ם ז"ל (בפיהמ"ש) אף על פי שאינה זבת חלב ודבש השם יתברך נתנה לנו ואפשר לנו לומר אשר נתת לי, ואין הלכה כרבי יוסי. ובחבור כתב ז"ל (הלכות ביכורים פ"ב ה"א) ומביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלם אבל לא מעמון ומואב. ירושלמי (שם פ"א ה"ח) תני אשר נתת לי יי' ולא שנטלתי מעצמי. מה ביניהון, אמר ר' אבין חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן לפיכך מביאין וקורין, ומאן דאמר זבת חלב ודבש, אפי' כן אינה זבת חלב ודבש.
<b>הרי</b> לך שסתם עבר הירדן הוא ארץ סיחון ועוג, ואין צריך לומר ששם חייבין בחקי תרומות ומעשרות שהרי ארצנו ונחלתנו היא. עוד שנוהג שם שביעית ובכורים מה שאינו נוהג בעמון ומואב. והנך רואה שבעמון ומואב נוהג בהם תרומות ומעשרות וכל שכן בארץ האמורי שכבש אדוננו משה עליו השלום. וגם שהיא יותר סמוכה לארץ מזולתה מאותן שחייבות בתרומות ומעשרות. וחות יאיר מנאם יהושע בגבול ארץ ישראל. ועמון ומואב הם לדרום סיחון ועוג וכמו שקדם.
[מקום ארץ סיחון ועוג, עמון ומואב ואדום] 
<b>אגיד</b> לך מה שהראו לנו מן השמים בבאור עמון ומואב וסיחון ועוג. כבר ידעת כי האל ית' שמו נתן לאברהם אבינו ארץ כנען לגבולותיה, וכבר זכרנו באורם פרק יא, ונתן לעשו הר שעיר, ונתן לבני לוט שהם עמון ומואב, ער וזולת זה, והיא ארץ לצפון עשו.
<b>דע</b> כי לדרום א"י יש ארץ רחבת ידים וקורין לה הישמעאלים בלד אל שאובאק, והוא ארץ אדום. ואורך הארץ מדרום לצפון כמו ארבעה ימים, ויש שם ערבה כמו הערבה שבין ים כנרת וירחו. ואל צפון ארץ זו הוא ארץ מואב ער וארצו קורין לו אלכאראך, והוא הר גבוה וחזק ושם רבת וקורין לו רבה. ואל צפון ער כמו יום ימצא נחל ארנון וכבר זכרנוהו פרק י"א. ואל שפתו הצפונית הוא ערער לא שינו שמו כלל. ואל צפון ערער קרוב אל היושר כדרך יום ותמצא חשבון עיר סיחון וקורין לו חוסבאן. לצפון חשבון כמו יום תמצא נחל יבוק וקורין לו ואדי אל זארקא, גם זה הנחל זכרנו פרק י'. ושל צפונו כחצי יום הוא גלעד והריו, למזרח אלו הארצות הוא המדבר, למערבם, לקצתם הירדן ולקצתם ארץ סדום וימה. לצפון הגלעד הוא הבשן, לצפון הבשן הגולן, לצפון הגולן הר חרמון. למזרח אלו הארצות הרים קורין להם גבל בני הלל, ובקיאי הלשון קורין להם גבל בני ישראל. מערבם הירדן. והיות הענין על זה הסדר יגיד עליו רעו, כי הארץ לעולם עומדת, ובשמותיה ברוב והשנוי בשמות מעט הוא.
<b>אחר</b> שהתבאר זה נאמר שארץ מואב היתה לדרום נחל ארנן שקורין לו אלמאוגאב, ושם רבת וער וכיוצא בהם. גם היה להם בירושתם לצפון נחל ארנון מערער עד נחל יבק כי חשבון למואב היה, ונחל יבוק היה לעמון שכן כתוב (דברים ב, לז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת כל יד נחל יבק וערי ההר. והם הרי הגלעד, כי לצפונם הוא הבשן, שכן כתוב אחריו ונפן ונעל דרך הבשן. ואם כן אז היתה ארץ עמון ומואב סמוכה זו לזו ומצרנים, ואותו הזמן היתה אותה הארץ אסורה בכבוש לישראל. האמנם קודם שבאו ישראל ואחר מתן תורה באותן ארבעים שנה, שהרי בשעת מתן תורה אסורים היו, בא סיחון על מואב ונלחם בו ולקח ממואב כל מה שהיה לו לצפון נחל ארנון. וזהו שכתוב (במדבר כא, כו) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן, ואז הותרה בכיבוש ישראל כי נעשית ארץ סיחון לא ארץ בני לוט, ולזה אמרו ז"ל (חולין ס, ב) עמון ומואב טהרו בסיחון.
<b>ולפי</b> מה שנראה מהכרח הכתוב, שסיחון לא לקח ארץ עמון, לפי שכתוב רק אל ארץ בני עמון לא קרבת כל יד נחל יבק וערי ההר, ואם סיחון לקחו היה מותר לקרב להם ולכבשם כמו חשבון וארצו. וכתוב (במדבר כא, כד) וירש את ארצו מארנון עד יבק עד בני עמון כי עז גבול בני עמון, וגבולו וארצו נחל יבק וערי ההר. אם כן מה שכתב (דברים ג, ח) ונקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מנחל ארנן עד הר חרמון, ר"ל שלקחו מאותם שני מלכים מה שהיה להם מנחל ארנן עד הר חרמון, אבל מה שלא היה להם ממקום יד היבק וערי ההר לא לקחו, שאם לקחוה לא היה אומר משה ע"ה רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, אם כן אמרם ז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, היה להם לומר מואב טהר בסיחון. ואולי כי אחים היו לא חשו לזה כמו שלא חשו לומר ארץ סיחון ועוג על ארץ עוג כי אחים היו גם כן ואמוריים. וכשבאו ישראל לא היה למואב שארית לצפון נחל ארנן שכן כתוב (במדבר כב, לו) וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנן אשר בקצה הגבול. וכן כתוב (דברים ב, כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנן, ראה נתתי לפניך את סיחון מלך חשבון ואת ארצו. וכתוב (במדבר כא, יג) כי ארנן גבול מואב בין מואב ובין האמורי. וכתוב (שם לב, לג) ויתן משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן, והיה זה מה שהיה להם מנחל ארנן ועד הר חרמון לא היבק וכמו שמעיד הכתוב. ומה שאמר יפתח הגלעדי (שופטים יא יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה, על כרחין הוא על מואב שהוא לדרום נחל ארנן, וכן כתוב (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, כי שניהם אז לדרום ארנן היו, ואל צפון ארנן היה סיחון, וכתוב (שם ב, ל) ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו.
[גבולות ארץ סיחון ועוג, וארץ עמון ומואב] 
<b>עכשו</b> הוצרכנו לחפש מה הדבר שקורין רבותינו ז"ל ארץ עמון ומואב, ומה הארץ שקורין לה ארץ סיחון ועוג, שהרי שמו חלוק בדיניהם בענין מצות התלויות בארץ.
<b>ונאמר</b> מארנן עד הר חרמון הארצות הם כך. ארנן לדרום וחרמון לצפון, והם הקצוות. מארנן עד היבק חלק אחד, הוא כג' ימים, והוא למואב. היבק וארצו חלק אחר הבא אחריו שהוא כיום אחד וחצי, והוא לעמון. מארץ היבק עד חרמון חלק אחר שהוא כג' ימים, ובו הבשן והגולן והוא לעוג.
<b>סיחון</b> האמורי לא נמצא לו שם חלק אלא במה שכבש ממואב ונעשה הארץ שלו עד שאמר הכתוב (במדבר כא, יג) כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. כלומר מואב היה לדרום ארנון והאמורי היה לצפון ארנון. וכן קראו דוד (תהלים קלו, יט) סיחון מלך האמורי על שם רבו שני. אבל מעמון שהוא כל יד היבק לא כבש סיחון כלל, ולזה לא יכלו ישראל לכבשו, כמו שאמר (דברים ב, לז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ואי סיחון לא כבשו ישראל מנין ליה. ולזה לא נשתנה שם ארץ בני עמון. אלא שגם מה שהיה למואב בצד צפון ארנן נקרא בין רבותינו ז"ל על שם בעליו הראשון שהוא מואב לא על שם רבו שני שהוא סיחון. גם ארץ עוג לא שנו שמה, ואם כן רבותינו ז"ל קורין ארץ עמון ומואב אל הארץ שהיא מצפון ארנון ועד צפון היבוק וערי ההר, וקורין ארץ סיחון ועוג אל מה שהוא לו משם ועד חרמון. אבל על צד האמת לסיחון לא היה לו דבר מדרום היבוק ולצפון, ואל מואב לא היה לו דבר לצד צפון ארנון מכיבוש סיחון ולהלן, ועם כל זה קורין לזה ארץ עמון ומואב ולזה ארץ סיחון ועוג. והראיה על זה דאמרינן מסכת יבמות (טז, א) עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. ופירש"י ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכבש משה מסיחון וכדלעיל, ומה שהיה למואב לדרום נחל ארנן לא כבש סיחון ולא ישראל ונשאר למואב והוא ער ורבת וארצם. ומה שבא דוד על רבת (דה"י א, כ) זכרנו סוף פרק עשירי.
<b>והארץ</b> שהיא לדרום ארנן למואב היא אותה שהזכיר למעלה בסמוך (ד"ה מסכת ידים) רבי' שמשון והר"ם ז"ל דקוצי, והראיה שהיא מחזקת הבתים (ב"ב נו, א) לאפוקי הר שעיר עמון ומואב, ראיה יפה היא, שהרי הר שעיר ועמון ומואב באותו העבר, כלומר, דרום ארנן, כי הדדי הוו קיימי. שעיר הוא אל שאובאק ומואב הוא אל קאראך.
<b>ואם</b> תרצה לדעת קו החולק בין ארץ עמון ומואב של רבותינו ז"ל של צפון נחל ארנן ובין ארץ סיחון ועוג שבארנו, נוציא קו ישר מצפון נחל יבק והריו וילך למזרח עד המדבר ולמערב עד הירדן, יניח ראשו המזרחי, לצפונו סלכה ואדרעי וכל הבשן, ויניח ראשו המערבי, לצפונו מהלך יום אחד לדרום בית שאן.
<b>ומה</b> שקורין רבותינו ז"ל לארץ סיחון על שם עמון ומואב בעליהם הראשונים, מסתברא שהוא מפני שהקרקע אינה נגזלת והיא ארץ ירושתם. וזה מסייע לנו לומר אין קנין לגוי. ומה שאמרו טהרו ולא אמרו הותרו, כלומר שהיו להם לישראל באיסור אותה הארץ, כמקוה טהרה. ובני עמון היו שכנים רעים לישראל, בזמן תחלת מלכות שאול, לאנשי יבש גלעד שהוא לצפון נחל יבק כמו יום, וכמעשה שהיה (שמואל א, יא).
[עבר הירדן המערבי] 
<b>ברם</b> מצינו שרבותינו ז"ל קורין לפעמים עבר הירדן על דרך העברה ארץ ישראל, דאמרינן מסכת מנחות פרק בתרא (קט, א) הרי עלי עולה שאקריבנה במדבר והקריבה בעבר הירדן יצא וענוש כרת. פירוש כשאמר שאקריבנה במדבר הרי הוא כאלו אמר שאהרגה ולא איתחייב באחריותה ומשום הכי יצא ואף על גב דלא קיים נדרו וגם לא הקריבה בירושלם. וענוש כרת, משום שחוטי חוץ שהרי קרא עליהם שם עולה. והקריבה בעבר הירדן פי' רש"י בארץ ישראל. ואמת הוא שמי שהוא במדבר המזרחי יהיה לו ארץ ישראל עבר הירדן. תוספתא מסכת שביעית פ"ד (הלכה ה') העיירות המותרות בתחום נוי ונאסרו וכן האסורות בתחום צור, והם למזרח הירדן.
<b>וברוך</b> אל עליון ששם ציונים ומקומות רמוזים ומפורסמים לכל מה שיחדש בעד עמו ישראל. כענין ים סוף לנס, והר סיני לתורה, ים המלח נחל מצרים הר ההר חמת גבול ארצו, נחל ארנן, והר חרמון גבולי כבוש אדוננו משה עליו השלום, אומרים ההולכים שלא ימצא עומק כעומק נחל ארנן. הר המוריה לביתו ית', הר גריזים ועיבל לקיום קבלת תורתו השלמה, הר מעמד בין הבתרים, הר עזאזל לכיפור, עין שונם ועין יזרעאל למלחמת שאול, הר תבור ונחל קישון לברק בן אבי נעם, וכן כיוצא בזה. והכל (ישעיה מח, טז) כי לא מראש בסתר דברתי.
[מלכות משה רבינו ע"ה] 
<b>לפני</b> מלך מלך (בראשית לו, לא). פי' ר' אברהם האמת שעל משה אמר. וכן כתוב (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך. ורש"י ז"ל כתב פרק דרישה וחקירה (סנהדרין לו, א) כגון משה שהיה גדול על ישראל במלכות ותורה. והכי נמי אמרינן מסכת זבחים פרק טבול יום (קב, א) אמר עולא בקש משה מלכות ולא נתנו לו דכתיב (שמות ג, ה) אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות דכתיב (שמואל ב, ז, יח) כי הביאותני עד הלום. מתיב ר' אבא בר' ישמעאל חמש שמחות היתה אלישבע יתרה על ישראל. יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה משוח מלחמה, אחיה נשיא שבט. אמר ליה לזרעו אחריו קאמר. כלומר ומ"מ הלום מלכות עולמית הוא, והלום דשאול תריץ ליה בגמרא. תנחומא באלה שמות משה זכה למלכות שנאמר ויהי בישורון מלך.
[לידת משה רבינו] 
<b>בפרקי</b> דרבי אליעזר מ"ז רבי אומר ראו אבותיו של משה תארו כמלאך האלהים ומלו אותו לשמונה ימים וקראו את שמו יקותיאל רבי שמעון אומר טוב קראו שמו שנאמר (שמות ב, ב) כי טוב הוא. מסכת סוטה פרק קמא (יב, א) כי טוב הוא רבי מאיר אומר טוב שמו, רבי יהודה אומר טוביה שמו, רבי נחמיה אומר הגון לנבואה, אחרים אומרים נולד כשהוא מהול, וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה. נולד אורו של עולם ע"ה שנת אלפיים שס"ח ליצירה ששה באדר ג' שעות מיום ג', והיה מולד אדר ה' א' כ"ב כך מצאתי. ופרק האשה נקנית (קידושין לח, א) בשבעה באדר נולד משה וכן הוא בפרק מגלה נקראת (מגלה יג, ב).
[פטירת משה רבינו] 
<b>הכתוב</b> מעיד שמשה רבינו ע"ה הגיע עד הירדן שנאמר (דברים ג, כז) לא תעבור את הירדן הזה. וכן בתוספתא מסכת סוטה פרק ח (הלכה ד) נמצאת אומר שלשה מיני אבנים הם, אחד שהעמיד משה על שפת הירדן בערבות מואב, ואחד שנתן תחת מצב רגלי הכהנים, ואחד שהעבירו עמהם. ירושלמי בההיא מסכת פרק קמא (הלכה י) תני בשם רבי יהודה אלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שמשה מוטל בכנפי השכינה כארבעת מיל מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד, שמת בנחלת בני ראובן ונקבר בנחלת בני גד. ומנין שמת בנחלת בני ראובן, שנאמר (במדבר לב, לז) ובני ראובן בנו את חשבון ואת אל עלה ואת קריתים ואת נבו. וכתיב (דברים לב, מט) עלה על הר העברים הזה הר נבו ומות בהר אשר אתה עולה שמה. ומנין שנקבר בנחלת בני גד, שנאמר (שם לג, כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד וירא ראשית לו. הקדוש ברוך הוא אמר ויתא ראשי עם, מלאכי השרת אומרים צדקת יי' עשה, ישראל אומרים ומשפטיו עם ישראל, ואלו היו אומרים יבא שלום. וכן הוא נמי בגמרין (סוטה יג, ב) במעט שנוי. ולא נחוש למה שכתב רבי אברהם בן עזרא פרשת חקת (במדבר כא, יח) על זה.
[איסור ספיחין] 
<b>נחזור</b> לענין, ספיח הוא כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, בין מזרע שנפל בה קודם שביעית, בין מן העקרים שנקצרו קודם וחזרו ועשו בין עשבין וירקות שעלו מאליהן ואין להם זרע, הכל מותר מן התורה. שמה שאמר (ויקרא כה, ה) את ספיח קצירך לא תקצור, לא לאסור הספיח בא, שכבר אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אלא שלא יקצור כדרך שקוצרין בכל שנה. ואם קצר כן לוקה. כלומר שעקר כל השדה ודש בפרות וכיוצא בו. ובאו חכמים ואסרו כל הספיחין באכילה משום עוברי עברה וכדלעיל.
[דיני קדושת פירות שביעית] 
<b>פירות</b> שביעית יש להם קדושה שנאכלין בקדושת שביעית, ואסור לשנותן מברייתן, אלא דבר שדרכו לאכלו חי לא יאכלנו מבושל, מבושל לא יאכלנו חי. מה שהוא מיוחד למאכל בהמה אין שולקין אותו ואין מבשלין אותו. תוספתא פרק ה' (הלכה יד) אין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית. פירות שמיוחדין למאכל אדם כגון חטים וענבים ותאנים וכיוצא בהם אין מאכילין אותם לבהמה לחיה ולעופות, אבל אם הלכה הבהמה מאליה תחת האילן אין מחייבין אותו להחזירה משום שנאמר (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה. ואין עושין מהם מלוגמא או רטיה וכיוצא בהם ואפילו לאדם שנאמר לאכלה ולא למלוגמא. ואין מכבסין בהם וכדאיתא פרק לולב הגזול (סוכה מ, א). וכל שאינו מיוחד למאכל אדם ולא לבהמה כגון הסיאה והאיזוב והקורנית, הרי זה תלוי במחשבתו. חשב עליו לעצים, כעצים. חשב עליו לאכילה, הרי הוא כפירות. חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין ממנו רפואה, וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן.
<b>אין</b> שורפין תבן וקש של שביעית מפני שראוי למאכל בהמה. ואין נותנין אותן לתוך כר או טיט וכדאיתא בתוספתא פ"ה (הי"א) ואם נתן הרי הוא כמבוער, ובירושלמי (פ"ט ה"ה) הוא שישן עליו. מרחץ שהוסק בתבנו מותר לרחוץ בה בשכר. ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא לכבודו ישרפו מה שאינו בכלל עצים במקום עצים ויפסידו פירות שביעית. זהו שפי' הר"ם ז"ל על המשנה שבסוף פרק ח', מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה ואם כמתחשב הרי זה לא ירחוץ. ומיהו בגמרא פרשו ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ. ירושלמי ואם היה אדם של צורה לא ירחוץ, כלומר אדם חשוב אפילו דברים של התיר אסורים לו. ונראה לומר מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר, אבל בשכר לא דהוה כסחורה. ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ חנם דחנם דידיה כשכר דמי. ואם כדברי הרב ז"ל, אדם חשוב לא ירחץ בשום מרחץ בשביעית, ומה איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית. תנור שהוסק בתבן של שביעית יוצן וכדאיתא בתוספתא פרק ה' (הלכה יב), ונהנים בשריפת תבנו וקשו משתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית שהוא שנה ראשונה של שמיטה.
[מלאכת קצירה] 
<b>פירות</b> שביעית אין מתעסקים בהם כדרך פירות של שאר השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה) ואת ענבי נזיריך לא תבצור, ואמרו בספרא לא תבצור כנגד הבוצרים. מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצין אותם במוקצה אלא בחרבה, אין דורכים ענבים בגת אלא דורך הוא בעריבה, אין עושים זתים בבד אבל כותש ומכניס לבודידא שהוא הבד הקטן.
[סחורה בפירות שביעית] 
<b>אין</b> מוכרים פירות במדה ובמשקל ובמנין, שלא יראה כסוחר של שביעית. וסוחר של שביעית כבר הוא מנוי עם הפסולים לעדות, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כד, ב). וסוחרי שביעית (שם כה, ב) אלו שנושאים ונותנין בפירות שביעית.
<b>ואימתי</b> חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו. אמר רבי נחמיא לא חזרת דברים בלבד אמרו, אלא חזרת ממון. כיצד, אומר אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים. וכן מסכת ערכין פ' בתרא (ל, ב) כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו, לסוף מוכר ביתו, ומסקנא לסוף מוכר עצמו לע"ז עצמה.
<b>פרק</b> במה מדליקין (שבת לג, א) בעון גלוי עריות וע"ז והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ממקומן ובאין אחרים ויושבין תחתיהם, שנאמר (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. וכתוב ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם.
<h2>פרק עד</h2>
<b>כמה</b> (בכורות ל, א) באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית, דההוא גברא דקארי ליה לחבריה גיורא בר גיורא. אמר ליה תיתי לי דלא אכלי פירי דשביעית כוותך. ופרק הנזקין (גיטין נד, א) דאמר ליה לחבריה דיירא בר דיירתא פי' רש"י גר בן גיורת. ונראה לפרש כומר בן כומרית, שכן בלשון ערבי לבתי הכומרים קורין להם דייר. ובלשון רבותינו ז"ל הדבר בפי' דאמרינן מסכת תענית פרקא דחסידי (כא, א) גבי נחום איש גם זו אזל גנא בההוא דיירא קמו הנהו דיירי וכו', ואולי פי' רש"י כך כי תרגום גר הוא דייר.
<b>ירושלמי</b> (שביעית פ"ט ה"ו) חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא אמר לאתתיה אפקין חלתא. אמרה ליה, ההוא גברא חשיד אשמיטתא, ואת אמרת אפקין חלה. אמר לה, חלה דבר תורה, שביעית מן רבן גמליאל וחבריו. פי', חשוד לאכל פירות שביעית אחר ביעור שהוא אסור דבר תורה, כדנפקא לן (פסחים נב, ב) מכלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. ולעיל הבאנו תקנת ר"ג.
<b>תוספתא</b> סוף מסכת בכורים (פ"ב ה"י) תגרי שמטה ומגדלי בהמה דקה וקוצצי אילנות טובים אינם רואים סימן ברכה לעולם. ומזה הטעם הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה מפירות שביעית. וכן אין עושין סחורה לא בבכורות ולא בתרומות נבלות וטריפות שקצים ורמשים. ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, והמעות הם דמי שביעית. לקח לעצמו והותיר מותר למכור. ירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. הרי חמור, למלאכתו הוא גדל. והרי גמל, למלאכתו הוא גדל. רבי הושעיה נסב יהיב הדין מוריסא, רב הונא נסב יהיב בהדין חלתיתא. (שם מ"ד) ציידי חיה עופות ודגים שנתמנו להם מינין טמאים מותר למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו לכך, והלכה כרבי יהודה.
[הפקר הפירות] 
<b>מצות</b> עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ, שנאמר (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה. וכל הנועל כרמו וסג שדהו בשביעית בטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו. אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר (שם) ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא מעט לתוך ביתו כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, עשרה כדי יין, ואם הביא יותר מזה השיעור מותר. מצינו איסור שאינו יוצא מרשות בעליו כענין חמץ משש שעות ולמעלה, ומצינו הפך זה שאחר שהוא אסור אין לבעליו רשות בהן, וכדאמרינן מסכת כלאים פרק ז' (משנה ד, ה) אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבה ואמר אין מקדש דבר שאינו שלו. הרי ששנת השביעית אין לו כרם ולא אילן שהפקר היא.
[דין העובר ועושה מלאכות בשביעית] 
<b>בשביעית</b> יש בו מלאכות הרבה אסורות אבל דיניהם חלוק, שהנוטע והמבריך והמרכיב וכיוצא בזה מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות. הנוטע אפילו בשוגג יעקור, שאם תאמר יקיים, המזיד יאמר שוגג אני, שישראל חשודין על השביעית. המתקן שדהו בשביעית לצורך מוצאי שביעית, כגון שחרש שדה ניר או זבלה, קונסין אותו ואל יזרענה מוצאי שביעית, ואם מת יזרענה בנו. העביר קוצים ממנו או שסקל אבנים, אף על פי שאינו רשאי אין קונסין אותו, וזורעה במוצאי שביעית. משרבו האנסים התירו לזרוע בשביעית לצורך עבדי המלך, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כו, א) כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא.
[נטיעה קודם שביעית] 
<b>מי</b> שהוא בזמן הזה ורוצה בשנה הששית לנטוע או להבריך או להרכיב, צריך שיהיה רחוק מראש השנה של שביעית שני זמנים, זמן מפני הקליטה כלומר שיאחזו השרשים בארץ, והזמן השני שיהיה נחשב שנה עד שהנטיעה כשתכנס בשביעית יהיה לה שנה שניה. וכלל אלו שני הזמנים מ"ד יום, י"ד אל קליטה, ול' לזמן החשוב להיות נחשב בעד שנה. פחות מזה השעור יעקר. ואם לא עקר, הפירות מותרין, אלא שהם אסורים עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה או לרבעי רבעי, ומחייבין היורש לעקור.
[קביעת השנה בכמה מיני פירות] 
<b>בצלים</b> הסריסים, קדם פירושן פרק כ"ו, ופול המצרי, שמנע ממנו מים לפני ראש השנה של שביעית, וכן של בעל כלומר מקום משקה, שמנע ממנו שלש עונות כלומר שלש השקאות שהם לעתים ידועים, מותרין בשביעית. מסכת משקין פרק קמא משקין בית השלחים במועד ובשביעית.
<b>פול</b> המצרי זרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה, בין ירקו בין זרעו מותר בשביעית. זרעו לירק ונכנס עליו שביעית, בין זרעו בין ירקו אסור, כספיחי שביעית. עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית, כשאר ספיחין. ואם זרעו לירק הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק אסור משום ספיחין וירקו מותר. וכתב הראב"ד לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר, שהרי אמרו (שביעית פ"ב מ"ו) הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ראש השנה אסור לקיימן בשביעית, והנוטע בשביעית במזיד יעקור. ואין הולכין לא לחנטת פרי ולא לגמרו אלא משהשרישו בשביעית יעקור. ואין הולכין אחר חנטה אלא בפירות אילן, ולא אחר גמר פרי אלא בספיחין שיצאו מאליהם, ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא שזרעו גוי, אי נמי במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בה יעקר.
<b>מכלתין</b> פרק ה' (מ"א) בנות שוח שביעית שלהן שניה שהן עושות לשלש שנים. רבי יהודה אומר הפרדסות שביעית שלהם מוצאי שביעית שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. ירושלמי (פ"ה ה"א) בנות שוח הן חרובין, ובבבלי (ברכות מ, ב) הוא תאיני חיורתא, פי' שביעית שלהם שניה שעושות לג' שנים, כיצד, מה שחונטין שנה ראשונה, בשניה בוחל, בשלישית מתבשלות. וכן מה שחונטין ברביעית בחמישית בוחל ובששית מתבשלין. ולפי זה החשבון מה שמוציאין בשביעית, מוצאי שביעית בוחל, ושנה שניה לשביעית מתבשלין, ועכשו באלו הפירות הנלקטין בשנה שניה אתה נוהג בהם דין שביעית דבתר חנטה אזלינן, ואלו בשביעית נחנטו. וכלן כסדר הזה, דפירות ראשונה נגמרין בשלישית ופירות שניה ברביעית ופירות שלישית נגמרין בחמישית. ושואל הירושלמי, והיאך יודעין פירות כל שנה ושנה. ר' יונה אומר קושרן בחוט, פי' אלו בחוט לבן ואלו בחוט שחור, או זה אדום וזה ירוק. אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח אבל שאר אילנות בשנה אחת חונטין ונגמרין. תוספתא (שביעית פ"ד ה"א) אמרו לו והרי עמך בטבריה ועושות לשנה אחת.
<b>מתני'</b> פ"ב (מ"ז) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. וביאור זה, שזאת ההלכה באיזה שנה שתהיה מדברת ואם אירע שיהיה זה שנה שביעית יהיו הפירות לפי ההשרשה. ואלו הארבעה מינים בלבד הוא הכונה בהם שתשריש קודם שביעית, אבל תבואה שתביא שליש, וירק אחר לקיטתו. פי' פרגין אל כשכש.
<b>(שם</b> מ"י) הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו ממאכל אדם מותר לקיימן בשביעית, ואם לאו אסור, מפני שפירות שביעית אסור לגנזם ולהניחם לזריעה.
[חרישה בשדות גויים] 
<b>(פ"ד</b> מ"ג) חוכרין נירין מן הגוים בשביעית. כלומר, שדה המהופכת בחרישה, אבל לא מישראל, כדי לזרעה במוצאי שביעית, שקונסין להם שהפכוה בשביעית. ומחזיקין ידי גוים בשביעית אבל לא ידי ישראל, כלומר בדבור לא במעשה כגון שיאמר להם הש"ם עמכם וכיוצא בזה. ויש מפרשים אומרים להם חרושו בטוב ואנו נקח השדות מכם בחכירות אחר השמטה. ושואלין בשלומן פי' ביום אידם מפני דרכי שלום וכדאיתא מסכת שביעית פ"ד, וכן סוף פרק הניזקין (גיטין סא, א). ואמרינן התם (סב, א) אין עודרין עם הגוי בשביעית, וכן פסק הרי"ף ז"ל, ופי' עודרין חופרין והטעם שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא, ואף על פי שאין יובל יש שמיטה. והב"ת כתב דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי ואפילו מדרבנן. ולא הסכים בזה טהור קודש מה"ר אליעזר וכמו שכתבנו לפנים.
<b>ירושלמי</b> (פ"ד ה"ג) דילמא רבי חנינא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן עברין על חד מחורשי שביעית אמר ליה רבי שמואל בר נחמן אישר. אמר ליה רבי חנינא ולא כן אלפן רבי (תהלים קכט, ח) ולא אמרו העוברים ברכת יי' אליכם, שאסור לומר לחורשי שביעית אישר. אמר ליה לקרות אתה יודע לדרוש אין אתה יודע, ולא אמרו העוברים אלו אומות העולם שהם עוברים מן העולם, ולא אמרו לישראל ברכת יי' אליכם. מה ישראל אומרים להם ברכנו אתכם בשם יי', לא דייכם, כל הברכות הבאות לעולם בזכותינו הם באות, לא דייכם שאין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות הללו, אלא שאתם מגלגלים עלינו פייסים וזומיאות וגולגליות וארנוניות. ובגמרין פרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א) כל גויי הארץ (בראשית יח, יח) אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל.
[מראית העין] 
<b>הטומן</b> את הלוף (שביעית פ"ה מ"ב) והוא מין ממיני הבצל וטומן אותו לשמירה בעלמא, לא יפחות על הלופים מארבע קבים, ושיהיה בגובה המקום שהוא טומן טפח, וטפח עפר על גבו, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח. שאם היה טומן מעט היה נראה כזורע בשביעית לא כטומן. תוספתא מסכת תרומות פרק ט' (ה"ג) אלו הן מיני חסית הלוף והשום והבצלים והקפלוטות.
הלוף הנלקח מוצאי שביעית משריבה החדש. 
[מכירת כלים חקלאיים בשביעית] 
<b>וכן</b> נאסרו כלים המיוחדים לעבודה אסורה, למכרם בשביעית לחשוד. כגון, מחרישה וכליה, העול המזרה והדקר, אבל מוכר מגל יד עגלה וכליה וכיוצא בהם, וזה משום לפני עור לא תתן מכשול. ולמי שאינו חשוד על השביעית מותר למכור הכל שמכינם לשנה ראשונה של שמיטה. וכן (שם מ"ז) היוצר מוכר חמש כדי שמן עשרה כדי יין שכן דרכו להביא מן ההפקר, ויותר מזה מוכר לגוי בארץ ולישראל בחוצה לארץ, ולא נחוש שהגוי ימכור לישראל, או יקנה ישראל חוצה לארץ ויביאם לארץ, דאחזוקי אסורא לא מחזקינן. (שם מ"ח) מוכרין בשביעית אפילו לחשוד פרה חורשת מפני שיכול לשחטה, וכן מוכרין לו פירות אפילו בשעת הזרע.
<b>תוספתא</b> (שביעית פ"ו הי"א) אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות. במה דברים אמורים בדבר המתקיים אבל בדבר שאין מתקיים אפילו מאה סעודות מותר. (שביעית פ"ה מ"ח) ומשאיל לו סאה שלו אף על פי שיודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות אף על פי שיודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורין, כלומר מכור לי פרה לחרוש, פירות לזרוע, סאה למוד זרע שדשתי, תן לי מעות לפרוע פועלים שעשו עמי בעבודת קרקע, כל זה אסור דהוה ליה מסייע ידי עוברי עברה. החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו טווי וארוג. (שם מ"ט) משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחים ותנור ולא תטחון עמה. והיתר זה שהם כלים שאינם מיוחדים לעבירה, שאלה נפה לתקן איזה דבר, הרחים לטחון רפואות, התנור לבשל המטוה.
[טחינה כדרך שאר השנים] 
<b>ירושלמי</b> (פ"ו ה"ב) רבי יוסי בר' בון בעא קומי רבי מונא מהו לטחון עם הגוי בארץ, אמר ליה מתני' אמרה שהוא אסור, דתנן (שביעית פ"ו מ"ב) עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, הא בארץ אפילו בתלוש אסור. ואמרי' (שם) במאי עסקינן אם בפירות ששית שנכנסו לשביעית אפילו בארץ מותר, אם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחרוש מותר לקצור אסור ואנן תנן אסור לחרוש, אלא הכא במאי עסקינן בפירות שביעית בשביעית. והבצירה והקצירה והמסיקה בארץ אסור, דתניא ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, ד"א לא תבצור כנגד הבוצרים.
[זמן היתר ספיחין במוצאי שביעית] 
<b>(שביעית</b> פ"ו מ"ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו, כלומר, שיצמח כמו המין ההוא. עשה הבכיר הותר האפל, פי' הבכיר הממהר לצאת בתחלה מוצאי שביעית, והאפל הוא המאחר שנשאר בפירות שנה שביעית שעברה. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, והלכה כותיה.
[קדושת שביעית ואיסור ספיחין בפירות נכרים] 
<b>כתב</b> הר"ם ז"ל פרק ד' (הכ"ט) גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא משום עוברי עברה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם. תמה על זה אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם, שכך שנינו (שביעית פ"ו מ"א) לא נאכל ולא נעבד, והרב בעצמו פי' שאם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא, וזה אפילו בקרקע הגוי, שאם היה דעת הרב ז"ל שאינו נעבד ר"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע הגוי נעבד, אם כן היה בא מטעם יש קנין, ואם הוא כן לא היה צריך ז"ל לזכרון ספיחין. ומה שכתב ז"ל פה שלא גזרו על הספיחין וכו' ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל, אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל נמי, והגוים אינם מצווין על השביעית ומשום הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחיהן, אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקניינו, מטעם שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית, שהרי אינם חייבין במעשר, ואפילו הכי פירותיהן חייבין הם, הכי נמי אינם חייבין בשביעית. אבל בפירותיהן נוהג שביעית. שהרי בטול גזרת ספיחיה לא התיר עבודה בשביעית, וכמו שכתב הוא ז"ל הלכות שמיטה (פ"ד הכ"ו) וזכרנוה פרק ה' שהספיחין מותרין והעבודה אסורה. ואין לומר מי שספיחיו אסורין פירותיו אסורין ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרין, שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחין אלא איסור הספיחין בא מכח איסור הפירות, ותלי תניא בדלא תניא. ואיך נתלה היתר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו, והספיחין אסורין משום גזרה לא הפירות. אם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור, אבל ספיחיו מותרין, ובקדושה ראשונה אם זרע הגוי נאכל הוא וכ"ש שספיחיו מותרין, אבל לא נעבד לישראל, ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן בו.
<b>נמצא</b> לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואפילו נעבד על ידי הגוי. וכן נמי נראה לפי דברי הראב"ד, וזכרנוהו בפרק שאחר זה גבי עזקה. ואמנם האיסור מבואר באהלות פרק י"ח (ה"ט) זכרנוהו פרק י"א. וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסור מדרבנן ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא. וממשנת אינו נאכל ואינו נעבד יראה גם כן בפי' שפירות הגוי בעבודתו שהם אסורים, ולזה לא מצא הר"ם ז"ל התר לפירות הגוי בשביעית אלא משום והגוים אינם מצווין על השביעית, דאי לאו הכי לכתוב פירות הגוי בשביעית מותרין ולישתוק.
<b>נמצאת</b> למד שבקדושה שניה אסורה בעבודה מדאוריתא וספיחיה אסורין מדרבנן, וכן לפי הנראה מה שזרע הגוי בקרקעו. ובקדושה ראשונה אסורה בעבודה מדרבנן, וספיחיה מותרין, וכן נמי מה שזרע הגוי בקרקעו. ובשניהם מותרין הפירות עד זמן הביעור. וכן ההפקר והעשבים שאין רוב בני אדם זורעין אותם וכמו שהתבאר. ואל הרב ז"ל יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין.
<b>פרק</b> חלק (סנהדרין צא, א) על בני כנען שבאו לדון עם ישראל בעניין שאמר להם אלכסנדרוס מקדון החזירו לו תשובה, אמרו ליה תן לנו זמן, נתן להם זמן שלשה ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהם כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועין וברחו, תנא אותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליה.
[הפרשת תרו"מ בפירות שביעית של נכרים שמרחן ישראל] 
<b>אבל</b> לפי דברי הרב ז"ל נראה שנשארו פירותיהם בשביעית בחיוב תרומות ומעשרות כשאר השנים אלא שיהיה במעשר עני, דלא גרע מעמון ומואב משום דסמיכי לארץ ישראל השביעית ההיא במעשר עני. ויהיה אם כן מי שבפירותיו חל שביעית כמו הישראל אין בו חיוב תרומות ומעשרות, אבל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות. ואם כן עכשו בארץ ישראל שרוב פירותינו משל גוים הם, בדין הוא שיהיה נוהג בהם דין המתנות בשביעית, אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני, לא שני, משום עניים, כטעם עמון ומואב. שאחר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר. ובעלי כיסין כלומר בעלי קרקעות יזהרו מן השביעית.
[פירות שבאו לארץ מחו"ל] 
<b>תוספתא</b> (שביעית) פרק ד' (ה"י) בראשונה היו אומרים אין כובשין ואין מיבשין ואין מביאין יבשות וכבושות מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התקינו שיהיו כובשין ומיבשין ומביאין יבשות וכבושות מחוצה לארץ לארץ. אין מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ, רבותינו התירו שיהיו מביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאין ירקות מחוצה לארץ לארץ כך מביאין תבואה וקטנית מחוצה לארץ לארץ. (שם הי"א) פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין אלא הרי הם כפירות הארץ, כלומר שיהיו נמכרים כפירות הארץ אכסרה. וכתב הר"ם (פ"ו מהלכות שמיטה ה"ה) ואם היו נכרים שהם מחוצה לארץ מותר.
<b>עוד</b> בתוספתא פירות שביעית אין מוציאין אותן מן הארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לגוי ולא לשכיר, ואם שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ואוכל. וכן מאכילין האכסניא פירות שביעית. ואין ב"ד פוסקין לאשה פירות שביעית אבל ניזונית היא משל בעלה.
<b>תוספתא</b> פרק ג' (ה"ג) עושין ספיחין בראשי [גגות] (גנות) ומקיימין אותו, ואין חוששין לא משום שביעית ולא משום עבודת הארץ.
[שדה המשותפת לישראל ונכרי] 
<b>מסתברא</b> שדין שביעית בשתוף ישראל וגוי הוא כדין שבת, דאמרי' מסכת עבודה זרה פרק קמא (כב, א) ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות אל יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה מותר, ואם באו לחשבון אסור. פי' הראב"ד מילתא באפי נפשא היא כגון שקבלו סתם ועשו סתם ולבסוף באו לחשבון כמה ימי שבת נטלת אטול אני כנגדם בחול אסור, אבל אם התנו מתחלה אפי' באו לחשבון מותר, ע"כ. ולפי זה יהיה ההצעה של הלכה כך, ישראל וגוי שקבלו סתם שדה בשותפות, ועברו עליהם שבתות, ואחר כך באו לחשבון ואמר ישראל לגוי אתה נטלת כך וכך שבתות ואני אטול כנגדם בחול, הרי זה אסור, דאכתי חלקם אינו נברר, אבל אם התנו מתחלה טול אתה בשבת ואני בחול אפי' באו לחשבון הרי זה מותר. ומה שכתב על זה הר"ם כתבנוה פרק נ"ד. ונראה לפי דבריו ז"ל שאם באו לחשבון נמשך עם ואם התנו מתחלה מותר. כלומר, כשהוא מותר, הוא באמרו טול אתה בשבת כפי מה שיבא ואני בחול ימים כנגדם כפי מה שיבא, אבל באו לחשבון הפירות, כלומר, אתה אכלת עשרים סלים דרך משל, ואני אטול כנגדם עשרים סלים, הרי זה אסור שהוא כמחליף פירות של איסור בשל היתר.
[מאימתי מותר לאכול פירות שביעית] 
<b>השביעית</b> כל פירותיה הם הפקר ולזה אין בה לא מעשר ראשון ושני ועני. ואף על פי שהיא שנת הפקר יש לפירותיה זמן בהתחלה שהותרו באכילה מאותו זמן ולהלן, גם יש זמן בסופם שמאותו זמן ואילך אסורים אלא שהם נבערים וזהו הנקרא ביעור שביעית. וביאור זה שיש להם עונה לאכילתן כמו שאמרנו במה שקדם מעונת המעשרות. וזה שהתורה אמרה (ויקרא כה, יב) מן השדה תאכלו את תבואתה ואמרו ז"ל (ת"כ ויקרא כה, ז) אינה נאכלת עד שתהיה תבואה כלומר בבשול שלם, אבל הפגין משיזריחו, כלומר הפירות שהם מתחילים להזריח ולהבריק, אוכל פתו בהם בשדה כלומר שמותרין באכילת עראי. ביחלו, כלומר שנתבשלו כל צרכן לא כשהן בוסר, כונס לתוך ביתו, וזהו עונת הגעת המעשרות בשאר השנים.
[קציצת אילנות] 
<b>פירות</b> שביעית התורה זכתה אותם לכל אדם שנאמר (ויקרא כה, ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולזה אין קוצצין את האילנות לעצים בשביעית מפני שגוזל את הרבים, אבל עם כל זה יש בשנת השביעית שני זמנים לאילן שהוא מותר לקוצצו. והוא, קודם שיהיה בהם פרי שעדיין לא חל עליהם דין שביעית, והשני אחר שהוציא פירותיו ונשלם בשולם כפירות שהגיעו לעונת המעשרות שכבר בטל דין שביעית ממנו משהוציא פירותיו. אבל משהתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו שהרי מפסיד האוכל וכתוב לכם יהיה לאכלה ולא להפסד, כגון החרובים משישלשלו הגפנים משיגרעו זתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר.
<b>פירות</b> שביעית נתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה ומשום דכתיב תהיה למדנו בספרא אף להדלקת הנר ולצביעה.
[החזקת טובה על נתינת פירות שביעית] 
<b>פירות</b> שביעית נאכלין בטובה ושלא בטובה. כיצד בטובה, שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו או שיכניסנו לגנתו לאכל כמו שעשה עמו טובה. ושלא בטובה כלומר אין מחזיקין טובה לשום אדם ואפילו לבעלים דרחמנא אפקרינהו. (ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב) ר' טרפון ירד לאכל שלא בטובה כב"ש. ראוהו סנטירין התחילו חובטין עלוי. כיון שראה עצמו בסכנה, א"ל בחיייכון /בחייכון/, אמרין בגו ביתיה דטרפון שיכינו לו תכריכין. כיון ששמעו כך נפלו על אפיהון, אמרו ליה מחול לנו, מחל להם. אמר רבי אבהו בשם רבי חנניא בן גמליאל, כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על דבר זה, ואומר אוי לי שנתכבדתי מכתרה של תורה. פירות הנתנים במתנה או שבאו בירושה דינם כדין הפירות שהוא אוסף.
<h2>פרק מח</h2>
===================== 
הפרק השמונה וארבעים: בביאור ביעור השביעית 
/פתיחה/ 
<b>זמן</b> ההתר בכל זה עד זמן הביעור, וגדרו הוא הביעור הנזכר בשביעית. גרסינן בספרא כתיב (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת, בהמה שהיא ברשותו אינו דין שתאכל, אלא כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה תאכיל לבהמתך שבבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. למדנו מזה שאם יקובץ מין ממיני הפירות או זרעים והביאום אל ביתו, יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא ממנו באילנות או בשדה. כגון שאסף תאנים ויבשם ואכל מהם ונשארו עדין אצלו מהם, ונשלמו וכלו התאנים הלחים מן האילנות, אחר שהגיעה זאת העונה, אם יוכל לאכול אותם התאנים היבשים שעמו יאכלם, או שיחלקם מזון שלש סעודות לכל איש ואיש. והכי איתא בתוספתא פרק בתרא (ה"ד) מי שיש לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור מחלק מהם לשכיניו לקרוביו למיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך עד שעה שיכלו. ואם נשארו לו עדיין ולא מצא אוכלין בשעת הביעור ישרפם או יזרקם לים וכיוצא בהם מכל דבר שמאביד, ויוציאם מביתו ומרשותו. ואף על פי שעדיין ימצא מהמין ההוא בגנות ובפרדסין וכל שכן מן השמור בבית אינו מועיל, שאינו מצוי לחיה. ואם יש מין שהוא קשה להתבשל עד סוף השנה אוכל עליו מן הנאסף אצלו בביתו. זהו ביעור של שביעית לפי שיטת הר"ם.
<b>וכתב</b> הראב"ד (פ"ז מהלכות שמטה ה"ג) גמר הביעור האסור לכל אדם אינו החלוק של שלש סעודות, אלא כשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבית ומביאין אותן לאוצר ליד ב"ד, והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבות וכן בכל יום עד שיכלו. ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מחלק מוציאם לשוק ומפקירם ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם, ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו אותם פירות מן הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל ארץ הגליל. ואחר שיכלו מכל הארץ יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד. ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו וחייב לבער עירובו מן הבית, ודין זה יתבאר בתוספתא מסכת תרומה סוף פרק ה' (הי"ח).
<b>ירושלמי</b> (שביעית פ"ט ה"ד) רבי יצחק כד הוה עובדא, פי' לבער פירות שביעית ובא ושאל לר' יאשיה ואמר ליה בחר לך שלשה אוהבים ואפקר קומייהו, כלומר שהם אוהביך ויחזירום לך ותאכלם עד שיכלו. קפודקאי דצפורי שאלו לרבי אמי כגון אנן דליכא דרחים לן ולית דשאיל בשלמנא כיצד נעשה א"ל כשתראו השוק פנוי מאנשים הוציאו הפירות לשוק וצעקו הפירות הללו יהו הפקר וכיון שיתחילו האנשים לבוא וליקח קדמו וזכו בהם אתם, וקפודקאי הוא דמייט וכמו שנזכר. אחר זמן הבעור אחד עני ואחד עשיר אסורין באכילת פירות שביעית בתוך השנה השביעית עצמה, כתב הר"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ו (ה"ח) פירות שביעית אף על פי שאם נתערבו במינם בכל שהוא שלא במינם בנותן טעם אינם בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית. וכתב הראב"ד ויש עוד דבר אחר בפירות שביעית שהיא לשריפה או לקבורה והוא כשיכלה המין האחרון שבאותה הארץ משלש ארצות שהם חלוקות לביעור, ואותו זמן בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם.
[שמור ונזרע] 
<b>מסכת</b> יבמות בסיפא (קכב, א) גוי שהיה מוכר פירות לשוק ואמר פירות הללו של ערלה הם, של עזקה הם, של נטע רבעי הם, לא אמר כלום, לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו. י"מ של עזקה כלומר שמורים והיא שנת השביעית. וזה תמה דבמאי עסקינן אי לפני ביעור אפילו של עזקה מותרים ואי אחריו אפילו אינם שמורים אלא שהם הפקר אסורים ואם כן פשיטא דלא אמר כלום. וי"א שעזקה היא העיר הידועה לדרום ארץ יהודה וזכרנוה בפרק העיירות, ופירותיה משובחין, ואם אמר הגוי שהם מאותה העיר כלומר מארץ ישראל עד שנצטרך לעשרם דאוריתא, אין שומעין לו דלהשביח מקחו קאמר. והראב"ד פי' עזיקה ארץ עבודה ומטוייבת, ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה, בין של גוים בין של ישראל, ואמרינן שאינו נאמן שלא נתכוון אלא להשביח מקחו.
[חלקי ארץ ישראל לביעור] 
<b>ארץ</b> ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים והם כסוג, וכל חלק מהם נחלק לשלשה חלקים והם כמין, וכל זמן שיהיה במין אחד מן השלשה שהם תחת סוג אחד הותרו כל שלשת המינים. וזהו ששנינו במכלתין (פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל, ושלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק, מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדיל שקמים גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטה כל שהוא מגדל שיקמים גליל התחתון, ותחום טבריא, וביהודה ההר והשפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום, והר שלה כהר המלך, ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. פי' בן מלכי צדק ז"ל מכפר חנניה ולמעלה כל (שהוא) [שאינו] מגדל שקמים גליל העליון הרי לך הרי הגליל, מכפר חנניה ולמטה גליל התחתון הרי לך שפלת הגליל, ותחום טבריא שהוא בקעת גינוסר וחברותיה הוא עמק הגליל. ירושלמי (ה"ב) עמק שביהודה מעין גדי ועד יריחו. והר"ם ז"ל, ושפלת לוד כשפלת הדרום, לומר שאוכל בזה כל זמן שימצא בזה. והר המלך הוא הר גדול רב הפירות מכל הרי ישראל, ועל כרחין ביהודה הוא. מדינה אחת כלומר באיזה מקום שיהיה משם כל זמן שימצא בכל גבולו. ובחבור כתב הלכות שמיטה ויובל פרק ז' (ה"ט) שלש ארצות לביעור ארץ יהודה כולה ההר והעמק והשפלה ארץ אחת, עבר הירדן (כלומר) [כולו] שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים ארץ אחרת. והגליל כולו גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריא ארץ אחרת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתם עד שיכלה האחרון שבה. ודע, שאין זה עבר הירדן שהזכיר ז"ל פ"ד (הכ"ח) שאמר עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם.
<b>נמצא</b> לפי המשנה ששלשת חלקי עבר הירדן, כלומר הר שפלה ועמק, שיהיה השפלה שפלת לוד, וההר הוא הר של אותה שפלה, והעמק מבית חורון ועד הים. וזה, שהזכרת שלשה חלקים אלו אינם בגליל שהרי הזכיר חלקיהם, וכן ביהודה, אם כן תנהו אל עבר הירדן. ולוד מארץ ישראל הוא והוא על כרחין מעבר הירדן מערבה, מסכת מעשר שני (פ"ה מ"ב) לוד מן המערב. אם כן לשון המשנה תוכיח שעבר הירדן הנזכר בענין זה הוא מגוף ארץ ישראל כמו גליל ויהודה, ועל דרך הר"ם, גם שבין יהודה וגליל שם לו עבר הירדן.
<b>ויש</b> תמה מן התוספתא שמשים עבר הירדן הנזכר פה אל עבר הירדן מזרחה כלומר ארץ סיחון ועוג, דהכי אמרינן התם (פ"ז ה"ח) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל וכו', איזהו הר שלה זה הר המלך, ושפלה שלה זו שפלת לוד, עמק שלה מעין גדי עד ירחו. איזהו עמק שבגליל כגון גינוסר וחברותיה. רבי שמעון בן אלעזר אומר איזהו הר שבעבר הירדן כגון חרים ונוי וגדור וחברותיה, שפלה שלה חשבון וכל עריה שנאישוך דיבון ובעל פעור ובעל מעון, עמק שלה כגון בית נמרה רמתה וחברותיה. ויהיה הר שלה לצפון והשפלה לדרום, וכבר ידעת כי חשבון עיר סיחון (במדבר כא, כו), והתוספתא עשתה הנה השפלה בעל פעור ובעל מעון וזולתם, כלם מהארץ ההיא לא מארץ ישראל כלל, וכן גדוד נזכר ממקומות עבר הירדן ממש סוף מסכת ערכין (לב, ב), והתוספתא לעולם היא פי' המשנה ואיך א"כ יהיה הפי' הפך המבוקש. והמשנה בהזכרת שלשת חלקי כל אחד ואחד חזרה והזכירה גליל ויהודה ולא חזרה להזכיר עבר הירדן אלא סתם שאמר ושפלת לוד וכו', והתוספתא חזרה והזכירה גליל ועבר הירדן ואת יהודה לא חזר להזכירו אלא שאמר סתם איזהו הר שלה. ומסתברא שהתוספתא בזה עיקר. פרק מקום שנהגו (פסחים נג, א) תניא רשב"ג אומר סימן להרים מילין, סימן לעמקים דקלים, סימן לנחלים קנים, סימן לשפלה שקמה.
<b>(פסחים</b> נ, ב) המוליך פירות ממקום שכלו למקום שלא כלו או ההפך חייב לבער, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ של שביעית שיצאו לחוצה לארץ מתבערין במקומם לא שיביאום לארץ להתבער שם וכדרבי בתוספתא פרק ה' (ה"א).
[מין שיש לו שני זמני ביעור] 
<b>וכן</b> יש זמן שהוא מותר בלקיטת העשבים הלחים, וזמן זולתו ארוך ממנו ללקיטת העשבים היבשים. וזה, שהעשבים הלחים נלקטים בשביעית עד זמן שיבש המתוק לבד, ולא אחר אותו זמן. והמתוק הוא פרי האדמה כעין תפוח וטעמו מר מאוד וקראוהו ז"ל מתוק כסגי נהור לעור, והוא סם משלשל הבלגם בחזקה, נודע אצל הרופאים וקורין לו אל חנטל. ויקושש עשבים יבשים כל השנה השביעית וגם בשנת מוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה בה, וזהו בעצמו זמן שמותר לעניים ליכנס בפרדסות של שנה שביעית בשנת מוצאי שביעית כשתרד רביעה שניה, מפני שיש בה מותרות מפירות שביעית. וזמן רביעה שניה בארץ ישראל היא, המבכרת שבעה במרחשון, ושנה בינונית כ"ג בו, והמאוחרת ראש כסלו.
[דברים הפטורים מביעור] 
<b>עוד,</b> יש דברים שיש להם דין שביעית כדלקמן, וכן לדמיהם אם נמכרו, ויש להם דין ביעור בשעתו. ויש דברים שיש להם ולדמיהם דין שביעית, אבל אין להם דין ביעור אלא שמותר להתעסק בהם תמיד ולהנות מהם עד שישלימו אותם שאסף, ואין לו להסתכל בזה לשעת הביעור אלא משתמש מהם עד אחרית השנה, וכן לדמיהם אם נמכרו.
<b>המין</b> הראשון כגון כל מה שיהיה מאכל אדם, ומאכל בהמה, או מין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ, וזה נוהג בשביעית יותר על המעשרות שאין נוהג במעשרות אלא מאכל אדם. כמו שתאמר ממאכל אדם עלה הלוף השוטה, ועלה הדנדנה שהוא מין ממיני הבצלים, העולשין שהם ההנדבא, והכרישין שהם החציר, והרגלה שהם חלגלוגות, וניץ החלב שהוא הפיטר ובערבי בקדוניס. וממאכל בהמה כגון החוחים והדרדרים. ומין הצובעים כגון ספיחי אסטיס והוא צבע תכלת ובערבי אל ג'יל, וקוצה אל עצפור וצבעו אדמוני, והוא פרח זרע אל קרטם ודומה לשערות הזעפרן, ובארץ כנען ראיתי שנותנין אותו בתבשיל במקום זעפרן, וכן כיוצא בהם. וספיח נודע שהוא לעולם מה שצומח אחר הקצירה.
<b>המין</b> השני כגון זה, כלומר שהוא מאכל אדם או בהמה או לצביעה אלא שהם דברים המתקיימים בארץ, ולזה אין להם ביעור ולא לדמיהן. והנה אל המין הראשון הביאה ההלכה משל ודמיון לכל אחד משלש חלקיו, כלומר כל מה שהוא ממאכל אדם ומה שהוא ממאכל בהמה ומה שהוא מהצביעה. אבל בזה המין לא הביאה דמיון אלא מענייני הצביעה בלבד, שהם הפואה שהיא ידועה, והרכפה (פי') והוא אל בקם הוא עץ אדום. והניח דמיון לשני חלקיו הראשונים, שמה שהזכירה מעקר הלוף ועקר הדנדנה והעקרבין והחלבצין והבככיה כל אלה אין אחד מהם לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא מין הצביעה אלא שהם עצים בעלמא. ואף על פי שהם דברים שאין מתקיימים בארץ דיניהם וכיוצא בהם שיש להם שביעית ולדמיהן שביעית ואין להם ביעור כלל. וכן קליפי רמון ונץ שלו, וקליפי אגוזים, והגרעינין. עקרבן (פי') הוא סקולו פנדריון, חלבצים והבככיה לא פי' אותם הר"ם ז"ל.
<b>(שביעית</b> פ"ז מ"ה) לולבי זרדין והחרובים יש להם שביעית ולדמיהם שביעית יש להם ביעור ולדמיהם ביעור, לולבי האלה והבטנה ואטדין יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור, אבל לעלים יש להם ביעור מפני שנושרין מאביהן.
[קדושת שביעית בשרף הנוטף] 
<b>מסכת</b> שביעית פרק ז' (מ"ח) הורד והכופר והקטף והלוטם יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, רבי שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. ואמרינן מסכת נדה פרק קמא (ח, א) אמר ר' פדת מאן תנא קטפא פירא, רבי אליעזר. ושקיל וטרי אפילו תימא רבנן, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגוונא אבל בקטפא דפירא מודו ליה. דתנן אמר רבי יהושע בפירוש שמעתי שהמעמיד בשרף העלין בשרף העקרין מותר בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. קטף פי' הוא מצטכא כך קבלתי מאבא מרי ז"ל ה"ה.
[ברכת הריח בורד] 
<b>הורד</b> אם כן הוא פרי, לזה כתב זה"ב העזר שעל הורד מברכים שנתן ריח טוב בפירות. עוד הביא ז"ל ראיה מהתוספתא מסכת כלאים פרק ג (הי"ג) הקנים והחגין והורד והאטדים מין אילן ואינם כלאים בכרם. וכן הרשב"א כתב שהערלה נוהגת בו. ועל מי הורד מסתברא שמברך תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות כדין הסוחט פירות להוציא מהן משקין. והר"ב אמר שעל המים ההם יברך בורא מיני בשמים. והר"ם הלכות ברכות פ"ט (ה"ו) כתב הורד ומי הורד בורא עצי בשמים. וכן כתב רבינו האיי גאון בין בגופן בין במימיהן. ה"ב ה"ג, ורדא בורא עצי בשמים.
[לקיחת פירות שביעית מע"ה] 
<b>מסכת</b> שביעית ריש פרק ט' וכן היא שנויה פרק לולב הגזול (לט, ב) הפיגם והירבוזים והשיטים והחלגלוגות כסבר של הרים כרפס של נהרות גרגיר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהם נשמר. והקדמת זאת ההלכה שפירות שביעית אסור להצניען ולסחור בהם. ואם מכר מהם יהיו אותן המעות דמי שביעית ואסור להצניעם ולעשות סחורה בהם, אלא קונה מהם מאכל ואוכל בקדשת שביעית. ואסור לתת דמי שביעית לעם הארץ שמא יגנוז ולא יקנה מהם מאכל, ולזה עם הארץ המוכר פירות בשביעית, אם הם מדברים שדרך לעשות מהם בגנות ובמקום המשתמר, אסור לקנות ממנו, שהקונה נותן לו דמי שביעית. ואם הם פירות של הפקר, מותר לקנות ממנו שעור מזון שלש סעודות, ומשום כדי חייו. ומה שאמר ונלקחים מכל אדם בשביעית היינו מזון שלש סעודות לבד. פי' פיגם אל סראב, ירבוזים עליו רחבים מחלגלוגות וכן בערבי נקרא ירבוז, החלגלוגות הם לגלוגית, כסבר אל כסברא. וה"ר בן מלכי צדק פי' הירבוזין אספרג, שיטים שומר בערבי, ואל זרעו קורין לו ראזיאנג, כרפס של נהרות מהו, אמר רבי יוסי בר חנינא פיטרוסילנון, כך הוא בירושלמי (פ"ט ה"א), ובלשון ערבי קורין לו אל בקדוניס, ואספרג בלשון ערבי הליון.
[דיני קדושת שביעית] 
<b>ומה</b> שאנו אומרים יש לו שביעית כלומר שהם בקדושת שביעית ובתנאיו והם רבים. השביעית מה שראוי לאכילה לאכילה לסיכה לסיכה. מסכת יום טוב פרק המביא (לד, א) ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר, וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן. ומסיק בגמרא דשביעית לאו בר עשורי הוא.
<b>פירות</b> שביעית תופסין את דמיהם שנאמר תהיה בהוויתה תהא. וזה שאם מכר פירות שביעית יתפסו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות ההם עצמם לא נתחללו. כיצד לקח בפירות שביעית או בדמיהם בשר, נעשה הבשר כפירות שביעית, וצריך לבער שתיהן בשעת הביעור. חזר ולקח באותו הבשר או בדמן דגים, יצא בשר ונכנסו דגים. לקח באותן דגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונכנס שמן וכן לעולם יצא זה נתפס זה, וצריך לבער הראשונים עם האחרון שבהם כדרך שמתבערין פירות שביעית. וזהו חומר בשביעית מבהקדש, דאלו פירות הקדש הפודה אותם יצאו לחולין ויתפסו הדמים הקדושה תחתיהם. שביעית אינה מתחללת אלא דרך מקח, ודוקא פרי ראשון, אבל פרי שני אפילו דרך חלול. וכשמחללים פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף, שמא יניחם ויגדלו ויעשה מהם עדרים עדרים. ואין צריך לומר פירות שביעית עצמם, אלא מחללים אותם הפירות ההם על השחוטין.
<b>שביעית</b> אין פורעים מדמיו את החוב, ואין עושין בהם שושבינות, ואין משלמין מהם דברים הגמולים, ואין פוסקין מהם צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהם דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיעו. (פ"ח מ"ח) אין סכין בשמן שביעית כלים ועורות ואם סך יאכל כנגדן. אין נותנים מהם לבלן ולספר ולספן ולא לשאר האומנין בשכרם, אבל נותן הוא לבייר, פירוש הדולה ומשקה מן הבור אל בני אדם. ולעולם נותן להם מתנת חנם.
[מראית עין] 
<b>עוד</b> יש מלאכות זולת זריעה וקצירה שהם אסורות. כגון שלא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו מפני שהוא יפה לארץ כשמסיר הסלע, ואם התחיל קודם שביעית ופסל ממנו כ"ז אבנים ברבוע שלש על שלש ברום שלש, כל אבן מהם אמה על אמה ברום אמה, או גדולות מזו, הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה, וכדאיתא במתניתן פרק ג' (מ"ה) פירוש שיעשה שלשה גלי אבנים, בכל גל יהיו שלש שורות, ובכל שורה שלש אבנים, הרי בין שלשתם כ"ז והוא בחשבון מעוקב. תוספתא פרק ג' (ה"א) אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שמתכון לעשות שדה, אבל בזמן שאין מתכוון לעשות שדה, אפילו דבר מרובה מותר. פירוש לעשות שדה, לתקן השדה, וכן תרגם (בראשית יח, ח) ובן הבקר אשר עשה.
<b>(שם</b> מ"ז) אבנים שזעזעתן המחרישה או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהם שתים שתים של משוי שנים שנים הרי אלו יטלו. ומה שאמרו שזעזתן המחרישה מפורש בתלמוד (ירושלמי שביעית פ"ג ה"ה) ראוי שתעזעתן המחרישה אף על פי שלא זעזעם. המסקל שדהו נוטל העליונות ומניח הנוגעות בארץ, וכן כיוצא באלו העבודות.
<h2>פרק מט</h2>
===================== 
הפרק התשעה וארבעים: בביאור השמטת כספים בשביעית בזמן הזה 
/פתיחה/ 
<b>מצות</b> עשה מן התורה להשמיט כספים, כלומר החובות כלם, בשנת השמיטה. וזהו שכתוב (דברים טו, ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. וכבר הוכפל הצווי במצוה זו, ואומר (שם, שם, ב) וזה דבר השמיטה שמוט, ואמרו (גיטין לו, א) בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים אי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, וכדאיתא פרק האשה נקנית (קדושין לח, ב).
[שביעית בזמן הזה] 
<b>כתב</b> הר"ם (שמיטה ויובל פ"ט ה"ב) ומצוה זו של שמיטת כספים אינו נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמיטת קרקע נוהגת ואפילו בארץ. וכן נמי פסק הרי"ף פרק השולח גט דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, וכן כתב רש"י ז"ל (גיטין שם), רבא אמר לעולם בין לרבנן דפליגי עליה דרבי ואמרי שביעית משמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקן הלל דלא תשמט, ובין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תקשי, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום גדר וסייג, דהפקר ב"ד הפקר. ועוד אמר ז"ל והלכה כרבי דאמר שביעית משמטת מלוה בזמן הזה דרבנן.
<b>האמנם</b> ה"ב העטור סבירא ליה דשביעית והשמטת כספים בזמן הזה דאורייתא, ומביא ראיה מפרק הנזקין (גיטין נג, ב) הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור, בשביעית בין במזיד בין בשוגג יעקור, ולטעמיך תקשי לך היא גופא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית. עוד מסכת משקין (מועד קטן ג, ב) יכול ילקה על תוספת שביעית. ש"מ דכולהו סבירא להו דאורייתא. ורבנן פליגי עליה דרבי אפילו מדאוריתא נהגא שמיטת כספים וקיימא לן (פסחים כז, א) הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו.
<b>והא</b> דמכריז רבי ינאי (סנהדרין כו, א) פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא, דפירש רש"י ז"ל דסבירא ליה כרבי דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן, לא דייק לן, דאפילו לרבנן דאמרי דאורייתא מפני האונסין מותר. והכי מוכח בירושלמי בסנהדרין (פ"ג ה"ה) ובשביעית (פ"ד ה"ב; פ"י ה"ג) בראשונה היתה מלכות אונסת הורה רבי ינאי שיהא חורש חרישה ראשונה, ולמסקנא דרבי ינאי אפילו דאוריתא קאמר.
<b>ופשוט</b> הוא דשביעית בזמן הזה אליבא דרבנן דאוריתא ואליבא דרבי דרבנן. והכי גרסינן לה מתניתין מסכת שביעית בפ"י (משנה ג). וכן היא שנויה פרק השולח גט (גיטין לד, ב) הלל תקן פרוסבול מפני תיקון העולם. ופרוסבול הוא שטר שבין הלוה, והמלוה עם ב"ד, ואחריו אין שביעית משמטת החוב, וכמו שנבאר בג"ה (להלן פרק נ), ומקשי בגמרא (שם לו, א) ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטה שביעית ומתקן דלא תשמטה ומשני אמר אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא, דתניא רבי אומר זה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים [בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים] ותיקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד ותקן פרוסבול, הרי שנשארה שביעית דרבנן, שתלה הכתוב שתי השמיטות זו בזו, ועכשיו אינו נוהג שמיטת קרקע דאורייתא, ששמיטת קרקעות בשביעית תלוי בחזרת שדות לבעלים ביובל, דהכי איתא בירושלמי סוף מסכת שביעית (פ"י ה"א), תניא וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שתי שמיטות שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם. ורש"י הביא פרק השולח גט (לו, א), ירושלמי בלשון אחר, מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחד שמיטת יובל ואחד שמיטת שביעית. עוד כתב ז"ל (שם) אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהגת בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהיא מחלוקת ע"כ. נמצא אליבא דרבי שמן התורה בזמן הזה שביעית אינה משמטת, ואתו רבנן ותקון דתשמט זכר לשביעית, נמנעו העם מלהלוות, תקן הלל דלא תשמט, והוה ליה הם אמרו והם אמרו. חוזר ומקשי בגמרא (שם ע"ב) ומי איכא מידי דאוריתא לא משמטה שביעית ומתקנינן דתשמט, ומשני אמר אביי שב ואל תעשה הוא, רבא אמר הפקר ב"ד הפקר דאמר רבי יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר (עזרא י, ח) וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים, הפקירו ממון המלוה אצל הלוה, וכל זה אליבא דרבי. ומיהו אליבא דרבנן דפליגי עליה ואמרי דשביעית דאוריתא, [כמו] שאחז ה"ב העטור, אתיא נמי שפיר. וזה כשנאמר שהשמטת כספים דאוריתא לא נעשה מדרש רבי מפסוק וזה דבר השמטה שמוט אלא שנאמר ששמטה נוהגת אבל יובל אינו נוהג משום דכתיב (ויקרא כ"ה, מ"ו) וקראתם דרור למדנו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה פסקו היובלות. וגרסינן בספרי (תו"כ בהר פר' ב) חכמים אומרים שמטה אע"פ שאין יובל, הרי ששמטה נוהגת בזמן הזה דאוריתא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי.
<b>והשתא</b> אתי שפיר למאי דאקשי בגמרא ומי איכא מידי דאורייתא משמטת שביעית ומתקן דלא תשמט, דהא מדאורייתא היא דוקא, ויהיה התירוץ נמי ההיא דרבא דאף על גב דאמרה תורה דתשמט אפילו הכי אתא הלל ותקן דלא תשמט, ולוקחין ממון הלוה ונותנין למלוה ולא יהיה כעין גזל שנוטלין מזה ונותנין לזה, דהפקר ב"ד הפקר. אבל הגמרא עשתה יסודה על ההיא דרבי, דאי לאו הכי לא הוה צריכא לקושיא שניה שהזכירה, ולזה נראה שהלכה כרבי.
<b>ויש</b> אומרים שמטעם קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא, בזמן הזה נהגה דאורייתא שמיטת קרקעות. ולפי זה יש להם לתרץ הירושלמי שתולה שמיטה ביובל אליבא דיחידאה והוא כרבי דהוא מרה דשמעתא. ומעטו המשגיחין בזה.
<b>קבלנו</b> מאלופנו נ"נ, הלל תקן פרוסבול. ואקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקן הלל דלא תשמט. וא"ת והא הלל נמי דאורייתא היא כדתניא בספרי (פרשת ראה), ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד, ועיקר קרא למוסר שטרותיו לב"ד אצטריך דאלו מלוה על המשכון מדרבי יצחק נפקא לן דבעל חוב קונה משכון. וי"ל דמסירת שטרות דאורייתא ואתא הלל ותקן פרוסבול דהויא כמסירת שטרות דאמר מוסרני לכם וכו', ואף על גב דלא מסר מהני ואפילו אינם בידו, כדאמרינן בירושלמי (שביעית פ"י ה"ב) ואפילו נתונים ברומי.
<b>והכי</b> נמי משמע במסכת שביעית דמסירת שטרות דאורייתא ופרוסבול דרבנן, דתנן (שביעית פ"י מ"ג) המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין, פרוסבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל. וא"ת כיון דמסירת שטרות דאורייתא ובהכי סגי אמאי תקן הלל פרוסובל, אלא ימסור שטרו לב"ד ולא יעבור על דברי תורה. י"ל שאין בני אדם רוצים למסור שטרותיהם ביד אחרים, ועוד דהא איכא מלוה על פה דבעי פרוסבול.
<b>וי"א</b> דדרשא דספרי אסמכתא היא. וכשאמרו דמוסר שטרותיו אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו. והכי איתא בירושלמי פרק בתרא דשביעית (הלכה א) תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד, מכאן אמרו לפרוסבול מן התורה, כלומר מתקנת הלל דדרש ואסמכה אקרא.
<b>וא"ת</b> לא ליתקין פרוסבול אלא שיכתבו דאוזפיה על מנת שלא ישמטנה בשביעית, כמו שעושים בהרבה מקומות. וזה תנאי ממון הוא ואין בו משום מתנה על מה שכתוב בתורה. יש לומר משום דזמנין דלא דכירי בשעת הלואה, וכיון דפסדי מידי איכא נעילת דלת, אבל פרוסבול כשהגיע ערב שביעית כל אחד הולך וכותב.
<b>מכל</b> מקום אליבא דכולי עלמא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה לכל הפחות מדרבנן. ואפילו בחוצה לארץ, דהוה ליה חובת הגוף ולזה הביאה הרי"ף ז"ל.
<b>אבל</b> מה שצותה התורה (ויקרא כה, כד) גאולה תתנו לארץ שהוא חזרת קרקעות לבעליהן, זה אינו נוהג אלא בארץ ובזמן שהיובל נוהג. וכן הדין בבתי ערי חומה שנאמר (שם, כא) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה.
[יובל בזמן הזה] 
לא נמצא שחששו חכמים לזכרון יובל כמו שחששו לזכרון שביעית. 
[מלוה בשטר ומלוה על משכון] 
<b>השביעית</b> משמטת ההלואה. ואפילו הלואה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, אותה מלוה, אף על פי שהקרקע אצלו כמו משכון על ממונו, ואפילו הכי משמט. וזהו ששנינו (שביעית פ"י מ"א) שביעית משמטת את המלוה בשטר וכו', וכדאיתא פרק השולח גט (גיטין לז, א) רב ושמואל דאמרי תרויהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה. ועל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים אמרינן נמי התם סיים לו קרקע בהלואתו אינו משמט, וכן פסק הר"מ (שמיטה ויובל פ"ט ה"ו). תוספתא מסכת שביעית בסוף (פ"ח ה"ז) המלוה את חברו על המשכון או בשטר שיש בו אפותיקי הרי זה אינו משמט.
<b>ועל</b> משכון דמטלטלין אמרינן נמי התם (תוספתא שם) המלוה את חברו על המשכון אף על פי שהחוב מרובה על המשכון אין משמט. ירושלמי (שביעית פ"י ה"ב) אמר שמואל אפילו על המחט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט למה שיש לאחיך תחת ידך. ואשר יהיה לך, ולא המוסר שטרותיו לב"ד. וכתב הר"ם (שמיטה ויובל פ"ט הי"ד) והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה יותר משמט היתר על המשכון.
<b>וזה</b> המשכון, אפילו יהיה משכון שמשכנו בשעת הלואתו, דילפינן ליה ממשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו, דבכי האי גונא הוא דאיירי ההיא דרבי יצחק (גיטין שם) כלומר שמשכנו שלא בשעת הלואתו. ומשכנו בשעת הלואתו קני ליה נמי בפרוטה דרב יוסף דאמרינן בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נו, ב) שומר אבידה רב יוסף אמר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי מיתב רפתא לענייא דאמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עלה שומר שכר, וקיימא לן כרב יוסף. פרק שבועת הדיינין (שבועות מד, א) המלוה את חברו על המשכון שומר שכר הוי לא שנא משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו לא שנא הלוה פירות או מעות.
<b>נמצא</b> שאין מין ממיני ההלואה על המשכון דמטלטלין שתהיה שביעית משמטתה. אבל הלואה על המשכון דמקרקעי ולא סיים לו קרקע אפשר דתשמט ואפשר דלא תשמט, וכדאיתא פרק איזהו נשך (ב"מ סז, ב) האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו' שביעית משמטתה אבל משכנתא באתרא דלא מסלקי הוה ליה כקנין ואין שביעית משמטתה. בשם רת"ם המלוה לחברו מעות על ביתו ועל חצרו שביעית משמטתו.
[הקפת החנות ושכר שכיר] 
<b>הקפת</b> החנות אין משמטת לפי שאינו דרך חוב, וכן שכר שכיר.
[כתובת אשה] 
<b>תוספתא</b> (שביעית פ"ח ה"ו), כתובת אשה פגמה וזקפה משמטת. פגמה ולא זקפה זקפה ולא פגמה הרי זו אינה משמטת. אבל הר"ם או או קתני לה, שכתב ז"ל (שמיטה ויובל פ"ט הי"ג) המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמה או זקפה עליו במלוה נשמטת, הרי שפסק כשמואל, דאמרינן פרק המביא גט (גיטין יח, א) אימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר אפילו פגמה אף על פי שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה. ופירוש תפגום שפרע קצתה, ותזקוף שתזקוף עליו המותר במלוה. וזה דמעכשיו ונפקא לה להאי כתובה מתורת תנאי ב"ד שאין נשמטין כמו מוסר שטרותיו לב"ד או מלוה על המשכון וכיוצא בהם.
<b>וכתבו</b> רבוותא דמיהו חוב הנדוניא שעברה עליו שמיטה משנתארמלה יש לחוש משום שמטה, דאף על גב דתנאי כתובה ככתובה לענין שביעית וחבריו הנזכרים בריש פרק אף על פי (כתובות נד, ב), היינו על התוספת אבל לא על הנדוניא, וי"א דנדוניא היא מתנה על תנאי ולא מלוה ממש אלא כהקפת חנות דלא משמטה.
[חיוב שאינו הלואה] 
<b>כל</b> מה שאינו חוב אינו משמט, כענין קנסות שחייבה תורה לאונס ומפתה ומוציא שם רע, שאלו הם דברים שהאיש ההוא אינו פטור עד שיפרעם. והוא שלא זקפן עליו במלוה. וכן כל מעשי ב"ד שהם שטרי פסיקתא, והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך ממון, אותו ממון אינו משמט שאחר שצוהו הדיין לתת לו כאלו נכנס ברשותו בעליו ואינו חוב. וכן המוסר שטרותיו לב"ד, שכבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון ונסתלק הוא מלתובעו והניח הדבר עליהם ונעשה לבית דין זה החוב, לא אצל אחיו.
<b>שחט</b> פרה וחלקה בראש השנה של מוצאי שביעית, שהיה סבור שכבר יצא השביעית ונתעבר אלול של שביעית שהיה זה יום שלשים ממנו, משמט, שהרי עבר סוף שביעית על החובות של פרה זו. והירושלמי (שביעית פ"י ה"ב) מוקים לה להא מתניתא אליבא דרבי יהודה דאמר הקפת חנות הראשונה משמטת ואלו לרבנן כל הקפת חנות אינה משמטת. והא דפרה היא הקפת חנות, וכן כתב הראב"ד (בהשגות פ"ט ה"ה).
[חוב שנפל בירושה] 
<b>תוספתא</b> (שביעית פ"ח ה"ח) רבי שמעון אומר הוא משמט ואין יורשיו משמיטין שנאמר (דברים טו, ב) שמוט כל בעל [משה ידו אשר ישה ברעהו]. התובע חוב שעבר עליו שביעית עובר על לא תעשה שנאמר (שם) לא יגוש את רעהו. לזה כשיבא לפניך הלוה ויתבע ממך זה הדבר שיש לך לדון לו שהחוב נשמט. ואפילו לא יבקש הוא הדבר אתה צריך לומר לו, דכגון זה פתח פיך לאלם הוא, ואפילו יהיה התובע יורש, דקים לן טוענין ליורש.
[זמן שמיטת כספים] 
<b>זמן</b> ההשמטה ואבוד החוב הוא שעה אחת לחוד, והוא כשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, שכך כתוב (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, כלומר בסוף. ואילו הלוה את חברו בשנה שביעית עצמה גובה את חובו כל השנה כולה עד אותה שעה.
<b>מסכת</b> ערכין פרק המקדיש (כח, ב) נמצא אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד אלא שהיובל בתחלתו והשביעית בסופה, בשלמא שביעית בסופה דכתיב מקץ שבע, אלא יובל בתחילתו ביום הכפורים הוא דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר מראש השנה חייל יובל.
[חוב של שבועה] 
<b>וכן</b> השביעית משמטת חוב של שבועה לחודה דהכי אמרינן פרק כל הנשבעין (שבועות מה, א) השביעית משמטת השבועה. ובאור זה שאם נתחייב לו שבועה לחוד כשבועת מודה מקצת או שבועה בעד אחד שאין כאן ממון שהרי כפר לו ולא נתחייב לו אלא חוב של שבועה בלבד, אפילו הכי שביעית משמטת השבועה ההיא, דאף בה קרינן לא יגוש, דהא קא נקיט ליה בכובסיה ואמר קום אשתבע לי.
<b>ואפילו</b> כפר בכל, דמגלגלין עליו אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, כל שעברה עליו שביעית אין מגלגלין עליו, כדתניא (שבועות מח, ב) לוה ממנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין דאתי שביעית ואפקעיה לשבועה. והיינו דאמרינן בירושלמי (שבועות סוף פרק ז) כל ששביעית משמטתו משמט שבועתו, וכל שאין שביעית משמטתו אין משמטת שבועתו, כגון שנעשה לו שותף ערב שביעית וחלקו ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין עליו, הרי שהשביעית אינה משמטת שבועה אלא שבועת חוב, אבל שבועת הדיינין וכיוצא בהם משבועות שאם יודה ישלם הרי זה נשבע אחר השמטה. וכן כתב רש"י סוף פרק כל הנשבעין (שבועות מח, ב) השביעית משמטת את השבועה. ולאו אהך שבועה דשותפות קאי, דאין שביעית משמטת שותפות ולא שבועה אלא מלוה ושבועתה.
[מעשה בית דין] 
<b>ירושלמי</b> מסכת שביעית (פ"י ה"ב) האונס והמפתה והמוציא שם רע וכו', ואמר רב יהודה בשם רב רבי מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכל מעשה בית דין אינו משמט.
<b>כתב</b> הר"ם (הל' שמטה פ"ט ה"ח) הלוהו ותבעו וכפר בו והגיעה השמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה השביעית או שבאו עליו עדים אחר השביעית [אין] השביעית משמטת.
<b>ואיכא</b> דאמרי דטעמא דשביעית אינה משמטת שותף, דכנגוש ועומד הוא כיון שמודה לו הרי הוא מוחזק לשניהם.
[מלווה לתקופה קצובה] 
<b>שביעית</b> שבא תוך זמן ההלואה אינה משמטת דקיימא לן כמאן דאמר מסכת מכות פ"ק (ג, ב) המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטת.
<b>וכן</b> הדין נמי אם הגיע זמן ההלואה קודם השביעית ונשבע שיפרענו ביום פלוני ולא פרעו, כבר עבר זה על שבועתו ושוב אין לה תשלומין ואין עליו עוד חיוב פרעון בשבועה, כמי שנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו שזה עבר על שבועתו ושוב אינו חייב לאכול את הככר דמאי דהוה הוה, וכן נמי כתב הרשב"א.
<b>המלוה</b> שהתנה על מנת שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט שאינו יכול לבטל דין שביעית, אבל אם התנה שלא ישמיט חובו אפילו בשביעית אין שביעית משמטתו, דכל דבר שבממון תנאו קיים וזה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, אלו הם דברי הר"ם ז"ל (שמיטה ויובל פ"ט ה"י). הרי שפסק כההיא דרב יהודה אמר שמואל דאמר (מכות ג, ב) המלוה את חברו על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו. אבל ה"ב העטור כתב ואסיקנא דאי אמר ליה על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו, על מנת שאין בו השמטת שביעית הרי יש בו השמטת שביעית, וכן הלכה. והלל דתקן פרוסבול אבל לא התקין על מנת שלא תשמטנו שביעית, דתקנה דהיתרא תקן תקנה להתנות על דבר איסור לא תקן.
<h2>פרק נ</h2>
==================== 
הפרק החמשים: ביאור בדיני הפרוסבל 
/פתיחה/ 
<b>גרסינן</b> סוף מכלתין (פ"י מ"ג) פרוסבל אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, התקין פרוסבל. (שם מ"ד) זהו גופו של פרוסבל, מוסרני לכם איש פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין מלמטה או העדים.
<b>שם</b> פרוסבל מלה מורכבת כלומר פרס בולי ובוטי, שהוא תקנת עניים ועשירים שאלו מוצאין מי שמלוה להם ואלו אינם מאבדים ממונם. בולי אלו עשירים, דכתיב (ויקרא כו, יט) ושברתי את גאון עזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה, בוטי אלו עניים, דכתיב (דברים טו, ח) העבט תעביטנו.
<b>וגופו</b> של פרוסבל הוא מוסרני לכם, והוא שהמלוה הולך אצל בית דין וא"ל זה הלשון. ומה שאמר מוסרני לכם, אני מעיד עליכם על כך וכך. ומה שאמר והדיינין חותמין מלמטה או העדים, ללמדך שבדבר זה מותר להיות הדיין עד והעד דיין. וכן העקר אצלנו דבדרבנן עד נעשה דיין, וכבר התבאר שהפרוסבל מדרבנן.
[זמן כתיבתו אחר ההלוואה או לפניה] 
<b>בשם</b> רבינו נסים שתנאי פרוסבל הם שנים, האחד שצריך להיות כתיבתו אחר ההלואה, מדגרסינן כל חוב שיש לי ולא קתני כל חוב שיהיה לי. ואף על פי שרש"י ז"ל הוא שאמר בסוף גמרא כל מלוה שלאחר פרוסבל אינו משמט, אין סומכין אלא על משנתנו. והשני שיכתוב אותו קודם השמטה, כדתנן (תוספתא שביעית פ"ח הי"א) אימתי כותבין עליו פרוסבל ערב ראש השנה שלפני שביעית, וכן נמי כתב הר' בן מלכי צדק פרוסבל דינו להיכתב עד שלא תכנס השמטה, דהיינו בשלהי אלול בשנה ששית והוא יום ערב ר"ה של שנה השביעית, ומהני להלוואות שקדמוהו. וצריך הפרוסבל להיות קיים שלא יקרע כל שנה השביעית. כי השביעית בסופה משמטת. ואם מסר וכתבו בשלהי אלול של שביעית דהיינו ערב ר"ה של שמינית כשר הוא, ואינו צריך להיות קיים אלא בו ביום שהוא זמן ההשמטה. וכשקדמה המלוה לפרוסבל היינו מתני' פרוסבל המוקדם כשר והמאוחר פסול, ויש גורסין פרוסבל המוקדם למלוה כשר ע"כ.
<b>וה"ב</b> העטור כתב ומסתברא דכל מלוה שנעשית אחר זמן הפרוסבל אינה משמטת. בשעה שמוציא הפרוסבל בב"ד כתוב בו וכל חוב שיש לי, ולישנא מעליא נקט. ופרוסבל שעושה הלוה למלוה כשטר חוב שכותבין ללוה ונותנין למלוה, והיינו דתנן פרוסבל המוקדם כשר, שאם הלוה ממנו בניסן וצוה לדיינין לכתוב הפרוסבל באדר שלפניו, אם יש עליו מלוה באדר הרי שתיהן אינם משמיטין ותבא עליו ברכה שהוא ממעט את כחו. אבל איפכא לא, שמיפה כחו. והא דגרסינן אימתי כותבין פרוסבל ערב שביעית, כלומר דמשמע פרוסבל מאוחר, לא בא למעט אלא שאין כותבין אותו משנכנס שביעית, אבל קודם שביעית כותבין אותו בכל שעה עד ערב שביעית. וכותבין בו זמן ההלואה, או כותבין כל חוב שיש לי משנה ראשונה של שמיטה שאגבנו כל זמן שארצה. ולמה צריכין לכתוב זמן פרוסבל משום דמההיא שעתא ואילך אינו משמט, אבל אם היה לו חוב לפני אותו הזמן משמט, שאותו פרוסבל אינו מועיל אלא מזמנו ולהלן.
<b>ופרוסבל</b> המאוחר פסול ששנינו במתניתין (שביעית פ"י מ"ה) פירשו הר"ם שכשילוה הממון תחלה ונעשה חוב ונתחייב בדיני החובות שיהיה נשמט בשביעית ואחר כך כתב פרוסבל פסול. והחלוקות בדין זה הם כך לפי ההלכה, פרוסבל ואחריו ההלואה כשר ואין ההלואה נשמטת, ההלואה ואחריה פרוסבל פסול וההלואה נמשטת, וכן שיטת ה"ב העטור. אבל לשיטת רבינו נסים פרוסבל ואחריו ההלואה פסול וההלואה נשמטת, ההלואה ואחריה פרוסבל כשר ואין ההלואה נשמטת.
[שטרי חוב המוקדמין והמאוחרין] 
<b>פרוסבל</b> המוקדם כשר. ושטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. ופרק איזהו נשך (ב"מ עב, א) מקשי אמאי פסולין וליגבי מזמן שני, ופריק אמר ריש לקיש ר' מאיר היא דאמר קנסינן היתירא אטו איסורא, דתנן שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים גובה את הקרן ולא את הרבית. דשמעת מינה לרבנן הכי נמי דגבי מזמן שני. ור' יוחנן סבר אפילו לרבנן פסולין ממש, וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון. ירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) שטרי חוב המוקדמין פסולין, ר' יוחנן אומר פסולין ממש, ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב, פירוש משעה שניתן ליכתב דהיינו מזמן שני.
<b>ומאוחרין</b> כשרים מפני שמורע כחן. (ב"ב קעא, ב) ואמאי, ניחוש דילמא כתבי שטרא בניסן בשנה שלישית, והמלוה היתה בתשרי בשנה שניה, ומתרמו ליה זוזי בטבת, ואמר מלוה מרכס לי שטרא, וכתב ליה שובר, והדר מפיק לי האי שטרא ואמר מלוה שניה היא. ומסקנא דלהכי כשרים דכתיב בשטר האי שטרא קודם הוה אלא אנו איחרנוהו, והשובר כתיב בלא זמן, דכל אימת דמפיק האי שטריה, האי מפיק שובריה ומזייף ליה.
<b>ומה</b> שפי' הר"ם ז"ל (בפיהמ"ש שביעית פ"י מ"ה) הוא דמוקים ליה בשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו שהרי כבר נמחל שעבודו, ואפילו מזמן שני אינו גובה גזרה שמא יגבה מזמן ראשון. אבל כתב לו שטר ואחר זמן נתן לו המעות, זה אינו שטר מוקדם שכל שטר בקנין משעת כתיבה הוא טורף. ועוד אם הוא עומד בניסן ונכתב השטר מאדר ועברו העדים והעידו בו, אין זה נקרא שטר מוקדם. וצריך לדעת שהמלוה כשיטעון על הלוה שיש לו עליו ממון, והוציא שטר חוב בסך ההוא ואמר הלוה לא היו דברים מעולם ואין לו אצלי כלום והשטר ההוא בידו בנאמנות, והודה המלוה ששטר מוקדם הוא, כלומר שטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו, הדין הוא שישבע הלוה שבועת היסת שאין למלוה אצלו כלום. ולא אמרינן מגו דיכול למימר מאוחר הוא ואמר מוקדם הוא נאמן, דלא אמרינן מגו אלא לפטור אדם מחובו אבל לא שיגבה מאחרים בטענתו כדהכא, וזה עיקר ומועיל ויש לך להבין אותו, ע"כ.
<b>אחד</b> לווה מחמשה כותב פרוסבל לכל אחד ואחד, חמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוסבל אחד לכלן (שביעית שם). וביאור זה שהרי פרוסבל חוזר למלוה לא ללוה.
[פרוזבול על הקרקע] 
<b>אין</b> כותבין פרוסבל אלא על הקרקע, ואם אין לו מזכהו בתוך שדהו כל שהוא (שם מ"ו), כלומר המלוה ללוה. היה לו שדה ממושכן בעיר כותבין עליו פרוסבל. ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפוטרופין. כלומר, שיהיה קרקע ללוה שישעבדהו לזה הפרוסבל שהרי הלל הזקן לא תקנו אלא על חוב כשאר שטרות שהן לגבות מן הקרקע, ואף על פי שאין הקרקע שוה כל החוב כדקתני מזכהו בתוך שדהו כל שהוא, וכן פי' רש"י (גיטין לז, א). אבל בירושלמי (שביעית שם) אמרינן רבא אמר והוא שיש קרקע למלוה וללוה, ר' אחא אמר למלוה אף על פי שאין לו ללוה, ללוה אף על פי שאין למלוה. דטעמא משום דלא שכיחא דלית ליה קרקע לחד מינייהו. ר' חוצפית אין חולק עליו. תוספתא (שביעית פ"ח ה"י) ר' חוצפית כותבין לאשה על נכסי בעלה, גם בזה אין עליו חולק. ואפטרופין, הוא שמינה אותם אביהם של יתומים או בית דין. ויתומים, דוקא שלוו כותבין אבל שהלוו אין צריכין פרוסבל. ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, (גיטין לז, א), כלומר נשיאי ישראל בכל דור ודור אביהם של יתומים וממונים עליהם ועל ממונם והיו שטרותיהם כמסורות לב"ד. והאי דנקט ר"ג ובית דינו, שהיה הוא ובית דינו קיים בשעה שנישנית זאת המשנה.
<b>ירושלמי</b> (שביעית שם) ר' אבא בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כלומר ממושכן כותבין לו פרוסבל, ואף על גב דלהוי משכנתא דסורא. (גיטין שם) אמר רב יהודה השאילו מקום לתנור וכירים כלומר להניחם שם כותבין עליו פרוסבל. (שביעית פ"י מ"ז) כוורת דבורים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוסבל, ומקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת פטור. ושלשה דינין יש לה, מחוברת לקרקע, מונחת על גבי קרקע, ומונחת על גבי יתידות. ומחוברת לקרקע לחוד הוא דהויא כקרקע, והשאר כתלוש. והאי מתניתא איתא סוף מסכת שביעית וסוף מסכת עוקצין בתוספתא (פ"ג ה"ח).
<b>ת"ר</b> (גיטין שם) אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבל, לערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבל מדר' נתן. ובאור זה, ראובן חייב לשמעון ויש לו לראובן קרקע, ובא שמעון שלוה מלוי ורצה לכתוב פרוסבל על עצמו, והנה אין קרקע לשמעון כלל, כותבין עליו פרוסבל מפני קרקע שיש לראובן, זהו לחייב יש לו קרקע שיוצא לשלישי.
[בזמן ששמיטה נוהגת דבר תורה] 
<b>כתב</b> הר"ם (פ"ט מהלכות שמטה הט"ז) התקין פרוסבל כדי שלא ישמיט החוב עד שילוו זה מזה. ואין הפרוסבל מועיל אלא בהשמטת כספים בזמן הזה שהוא מדבריהם, אבל שמטה של תורה אין פרוסבל מועיל. כתב הראב"ד ז"ל אביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והילכך נוהג בכל זמן.
[סמכות בית דין בזמן הזה] 
<b>פרוסבל</b> בזמן הזה (גיטין לו, ב) אמר שמואל אין כותבין פרוסבל אלא כגון בי דינא דסורא או בי דינא דנהרדעא, וסורא מקום רב ונהרדעא מקום שמואל. ואמר שמואל האי פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, כלומר בושת הוא להם שמוציאין ממון שלא כדין בחזקה ומפקעי שמיטה. כתב ה"ב העטור הילכך לא מבעיא למאן דאמר לדריה תקין דלא מהני פרוסבל, אלא אפי' למאן דאמר לדרי עלמא נמי תקין האידנא לית בי דינא רבה ועולבנה היא לן למכתב, ופרוסבל לא מהני, ולא כתבינן לטופסי. וכן כתב הר"ם (פ"ט מהלכות שמטה הי"ז) אין כותבין פרוסבל אלא בבית דין של חכמים גדולים כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראוים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בית דין אין כותבין.
[פרוזבול באמירה] 
<b>א"צ</b> כתיבה בפרוזבול ברם מסתברא שדין פרוסבל אינו בטל בכך שהרי לא מעטו אלא הכתיבה אבל תוקף הדין כדקאי קאי. והוא שאם ימסור דבריו כלומר דברי גופו של פרוסבל לב"ד שבעירו שיועיל וכדאמרינן (שם לז, א) רבנן דבי אשי מסרי מלייהו להדדי, ר' יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא אמר ליה מי צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא. וכן פסק הרי"ף ז"ל האי פרוסבלא אי אישר חילי אוקמינה, דאף על גב דלא כתב כמי שכתב דמי, וחכמים מסרי מילייהו להדדי כלומר בלא כתיבת פרוסבל, אלא כיון שאמר לדיינים הרי אתם ב"ד וחובי מסור לכם לגבות כל זמן שארצה.
[פרוזבול שאבד] 
<b>נאמן</b> אדם לומר פרוסבל היה לי ואבד דכיון דתקינו רבנן דליגבי בהיתרא לא שביק היתרא ואכיל איסורא (שם ע"ב). ומזה הטעם הוא שאמר רת"ם דאפילו שבועה לא בעי. ואי לא טעין פרוסבל הוה ליה אנן טענינן ליה. ואפילו עכשו שאין העם מורגלים בפרוסבלים ואינם יודעים אותם, נאמן לומר תנאי היו דברינו שלא אשמיטנו בשביעית, מההיא דרב דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. ולא עוד אלא כגון זה פתח פיך לאלם הוא, וכדאמרינן התם כי אתו לקמיה דרב הוה אמר ליה מדי פרוסבל הוה ואבד, כגון זה פתח פיך לאלם. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל, שאם טען מלוה על מנת שלא ישמטנו בשביעית הלוה נאמן, מגו דאי בעי אמר פרוסבל היה לי ואבד. מיהו היכא דאמרי סהדי שלא הוזכרה שמטה ביניהם כלל, ולא רגילי נמי למיכתב פרוסבל כי השתא, שביעית משמטתו דהפקר ב"ד הפקר. ולא עשאוה כאחריות שהוא טעות סופר. ויש מי שכתב דהשתא דנהגי כולהו לממחל בשביעית ונפק חד שטרא קמן דלא כתיב ביה הכי מסתברא דמוקמינן מילתא אחזקה, ואמנהג מדינה סמך ולא הקפיד להתנות ומגבינן ביה. מסתברא דלא קאמר אלא בחוצה לארץ שאין להם זכרון לשביעית אלא מעט, אבל בארץ ישראל שהיא לנגד עינינו תמיד ליכא למימר הכי.
<b>הרי</b> שהשמטת כספים נוהגת בזמן הזה ואין כותבין פרוסבל, אלא שמציל על השביעית המוסר שטרותיו לב"ד, או דבריו, או הכותב על מנת שלא תשמטנו שביעית בלא כתיבת פרוסבל.
[המחזיר חוב אחרי שביעית] 
<b>המחזיר</b> חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני. כתב רש"י דוקא המחזיר בשביעית אבל המחזיר אחר שביעית לא. אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו, וזה דבר השמיטה (דברים טו, ב), כלומר מאחר שהוציא הדבר מפיו הותר. ירושלמי (שביעית פ"י ה"ג) אומר בשפה רפה משמט אני והימין פשוטה לקבל. ומחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו.
<h2>פרק נא</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> האחד וחמשים: בביאור זמן השנה השביעית מתי היא, ואיך נדעה בכל עת שנרצה
/פתיחה/ 
<b>ונאמר</b> בזה החשבון נחלקו מסכת ראש השנה פרק קמא (ט, א) חכמים ור' יהודה, דאלו לר' יהודה שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, כלומר שהיא שנת היובל והיא גם היא שנה ראשונה של שמיטה, ואלו לרבנן דפליגי עליה היא שנה עומדת בעצמה אין לה דבקות לא לכאן ולא לכאן אלא שהיא שנת החמשים, וקדמו לפניה מ"ט שנה שהם שבע שמיטות, ואחר אותה שנה מתחיל השנה הראשונה של שמטה.
[מתי שנת השבע לפי רש"י ר"ת והרמב"ם] 
<b>פרק</b> אין בערכין (ערכין יב, ב), הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ולעיל מינה אמרינן (שם יא, ב) כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה, וכן בשניה. נתחלפו בפירושו רבינו תם ורש"י. שרש"י פירש מוצאי שביעית השנה הראשונה אחר צאת השביעית, ורבינו תם פירש השנה עצמה של שביעית כלומר השנה שכשנגמרה יצאה השביעית. ובכמה מקומות הוא שרבותינו ז"ל קורין מוצאי שביעית השנה ראשונה מהשמטה וכמו שתמצא מסכת מכשירין פרק ב' (מי"א) וזכרנוה פרק מ"ג, כפירוש רש"י ז"ל. אבל מוצאי שביעית דהכא כפירוש רת"ם הוא וכדלקמן. ויהיה ביניהם ז"ל שנה, ורש"י לפנים. והר"ם (שמיטה ויובל פ"י ה"ד) פי' מוצאי שביעית כפי' רש"י. ושניהם מוסכמים שתחלת החשבון הוא משנת החרבן עצמה, לא הר"ם.
[כיצד לנהוג במצוה שנחלקו בה הפוסקים] 
<b>ואנחנו</b> באי הארץ מקרוב לא נדע מה נעשה. אם שמא תאמר שנעשה שתי שנים שביעית רצופות ותהיה השנה ראשונה לרש"י ז"ל והשנה הבאה אחריה לרת"ם כדי לצאת ידי שניהם כדרך שעושין קצת ארבעה (זוגות) תפלין זוג כשטת רש"י וזוג כשטת רת"ם, זה נקל וזה כבד. (ואף) [ועוד] שהם מעט, ר"ל בעלי ארבעה (זוגות) תפלין. גם כי בהשמטת כספים ירבו מחלוקות בישראל אף בחוצה לארץ. ותורתינו נתיבותיה שלום, ויש לנו לאחוז שיטת אחד מהם כדרך שנעשה בכל מקום שנמצא מחלוקת בין הפוסקים. ואין זה צרת הבת דר' יהושע מסכת יבמות פרק קמא (טו, ב). ושאינו זורע בשביעית שלו אף על פי שחברו זורע, אין כאן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
<b>ואם</b> כותבים בשטרי ההלואות, והשמטת כספים הוא על שיטת הרב פלוני, היה יפה. והוא שיהיה אותו הרב, שזה האיש בשטתו בשאר דיני השמטה ושנותיה, כדי שינצל מן הכסיל בחשך הולך. וכמה דברים באיסור עריות ובאיסור מאכלות ובדיני ממונות שיש מחלוקת בין המפרשים או בין הפוסקים, ונצטרך בהכרח לעשות כאחד מהם ואדם יוצא ידי חובתו בה, שאם לא כן בטלו הרבה מצות, כמו שאלו מבטלין דיני השביעית ודין שנותיה לגמרי. והחכמים אינם כותבים דברים עד שיבא אחריו מי שיסתור דבריו והעם לא יעשו לא כדברי זה ולא כדברי זה ויעקרו דבר מן התורה באיסורין, לא בדבר שבממון.
<b>כשהר"ם</b> עושה שמטה גם רבינו תם עושה שמטה, גם רבינו יצחק ב"ר אברהם וכמו שכתב מה"ר אליעזר (דשינו) ז"ל בהלכותיו. וההולכים אחר סדר דרבינו עושים שמטה, והר"ז עושה שמטה. וכן מוסכמים בביעורים ומוסכמים בשנת המעשר מי שהוא שני ומי הוא עני. יש לנו שלשה ביעורים שנים למעשר שני ואחד לפירות השמטה ושלשתם נוהגים היום. וכשרש"י עושה שמטה גם הרב בעל התרומות עושה שמטה.
<b>ואם</b> תאמר נעשה (תורה) כשתי תורות, אין זה, שהרי אין לך חמור מחותמו של הקדוש ברוך הוא, ותפילינו הוא על דרך שצונו והלכת בדרכיו, והנך רואה החלוק והשנוי שבין רש"י ורבינו תם בפרשיות, ועם כל זה נהגו העם כאחד מהם, והמהדרין מן המהדרין הם שנושאים שתי זוגות כמו שמתענים ביום הכפורים שני ימים ותבא עליהם ברכה. והנך רואה בארץ ישראל, לוד שעושה יום אחד מיום טוב וגת שהוא לו לאלף וחמש מאות אמה עושין שני ימים. וכן יש עיר עבר הירדן ושמה עגלון אינם עושים מיום טוב אלא יום אחד, ויש באותה הארץ קרוב לה עיר ושמה חבראס שהוא חריס ועושין שני ימים. ואין לומר בכל כיוצא בזה נעשה תורה כשתי תורות. ולמה לא תקשה זאת הקושיא שהיום אתנו קצת מעשרים וקצת אינם מעשרים, והלא זה יותר קשה.
<b>ויהיה</b> הענין כדרך מה שכתב הרשב"א שנשאל לו אם מותר לקרות בשבת באגרות שלומים אם לאו, ואם הוא מסכים עם הרמב"ן המתיר. והשיב דעתי בזה שהוא אסור, ורש"י פי' פרק שואל (שבת קמט, א) אין קורין בשטרי הדיוטות אגרות שלום, ומ"מ מי שדעתו נוטה לדברי הרמב"ן אין כח בידינו למחות בידו, וכעין שאמרו (שבת קכ, ב) מאן דאית ליה כר' יהודה מאן דעביד כר' מאיר מילט לייט ליה. ולפיכך מי שנוהג כאחד מן הגדולים ואין בידינו ראיה מכרחת אין בנו כח למונעו והאמת יעשה דרכו, עד כאן. כן הדבר בנדון שלפנינו. לכן עתה באתי לבאר בג"ה דבריהם ותבחר לך מה שהוא נראה יותר.
[שנת השמיטה לשיטת הרמב"ם] 
<b>דבר</b> השמטה על דרך מה שכתב הר"ם הלכות שמטה ויובל פרק עשירי (הלכה ד' - ז'), נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית בראשונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטין וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהוא ששה ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמטה והיא שנת כ"א מן היובל. אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות לבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת חמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החורבן, וכן עולה מתלמוד ע"ז (ט, א) כפי חשבון זה שהוא קבלה. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל וכלם לא מנו אלא לשני חרבן, משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהיה שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכים. וכפי חשבון זה אנו מונים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובזה ראוי להתלות. שנת היובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת מ"ט שמטה ושנת חמשים יובל ושנת נ"א תחלת שש שנים של שבוע וכן בכל יובל ויובל, עד כאן.
<b>למדנו</b> רבינו שכשנרצה לידע שנת השמטה, שניקח השנים שבינינו ובין חרבן הבית השני ונחלקם על ז' ז', ובתנאי שיהיה התחלת המנין הזה מהשנה שאחר החרבן לא משנת החרבן עצמה. ולדעת שנת החרבן השני עשה רבינו שרירא גאון סימן, קע"ב שנה אחר חרבן הבית נשלמו ארבעת אלפים לבריאת עולם, אם כן הסר מד' אלפים - קע"ב, נשארו ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, ואז בחטאנו חרב מקדש שני, גרע זה מהשנים שבידך מבריאת העולם, והנשאר הם השנים שאתה רחוק מן החרבן. דמיון הרי שהיו בידך ד' אלפים וט' מאות ול"ו שנה, גרע מזה ג' אלף וח' מאות וכ"ח שנה וישארו אלף וק"ח, והם השנים שאתה רחוק משנת החרבן עצמו.
<b>אבל</b> הר"ם אינו מונה ואינו מסכים בחשבונו שנת החרבן עצמה וכמו שהזכיר, לזה נשארו אצלו ממרחק החרבן אלף וק"ז לבד, אם כן לפי דרכו ז"ל לא נגרע מהשנים שבידינו לבריאת עולם פחות מג' אלפים וח' מאות וכ"ט שנה, אם נרצה חשבון השמיטין. אבל אם נרצה זכרון שנת החרבן עצמה אז נפחות ג' אלפים ח' מאות וכ"ח שנה. וכן אנו רגילים בארץ כנען להזכיר בקהל חשבונו, כל ליל ט' באב מפני עגמת נפש, והמנין ההוא נחשבהו משנת החרבן עצמה, אם כן סימן קע"ב הוא לחרבן וקע"א לשמיטין. חסר קע"א מד' אלפים ועשה כמשפט וישארו אלף ק"ז כדבריו ז"ל. ואין הרב חולק בשנת החרבן אלא שהיא על חשבון קע"ב אבל תחלת המנין לשמיטין אינו לעולם אצלו אלא משנה שאחר החרבן והוא על חשבון קע"א. וכן הוא הענין, ר"ל להיות ראש החשבון מן קע"א לא מקע"ב, אצל הרמב"ן שכתב בדרשותיו, בשנת תכ"א גלו, וכן מבואר בערכין. והנה לת"כ יהיה קע"ב ולתכ"א יהיה קע"א.
<b>חשבון</b> קע"ב בארו רש"י פרק חלק (סנהדרין צז, א) גבי שני אלפים תורה, מאדם הראשון עד שנולד אברהם אלפיים שנה פחות נ"ב וכדמוכח בקראי. וכשהיה אברהם בן ב"ן עסק בתורה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואמרינן מסכת ע"ז (ט, א) דהאי שעתא הוה אברהם בר חמשין ותרתין שנין, ואז נשלמו אלפים שנה. מזה עד שנולד יצחק מ"ח שנה, עד שנולד יעקב ס' שנה, יעקב ק"ל, במצרים ר"י, עד בנין הבית ת"פ, הבית ת"י, גלות בבל ע', בית שני ת"כ, הרי בין הכל ג' אלפים וח' מאות וכ"ח שנה, הוסף על זה קע"ב וישלמו ד' אלפים.
[מחלוקת רבי יהודה וחכמים בחשבון השנים] 
<b>במה</b> שכתב הר"ם (שמטה ויובל פ"י ה"ו) משליכין אותן ז' ז', כתב על זה הראב"ד, הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא ז' ז' אולי גם כן קודם החרבן, כי יש מפרשים דסבירא לן כרבי יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן. עד כאן. כתב הרב בעל העטור ומדקאמר נשקול מכל מאה תרתי, שמע מינה הלכה כר' יהודה דאמר שנת חמישים עולה לכאן ולכאן.
<b>כתב</b> הרב בעל התרומה בהלכותיו, קביעות השמטה הלכה כדפי' רבינו חננאל ז"ל (ע"ז ט, ב) שכל ההלכות מיושבות לדבריו, והלכה כר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, ליובל ולמנות שנה ראשונה, וא"כ יחשב שש שנים ואחר כן שמטה. כן הלכה הכל כמו שפרשתי בספר זה בשמעתא דתנא דבי אליהו, עד כאן.
[שיטת בעל המאור] 
<b>לשון</b> הר"ז במאור (ע"ז שם), אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע, נישייליה לתנא דסדר עולם כמה חשיב ונחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונחשבינהו בשבועי וידע כמה שני בשבוע. הכין גרסינן לה בספרים ישנים הבאים מספרד ומישיבת גאונים מדוקדקים ומוגהים ולא גרסינן ונטפי חדא שתא. וכן בפי' ר"ח ז"ל. והוי יודע כי בית שני חרב במוצאי שביעית כמו שמפורש בערכין (יב, ב) והוא חרב בשנת תכ"א לבנינו. אלא ששנת החרבן אינה נמנית בכלל שנות הבנין אלא בכלל שנות החרבן, ואפשר שהיה זה מפני שנתפרסמה שטיפת החרבן מתחלת השנה, והיא שנת שלש אלפים תתכ"ט לבריאת עולם לחושבים מתשרי של וי"ד. ומשנה זו, ושנה זו בכלל, אנו חושבים קע"ב שנה אחר חרבן הבית להשלמת ד' אלפים, גם זה לחושבים מתשרי של וי"ד. אבל לחשבונינו הפשוט מתשרי של בהר"ד שנת החרבן היא שנת ג' אלפים תת"ל לבריאת עולם, וכשתטול שתי שנים מכל מאה ותוסיף על הפרט, תבא לך שנת החרבן במוצאי שביעית שהיא שנה ראשונה לשמטה, והחושבים מתשרי שמולדו וי"ד צריכים להוסיף בחשבונם שנה אחת כדי שתתכוין להם על דרך החשבון הזה שנת החרבן במוצאי שביעית וכו'. עוד כתב ז"ל, ומאי דאמר רב אשי התם שית שנין עד דסליק עזרא וקדיש לא קא חשיב, לטעמייהו דרבנן קאמר ולא לטעמיה דר' יהודה. אף על פי שסמך עליה הרב רבי שלמה ז"ל בחשבונו בשמועה זו, אין נראה לנו כדבריו ולא כחשבונו, עד כאן.
[שיטת ספר התרומה] 
<b>ונרצה</b> לבאר מה שכתב שם (בעל התרומה) ז"ל. גרסינן מסכת ע"ז פרק קמא (ט, א), אמר רב פפא אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי, לישייליה לספרא כמה חשיב וליטפיה עליה עשרים שנה. פירוש התנא הוא המונה שנים שאחר החרבן, והסופר מונה שנים למלכות יון כדתניא ובגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד. וכבר נפקא לן מההיא דר' יוסי דסדר עולם, מלכות יון הוא חשבון הסופר והוא לפני התנא שפ"ו שנה, הסר מהם ו' שנים דלא חשיב להו לפי שלא מלכו אלא בעילם, פשו להו ש"פ לפני החרבן. והתנא מן החרבן, אם כן ביניהם עשרים שנה, כלומר שתחלת מנין התנא הוא לש"פ מהסופר, וכשיהיה לסופר שפ"א יהיה לתנא א' וכן לעולם, וכן יודע הסופר מהתנא בהפך.
<b>אמר</b> רב פפא אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי, כלומר כמה יש לו אחר ד' אלפים ליצירה, לישייליה לספרא כמה חשיב, כלומר כמה יש לו בפרטו של שטרות, וליטפיה עליה ארבעין ותמני שנין ומשכח ליה לחומריה. פי' קע"ב אחר החרבן נשלמו ד' אלפים, חבר עם קע"ב ש"פ של שטרות ויהיו תקנ"ב, אם כן לד' אלפים ליצירה יהיו לתנא מהחרבן קע"ב ויהיו לסופר ממלכות יון תקנ"ב. ואם תוסיף על פרט הסופר מ"ח שנה אז ישלמו לו שש מאות ליצירה על ד' אלפים, ומשם והלאה מתחיל פרט שלו, והתנא כבר מנה מ"ח לפרט אחר ד' אלפים. אלה הם דברי הרב ז"ל שם.
<b>ולתוספת</b> באור, פרט דהכא הוא פרט על ת"ר שנה שלמים לסופר הוא דקאמר. והגיע הסופר אל ת"ר על דרך זה, ש"פ שלפני החרבן וקע"ב שאחריו ואז נשלמו לו ד' אלפים, והא דרב פפא אפרטא דת"ר קאי, אם כן כשיהיה לסופר איזה פרט על כלל ת"ר, יוסיף עליו התנא מ"ח, וידע פרטו. דמיון בהיות פרט הסופר נ"ה יהיה פרט התנא ק"ג וכשיהיה פרט הסופר ק"ג יהיה פרט התנא קנ"א, וכן על דרך זה, נמצא שסימן קע"ב הוא מורה צדק.
[חורבן הבית במוצאי שביעית] 
<b>פרק</b> אין בערכין (ערכין יב, ב), וכן בשניה, שהרי בשניה התחילו למנות שמיטין ויובלות כבראשונה וכמו שזכרנו פרק ג', אם כן שנה ראשונה של בית שני היתה ראשונה של שמטה ושל יובל. ומקשי ושניה במוצאי שביעית מי משכחת לה, הרי שהם ז"ל לקחו מוצאי שביעית במקום שנה ראשונה של שמטה כפירוש רבינו תם.
<b>ושניה</b> במוצאי שביעית מי משכחת לה, מכדי בית שני כמה קם ארבע מאה ועשרין, ארבע מאה תמני יובלי, ארבשרי תרי שבועי, פשו להו שית, הוה ליה בשיתא בשבוע. הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. אייתי תמני מתמני יובלי והני שית הויא להו ארבשרי, אישתכח דמוצאי שביעית חרוב פי' בשנת השמטה. אי ר' יהודה בראשונה לא משכחת לה דתניא שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שגלו וכו', ומסיק רב אשי אמר הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב להו.
<b>וכתב</b> הרב (בעל התרומה), דשנויא דרב אשי אינה אלא ליישב הברייתא דקתני מוצאי שביעית חרבה לרבנן, אבל לר' יהודה התחילו למנות שמיטין משנה ראשונה של בנין, וא"כ הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע ניטפי חד שתא וניחשב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונישקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי שזהו כר' יהודה, ואם כן אמאי ניטפי חדא שתא הלא שנה ראשונה של תנא המונה מהחרבן היא שנה ראשונה של שמטה. ותו דהשתא מוכח דשנת ת"כ היא שנת שמטה לכולי עלמא, ועם כל זה כתב לעיל, ופי' רש"י שנת ת"כ היה מוצאי שמטה. ואע"ג דת"כ של בנין הבית הכל בשמיטין לר' יהודה, הא מסקינן דשית עד דסליק עזרא לא קא חשיב דאכתי לא התחילו למנות שמיטין, והתנא המונה לאחר החרבן ניטפי עליהו חד שתא כדי למנות מתחלת שנה ראשונה של שמטה שהיתה בשעת החרבן שזהו לפי חשבון התנא. כללא דמילתא חלק ת"כ על ז' ויצא הכל שביעיות הסר ממנו שית שני ישאר תי"ד חלקהו על ז' וישאר א' לחלק.
<b>עתה</b> נותן זה הרב (בעל התרומה) תאריכו ואומר, ואם כן תמנה קע"ב לאחר חרבן שנשלמו ד' אלפים ואחרי כן תתקס"א יהיה שמטה, פי' אם תחבר קע"ב עם תתקס"א יהיו אלף קל"ג והם שנות מרחקו ז"ל מן החרבן חלקם על ז' ז' ונשאר לחלק ששה, ניטפי עליהו חדא שתא כדקאמר והויא להו כולהו שביעיות והויא שמטה כמילתיה. לפי דבריו ז"ל הוא מבקש בחשבון השמטה קע"ב ומבקש ניטפי חדא שתא, ועל פי זה הדרך אינו מוסכם עם רש"י שהרי ילך לפניו שנה אחת ולפני הר"ם ורת"ם שתי שנים. קע"ב בלא תוספת אותה שנה הוא מכוון עם רש"י, וכן קע"א ותוספת אותה שנה. קע"א בלא תוספת אותה שנה מכוון עם הר"ם. ועל פי' מוצאי שביעית אם דרכו כדרך רש"י ויש לו ניטפי חדא שתא הרי הוא לפני רש"י שנה אחת, אבל אם דרכו בו כדרך רבינו תם ונטפי חדא שתא יהיה מוסכם בחשבון השמטה עם רש"י. ואם רש"י מוסכם עמו דניטפי חדא שתא יהיה רש"י רחוק מרבינו תם שתי שנים כמוהו, וכן מהר"ם. ואם רבינו תם מוסכם עמהם דניטפי חדא שתא יהיה רש"י והרב בעל התרומה לפניו שנה אחת והר"ם לאחריו שנה אחת.
<b>האמנם</b> ממה שכתב ה"ר זרחיה מסתברא שהרב בעל התרומה הוא לבדו באותה גירסא, שכתב בסמוך והיה מן הראשונים שהיה גורס וניטפי חדא שתא. ואין אנו צריכין לגרסא ההיא, וכן נראה מתוך התאריכים שהזכירו החכמים שאינה לאותה גרסא כלל.
<b>אם</b> כן נשאר חשבון רש"י ורבינו תם והר"ם ז"ל על הדרך שבארנו למטה ולא ניטפי חדא שתא. וכבר ידענו ראשית החשבון לכלם והוא העיקר.
<b>עוד</b> הביא הרב בעל התרומה ז"ל, והאי דקאמר ניטפי חדא שתא אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דהכי קאמר, על שנות עולם תוסיף שנה אחת ותמנה הכל שביעיות ויצא לך בצמצום שנת כ"א מוצאי שביעית. כמו אם תתחיל למנות מתחלת בית שני תמנה אלפיים תמ"ח עד יציאת מצרים, ומשם עד בנין שלמה ת"ף, והבית ת"י וגלות בבל ע', המחובר הוא ג' אלפים ת"ח, חלקם על ז' נשאר ששה ניטפי חדא שתא יבאו הכל שביעיות.
<b>רבינו</b> חננאל גריס נבצר תרתי שני או ניטפי חמש שני, וסימניך כי זה שנתים הרעב ועוד חמש שנים. הסופר שמונה ש"פ קודם החרבן אם שיוסיף ה' אם שיגרע ב', וזה שחשבון ש"פ הוא ארבעים לבנין, ושפ"ו הוא ל"ד לבנין, וחשבון הסופר לעולם אל ש"פ, אם כן מ' לבנין שהוא התחלת מניינו הוא יותר על שביעיות ה' או שתוסיף עליו ב' ויהיו שביעיות, שהרי ל"ה ומ"ב הם שביעיות.
<b>עוד</b> הביא ז"ל (ספר התרומה), ורבינו תם מצא בסוף סדר דרבינו, שנת ארבעת אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם וסימניך ךס"ד לפרט, היתה שמטה, עד כאן. וסבור אני שסדר דרבינו הוא סדר דרבינו יוסף טוב עלם ז"ל, שכן מצאתי בתוספות פרק אין מעמידין וכן בסדר רבינו יוסף טוב עלם הנזכר, שכתוב בסדר תנאים ואמוראים שהלכה כר' יהושע בן לוי בכל מקום.
<b>וכן</b> נמי כתב ה"ר זרחיה בספר המאור פרק קמא דעבודה זרה, והיה מן הראשונים שהיה גורס וניטפי חדא שתא לפי שהיה חושב מתשרי שמולדו וי"ד המתחיל ממציאות העולם, ועכשו שפשט החשבון מתשרי של בהר"ד אין אנו צריכין לגרסא ההיא. ודע כי שנת ד' אלפים תת"ק היתה שמטה לפי החשבון הזה ושנת ה' אלפים תהיה שניה בשבוע, עד כאן. הרי שנתן תאריכו ז"ל. נמצא שזה החשבון פוגש חשבון הר"ם ורת"ם, כי מה שהביא רבינו תם בשם הסדר שוה בשוה אל הר"ז. ודע שתאריך ה' אלפים פ"ב שהוא עודף על תאריך סדר דרבינו תקי"ח, אם תחלקנו על ז' ז' יעלה הכל שביעיות גם כן. וכן מצינו על פי חשבון הר"מ וחשבון רבינו תם ז"ל בכיוון, וכמו שנבאר בג"ה ונאריך בזה מעט להבין ולהורות.
[חישוב שנת השמיטה] 
<b>כבר</b> התבאר שעיקר ידיעת השמטה תלוי בידיעתנו כמה אנו רחוקים מחרבן בית שני וכבר הגעת לזה ת"ל. עוד עקר אחר והוא ששנת החרבן למנין קע"ב. עוד עקר אחר שמרחק שנות החרבן נחלקם על ז' ז'. עוד עקר אחר אצל הר"ם שהתחלת מניינו הוא אל קע"א. עוד עקר אחר של רש"י ורת"ם התחלת המנין מקע"ב. עוד עקר אחר דלא גרסינן ונטפי חדא שתא, דקיימא לן הלכה כר' יהודה.
<b>ונרצה</b> לבאר אל הר"ם שנת החרבן עצמה מי היא, ונאמר שהיא שנת השמטה. וזה שהוא ז"ל הזכיר תאריכו והזכיר התחלת החשבון מרחק החרבן שהוא מהשנה שלאחר החרבן, תאריך מרחקו אלף ק"ז, ואמר שהוא שנה ראשונה של שמטה, אם כן בהכרח יש לנו לומר שהוא סובר ששנת החרבן עצמה היא שנת השמטה. ואיך, חלקנו אלף ק"ז על ז' ז' נשאר א' לחלק והוא אצלו מוצאי שביעית, אם כן התחלת מניינו גם כן הוא מוצאי שביעית, שאחר שחלקת שנותיך על ז' ונשאר א' והוא מוצאי שביעית א"כ בהכרח תחלת מנינך הוא ממוצאי שביעית. וכבר אמר ז"ל שהוא מתחיל למנות משנה שאחר החרבן שהיא אצלו מוצאי שביעית א"כ השנה שלפניה שהיא שנת החרבן עצמו היא אצלו שנת השמטה. ואם כן בחלקך שנות מרחקו על ז' ז' כל שביעיותיו יכלו אל השמטה, וכן יעשה כל מי שנמשך אחר זה. אם כן שנת ה' אלפים ופ"ב ליצירה רחוקים אנו משנות החרבן אלף רנ"ד, ורחוקים אנו מתחלת החשבון אלף רנ"ג, חלקנוהו על ז' ז' יצא בחלוק קע"ט שהם שמיטין שלמים מן החרבן, ולא נשאר לחלק דבר, אם כן אנו לפי הר"ם בשנת השמטה עצמה. ויהיה בין תאריכו לתאריכנו קמ"ו שנה.
<b>ולהקל</b> מעליך תקח זה הכלל בידך שתוסיף לעולם על פרטך שעל ה' אלפים ב' אם תרצה, זה לר"ם ורת"ם ואשר אתם. וכן כתב ה"ר זרחיה ששנת ה' אלפים שנה שניה בשבוע וכדלעיל, ואם תרצה לרש"י ואשר אתו תוסיף ג', ותחלק על ז' ויצא לך שנת השמטה שאתה בה, ובאור זה שקע"א ואלף שהוא על ד' אלפים, בחלקם על ז' ישאר ב', וזה לחשבון קע"א דאלו לחשבון קע"ב תוסיף ג'.
<b>גם</b> נרצה לבאר דרך רש"י ורת"ם. כבר אמרנו ששנת החרבן עצמה היא תחלת המנין לרש"י ולרת"ם, ואין בזה ביניהם מחלוקת, אבל אותה שנה מי היא בזה נפל ביניהם מחלוקת, שרש"י אומר שהיא מוצאי שביעית כלומר שנה ראשונה מן השמטה, ור"ת אומר שהיא שנת השמטה עצמה. ועל פי העקרים האלו נבאר חשבונותינו בג"ה. וכבר מצאנו הר"ם (והראב"ד) [והרז"ה] והרב בעל העטור והרב בעל התרומה, כלם ז"ל מוסכמים שנחלק שנות מרחק מהחרבן על ז' ז', ואם כן נקח זה הדרך גם כן לרש"י ולרת"ם, ונאמר שכל שביעיות רש"י יכלו אל השמיטה, ולרת"ם יכלו אל שנת הששית. ובאור זה תחלה לרש"י ששנת החרבן אליו היא השנה הראשונה מהשמטה, כשעשה ז"ל ז' שנים מתחלת מניינו מצא עצמו עומד בשנת השמטה, וכן כל שביעיותיו כך, ואם נשאר לו לחלק א' הנו בשנה הראשונה מהשמטה ואם ב' בשנית ואם ג' בשלישית ואם ד' ברביעית ואם ה' בחמישית ואם ו' בששית, ואם לא נשאר דבר לחלק הנו בשמטה.
<b>לזה</b> לרש"י ז"ל כשנרצה לידע שנת השמיטה, ואתה דרך משל באלף הששי לקצת שנים ממנו, קח לך קע"ב וקח עמו אלף שהוא האלף החמישי וקח עמהם פרטך וחבר הכל, וחלק הכל על ז' ז' והיוצא הוא המבוקש. דמיון הרי אנו בשנת פ"ב מהאלף הששי לקחנו קע"ב ואלף ופ"ב, חברנו הכל והם אלף רנ"ד, חלקנוהו על ז' ונשאר לחלק א', ואם כן אנו אז בשנה ראשונה של שמטה, וכן על זה הדרך לעולם.
<b>ולרבינו</b> תם והוא שסבור ששנת החרבן היא שנת השמטה עצמה, ואם כן תחלת הקע"ב אליו הוא משנת השמטה. ולזה כשעשה רת"ם מתחלת מניינו ז' שנים מוצא עצמו עומד בשנה הששית מהשמטה, וכן לעולם כל שביעיות כלות לשנה ששית. ואם לא נשאר לו דבר לחלק, הוא בשנה הששית מהשמטה. ואם נשאר לו א' הנו בשנת השמטה ואם ב' בראשונה ואם ג' בשניה ואם ד' בשישית ואם ה' ברביעית, ואם ו' בחמישית, ואם הכל שביעיות הנו בששית וכן לעולם. אם כן נרצה לדעת לדעתו שנת השמטה לתאריך שזכרנו, נקח קע"ב ואלף ופ"ב חברנו וחלקנו על ז' ונשאר לחלק א', וא' אליו ז"ל הוא שנת השמטה עצמה. ולרש"י קע"ב ותחילת מניינו משנה ראשונה של שמטה, לרת"ם קע"ב ותחילת מניינו מהשמטה עצמה.
וכדי שיהיה ערוך לפניך בלא טורח שמתים בלוחות אלו: 
<b>רש"י</b> ז"ל: א בראשונה, ב בשניה, ג בשלישית, ד ברביעית, ה בחמישית, ו בששית, הכל שביעיות בשמטה
<b>רת"ם</b> ז"ל: א שמטה, ב בראשונה, ג בשניה, ד בשלישית, ה ברביעית, ו בחמישית, הכל שביעיות בששית
<b>לר"ם</b> ז"ל: א בראשונה, ב בשניה, ג בשלישית, ד ברביעית, ה בחמישית, ו בששית, הכל שביעיות בשמטה
<b>הר"ם</b> מודה שהחרבן הוא אל קע"ב ומודה לרת"ם ששנת החרבן היא שנת השמטה עצמה, אבל אינו מודה לו שמשם התחלת החשבון וכמו שהתבאר.
<b>ודע</b> שהר"ם עם חשבונו ורבינו תם עם חשבונו שניהם מלאים יוצאים בדרך אחד, וראה בעיניך היות הכרח פגישתם בלוחות אלו:
הר"ם ז"ל: 
קע"ב שמטה ולא תכנס בחשבונו 
<b>שנות</b> החורבן - א, שנות הקע"ב - קעא, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - ב, שנות הקע"ב - קע, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - ג, שנות הקע"ב - קסט, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - ד, שנות הקע"ב - קסח, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - ה, שנות הקע"ב - קסז, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - ו, שנות הקע"ב - קסו, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - ז, שנות הקע"ב - קסה, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - ח, שנות הקע"ב - קסד, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - ט, שנות הקע"ב - קסג, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - י, שנות הקע"ב - קסב, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יא, שנות הקע"ב - קסא, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - יב, שנות הקע"ב - קס, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - יג, שנות הקע"ב - קנט, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - יד, שנות הקע"ב - קנח, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - טו, שנות הקע"ב - קנז, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - טז, שנות הקע"ב - קנו, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - יז, שנות הקע"ב - קנה, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יח, שנות הקע"ב - קנד, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - יט, שנות הקע"ב - קנג, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כ, שנות הקע"ב - קנב, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כא, שנות הקע"ב - קנא, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - כב, שנות הקע"ב - קנ, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - כג, שנות הקע"ב - קמט, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - כד, שנות הקע"ב - קמח, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - כה, שנות הקע"ב - קמז, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - כו, שנות הקע"ב - קמו, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כז, שנות הקע"ב - קמה, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כח, שנות הקע"ב - קמד, שנות השמטה - שמטה
וכן לעולם על דרך זה 
<b>רת"ם</b> ז"ל: שנות החורבן - א, שנות הקע"ב - קעב, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - ב, שנות הקע"ב - קעא, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - ג, שנות הקע"ב - קע, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - ד, שנות הקע"ב - קסט, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - ה, שנות הקע"ב - קסח, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - ו, שנות הקע"ב - קסז, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - ז, שנות הקע"ב - קסו, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - ח, שנות הקע"ב - קסה, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - ט, שנות הקע"ב - קסד, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - י, שנות הקע"ב - קסג, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - יא, שנות הקע"ב - קסב, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יב, שנות הקע"ב - קסא, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - יג, שנות הקע"ב - קס, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - יד, שנות הקע"ב - קנט, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - טו, שנות הקע"ב - קנח, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - טז, שנות הקע"ב - קנז, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - יז, שנות הקע"ב - קנו, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - יח, שנות הקע"ב - קנה, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יט, שנות הקע"ב - קנד, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - כ, שנות הקע"ב - קנג, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כא, שנות הקע"ב - קנב, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כב, שנות הקע"ב - קנא, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - כג, שנות הקע"ב - קנ, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - כד, שנות הקע"ב - קמט, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - כה, שנות הקע"ב - קמח, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - כו, שנות הקע"ב - קמז, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - כז, שנות הקע"ב - קמו, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כח, שנות הקע"ב - קמה, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כט, שנות הקע"ב - קמד, שנות השמטה - שמטה
וכן לעולם ועד 
<b>רש"י</b> ז"ל: שנות החורבן - א, שנות הקע"ב - קעב, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - ב, שנות הקע"ב - קעא, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - ג, שנות הקע"ב - קע, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - ד, שנות הקע"ב - קסט, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - ה, שנות הקע"ב - קסח, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - ו, שנות הקע"ב - קסז, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - ז, שנות הקע"ב - קסו, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - ח, שנות הקע"ב - קסה, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - ט, שנות הקע"ב - קסד, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - י, שנות הקע"ב - קסג, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יא, שנות הקע"ב - קסב, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - יב, שנות הקע"ב - קסא, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - יג, שנות הקע"ב - קס, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - יד, שנות הקע"ב - קנט, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - טו, שנות הקע"ב - קנח, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - טז, שנות הקע"ב - קנז, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - יז, שנות הקע"ב - קנו, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - יח, שנות הקע"ב - קנה, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - יט, שנות הקע"ב - קנד, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כ, שנות הקע"ב - קנג, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כא, שנות הקע"ב - קנב, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - כב, שנות הקע"ב - קנא, שנות השמטה - א
<b>שנות</b> החורבן - כג, שנות הקע"ב - קנ, שנות השמטה - ב
<b>שנות</b> החורבן - כד, שנות הקע"ב - קמט, שנות השמטה - ג
<b>שנות</b> החורבן - כה, שנות הקע"ב - קמח, שנות השמטה - ד
<b>שנות</b> החורבן - כו, שנות הקע"ב - קמז, שנות השמטה - ה
<b>שנות</b> החורבן - כז, שנות הקע"ב - קמו, שנות השמטה - ו
<b>שנות</b> החורבן - כח, שנות הקע"ב - קמה, שנות השמטה - שמטה
<b>שנות</b> החורבן - כט, שנות הקע"ב - קמד, שנות השמטה - א
וכן לעולם ועד 
<b>והרב</b> בעל התרומה הזכיר תאריכו והוא מרחקו מהחרבן אלף קל"ג, ואמר ז"ל שהוא שמטה וכבר קדם באורו.
<b>וסדר</b> דרבינו שהביא הרב בעל התרומה בשם רבינו תם נמשך בדרך פגישה אל שיטת הר"ם ורבינו תם. וזה שהוא אמר שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם היתה שמטה חלקם על ז' ז' ויהיו הכל שביעיות והוא שמטה כמילתיה. ואם כן אלו נשאר לחלק א' הוא בשנה ראשונה מהשמיטה ואם ב' בשניה וכן על זה הדרך, חלק ה' אלפים ופ"ב על ז' ז' יוצא הכל שביעיות, הרי שמוסכם עם הר"ם ועם רבינו תם.
<b>נמצא</b> הר"ם ורבינו תם וסדר דרבינו והר"ז הלוי וכדלעיל, על דרך אחד בענין שנת השמטה אע"פ שתחלת החשבון אינו שוה בהם. ורש"י בדרך אחד והרב בעל התרומה על דרך אחר זולתה וכדלעיל, ואותו תאריך שהוא מזכיר ואומר שהוא שמטה היה לרש"י שנה ששית ולרבינו תם ולר"ם שנה חמישית. והיצירה שהזכיר הר"ם והוא ד' אלפים ותתקל"ו, ואמר ז"ל שהוא שמטה, אם תחלקנו על ז' ז' ישאר א'. ולזה כשהביא ז"ל מסורת הגאונים שלא מנו באותן שבעים שנה אלא שמטות בלא יובל אמר שהיא מוצאי שביעית. ואם תחלק ד' אלפים תתקל"ו על ז' ישאר א' והוא מוצאי שביעית כמילתיה, שכבר ידעת שכשנשאר לו לחלק א' הוא בראשונה שהיא מוצאי שביעית, ואם תחלק לר"ם מחשבון היצירה על ז' הכל שוה לו כמו אם תחלק לחשבון קע"א לחרבן. והר"ם כבר אמר ועל זה אנו סומכים וכפי חשבון זה אנו מונים, אם כן מעשה רב ואחזנו דרכו וכדאי הוא הרב וחבריו לסמוך עליהם. ואולם כל איש ואיש הישר בעיניו יעשה, וארבעה לגבי חדא נינהו.
[אם אפשר לנהוג כשיטת אחד מן הראשונים] 
<b>והכא</b> ליכא מאי דאקשינן פרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב), שביק מר תרתין ועביד כחד, וחד הוא ר' ינאי ותרתין ר' יוחנן ור' יונתן, ומסתברא דעבדינן כרוב דעות. וכן נראה ממאי דכתב הרי"ף פרק אלו טרפות גבי גלודה, דבר זה לשונו, וכיון דשמואל ור' ינאי ורבה בר בר חנא כולהו סבירא להו דלאו כל העור מציל בגלודה אלא עור מיוחד, אף על גב דרב ור' יוחנן קיימי בחדא שטתא הוו להו תרי לגבי תלתא והוו להו כיחיד אצל רבים עד כאן. ופי' הענין כי לשמואל מציל העור שעל פני כל השדרה, ולר' ינאי על מקום טיבורו, ולרבה בר חנא אראשי אברים, ואלו לרב כל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות, ולר' יוחנן אפי' עור של בית הפרסות, וההצלה הוא שנשתייר כסלע מהעור, והלכה כשמואל והוא שיהיה כסלע על פני כל השדרה. אם כן הכת הגדולה במנין הם הרבים והכת הקטנה במנין הם היחיד. ובכל ארץ מצרים וארץ כנען אותם היושבים ראשונה במלכות נוהגין בחשבון השמטה כדרך הר"ם ז"ל.
[מנין השטרות ומנינים אחרים] 
<b>גם</b> נרצה לדבר על ענין חשבון השטרות. כבר הקדמנו פרק ו' שחתימת החזון היה מ' שנה אחר בנין בית שני, ואחר אותה חתימה היא תחלת מנין השטרות, אם כן חשבון השטרות נקל, תחלת בנין בית שני עם חתימת החזון ג' אלפים תמ"ח, ותחלת מנין השטרות היה משם ולהלן שהוא מג' אלפים תמ"ט, הסיר זה הר"ם מתאריכו ונשארו לו אלף תפ"ז לשטרות. אם כן כמו שלידיעת מרחק החרבן נשליך מתאריכנו ג' אלפים ח' מאות וכ"ט שנה, כן לידיעת שנת התחלת מנין שטרות נשליך מתאריכנו ג' אלפים תמ"ט שנה. דמיון לתאריך הר"ם מד' אלף ט' מאות ול"ו, הסר ג' אלף תמ"ט ונשארו אלף תפ"ז כמילתיה, וכן כל כיוצא בזה. נמצא שלעולם התחלת מנין השטרות הוא קודם התחלת מנין החרבן ש"פ שנה לשטת הר"ם ז"ל. וסימנך ש"ף אחר שטרות, כבוד הבית ש"ף מדוכתיה, יכוננה עליון נורא.
<b>כתב</b> קרובי מה"ר יעקב בן תבון, בין שטרות שהוא לאלכסנדר ובין הנוצרים, ג' מאות וי"א שנים וג' חדשים וב' ימים, היום הראשון לאלכסנדר יום שני. בין אלכסנדר ובין הערביים ט' מאות ול"ב שנים וט' חדשים וכ"ח ימים, יום ראשון לערביים יום חמישי. בין הערביים והנוצרים ו' מאות וכ"א שנים וששה חדשים וט"ו ימים עד כאן.
<b>ואני</b> מצאתי בין אלכסנדר וערביים תתקל"ב שנים רפ"ז יום. נקוט האי כללא בידך חרבן ראשון ליצירה ג' אלפים של"ח, שטרות ליצירה ג' אלפים תמ"ט, חרבן שני ליצירה ג' אלפים תתכ"ח, אם כן חשבון השטרות היה אחר החרבן הראשון קי"א וקודם החרבן השני ש"פ, הסר מניין הנוצרים מאלכסנדר והנשאר הוא שהיתה ההגשמה לפני החרבן.
[הפסקת המלכות בישראל] 
<b>סר</b> שבט מיהודה ומלכות מישראל מזמן מלכות פרס שהיה לפני הבית ל"ד שנה וכמו שזכרנו פרק ו', ויהיה ממלכות פרס עד החרבן תע"ד שנה. וענין הנוצרי היה ס"ט שנה לפני החרבן וכמו שזכרנו ריש פרק עשירי, גרע ס"ט מן תע"ד ונשאר ת"ה, אם כן ת"ה שנה קודם אותו מעשה נפסק המלכות מישראל, כי ענין חשמונאי נס בעלמא הוה. אם כן תעו האומרים לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה, אבל בבוא יסור השבט. והנה סר מזמן מרובה, א"כ אין זה שילה שאמר הכתוב, וכמו שכחשו בתאריך כחשו בפי' שילה.
[חורבן מקדש מעט] 
<b>גם</b> אזכיר תאריך חרבן מקדש מעט והוא חרבן בתי מדרשות ובתי כנסיות שבצרפת ובקצת פרובנצה בזמני, ומן המערכה נסתי, והוא בעונותינו שנת ה' אלפים וס"ו, והיה הוא גם כן בחדש המוכן לפורענות הוא חדש אב יום שני לחרבן המקדש והוא העשירי באב והיה יום ששי, והסימן א"ב הטומא"ה. וילכ"ו בלא כח, כלומר יום ששי שנת ילכ"ו הלכנו, אי נמי ויגרשהו ויל"ך. ויהיו ביניהם אלף רל"ח. יחזירנו מהרה אל מלכותו המקודש מקבץ נדחי ישראל.
[מנין היובלות] 
<b>ביובל.</b> תחלת המנין מי"ד שנה אחר שנכנסו לארץ. כבר קדם שמיציאת מצרים עד הבנין ת"פ, במדבר היו מ', וי"ד כבוש וחלוק הרי נ"ד, ואז התחילו למנות, תגרעם מת"פ וישאר תכ"ו ואז נבנה בית ראשון, חבר על זה ת"י מהבית ויהיו תתל"ו ואז נחרבה הראשונה. ת"ת הם י"ו יובלות, אם כן אל ל"ו מהיובל הי"ז נחרבה ואל י"ד אחריו היה יובל, ולזה מאותם ע' שנה של גלות בבל אל י"ד מהם היה יובל, הסר י"ד משבעים נשאר נ"ו, ות"כ שעמדה הרי תע"ו, ואז נחרבה בשניה, ת"נ הם ט' יובלות וישאר כ"ו מהיובל העשירי, אם כן אל כ"ד שנה אחר החרבן היה יובל, נגרע כ"ד מקע"ב וישאר קמ"ח, ואם כן תחלת מנין ליובלות הוא מן קמ"ח אל החרבן. דמיון לתאריכנו הנזכר, חבר קמ"ח ואלף החמישי שלם ופ"ב ויהיו אלף ור"ל, אלף ור' הם כ"ד יובלות ואנו בשנת השלשים מיובל כ"ה, וכן על זה הדרך. וכבר אמרו חכמים ז"ל כשם שהשמטה משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנה לשבעת אלפים וכדאיתא פרק חלק (סנהדרין צז, א).
<h2>פרק נב</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השנים וחמשים: בביאור מתנות עניים שהם פאה לקט שכחה פרט ועוללות
/פתיחה/ 
<b>ונאמר</b> הפאה היא לעניים בלבד, כלומר כשקוצר או תולש שדהו יניח דבר מועט לעניים וזהו שכתוב (ויקרא יט, ט) לא תכלה פאת שדך, וחיוב זה באילנות כמו בשדות. עבר וקצר הכל או אסף כל הפירות שבאילנות לוקח מזה מעט ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר (שם, שם, י) לעני ולגר תעזב אותם, ואפילו טחנו קמח ולשו ואפהו פת הרי זה נותן פאה מן הפת לעניים. וכן צונו יתעלה בלקט כשהוא קוצר ומאלם אלומיו שלא ילקוט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא שיונחו לעניים שנאמר (שם שם) ולקט קצירך לא תלקט, עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. וכן צונו יתברך בשכחה שהמעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה שנאמר (דברים כד, יט) ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, עבר ולקחו אפילו טחן ואפה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת בצירה, וכן בעוללות, שנאמר (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט. וכל אלו מצות לא תעשה הניתק לעשה ואם לא קיים עשה שבהם לוקה, וכבר התבאר זה מסכת מכות (טז, ב) גבי פאה.
<b>וכל</b> אלו המתנות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל שנאמר את קציר ארצכם, אבל חכמים אמרו שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. כתב הר"ם (מתנות עניים פ"א הי"ד) נראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שהם כלם נוהגין בחוצה לארץ מדבריהם.
<b>ודע</b> שבענין תבואה יש שני דברים קמה ועומר, הדברים החייבין בקמה הם לקט ופאה, וחובת העומר הוא השכחה, ובכרם שנים והם פרט ועוללות. והקמה הוא שעדיין אינו נקצר, והעומר הוא האלומה הנעשית מן הקציר. אלא שבקמה נוהג בה גם כן חיוב השכחה כמו לעמרים וזהו שכתוב (דברים כד, יט) ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, והכי איתא [במסכת פאה] פרק ששי (מ"ז) קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה, הא פחות הוה ליה שכחה, הרי שנוהג אפילו בקמה, וכן משנת הקוצר בלילה והמעמר יש לו שכחה (מי"א), הרי שהזכיר שכחה לקוצר כמו למעמר, והקוצר אין ספק שהוא בקמה והמעמר בעמרים.
[שיעור פאה] 
<b>הפאה</b> אין לה שעור מן התורה אלא אפילו שבולת אחת פוטרת, אבל מדרבנן יש לה שעור דתנן פ"ק (מ"ב) אין פוחתין לפאה מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ. ועדיין מוסיף על שעור זה לפי גודל השדה אע"פ שהעניים מועטים ולפי רוב העניים אף על פי שהשדה מועט, ולפי הענוה כלומר לפי מה שעונה השדה שאם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך, מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף בפאה מוסיף בשכר, ולתוספת זה אין לו שעור. ומה ששנינו (שם מ"א) ואלו דברים שאין להם שעור הפאה וכו', מפרש לה בתוספתא (פאה פ"א ה"א) הפאה אין לה שעור מלמעלה, כלומר משקצר שבולת אחת נתחייבה שדהו פאה אבל קודם שקצר לא נתחייב, בקש לעשות כל שדהו פאה עושה, אבל יש לה שעור למטה כדתנן אין פוחתין.
[פטור מעשר בפאה] 
<b>ריש</b> מסכת חלה (פ"א מ"ג) אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות הלקט והשכחה ופאה וההפקר וכו', ירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן בשם ר' ינאי זה אחד משלשה מקראות שהן מחוורין בתורה, ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו מעשר, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שידך וידו שוין בהן. מסכת נדה פרק בא סימן (נ, א) כל שהוא חייב בפאה חייב במעשרות ויש שהוא חייב במעשרות ואינו חייב בפאה. פרק המניח את הכד (ב"ק כח, א) בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר, זה וזה פאה, ולפטרו ממעשר קאמר כדתניא המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ופאה ופטור מן המעשר.
[החייבים בפאה] 
<b>הדברים</b> החייבים בפאה דתניא (פאה פ"א מ"ד - מ"ה) כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה. התבואה והקטנית בכלל הזה, ובאילן האוג והחרובין והאגוזין והשקדים הגפנים והרמונים והזתים והתמרים חייבין בפאה. יש אומרים שאף על פי שהמשנה לא מנה אלא שמונה אילנות אלו, אילנות דכותיהו כמו הבטנים והערמונים נמי חייבין בפאה, דדכותיה במעשרות לא תנינן אלא אגוזים ושקדים ושבקינהו להני משום דדמיין להו.
<b>אוכל</b> להוציא הכופר והוא אלחנה והנילוג שהוא העצפור וי"א הניל והדומה להם שנאמר (ויקרא יט, ט) ובקצרכם את קציר ארצכם ואינו נופל אלא על דבר הנאכל. נשמר כלומר שיושב שם שומר, לאפוקי הפקר שנאמר (שם שם י) תעזוב אותם וההפקר כבר משולח ונעזב. ולקיטתו כאחת כלומר שיאסוף אותם בפעם אחת לאפוקי תאנים וכיוצא בהם. שאין לנו לחייב בפאה אלא כל [שיקצרוהו בפעם אחת כי הוא לשון קציר. ופירוש מכניסו לקיום ר"ל אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמים שאין לנו לחייב בפאה אלא כל] דבר שנאצר באוצר כגון חטה ושעורה שכן כתוב פאת שדך בקוצרך, ושם קצירה לא יפול על שדה ירק. הרי יש לנו מכניסו לקיום אלא שאין לקיטתו כאחת כמו תאנים, ויש לקיטתו כאחת אלא שאין מכניסו לקיום כירק. וירק שמכניסו לקיום על ידי דבר אחר כגון ראשי לפתות אנשי ירחו היו נותנין מהם פאה ומיחו בידם חכמים וכדאיתא פרק מקום שנהגו (פסחים נו, א). אבל ירק שמכניסו לקיום בלא דבר כמו הבצלים והשומים חייבין בפאה, וכדאמרינן (פאה פ"ג מ"ד) מלבנות הבצלים. אבל הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות אינם בכלל זה, והכי איתא בספרא. ושבת וחרדל אינם ירק אלא זרעים וחייבין בפאה וכדאיתא פ"ג (מ"ב). התבואה הוא שם כולל לחמשת המינים, וקטנית שם כולל האפונים והפולים והשומשמין הלוביא וכיוצא בהם, ומה שסיים המשנה בכלל זה, כלומר כשישלימו בהם אלו התנאים נתחייבו בפאה, ובאילנות הנזכרים נמצאים כל התנאים. האוג הוא הסמאק. תוספתא (פאה פ"א ה"ט). רבי יוסי ב"ר יהודה אומר רוטבות תמרה פטורות מן הפאה שאין ראשון ממתין לאחרון.
<b>מתני'</b> מסכת טבול יום פ"ג (מ"ו), היה אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות, כל שהוא רוצה למוץ גלענתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טמא, וכן נקראים בערבי רטוב. גם קורין לו בלח, והכל אחד.
<b>תוספתא</b> פ"ב (הי"ג), ארבע מתנות בכרם פרט עוללות פאה ושכחה, בתבואה שלשה לקט שכחה ופאה, בשאר אילנות שתים פאה ושכחה. ואין בכל אחת מאלו המתנות טובת הנאה לבעלים אלא שהעניים נוטלין אותן בעל כרחן של בעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. ומתנות עניים אין עליהם חובת מעשרות ואפילו היו אותם המתנות ביד בעל הבית כגון שהחליפן, וזהו ששנינו (פאה פ"ה מ"ה) המחליף עם העניים שלו פטור ושל עניים חייב.
[מקום ואופן נתינת הפאה] 
<b>מקום</b> הפאה. מתני' פ"ק (מ"ג), נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעיתה ר' שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשעור. תוספתא (פאה פ"א ה"ה), ואם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא. אמר רבי שמעון מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף מפני גזל עניים ומפני בטול עניים ומפני מראית העין ומפני הרמאין. מפני גזל עניים כיצד שלא יראה שעה שאין אדם שם ויאמר לעני קרובו בוא וטול לך פאה זו, מפני בטול עניים כיצד שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים עכשו הוא נותן פאה, אלא מתוך שנתנת בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה, מפני מראית העין כיצד שלא יהיו עוברים ושבים אומרים ראו היאך פלוני שקצר את שדהו ולא הניח פאה, שכן כתוב בתורה (ויקרא יט, ט) לא תכלה פאת שדך, ומפני הרמאין כיצד שלא יאמרו כבר נתננו, ד"א שלא יניח את היפה ויטול מן הרעה. ובירושלמי גרסינן (פאה פ"א ה"ג) נתן פאה בין בתחלה בין באמצע יצא דכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לך כמה לקצור.
<b>שדה</b> שקצרוה גוים קצרוה ליסטים וכו' פטורה. מתניתא בשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת.
<b>הפאה</b> נתנת במחובר לקרקע כלומר להניח הפאה מחוברת לקרקע וזה בקציר וכיוצא בו מדברים שאפשר לקטן וגדול לקחתם, אבל בדלית כלומר בגפן ובדקל ובחלוקי אגוזים כלומר אגוזי פרך שהם אילנות גבוהים מאד, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. אפילו תשעה ותשעים אומרין לחלק ואחד אומר לבוז, כלומר שיקח כל אחד מה שיוכל, לזה שומעין שאמר כהלכה, דהכי גרסינן לה בספרא תעזוב הנח לפניהם והם יבזבזו. ובדלית ובדקל היפך, דהכי אמרינן התם יכול בדלית ובדקל, כלומר פאה של דלית ושל דקל שאין העניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה, בעל הבית מוריד אותה ומחלק בין העניים, ואם רצו כלן לבוז אותה לעצמן בוזזין. אפילו צ"ט אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה האחד שומעין שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהם. הפאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו.
<b>שלש</b> אבעיות ביום, כלומר בקשות, שחרית חצות ומנחה שהם שעות ידועות לתת פאה והעניים יתקבצו שם. ירושלמי בשחר מפני המניקות בחצות מפני התינוקות במנחה מפני הנמושות, פי' בשחר הילדים ישנים, בחצות התינוקות דרכם לילך, במנחה הזקנים והם ההולכים על המקלות. מטה תרגום ירושלמי תיגרא.
[זכיה לו ולאחרים] 
<b>מסכת</b> פאה פ"ד (מ"ט), מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני, אם הלוקט הזה הוא עני זכה בפאה וזכה בה האיש ההוא דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני, אבל אם המלקט הוא עשיר לא זכה הפלוני שאמר, אלא יתנה לעני הנמצא ראשון, שהרי יצטרכו תרי מגו, חד מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוה ליה עני וזכי ליה, שנחשוב כאלו הפקירם, וחד שנאמר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני, וחד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן. והכי מסתברא מההיא דמסכת בבא מציעא פ"ק (ט, ב).
<b>גרסינן</b> מסכת גיטין פרק הנזקין בסוף (סא, א), עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור. רב כהנא הוה אזיל להוצל, חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי אופיי וקא נתרן תמרי, אזל וקא מנקיט ואכיל. א"ל חיי דמר דבידאי שדיתינהו, א"ל מאתריה דר' יאשיה רבה את קרי עליה וצדיק יסוד עולם. פי' מנקף מרעיד ומנענע האילן כדי שיפלו הפירות. גזל גמור פרש"י ואפילו לר' יוסי לאו גזל דאוריתא הואי נפקא מינה מדר' יוסי להוציאו בדיינין ולרבנן לא נפיק, ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו. ואם לקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו בידיה גזל גמור הוא. אופיי פי' מקלות. רבי יאשיה דמן הוצל הוה, ובערבי קורין לו מוצל. מאתריה דרבי יאשיה את, לפיכך אתה בקי בדינין לפי שדורש ברבים ומודיע. ויש כאן מקום עיון רב כהנא היאך היה אוכל מתנות עניים, ועוד למה הוצרך לומר חיי דמר דבידאי שדיתינהו, וכי רב כהנא לא היה נזהר מגזל מפני דרכי שלום. ונאמר על הראשונה דדילמא עני הוה וכדאמרינן פרק ערבי פסחים (קיג, א) א"ל רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא גברא רבה אנא זילא בי מילתא, או אם היה עשיר בעובר ממקום למקום מותר בלקט דאותה שעה עני הוא וכמו שקדם. והשנית נ"ל שמא היה סבור דגוי הוא, וכיון דבישראל ליכא גזל גמור בגוי נמי ליכא משום חלול השם, ומשום הכי א"ל דבידאי שדיתינהו לומר אע"פ שאינך חושש לדרכי שלום קנייה גמורה יש לי בהם.
[חיוב שתי פאות בשדה שנחלקה] 
<b>המחליק</b> בצלים לחים לשוק, פירוש החותך, מגזרת מחליק פטיש, ומקיימן יבשים לגורן, נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. וכן באפונים כלומר בזרעונים, שאין לו בכלל ירק הפטור, וכן בכרם. האמהות של בצלים כלומר הבצלים השמורים לזריעה חייבות בפאה, דאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.
<b>אלו</b> מפסיקין לפאה, הנחל השלולית ודרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים הבור והניר וזרע אחר, הקוצר לשחת אם חרש. וביאור זה, שמפסיקין וחולקין את השדה לעשותה שתי שדות ויתחייב להניח פאה לכל אחת מהן. שלולית הוא תעלה וגולות מים שנמשכים ממנה אמת המים להשקות בהם מקומות אחרים. ודרך היחיד ארבע אמות רוחב, ודרך הרבים שש עשרה אמה. שביל הרבים ושביל היחיד ושביל שבין שתי שדות לעבור משם לגן או לשדה הן לאיש אחד הן לרבים אע"פ שיהיה אותו שביל צר מאוד ובלבד שתהיה הדרך סלולה ותמידה בקיץ ובחורף, ואם אינו כן צריך שתהיה רחבה ד' אמות ליחיד וי"ו לרבים. הבור הוא הארץ השממה, הניר ידוע, וזרע אחר כלומר שיזרע באמצע השדה זרע ממין אחר, להפריש בו דין שני זרעים, כגון שבשדה חטים באמצע יזרע פולים או זרעונים וכיוצא בהם. וצריך שיהיה רוחב אלו השלשה כלומר בור ניר וזרע אחר, כמו שלושה תלמים של שדה שהוא פחות מבית רובע, וזה בשדה קטנה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה או פחות. אבל שדה יתרה על זה צריך שיהיה רוחב השלשה בית רובע או יתר, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק.
<b>אמת</b> המים שאינה יכולה ליקצר כאחת רבי יהודה אומר מפסקת. אבל ההרים אשר במעדר יעדרון כלומר מקום קשה עד שאין הבקר יכול לעבור בכליו כלומר שאינו יכול לחרוש, נותן פאה אחת לכל. והר"ם פי' ההרים אשר במעדר יעדרון, מקום עולה ויורד ואי אפשר לחרוש בבת אחת. הכל מפסיק לזרעים, כלומר כל אלו שאמרנו, אבל לאילן אינו מפסיק אלא גדר, והוא שיהיה גבהו עשרה טפחים, ואם היה שער כותש, כלומר שענפי האילנות הבדים והפארות נוגעין בגדר ומשולחין עליו, אינו מפסיק. והחרובין כל שרואין זה את זה כלומר שאדם אחד עומד הנה ואחר שם ורואין זה את זה. ולזתים כל שיהיו ברוח אחת מן העיר. זרע שדה מין אחד אע"פ שעשה שתי גרנות נותן פאה אחת, שני מינים אפילו גורן אחת שתי פאות, ושני מינים חטים בכלל זה, כלומר עשאן גורן אחד פאה אחת, שתי גרנות שתי פאות, וזה הלכה למשה מסיני.
[הלכה למשה מסיני] 
<b>וכן</b> זרעוני גנה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מכ"ד בנופל לבית סאה הל"מ, עשר נטיעות מפוזרות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן הל"מ, וכן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הל"מ, וכן עגול של דבלה שנטמא מקצתו תורמין מן הטהור שבו הל"מ, וכן ביין התירו לערב קשה ברך הל"מ, וכן לוג שמן לתודה הל"מ, וכן רביעית שמן לנזיר הל"מ, וכן אחד עשר יום שבין נדה לנדה הל"מ, וכן גוד ולבוד ודופן עקומה הל"מ, וכן שעורין חציצין ומחיצין הל"מ, וכן תפלין על קלף ומזוזה על דוכסוסתוס וספר תורה על גויל הל"מ, וכן שי"ן של תפלין וקשר של תפלין ורצועות שחורות ותפלין מרובעות ומעברת התפלין הל"מ, וכן כותבין ספר תורה בדיו ומסורגל הל"מ, וכן נכרכות בשערן ונתפרות בגידן הל"מ, וכן פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה הל"מ, וכן החזן רואה מהיכן התינוקות קורין הל"מ, וכן האשה חוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחריה הל"מ.
[גוי בלקט שכחה ופאה] 
<b>שדה</b> שלקטה גוי פטורה. הלקט השכחה והפאה של נכרי חייבת במעשרות אלא אם כן הפקיר.
[הפאה] 
<b>אמר</b> רבי עקיבא קרקע כל שהו חייב בפאה, דסבירא ליה שדך כל דהוא משמע. ירושלמי (פ"ג ה"ז) רבי בשם ריש לקיש בעי, הגע עצמך שהרי שם שבולת אחת, עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור, ומה פאה דקתני רבי עקיבא. אמר רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שיש שם קלח אחד ובו חמש שבלים. ירושלמי מסכת בבא בתרא פרק מי שמת (ה"ז), תמן תנינן רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים, קרקע כל שהוא מה הוא טב. אמר ר' מתניה תפתר שנשתייר שם מקום שבולת אחת ומרגלית טמונה בו.
הלקט 
<b>גרסינן</b> פ"ד (מ"י) איזהו לקט הנושר בשעת קצירה. היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו, הכהו הקוץ ונפל מידו לארץ הרי זה של בעל הבית. ומה שיפול מתוך היד מתוך המגל לעניים ומה שיפול מאחר היד אחר המגל לבעל הבית. ראש היד וראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים רבי עקיבא אומר לבעל הבית, והלכה כרבי עקיבא. שני שבלים לקט ושלשה אינם לקט וכדברי בית הלל. פרק אלו קשרים (שבת קיג, ב) וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אמר ר' אלעזר דבר חכמה ראה בה שני שבלים לקט שלשה אינן לקט. תוספתא מסכת פאה פ"ג (ה"ב) אין שוכרין פועלי גוים לפי שאינן בקיאין בלקט. פרק הנזקין (גיטין נט, ב) אין ממחין ביד עניי גוים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום. ספק לקט לקט, וכן הוא בירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) לגר ליתום ולאלמנה יהיה אמר ר' לא בין מדידך בין מדידיה הב ליה. עוד ירושלמי (שם) לא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה מטה לו במתנות מכאן אמרו ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה.
<b>גדיש</b> שלא לוקט תחתיו, כלומר שקבץ הערימות מהחטה על מקום שלא נלקט ממנו לקט של עניים, קנסוהו שיתן מהערימה ההיא כל הנוגע ממנה בפני הארץ מחובר למה שיהיה שם מן הלקט. הרוח שפזרה העמרים אומדין כמה לקט ראויה לעשות ונותן לעניים. לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקוט בנו אחריו שגוזל העניים. ירושלמי בעל הבית שעושה כן גוזל את העניים, פירוש שעכשו זה הפועל ינכה לו משכרו. ופועל שעשה כן גוזל בעל הבית ועניים, פירוש שלוקח מבעל הבית לתת לבנו, וכ"ש שנותן לו מליקוטים של עניים. מי שאינו מניח עניים ללקט או שמניח אחד ואחד לא או שמסייע את אחד מהם, הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר (משלי כב, כח) לא תסיג גבול עולם, וי"א גבול עולים, כלומר עולי מצרים.
השכחה 
<b>שני</b> עמרים שכחה שלשה אינם שכחה. וכן בצבורי זתים וחרובים והוצני פשתן. העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית או ששכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, או עומר שעמדו עניים בפניו או שחפוהו בקש, אינו שכחה. העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש פירוש צבור עמרים לבקר ולכלים, שכחה. החזיק בעומר להוליכו לעיר ושכחו אינו שכחה. עומר שיש בו סאתים אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר ולא גדיש. פרק המוכר את הבית (ב"ב עב, ב) אמר ר' אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו, תורת עומר עליו דשני עמרים שכחה שלשה אינם שכחה, תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה.
<b>מלבנות</b> התבואה שבין הזתים, כלומר שורה של אילנות ובין שורה לשורה יהיה שם תבואה, ב"ה אומרים פאה מאחד על הכל, וכל שכן אם ראשי השורות מעורבין שאין פאה אלא מאחד על הכל.
<b>נכרי</b> שקצר שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, וזה שאם קצרו ואחר כך נתגייר פטור כ"ש כשהוא בגיותו.
<b>שבולת</b> שבקציר וראשה מגיע בקמה כלומר שנשארה יחידית שנמלטה מן המגל, אם נקצרת עם הקמה לבעל הבית ואם לאו לעניים. תבואה שנתנה לשחת אין לה שכחה. כל הטמונים בארץ כגון הלוף שהוא מין ממיני הבצלים והבצלים עצמן והשום והלפתות וכיוצא בהם יש להם שכחה, והמפרש לוף קולקס לא כיון שהרי שנינו [בירושלמי] מסכת ערובין (פ"ג ה"א) מערבין בלוף ובקולקס. ומסכת מעשר ראשון פרק בתרא (מ"ח) רבי מאיר אומר אף הקלקס רבי יוסי אומר אף הקוטעין ופטורין מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית. זרע הלוף וכו'.
<b>הקוצר</b> בלילה והמעמר והסומא יש לה שכחה, הרי לנו גם כן ראיה מכאן שיש שכחה בקמה כבעמרים וכדלעיל. היה מתכוין ליטול את הגס הגס אינו שכחה. הקוצר שהתנה שיקח שכחתו תנאו בטל שאין זה דבר שבממון. כל זית שיש לו שם בשדה אין לו שכחה, משום שנאמר (דברים כד, יט) ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן. גרסינן (ירושלמי פאה פ"ז ה"א) רבי יוסי אומר אין שכחה לזתים. ואמר רבי שמעון בן יקים לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו זתים מצויין, כלומר שבא אדריינוס קיסר והחריב את כל הארץ, אבל עכשו שהזתים מצויין יש להם שכחה. ובגמרין פרק החובל (ב"ק צא, ב) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסיר למקצייה, וכמה יהא בזית ולא יקצצו רובע דשאני זתים דחשיבי. והזמן שיש לו רשות לעני ליקח השכחה, עד שיכלה הפרי מתחת האילנות. כדאמרין (פאה פ"ז מ"ב) כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו, כלומר כל זמן שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן יש לו גם כן רשות לקחתו מן האילן. עבר אותו הזמן אין לעניים שכחה. עני שראה כדי פאה בין בתבואה בין באילן, אינו רשאי ליגע בה ואסורה משום גזל עד שתודע לו שהיא פאה.
בפרט 
<b>אי</b> זהו פרט הנושר בשעת הבצירה. היה בוצר, עקץ את האשכול כלומר חתך, הוסבך בעלים נפל לארץ ונפרט הרי הוא של בעל הבית. המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל העניים, על זה נאמר (משלי כב, כח) לא תסיג גבול עולים. שני גרגרים פרט שלשה אינן פרט.
בעוללות 
<b>אי</b> זהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף, ואם ספק לעניים. תוספתא (פאה פ"ג הט"ז) אי זהו כתף סיגין המחוברות בשדרה זו על גב זו, אי זהו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות. גרגיר יחידי עוללות. ומלת עוללות על שם עולל שהוא כעולל אצל האשכול. ולפעמים לוקחים חכמים ז"ל אפילו האשכולות בשם עוללות, דאמרינן במדרש רות משל לכרם שנזדווגו לו שלשה אריסין רעים אחד מקטף בעוללות ואחד מזנב בגפנים ואחד עוקר בשרשים. ופי' מזנב קוטע וכדאיתא מסכת שביעית פ"ד (מ"ו). כרם שכולו עוללות לעניים וכדר' עקיבא.
<b>והזמן</b> שהעניים זוכים בעוללות, משיתחיל בעל הבית לבצור כרמו שנאמר (דברים כד, כא) כי תבצור לא תעולל. וכמה יבצור ויהיו זוכים בעוללות שלשה אשכולות שהם עושים רביע. הפרט והעוללות אין נוהגין אלא בכרם בלבד וכדלעיל.
[מאימתי כל אדם מותרים בלקט שכחה ופאה] 
<b>ויש</b> זמן שכל אדם אפילו עשיר מותרין באלו המתנות אע"פ שהם של עניים, וזה שהתורה אמרה בחלק הנעזב לעניים לעני ולגר תעזוב אותם, וכשפוסקין העניים מלבקשם הם מותרין לכל אדם שלא צוה הקב"ה לעזבם לאבוד או לעופות. ומסתברא שהוא הדין אם אין שם עני, כדאמרינן פרק הזרוע והלחיים גבי מתנות כהונה (חולין קלד, ב) ואם אין שם כהן מעלין בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן מאי טעמא נתינה כתיבה בהו, אבל לקט שכחה ופאה דלא כתיבה בהו נתינה אי ליכא עני דשקיל להו לא צריך לאסוקינהו בדמי דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים, וכן נמי פסק הרי"ף ז"ל (שם). מסכת פאה פרק בתרא (מ"א) מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות. ופירשו ז"ל פרק אלו מציאות (ב"מ כא, ב) מאי נמושות סבי דאזלי אתגרא, ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי, וכן פסקו הגאונים שאחר המלקטים השניים כל אדם מותרין. תנן נמושות אבא שאול אומר משושות מאן דתני נמושות שבאין בסוף ומאן דתני משושות שהן ממשמשין ובאין. רבי יוחנן בן נורי היה יוצא אחר הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה. פרט ועוללות משילכו העניים בכרם ויבאו, הנשאר אחר כן מותר לכל אדם. ובזתים משתרד רביעה שניה וזה הזמן נזכר במה שקדם.
<b>ומתנות</b> העניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהם, הרי הם של בעל השדה ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר אחר מתנותיהן, וזה שאין גופן קודש כתרומה. ואינו חייב ליתן להם דמיהם, שלא נאמר בהם ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב לחיה ולעופות אלא לעניים והא ליתנהו.
<b>תוספתא</b> (פאה פ"ג הלכה יז - יח) גוי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות. ישראל וגוי שהיו שותפין בכרם חלקו של ישראל חייב ושל גוי פטור.
[נאמנות על מתנות עניים] 
<b>מתני'</b> (פאה פ"ח מ"ב) נאמנין על הלקט ועל הפאה ועל השכחה בשעתן כלומר ונפטרו ממעשרות, ובשעתן כלומר בימות הקציר. ירושלמי (שם) עד היכן, אמר רבי חנינא עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום. מעשה היה והאמין רבי לחמשה אחין בחמשה כורין של חטים, ואפשר כן בתמי', א"ל אין ומיכא צבחר ומיכא צבחר כורא סליק, פי' צבחר מעט. ועל מעשר עני נאמן בכל שנתו. נאמנין על החטים אבל לא על הקמח ולא על הפת. נאמנין על השעורה של אורז, ואינן נאמנין עליו בין חי בין מבושל כלומר נדוש ואפוי, שמנהג לתתו בשבלים. נאמן על פול ועל גריסין בין חיין בין מבושלים. נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואינן נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא כלומר זתים שחובטים אותם העניים. וטעם היותו בלתי נאמן בקמח ופת וזולת זה מאותם שזכרנו, לפי שאין דרך שיותנו כך. וטעם היותו נאמן על הלקט ועל השכחה והפאה כשיאמר זה הקמח מזרע לקט שכחה ופאה טחנתיו ואינו נאמן באומרו מזיתי ניקוף דרכתיו, לפי שאי אפשר לדרוך ולטחון דבר מועט. נאמן על הירק החי ולא על המבושל, אלא אם כן היה לו דבר מועט שכן דרך בעל הבית להוציא מלפסו. ולפס הוא שם כלי שמבשלין בו כל הירקות. [וירושלמי שאמר דבי אסי בשלי ירק כתבנוהו (לעיל פרק כח)]. תוספתא (פ"ד ה"א) רבי יהודה אומר מקום שדורכין את העוללות נאמן עני לומר יין זה של עוללות הוא.
<h2>פרק נג</h2>
===================== 
הפרק השלשה וחמשים: בנטע רבעי 
/פתיחה/ 
<b>נטע</b> רבעי כלו קודש דכתיב (ויקרא יט, כד) יהיה כל פריו קדש, ודינו שיעלה לירושלם ויאכלנו בעליו שם כמעשר שני בשוה, ואין לכהן בו כלום. ספרי ואיש את קדשיו לו יהיו, משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהא לבעלים.
[נטע רבעי בחו"ל] 
<b>כתב</b> הר"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י' (הלכה טו), יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה. אבל בארץ ישראל נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. הורו קצת הגאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה. ואין לדבר זה עיקר.
<b>כתב</b> רא"ם פרשת קדושים תהיו גבי כרם רבעי, והאידנא בחוצה לארץ פריק ליה וקלי ליה לדמיה והדר משתרי ליה למיכליה בשתא חמישתא. וכי פריק ליה מייתי חמשא אשכולות מאותו הכרם, ארבעה מארבע פינותיו ואחד מאמצעיתו, ומביא חטים או שעורים ומניחן זה כנגד זה ומברך על פדיון הכרם, ואומר תיחול קדושתיה דהאי פרדיסא על הדין חטי או שערי תלת זמני, וקלי להו להנך חטי או שערי ושדי להו למשקינא דפרדיסא כי היכי דליתברך.
<b>וכי</b> אמרינן כרם רבעי מחייב למפרק ונטע רבעי לא מחייב למיפרק, הני מילי בחוצה לארץ אבל בארץ לא שנא כרם רבעי ולא שנא נטע רבעי כלהו בעי למיפרקינהו.
<b>יש</b> לנכרי נטע רבעי שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קודש כשל ישראל.
<b>גדר</b> כרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. גפן יחידית אינה צריכה פדיון שאין זה כרם, וכדמוכח פרק כיצד מברכין דקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ (ברכות לו, א).
[פדיון רבעי במחובר] 
<b>ופדיון</b> אפשר דאינו במחובר, וכדאיתא בתוספתא מסכת מעשר שני פרק בתרא (הי"א), ב"ש אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין, ב"ה אומרים יין וענבים, אבל הכל מודים שאין פודין במחובר. וכן פסק הר"מ הלכות מעשר שני פ"ט (ה"ב). וכתב גאון דהתם טעמא משום דבמחובר לא בקיאי בשומא דאילו בקיאי בענבים שרי לב"ה. ופרק מרובה (ב"ק סט, ב) אמרינן בצנועים דמחללין במחובר, והתם עבוד תקנה שלא יבאו לידי תקלה. כתב הרשב"א הילכך בזמן הזה דקיימא לן כשמואל דאמר (ב"מ נז, א) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, מוקמינן ליה אדינא דאוריתא ואף במחובר שפיר דמי.
<b>פירות</b> שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם בארץ ישראל עד שיפדו, ירושלמי (מעשר שני פ"ה ה"ב) אמר רבי זעירא הלולים חילולים לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. ומאי קאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכליה בכל מקום.
[פדיון רבעי ואכילתו] 
<b>מסכת</b> מעשר שני (פ"ה מ"ד) כיצד [פודין] נטע רבעי, מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו, כלומר עבודות הצריכות לאילנות והשמירה מהגנבים וכיוצא בהם, ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו מכך וכך סאין בסלע. ובשביעית פודהו בשוויו, שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם היה הכל מופקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד. כלומר בשביעית אינו יכול לחשב יציאות שאין שם עבודת קרקע ולזה אין לו לפחות מדמיו אלא פודהו בשוויו. אם היה הכל מופקר וכו', כגון שהיה הסל שוה סלע ושכר הלקיטה איסר פודה בסלע פחות איסר.
<b>הפודה</b> נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש בין הוא שלו בין שנתן לו במתנה. וזאת המתנה אינה קיימת אלא אם נתן לו הפירות קודם שחל עליהם קדושה והוא קודם שיבא לעונת המעשרות, שאחר כך הם ממון גבוה כמעשר שני. והכי תניא (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ג) אם גאל יגאל איש ממעשרו שתי גאולות הם אחת של נטע רבעי ואחת למעשר שני. כרם או זתים של רבעי רצה פודה אותם בענבים וזתים רצה פודה יין או שמן, אבל שאר פירות אין משנין אותם מברייתן.
<b>כרם</b> רבעי אין לו שכחה פרט ועוללות ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כולו עולה לירושלם, או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלם כמעשר. וכדאיתא מסכת מעשר שני פרק ה (מ"ב) כרם רבעי עולה לירושלם מהלך יום לכל צד. ואי זהו תחומה אילת מן הדרום עקרבת מן הצפון לוד מן המערב, והירדן מן המזרח. וכשרבו הפירות תקנו שיהיה נפדה סמוך לחומה, ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. רבי יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה, ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה. כתב הר"מ ז"ל בחבור (מעשר שני פ"ט ה"ה) ענבים של כרם רבעי התקינו ב"ד שיהיו עולים לירושלם מהלך יום אחד לכל צד כדי לעטר ירושלם בפירות כדאיתא מסכת ביצה (ה, א), ומשחרב בית המקדש נפדה אפילו סמוך לחומה. ושאר כל הפירות אפילו בזמן שבית המקדש קיים נפדה סמוך לחומה. ומיהו מתני' מוכח שהתקנה היתה אחר החורבן שהרי היתה בשעת התנאי, ושעת התנאי פירש אותו רבי יוסי. ומלשון הר"ם נראה שהיתה קודם, אבל ממה שכתב ז"ל בפירוש המשנה נראה שהוא מסופק בדבר, שכתב ומכל מקום לא נצריך היום שיעלה לירושלם בין שהיתה זו התקנה כשהיו הפירות מרובות קודם החורבן או שהיתה אחר החורבן. והדין עמו ז"ל, שאם נעשה זה קודם החורבן קשו דברי רבי יוסי, ורבי יוסי נראה כמפרש לא כחולק, גם שאותו זמן אע"פ שהיו מרובים לא היו מונעים זה כי ברובם הדרת העיר. ואם הוא אחר החרבן היאך היו אז מתקנים תקנות להרבות הוד והדר העיר והיא היתה ביד האויבים. ושתהיה התקנה קודם החורבן והתנאי אחר החורבן, אי אפשר, עם ששנינו ותנאי היה הדבר. לזה מסתברא שהדבר היה מוסכם בזמן הבית שיעלה כרם רבעי, וכשהיה החורבן ורבו הפירות אז התקינו והתנו. וכן נראה מסתמא דמתני', וכן נראה מהתוספתא מסכת מעשר שני פרק בתרא (ה"י) דאמרינן כרם רבעי עולה לירושלם מהלך יום בכל צד וכו', משחרב הבית ב"ד הראשון לא אמרו בו כלום ב"ד האחרון גזרו שיהא נפדה סמוך לחומה. וכיוצא בזה הוא ההיא דריש מסכת משקין (מו"ק ג, ב) אימר לך כך התנו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל.
<b>כיצד</b> פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותם מברך אקב"ו על פדיון נטע רבעי, ואחר כך פודה את כולם ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו, ומשליכה לים המלח. או מחללן על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות הללו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהם, ושורפן כדי שלא יהא תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות. ובשנה החמישית אוכל בלא פדיון כלל ככל חולין שבעולם.
<b>ובשביעית</b> מפני שהוא הפקר מציינין כרם רבעי בקוזזות אדמה, פירוש תלוליות, כדי שיכירו בני אדם שהוא רבעי וימשכו ידיהם ממנו עד שיפדה, וכדאמרינן מסכת מעשר שני פ"ה (משנה א') כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה ושל ערלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה ושופך, רשב"ג אומר בד"א בשביעית. והצנועים מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו. פירוש זה אדמה כי כמו שיש לו הנאה מהאדמה יש לו הנאה ממנו אחר הפדיון. חרסית דלית ביה הנאה, סיד לבן כעצמות, וממחה ושופך כי היכי דליחוור טפי. רשב"ג אומר בד"א שמציינין כרם רבעי וערלה בשביעית דהפקר נינהו כל השדות, וצריך הציון להרחיק שלא יכשלו בפירות רבעי וערלה, אבל בשאר שני שבוע אינך זקוק לציון אלא הלעיטהו לרשע וימות, דמה לו לילך בשדה אחר או בכרמו ולגזול. והצנועים לא היו מציינין כרם רבעי לא בשביעית ולא בשאר ימי השבוע אלא מניחין את המעות ואומרים וכו'.
[חשבון שנת רבעי] 
<b>וראש</b> השנה שלו הוא ט"ו בשבט. כיצד, נטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית שביובל הרי הוא תוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, ומט"ו בשבט משנת י"ג עד ט"ו בשבט משנת י"ד הוא נטע רבעי וצריך פדיון, נתעברה השנה נתעברה לרבעי או לערלה. נטעו בי"ו באב משנת י' לא עלתה לו שנת עשר שנה, אלא הוא ערלה י"א וי"ב וי"ג כלה. והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה. נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט"ו בשבט מונה שלש שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי.
<b>ת"ר</b> אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט מתעשר לשנה שעברה, ופירוש חנטה התחלת הראותם ויציאתם. ירושלמי מסכת שביעית פ"ה (ה"א) לקט תאנה ואינו יודע מתי חנטה, אמר רבי יונה מונה מאה יומין למפרע אם חל תוכן ט"ו בשבט הוא יודע מתי חנטה. בנות שוח בכל שנה הן עושות אלא שאין פירותיהם נגמרים עד שלש שנים כיצד יודע ר' יונה אומר מקשרן בחוטין.
[הפטורים מרבעי] 
<b>קליפי</b> רימון והנץ שלו וקלפי אגוזים והגרעינים מותרין ברבעי בלא פדיון שנאמר (ויקרא יט, כג) פריו, וזה אינו פריו, והכי איתא מסכת ערלה פ"ק (משנה ח). וכן בספרא. והנובלות כולן אסורות. הגרעינים הם הפנימיים כמו גרעיני תמרה או זית ודומיהם שיש בתוכן גרעין קשה, שזה הגרעין אצלם כמו הקליפה לרימון או לשקד. העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר כלומר הפרח שממנו הפרי, מותרין בלא פדיון. כל שחייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור בערלה אינו חייב רבעי, שנאמר (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהיו לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'.
<h2>פרק נד</h2>
===================== 
הפרק הארבעה וחמשים: בערלה 
/פתיחה/ 
<b>צונו</b> הקב"ה שלא לאכל ערלה שנאמר (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכן (שם) ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו, שאינה נוהגת אלא באילן בלבד, והאוכל ממנו כזית לוקה, ולשון התורה האמתית הוא בארץ ישראל לחוד שנאמר (שם) כי תבאו אל הארץ ונטעתם וערלתם, ובחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, וכדאמרינן סוף מסכת ערלה (פ"ג מ"ט) החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים דברי סופרים.
[החייבים והפטורים בערלה] 
<b>אילן</b> הנטוע אם לכונת אכילה נטעו חייב בערלה וכדאמרינן (ערלה פ"א מ"א) הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. הנוטע לרבים חייב בערלה. כלומר מי שנוטע בתוך שלו ולא לעצמו אלא כונתו שיאכלום בני אדם כלם וכאלו הפקיר פרי הצומח באותו אילן שנטע. הנוטע ברשות הרבים והגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו והנכרי שנטע של ישראל אם בשכירות אם בחנם חייב בערלה, אבל נטעו הגוי לעצמו ואחר כך קנאו ממנו הישראל אינו חייב בערלה. כן כתב הר"ם בפירוש המשנה. אבל בחבור כתב ז"ל (הלכות מע"ש ונ"ר פ"י ה"ה) והנכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו חייב בערלה וברבעי. ולמטה נחזק מכתב החבור. אילן שנעקר והסלע עמו והוא העפר המתעבה על עיקר האילן, ולקשיו נקרא סלע, ועמד זה האילן במקום אחר, וכן שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות באותה עפר אינו חייב בערלה, שלא נחשב זה נטיעה שניה וכאלו לא נעקר דמי, ואם לאו חייב בערלה.
<b>העלים</b> והלולבין והם ראשי הבדים הרכים, ומי הגפנים והם המים היוצאים מהגפנים כשחותכין הגפן בימי ניסן, והסמדר, מותרין באכילה, דאין הלכה כר' יוסי פ"ק (דערלה מ"ז), אבל הבוסר אין חולק שהוא אסור. סוף פרק כל הגט (גיטין לא, א) ובשעת כניסת מים לבוסר. וכתבו בעלי התוספות ז"ל דמדקארי ליה מים אם כן אין שם יין עליהם, ואם כן מי הבוסר מותרין במגע הגוי. ורבינו תם אמר שאין אנו בקיאין מתי קרוי בוסר ואם כן יש לחוש למגע גוי. ועוד שרש"י פירש שם, כניסת מים לבוסר לאחר שנסחט, אם כן לא איירי במה שכנוס לתוכו, וכן החמיר ז"ל במגע החומץ גם כן.
<b>אמר</b> רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העקרים מותר, בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי. ופירוש זה שרף הוא שרף היוצא מן האילנות ועדיין הם ערלה. פגים הוא לעולם שם הפרי שאינו מבושל. ומעמיד כלומר מקפיא החלב, וקצת בני אדם הם שמעמידים החלב בשרפים אלו. ולולבין הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. סמדר פירש הר"מ ז"ל הוא הפרח שממנו יצא הפרי, ואמרינן בספרא פריו פרט לעלין ולולבין ומי גפנים וסמדר. והלכה כרבי יהושע.
<b>ענקוקלות</b> והם ענבים שלא נתבשלו כל צרכן והפסידן הרוח המפסיד האילנות, והחרצנים והזגין והתמד שלהם והוא השראתם במים, קליפי רמון כלומר החיצונה, והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים אסורין בערלה. ותניא (ברכות לו, ב) את פריו לרבות את הטפל לפריו מאי היא שומר לפרי, ונאסרו קליפי רמון ונצו לא מפני שהם פרי אלא שהם ראויים לצביעה. כתב רא"ם וטרפא דאתרוגא דאיכא אינשי דאכלן שרן.
[ערלה בצלף] 
<b>פרק</b> כיצד מברכין (שם, א) צלף של ערלה זורק האביונות ואוכל הקפריסין. פי' הראב"ד אביונות הם הפרי כשהוא סמדר, קפריסין הם הפרחים היוצאין עמו והם נושרים ואינו שומר לפרי מה שאין כן נץ הרמון שהוא שומר לפרי, וי"מ פרי וקליפה. והרי"ף הכי נמי פסק שזורק האביונות ואוכל הקפריסין, ומיהו הר"ם הלכות מעשר שני (פ"ט הי"ג) פסק בסמדר שהוא מותר ובקליפה שהיא אסורה, ואם כן הפי' הראשון נראה עיקר. נמצא שהקפריס לאו פירא הוא ומברך פרי האדמה.
<b>ויש</b> מתמיהים על דברי הרי"ף ז"ל במה שכתב ז"ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, דהא פלפל פרי עץ הוא וכדאיתא מס' סוכה (לה, א). איברא, דברי הרב נכוחים הם דמשום דלאו אורחיה למיכל באפי נפשיה הוא והוה ליה כקפריס, אי נמי שעל התמרות הוא שדבר הרב.
[שיטות הראשונים בפירוש סמדר] 
<b>כבר</b> ראית איך הר"ם והראב"ד משתנים בפירוש סמדר, ונראה כפי' הר"ם שתרגום ובוסר גומל יהיה נצה (ישעיה יח, ה) ובוסרא מיניה סמדר. ואם כן הוא סמדר הוא נצה.
<b>והר'</b> יונה אבן גנאח כתב בספר השרשים, וראיתי לגאון שפירש מה שאמרה המשנה (ב"ק נח, ב) המכבד כרמו של חברו סמדר רואין אותו כמה הוא יפה קודם לכן וכמה הוא יפה לאחר מכן, אמר המפרש כגון שהפסיד פירות גפנים ועודן סמדר והוא קודם לבוסר שתחלת הוצאת הגפן פירותיה מוציא סמדר, וסמדר כיון שגדל שלשים יום נעשה בוסר. וזה ראיה חזקה על סמדר שהוא פרח הכרם, ובלשון ערב פקא"ח ע"כ.
[תרומות ומעשרות בצלף] 
<b>ומאי</b> דאמרינן מסכת מעשר ראשון פ"ד (מ"ו) רבי אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריס, רבי עקיבא אומר אינו מתעשר אלא אביונות מפני שהם פרי, פירוש צלף הוא כופרא, ובערבי כפא"ר, והוא אצלם ז"ל אילן וכדאמרינן פרק אין צדין (ביצה כה, ב) אף צלף באילנות, והוא קטן מאד ואולי לזה קראוהו עז באילנות. כתב רש"י פרק כיצד מברכין (ברכות לו, א) צלף לפי שגדלין בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני נצפה. וכן הוא נזכר ריש מסכת דמאי (פ"א מ"א). ובלשון ערבי קורין למינים ולגוונים, צנף, והאמת שהדין עמו ז"ל, שהרי נאכלין עליו וסריגיו לרכותם בתחלה, וזה פי' הר"ם קפרס אחר זמן מועט יצא פרח ואז הוא נאכל, וזהו שפי' הר"ם תמרות, ואחר זמן מועט יצא הפרי והוא כשעור קשות קטן כשהוא בתכליתו ונאכל, וזהו שפי' הר"ם אביונות, ובלשון ערבי פקוס אלכפא"ר. והלכה כרבי עקיבא. ונאכלים בכבישה והרבה מהם פה בארץ הערבה. ומאשר התבאר שצלף הוא הנצפה אשכח ריש מסכת דמאי (פ"א מ"א), שפוטר הנצפה אפילו מן הדמאי, ומסכת מעשר ראשון פ"ד (מ"ו) מחייב הצלף לעשר, ועל כרחך הא במשתמר הא בשאינו משתמר וכמו שכתבנו פרק לז. וצלף יש בו אכילה לעליו לפרחו ולפריו כל אחד בהמצאו ותנא צלף וכל דדמי ליה. וה"ר יצחק בן מלכי צדק פירש צלף הוא שם האילן, ובערבי קפאר, והוא נצפא, תמרות הם לולבי הנצפא וכשהם רכים נקראין שיתי ואוכלין אותן לחים והם עיקר העץ שיוצא מהם הפרי. ועיקר הפרי היוצא מהם הם האביונות, והקפריס הוא שומר האביונות ונקרא ניצא דפירתא. ירושלמי (מעשרות פ"ד ה"ו) הקפריס והתמרות מין אחד הן ומעשרין מזה על זה אבל לא מהם על האביונות ולא מהאביונות עליהם, רבי עקיבא אומר אינו מתעשר. פי' מהצלף אין בו דבר שחייב במעשר אלא האביונות לחוד מפני שהם פרי הצלף ומידי אחרינא לא, ע"כ, הרי שהצלף שמו גם כן נצפא והוא עיקר האילן.
<b>ועל</b> כרחיך יש בזה האילן שלשה מינים אלו שהם תמרות ואביונות וקפריס, ופירש הר"ם תמרות פרח, אביונות הפרי, קפריס הסריגים. והראב"ד פירש אביונות הוא הפרי כשהוא סמדר, קפריס הפרחים הנושרים ואינו שומר לפרי. ומלכי צדק פירש תמרות לולבין שמהם יצא הפרי, אביונות הפרי, קפריס שומר לפרי, ניצא דפירתא כלומר פרחו. ומסכת שבת פרק שואל (קנ, ב) ועלה בה צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
<b>נמצא</b> שכלם מוסכמים בפירוש אביונות ומתחלפים בפירוש התמרות, אלא שהראב"ד לא זכרו שהלולבין הם הסריגים. הראב"ד ומלכי צדק מוסכמים בפירוש קפריס שהוא פרח וכן יסכימו על כרחיך בפירוש תמרות. לפי לשון ההמון פה עמנו פירוש הר"ם בקפריס יותר נראה, והפרח אינו שומר הפרי כפי מה שאנו רואין אלא כשנעשה הפרי כבר נפל הפרח והוא לבדו תלוי בקפריס לר"ם ובתמרות למלכי צדק, ומשם ילקטוהו. וסדורן לר"ם קפריס תמרות אביונות, ואל הראב"ד ז"ל ומלכי צדק ז"ל, תמרות קפריס אביונות.
<b>תוספתא</b> מסכת כלאים סוף פ"ג, צלף בית שמאי אומרים כלאים ובית הלל אומרים אין כלאים, (אלא) אלו ואלו מודים שחייב בערלה. כתב הר"ם הלכות מעשר שני (פ"א ה"ז) האביונות של צלף נותנין עליהם חומרי אילן וחומרי זרעים. כתב על זה הראב"ד ששנה כבית שמאי שעושין אותו ספק דאילו ב"ה אילן גמור הוא, ואמרינן בברכות (לו, ב) דאפילו בחוצה לארץ לא עבדינן כותיהו.
<b>ירושלמי</b> (כלאים פ"ח ה"ה) ששה ספקות הן הצלף באילן כב"ש, כלי חרס בכלי נתר כב"ש, חולדת סנאים בשרצים כב"ש. אבל פול המצרי בזרעים ואנדרוגינוס באדם וכוי בחיה, דברי הכל. רבי חייא בר עוקבא אמר ואמה טרקסין. פי' צלף פרק כיצד מברכין, נתר תוספתא דכלים (פ"ב ה"א), חולדת הסנאים בכלאים (פ"ח מ"ה).
[היתר הנאה בערלה] 
<b>ספרי,</b> לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כלם, ומשום הכי הוא שהוצרך רבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה, לאהדורי למר בר רב אשי דהוה שעת סכנה שמתרפאין בכל ואפילו באיסורי הנאה, דהא הוה לה אשתא צמירתא, אי נמי דלא הוה עביד כדרך הנאתו, וכדאיתא פרק כל שעה (פסחים כה, ב). פי' גוהרקי בוסר של זתים קטנים והיה מושח בתו בהם, ואין דרך הנאה אלא אחר בשול, או יאמר אין דרך הנאה במשיחה לרפואה אלא להדליק בו את הנר, וכדאמרינן בגמרא (שם כד, ב) שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור דדרך הנאתו להדליק ולמשוח בו עורות לא למשוח לרפואה. ואנשי הרפואה כתבו שהזתים הפגים הם קרים ומבושלים הם חמים. והותרו כלם בנטע רבעי לפי שהוא אינו אסור בהנאה אלא שהוא כמעשר שני שנאכל לבעליו, ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה.
<b>והנובלות</b> כלן אסורות. כלומר הנובלות מן האילנות מן הפירות קודם שנגמר בשולן, אסור בכל כלומר בערלה וברבעי ובאשרה ובנזיר.
[סוגי נטיעות המותרים והאסורים] 
<b>רבי</b> יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה, ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, ופירות ערלה אסורין בהנאה. ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכדאיתא פרק האיש מקדש (קידושין נו, ב). ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. עבר ונטע האגוז הצומח מותר כשאר אילנות, וכן עבר והרכיב בכפניות. והטעם בזה משום דזה וזה גורם מותר, הפרי אסור ואדמה מותרת. יחור פי' ענף אילן, לולבי תמרה בתחלת צמיחתן קראום חכמים כפניתא. ודברי רבי יוסי אמת.
<b>הנוטע</b> למצוה כגון לצורך לולב ואתרוג או זית למנורה חייב בערלה. הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ואף על פי שאינו כארץ לענין זרעים הרי הוא כארץ לענין אילנות. אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה.
<b>אחד</b> הנוטע גרעינה או יחור מהאילן, או שנעקר האילן כלו ממקום למקום, הרי זה חייב בערלה ומונה משעת נטיעתן. כתב הר"ם בחלק השלישי מספר המורה פרק ל"ז שהדרכים המפורסמים לאדם שלשה, נטיעה הברכה והרכבה, ואל תביט למי שיזרע גרעין או עצם הפרי, שהתורה לא תתלה החקים אלא בדברים שהם על הרוב.
<b>האילן</b> שנעקר ונשתייר בו שורש כחוט של מיתון שהוא מחט שמלפפין עליו הרוקמין את השני והחזירו למקומו ונטעו פטור מפני שיכול לחיות.
[דין מרכיב ומבריך] 
<b>מסכת</b> ראש השנה פ"ק (ט, ב) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה, והוא שחתך הבד לגמרי אבל אם עדיין הוא מעורה באילן הזקן פטור. וכן נמי כתב הר"ם. מסכת מנחות פרק רבי ישמעאל (סט, ב) אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אסור. וכן היא שנויה פרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב). פירש רש"י נטיעה של ערלה ובה פירות והרכיבה בזקנה שעברו ימי ערלתה, אפילו הוסיפו הפירות בעובי, לאחר שסיבכה, במאתים של היתר יותר משהיו שם מן האיסור אסור, ואף על גב דערלה בטלה במאתים וכדאיתא בפסחים וכו', אפילו הכי הכא אסור דחד גופא הוא ובתר עיקר אזלינן. והר"ם לא כן פירש, אלא דמוקים הא דרבי יוחנן בשאין באותה נטיעה פירות כלל בשעה שסיבכה, דבר זה לשונו הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק י' (הלכה יד) חתך בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ [או הרכיבו באילן אחר. אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ] או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן הרי זה פטור. גדל זה הילד שהבריך ועשה פירות ואחר כך נפסק עיקרו שהיה מעורה באילן הזקן, מונה משעה שנפסק, ואותן הפירות מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחם אחר שנפסק העיקר עד שהוסיפו אחד ממאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורין, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור ע"כ. נמצא לרש"י תוספת גידול הפירות מאיסור להיתר, ואל הר"ם מהיתר לאיסור, ולזה לרש"י נאמר שהוסיפו במאתים, ואל הר"ם שהוסיפו אחד ממאתים.
<b>מסכת</b> סוטה פרק משוח מלחמה (מג, ב) אמר רבי אבהו ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, ופרש"י שסיבכה לשון בסבך שעשאה ענף בזקנה, בטלה לגבי זקנה ואינה חייבת בערלה. מסתברא שזהו ביחור לבדו בלא פירות, ויחור ובד וילדה שלשתם ענין אחד הוא, כלומר נטיעת ערלה. והאומר שהמרכיב יחור של אילן זה באילן זקן שאין בו משום ערלה נפקא ליה מהכא. אבל הר"ם ז"ל הא אמר שאם חתך הבד לגמרי שחייב. ואיך נדע אם הוסיפו אחד ממאתים, פי' הר"ם שזה יהיה משוער בזמן, אם ילקוט זה הפרי ויניחוהו שיבש לגמרי שלא נשאר בו לחות כלל וזה יעשה במאתים שעה, אין ספק שבשעה אחת יוסיף בלחותו חלק אחד ממאתים, אם כן כשנניחהו שעה אחת יהיה אסור שהרי הוסיף אחד ממאתים.
<b>ספרא</b> ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו, כלומר שאינו חייב בערלה, ועל כרחיך בשעיקרם קיים קא משתעי, במבריך שטמן בארץ או במרכיב שמתח ענף מאילן לאילן ונטעו בו, ועיקרו קיים באילן הראשון, דאילו פסקו לגמרי חייב בערלה מההיא דראש השנה. ואי נמי איתא לההיא דסוטה. ומ"מ מסתברא דההיא דסוטה בשלא נפסקה הילדה מעיקרה מיירי אלא זה היחור נטוע ואחר כן מתחו והרכיבו באילן זקן, ואשמעינן שלא תהיה בהרכבה ערלה אלא כשהיא דרך נטיעה כלומר שהשורש נחתך לגמרי.
<b>עוד</b> אמרינן פרק משוח מלחמה (שם), ואמר רבי אליעזר בן יעקב התם כרם כמשמעו הכא נמי נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא, אם כן מבריך ומרכיב אינו חוזר מעורכי המלחמה. ומסתברא דלדידיה ה"ה שאין ערלה נוהגת במבריך ומרכיב דהתם נמי נטיעה כתיבה ביה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל, ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, ואם כן לדבריו אפילו נפסק מן האב מותר לגמרי בחוצה לארץ. אבל בארץ ישראל שאין הערלה שם מהלכות מדינה אלא דבר תורה מי שהבריך נטיעה בין נטיעות ישנות והפסיקו מן האב יחוש לעצמו ויציינה שלא תתערב בנטיעות של היתר. ואם לא ציין הוה ליה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן פרק הנזקין (גיטין נד, ב), דתנן נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות הרי זה לא ילקט, ואם לקט יעלו באחד ומאתים. ובלבד שלא יתכוין ללקוט, רבי יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלו באחד ומאתים, הא איתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ומפרשי טעמיה דרבי יוסי ולהכי קיימא לן כותיה. פי' חזקה אין אדם נוטע נטיעה של ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן משום הכי לא גזרו. והר"מ הלכות מלכים פ"ז (ה"ו) כתב אחד הנוטע ואחד המבריך והמרכיב הרכבה שאינה חייבת בערלה שחוזר, אם כן על כרחיך אית לן הרכבה חייבת בערלה וכההיא דראש השנה והוא בשנפסק לגמרי, ויש הרכבה שאינה חייבת בערלה וכההיא דר' אבהו ודר' אליעזר בן יעקב וההיא דספרא, והוא בשלא נפסק לגמרי. והר"ם הוא שפסק כרבנן דרבי אליעזר בן יעקב לענין שחוזר מעורכי המלחמה ואע"ג דאינה חייבת בערלה.
[הצומח מן הגזע או מן השרשים] 
<b>תוספתא</b> (ערלה פ"א ה"ד) אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים חייב, רבי יהודה אומר העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור. והר"ם כתב (מע"ש פ"י הי"ט) אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה מן השרשים חייב בערלה, הרי שהוא ז"ל סותר לת"ק והפך לר' יהודה.
<b>פרק</b> המוכר את הספינה (ב"ב פא, א) הקונה שני אילנות בתוך של חברו הרי זה לא קנה קרקע. הגדילו לא ישפה, העולה מן הגזע שלו מן השרשים לבעל הבית, הרואה פני חמה זהו מן הגזע ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשין. תוספתא (ערלה פ"א ה"ה), גוי שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מונה לו משעת נטיעתו.
<b>פרק</b> משוח מלחמה (סוטה מג, ב), אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה, דמיתחזיא כבת שתא. וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב אבל כוליה כרם לא, קלא אית ליה. ירושלמי (שביעית סוף פ"א) אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בשם רבי אליעזר בן יעקב, הגומם כרמו פחות מטפח וגדל חייב בערלה מפני מראית העין, וחכמים אומרים עד שיגמום מעם הארץ. כלומר התם גידוליו חייבין בערלה. פי' נגמם נחתך מעם הארץ סמוך לארץ. פרק נ"ו הזכרנו עוד הירושלמי ותוספתא אחרת בענין המודיע מהו אילן ומהו ירק.
[דיני ביטול ערלה] 
<b>הערלה</b> עולה באחד ומאתים ואינו צריך להרים. כל המחמץ והמתבל בערלה אסור, כלומר כשילוש אדם בשאור של ערלה והחמיץ הבצק, אפילו יהיה אותו שאור פחות מכשעור כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו, ולא נחוש לא למאה ולא למאתים, וכן הענין בתבלין. בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק שהערלה אסורה בהנאה, נתערבו באחרים יעלו באחד ומאתים. תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ששבח ערלה בתבשיל, ונתערבו באחרים יעלו באחד ומאתים. תנור שהסיקו בקליפי ערלה אפה בו את הפת תדלק הפת, נתערבה באחרות יעלו באחד ומאתים. תוספתא (ערלה פ"א ה"ז) תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן, אפה ובשל בגחלים מותר. והרי"ף והר"ם (מלאכות אסורות פט"ז הכ"ב) פסקו בין חדש בין ישן יוצן מטעם זה וזה גורם מותר. אבל הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת, והיא כסתם מתני' דהכא. גם רבי אמרה כן פרק כל שעה (פסחים כו, ב) אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה ואפכוה לרבנן משום דהכי הלכתא, ומוקמינן לה בגמרא בשאבוקה כנגדו כלומר כל שעה שהיתה הפת בתנור היה דולק האור כנגד ואופהו, שעכשו נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור הוא בעין שזאת האבוקה של איסור היא, ומשום הכי אפה בו את הפת הפת אסורה, אבל בשלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותרת שכבר כלו להו לעצי איסור, וכן נמי בתוס' (שם).
<b>ודין</b> הערלה ופירותיה הוא שישרפוה, והמשקין יקברו שאי אפשר לשורפן, והכי איתא מסכת תמורה פרק בתרא (לד, א) תרומה טמאה וערלה בשריפה.
<b>[קשיא</b> לי, דרבינא הוה שייף בגוהרקי דערלה משום דלאו דרך הנאתו הוה עביד, ואין דרך הנאת אתרוג אלא לאכילה, וכההיא שאמרו בגמרא (שם כד, ב) שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור דדרך הנאתו להדליק ולמשוח בו עורות. וניחא לי דאתרוג בעינן שיעורא ולהכי כיון דכתותי מיכתת שיעוריה פסול. דומיא דשופר של ע"ז דאמרינן לא יתקע ואם תקע יצא ופירש הר"ן ז"ל דהני מילי ע"ז של גוי דיכול לבטלה אבל ע"ז של ישראל כיון דאין לה תקנה עולמית וכתותי מיכתת שיעוריה. וכן פסק הריא"ף ז"ל].
<b>ומזה</b> הטעם פסל הראב"ד אתרוג של ערלה אפילו מיום ראשון ואילך, דמיכתת שיעוריהו, אבל הר"ז מתירו אחר יום ראשון.
[ערלה בארץ ובחו"ל ודין ספיקה] 
<b>גרסינן</b> מכלתין בסיפא (ערלה פ"ג מ"ט) וכן היא שנויה מסכת קידושין פ"ק (לח, ב), ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. מר בריה דרבנא מתני לקולא יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד, וא"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא אכול, רב אויא ורבה בר רב חנן מספקי להדדי. כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו, בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. פי' ספק ערלה הוא כשיהיה כרם הערלה ידוע וענבים נמכרים חוצה לו ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו. ואמרם ובלבד שלא ילקוט ביד עניינו שזה האוכל לא ילקוט הוא בעצמו, אבל ילקוט לו זולתו, זהו פי' הר"ם והראב"ד. [וא"ת והא קיימא לן דעבר לפני עור לא תתן מכשול, וי"ל דהכא כשילקוט לו חברו שמותר לו לגמרי]. ובארץ ישראל אסור ספיקא לחומרא שאני אומר מכרם ערלה הן, בסוריא מותר ספיקא לקולא שאני אומר מכרם היתר הן, ובחוצה לארץ יורד ולוקח כלומר יורד בתוך כרם דערלה וקונה מן הענבים ובלבד שלא יראנו לוקט אלא שיקנה מן הלקוטים, וכן כרם נטוע ירק. ואף על גב דאמרינן בעלמא רוב וקרוב הלך אחר הרוב ורובא דעלמא פירות דהיתרא נינהו ואם כן אפילו בארץ ישראל יהיו מותרין, איכא למימר דהכא ליכא רוב שאין דרך למכור בעלמא פירות במקום הזה. ורש"י פירש ספק ערלה כגון דלא ידעינן אם עברו על פרדס זה או על אילן זה שלש שנים אם לאו, אי נמי כגון שיש בפרדס זה נטיעות ישנות וחדשות והגוי לקט ולא נודע מאי זה לקט, ואם כן לרש"י לא נחוש לקושית רוב וקרוב שלא יבא לפירושו.
[ערלה בשדה גוי] 
<b>ודין</b> ערלה הוא שתהיה נוהגת אפילו בשל גוי ואפילו בחוצה לארץ, וכן נראה מלשון הר"ם, וכן דעת רבינו שמשון, ויש בזה הרבה ראיות. קדושין פ"ק (לז, א) חוץ מן הערלה והכלאים ואף החדש, ירושלמי (שם פ"א ה"ח) רבי יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה אמר רבי יוסי לא אתניין מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בגוים וחלה ליתא בשל גוים. עוד מסכת ע"ז פרק אין מעמידין (לה, ב), גבינת הגוים מפני מה אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. עוד בתורת כהנים פרשת קדושים, ונטעתם להוציא את שנטעו גוי קודם שנכנסו אבותינו לארץ, יכול שאני מוציא אף מה שנטעו משנכנסו ישראל לארץ ת"ל כל עץ. וכן ענין של עזקה הם שזכרנו פרק מ"ח, דמשום דלא מהימנין ליה הוא דמותרין הא מהימנין ליה משמע דאסורין, ולאוקמינהו בשדה ישראל ושאריס גוי מוכרן, דחיא הוא. ואף על גב דההיא בשביעית קא מיירי. וכן מהא דספק ערלה דחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט, משמע שזה הלוקח הוא לוקח מגינת הגוי דאי מגינת ישראל היאך ימכור ישראל בעל הגינה ערלה, אלא על כרחך מגינת הגוי הוא ואפילו הכי נוהג בו ערלה, ואם כן הפירוש הראשון נראה עיקר.
[שותפות ישראל וגוי בנטיעה] 
<b>גוי</b> וישראל שהיו שותפין בנטיעה, התנו מתחלה טול אתה שני ערלה ואני כנגדן שנות היתר מותר, ואם לא התנו מתחלה אסור. ובלבד שלא יבאו לחשבון כגון שיחשוב כמה פירות אכל הגוי בשני ערלה עד שיאכל הוא מנגדם, שזה כמחליף פירות ערלה. [נ"ל דהיינו טעמא דאמרינן (קידושין נו, ב) קדש אשה בפירות ערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת]. מס' ע"ז פ"ק (כב, א) הנהו שתילי דערלה הוו, גוי הוה אכיל שני ערלה וישראל הוה אכיל שני דהיתרא. כתב הראב"ד על זה שמותר למכור לגוי פירות שני ערלה לשלש שנים, שהפירות לא באו לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולא מכר לו אלא מקום הסוכות ועצי ערלה מותרין.
<h2>פרק נה</h2>
===================== 
הפרק החמשה וחמשים: בחדש 
/פתיחה/ 
<b>הקב"ה</b> הוא שצונו במנחת העומר, שנאמר (ויקרא כג, י) והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. וכתיב (שם יא) ממחרת השבת יניפנו הכהן, ושבת זה אינו שבת בראשית אלא יום טוב. וזאת המנחה היא אחת משלש מנחות שהם לצבור והוא קרב לגבי מזבח, וכל המנחות סולת חטים חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה שהם של שעורים. ורמז לדבר שזאת נקראת מנחת בכורים ושתי הלחם של עצרת נקרא בכורים, ובאר שם ואמר (שמות לד, כב) בכורי קציר חטים, אם כן אותם הבכורים שקדמו לזה בחמשים יום אינה אלא בכורי שעורים, אלא שהקבלה היא העקר.
[דיני מנחת העומר] 
<b>וזה</b> שיום שני של פסח שהוא י"ו בניסן מקריבין יתר על המוסף של כל היום כבש לעולה עם עומר התנופה וזמנו קבוע ולזה דוחה את השבת ואת הטומאה. אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם. מצותו להקצר בלילה כלומר בליל י"ו בין בחול בין בשבת, ואם קצרוהו ביום כשר. מצותו להביא מן הקמה, לא מצא קמה יביא מן העמרים. מצותו להביא מן הלח, לא מצא לח יביא יבש. וקוצרין שלש סאין שעורים בשלשה אנשים ובשלש קופות ובשלש מגלות. מביאין אותו לעזרה חובטין אותו וזורין ולוקחין השעורים ומהבהבין אותן באש באבוב מנוקב כדי שיהיה האור שולט בו שנאמר אביב קלוי באש, ואמרינן (מנחות סח, ב) במנחת העומר הכתוב מדבר. ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה ורוח מנשבת בו, ונותנין אותו לרחים של גרוסות וטוחנין את השלשה סאין ומכל שלשתם מוציאין עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות. ולוקחין זה העשרון של סלת שעורים ובוללין אותו בלוג של שמן ביום י"ו בניסן ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר מנחות, ומניפו במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר מנחות, וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשירי כל המנחות.
[איסור תבואה חדשה] 
<b>החטים</b> והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור לפני העומר. ואם השרישו קודם לעומר מהעומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא. והכל כדאיתא מסכת מנחות פרק רבי ישמעאל (ע, א).
<b>בספרא,</b> ראשית קצירכם שיהיה תחלה לכל הנקצרים, בד"א בקציר שראוי לבא ממנו עומר, להוציא השלחים שבעמקים הואיל ואין ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדש. הקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה והקציר כשר. ואמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נו, א) וקוצרין וגודשין מלפני העומר ולא מיחו בידן.
[דיני ספירת העומר] 
<b>מצות</b> עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת. מונה בלילה, לא מנה בלילה מונה ביום. כתב הר"ם מקוצי ונהגו העם לספור בלילה ואם שכח אינו סופר ביום, ונהגו העם לספור ביום בלא ברכה. והרי"ף כתב ואי לא בריך עד למחר מברך ביממא, בשם ה"ג. מונה מעומד, מנה מיושב יצא. מברך תחלה, מנה ולא ברך יצא. כתב הרז"ה שאין אומר עליו זמן לפי שכל מצות שאומרים עליהם זמן הם לקצת שמחה יצא זה שהוא לזכרון החרבן שהוא עגמת נפש. (כן פסק הרשב"א בתשובת שאלה ח"א סי' קכ"ו).
[זמן היתר החדש] 
<b>משקרב</b> העומר הותר החדש מיד. הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הניף כלו אסור. אמר רבי יהודה והלא מן התורה אסור שנאמר (ויקרא כג, יד) עד עצם יום הזה, מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן מפני שהם יודעין שאין בית דין מתעצלין בו. ואותו חצות הוא לחצות יום ירושלם לא לחצות יום עיר שהם בו. וכבר ידעת שהעיר או המקום שאורכו למערב ירושלם חצות היום קודם בירושלם מהיותו שם, ואם הוא למזרחה ההפך. והשעור לפי מספר מעלות האורך. והנה בין עיר הקודש ועיר מקום מושב אבותי ושמה פלוראנצה בארץ אנדלוס כשתי שעות ושליש.
[חדש בזמן הזה] 
<b>בזמן</b> הזה שאין בית המקדש בחטאינו, אסור לאכול חדש יום הנף כלו שהוא יום י"ו בניסן מן התורה דעד ועד בכלל. כתב הרי"ף סוף מסכת פסחים סבר לה כרבי יהודה דאמר והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עצמו של יום וקסבר עד ועד בכלל וחייש לספיקא, הילכך שבסר דספקא דשתסר הוא לא אכיל עד לאורתא וכן הלכתא. וכן נמי כתב הר"ם (מאכלות אסורות פ"י ה"ב) ובזמן שאין מקדש כל היום אסור מן התורה ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים החדש אסור כל יום י"ז בניסן עד הערב מדברי סופרים.
[מלקות באכילת חדש] 
<b>א"ר</b> יצחק (כריתות ה, א) אכל לחם וקלי וכרמל לוקה משום לחם ומשום קלי ומשום כרמל. וכרמל תרגום פרוך, וכן נקרא בערבי פריך. ודין זה בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית תוב"ב אמ"ן.
<h2>פרק נו</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> הששה וחמשים: בכלאים - והם שלשה מינים, כלאי זרעים כלאי בהמה כלאי בגדים
[כלאי זרעים המותרים] 
<b>כלאי</b> זרעים שצונו הקב"ה בתורתו הקדושה שלא נזרע כלאים. וכלאי זרעים אלו לא נאסרה זריעתם אלא בארץ ישראל, ומי שזרעם שם חייב מלקות מן התורה. ובחוצה לארץ מותר אפילו לערב זרעים לכתחלה ולזרעם, וכדאמרינן מסכת קדושין פרק קמא (לט, א), רב יוסף מערב בזרוני וזרע, פירוש בהדי הדדי. אבל בארץ ישראל אחד הזורע ואחד המנכש, ואחד המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת מונחים על גבי קרקע וחפה אותן בעפר בין בידו בין ברגלו בין בכלי, הרי זה לוקה. ועציץ נקוב בארץ. ואסור לזרוע כלאים לגוי, ומותר לו לגוי לזרוע לו כלאי זרעים. ואסור לו לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרם, ואם קיים לוקה.
<b>ואין</b> אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויים למאכל אדם, לא המרים או אותם שעשויין לרפואה וכיוצא בהם.
<b>הזורע</b> זרעי כלאים וכן המרכיב אילני כלאים, אף על פי שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה אפילו לזה שעבר וזרעם, שלא נאסר אלא זריעתם לחוד.
[סוגי הגידולים ושמותיהם] 
<b>הזרעים</b> יש בהם שמות חלוקים, וכל אחד יש לו דין חלוק. שם תבואה תחתיו חמשת המינים, וכן הוא פרק הנודר מן הירק (נדרים נה, א), רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא חמשת המינים. שם קטנית תחתיו פולים ואפונים ועדשים ודוחן אורז ושומשמין הפרגין והספיר וכיוצא בהם, וכלם יקראו זרעוני שדה. שם זרעוני גנה תחתיו הזרעים שאינם נאכלין כמות שהן אלא הפרי שלהם, כגון בצלים ושומים חרדל וחציר קצח ולפת וכיוצא בהם, וזרע פשתן הוא שנכנס תחת זה השם. שם דשא הוא הצמח קודם שנכר הזרע ונקרא ירק. ויש מזרעוני גנה שזורעין מהן שדות כמו הפשתן והחרדל ונקראים מיני זרעים. ויש מזרעוני גנה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדין והבצלים והכסבר והכרפס והחזרת וכיוצא בהם ונקראים מיני ירק.
[גדרי אילן וירק] 
<b>תוספתא</b> (כלאים) פרק ג (הי"ג), זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. ירושלמי מסכת (ערלה) [כלאים] פרק ה (ה"ז), תני רבי חנינא העולה מגזעו מין אילן, משרשו מין ירק. התיבון הרי כרוב עולה מגזעו, כאן בודאי כאן בספק.
[ברכת הבננה] 
<b>מסתברא</b> לפי זה הענין שהפרי שנמצא ממנו בארץ הערבה מאד וקורין לו אלמוז, שמברך עליו בורא פרי האדמה, שהרי העלין עולין לו מעיקרו, והוא גבוה מאד וכלו משרשו ולמעלה גלדי גלדי כגלדי בצלים, ולעולם שתול על פלגי מים. ולפיכך לא נוכל לתת בו חלוק בין הגדל בגינה לבין הגדל בשדה כמו שנעשה בנרקיס, דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מג, ב), ונרקיס דגינוניאתא מברכין עליהו בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. ומסתברא שמה שנברך לזה המין עצי בשמים מפני שכשהוא מתיבש נעשה קנה שלו כשל פשתן, שנעורת כעץ. ונרקיס פי' רבינו האיי גאון נרגיס, ונרקיס הוא תרגום חבצלת השרון. וכן הר"ם כתב בספר אהבה (ברכות פ"ט ה"ו), נרגיס בגימ"ל, וכן הוא בלשון ערבי. וזה י"ל אלמוז לעולם בגינה שסתמו על רוב מים וקנה שלו אינו מתיבש אלא מתעפש. ובלשון חכמים ז"ל אינו זר לשים כ"ף או קו"ף במקום גימ"ל, שהרי מסכת חלה (פ"ד מ"ח) ומסכת שביעית (פ"ו מ"א) בספרים המדוייקים, תמצא מארץ ישראל עד כזיב שכתוב גזיב בגימ"ל, וכן תמצא כיוצא בזה בהרבה מקומות. ודע שהערביים שוכני מדברות דבורם הוא שעושין מכ"ף וקו"ף גימ"ל ואין כן בשאר הישמעאלים הבייתים. ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כרחלים ורחלות דפרק ראשית הגז (חולין קלז, ב).
[ברכת הסוכר] 
<b>ומזה</b> הטעם בעצמו מסתברא כדעת כל הגאונים שהזכיר הר"ם הלכות ברכות פרק ח (ה"ה) שאמרו ז"ל על הסוכר ועל המוצץ קנים שלהם מברך בורא פרי האדמה, שהרי עליו עולין משרשו. אלא שהוא אמר שאין מברכין עליו אלא שהכל, ושמא דהוה ליה לרב ז"ל כסחיטת פירות.
<b>אמר</b> רב חננאל אמר רב, הני חלפי דימא מברכינן עליו בורא עצי בשמים. אמר רב זוטרא מאי קראה והיא העלתם הגגה ותטמנתם בפשתי העץ, כיון דאיכא פשתן דאיקרי עץ וחליש וכריך כותיהו, אינהו נמי עץ נינהו. ואלו עץ אל בדאנגאן חזק תקיף ולא כריך.
[ערלה בחצילים] 
<b>ומתוך</b> כך מסתברא לעניותנו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו אל בדאנגאן ובלשון לעז אל ברגניאש, שהם אסורות לעולם משום ערלה. וזה שהרי הוא פרי אילן שאין עלים עולין לו מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לזרעו ונטעו בכל שנה ושנה. אלא בארצנו ארץ הערבה שידעת גבולה מים סדום לים כנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ואל יותר מה שיהיה שלש שנים, אם כן זה הפרי לעולם הוא ערלה. וערלה נוהגת בשל גוים, וכדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) זכרנוהו פרק נד וכן פסק הר"ם בחבור (מע"ש פ"י ה"ה). ואין כאן ספק לי ואנא איכול שהרי מתחלת בריתו ממזגו הוא, שלא יתכן שיהיה אלא ערלה ודאית בכל מקום ובכל זמן.
[כלאים בתבואה וקטניות] 
<b>מתני'</b> (כלאים) פרק קמא (מ"א), החטין והזונין אינן כלאים זה בזה. השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון, והפול והספיר, והפרקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית, אינן כלאים זה בזה. כלומר כל אחד עם הדומה לו כגון חטים עם זונין. בראשית רבה, רבי לוליאני בר טוביה בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זונת, הוי זרע לה חטין ומסקא זונין. שעורים עם שבולת שועל, כוסמין עם שיפון, וכן כלם. פירוש, הספיר הוא אל מאש. הפרקדן הוא אל גלבאן. הטופח הוא הרטמאן והוא נודע אצל הרופאים. ואמר עליו בן סינא, הרטמאן הם גרגרים חזקים ככח השעורים אבל הוא ממוצע בין השעורים והחטה, והגרש העשוי ממנו ועשבו יותר קובץ מגרש השעורים ועשבו. שעועית הוא לוביא. וכן הוא בירושלמי (פ"א ה"א) פרקדן גילבונא. שעועית פסילתא, אמר רבי יונה למה נקרא שמה שעועית שמשעשעת הלב ומהלכת את המעים. אחרי חכמי האמת לקטו אנשי הרפואה שסגלוה במשלשלת. עוד בירושלמי (פ"ח ה"ג) אמר רבי יונה בוצראה הדין פולא מצראה כד הוא רטוב אינון צוחין ליה לובי וכד הוא נגיב צווחין ליה פול המצרי. מסכת יום טוב פרק בתרא (ביצה לח, ב), מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו, דהוה ליה מין בשאינו מינו.
[כלאים בירקות] 
<b>הקשות</b> והמלפפון אינם כלאים זה בזה. חזרת וחזרת גנים עולשין ועולשי שדה כרשינין וכרשיני שדה, כסבר וכסבר שדה חרדל וחרדל מצרי, דלעת המצרית והרמוצה, ופול המצרי והחרוב, אינם כלאים זה בזה. פירוש הקשות הוא אלפקוס. מלפפון הוא אל כיאר. חזרת וחזרת גנית ופרדסית. עולשין ועולשי שדה, אל הנדבא פרדסית ומדברית. כרשינין, חציר גני ופרדסי וכן כסבר. חרדל וחרדל המצרי חרדל מדינה והמצרי. דלעת המצרית ידוע, הרמוצה מין ממיני הדלועים וטעמו מר אין ראוי לאכילה עד שיטמן באפר חם ובו שארית מהאש רמץ, ולזה נקראת רמוצה. והכי איתא פרק הנודר מן המבושל (נדרים נא, א), מאי דלעת הרמוצה רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ, ומיהו רב אשי קאי בתיובתא התם. והחרוב הנזכר פה הוא מין מן הפול המצרי לא אילן החרוב. ירושלמי (פ"א ה"ב) והחרוב אמר רבי יונה כמין פול המצרי, פרסי הוא. והרב בעל הערוך כתב שתרמילו דומה לחרובין רקיק ועקום ואינו עגול ופשוט כשל פולים.
<b>הלפת</b> והנפוץ, הכרוב והתור בתור, הטרדין והלעונין. הוסיף רבי עקיבא השום והשומנית, הבצל והבצלול, התורמוס והפלוסלוס, אינן כלאים זה בזה. פירוש הלפת והנפוץ הוא הצנון שבארץ ישראל והוא דומה ללפת. אמר רבי יוחנן כאן הלכו חכמים אחר העלים, כלומר שלפי שעליהן דמיאן אהדדי אינן כלאים זה בזה. תור בתור הוא כרוב מדברי ונקרא בערבי אל קנביט. לעונין הוא אל קטף ויש ממנו הרבה בארץ הערבה ונודע לכל בשהוא עוצר השלשול, ועלהו נוטה אל הלובן ויש בו מעט מליחות וקורין לו אל מלחה. השומית שום מדברי וראשו גוף אחד גס ואינם חלקים, מחוברים כמו האחרים ונכנס ברפואות, וכן כתב הר"מ. בצלול בצל מדברי, וי"א בצל קטן ונקרא בערבי אל קונאר, וזורעין אותו. פלוסלוס הוא תורמוס מדברי. ואין הלכה כרבי עקיבא.
[כלאים באילנות] 
<b>ובאילן</b> האגסים והקרוסטמלין הפרישין והעוזררין אינן כלאים זה בזה. התפוח והחזרר האפרסקין והשקדים השזיפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה.
<b>הצנון</b> והנפוס, החרדל והלפסן, דלעת יונית עם המצרית ועם הרמוצה, אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה. פירושם נזכר פרק (נז) נח והוא לפי פירוש הר"ם.
<b>ומצאתי</b> פירוש בלשון ערבי זולת זה. זונין אל זואן. שבולת שועל סנבל אל תעלב. כוסמין חנטה בריא כלומר מדברית. שיפון אל דוסר, ופירשו הרופאים שהוא עשב שידמה עליו לעלי חטה אך הוא יותר רך ולפריו שתים או שלש מחיצות. הספיר מין מהפולים והוא רחב ונמצא בארץ כנען וקורין לו אל היטי. הפרקדן אל גלבאן. הטופח אל הרטמאן. שעועית אל מאש. מלפפון מין מהאבטיח. דלעת המצרית נודעת בארץ כנען, בקרע אל חבש כלומר דלעת כוש. הנפוס צנון אל נבטי. תור בתור קנביט. לעונים קטף. השומנית השום. בצלול קונאר. אגסים אל אגאץ ויקראו אל כמתרי. קרוסטמלין אל פרטמי והוא נמצא בארץ כנען לא בבבל. פרישין ספרגל. עזררים אל זערור. שזיפין אל עונאב. רימין אל נבק, עד כאן.
<b>ודע</b> שחבר הפרישין הוא העוזררין בעי"ן, והם הזערור. ובלשון לעז שורבא. וחבר התפוח הוא חזרר בחי"ת והוא הנקרא אל עזרז. ועל הזערור כתבו הרופאים יש ממנו ידוע. ויש מהזערור מין קורין לו היונים קמסלימון וסבטאניון, ואפשר שקורין אותו התפוח המדברי, ואילנו דומה אל התפוח ואפילו עליו אלא שהוא יותר קטן עפיץ הטעם. והלפסן פירש הר"ם צמח שטעמו כטעם הלפת ועולה על פני הארץ כשעור אמה והרופאים קורין לו לפסין. דע שדלועי מצרים הם ארוכות ודלועי ארץ כנען עגולות, ושמעתי של ארץ יון עגולות שטחיות כעדשה. פגל נפטי הוא הצנון הגס ועגול כלפת. ודע שרוב כל הזרעים והעשבים והפירות הללו נמצאים אתנו פה בארץ הערבה ובשמם.
[כלאי זרעים] 
<b>הזורע</b> חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים. רבי יהודה אומר אינן כלאים עד שיהיו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה והכוסמת ואין הלכה כרבי יהודה שהרי בזרעים אינו צריך שיהיה כלאים לבד הדבר הנזרע עמו כלאים.
[כלאי הכרם] 
<b>אבל</b> בכלאי הכרם נפסקה הלכה עליו שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואז הוא חייב מלקות. וכדאיתא פרק ראשית הגז (חולין קלו, ב) אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כרבי אלעאי בראשית הגז, דתניא רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. כדברי ר' יהודה בן בתירא בדברי תורה, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. כרבי יאשיה בכלאים, דתניא רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב בכלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכן פסק הרי"ף, וחייב שתים אחד משום שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט) ואחד משום לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב, ט).
<b>כתב</b> הרב בעל ההשלמה שאם זרע חטה וחרצן לחודיה או שעורה וחרצן, פטור מכלאים ואפילו בארץ ישראל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה. והראיה על זה מסכת בכורות פרק מעשר בהמה (נג, ב), מנין שאין תורמין ממין על שאינו מינו, אמר ריש לקיש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, אמרה תורה תן חלב לזה ותן חלב לזה. אשכחן תירוש ויצהר דגן ויצהר, אלא תירוש ודגן דגן ודגן מניין, קל וחומר. מה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ור' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' היכי מייתי ליה. אלמא חטה וחרצן אינם כלאים אפילו דרך זריעה דאם כן איתיה לקל וחומר, ורבי יאשיה סותר הקל וחומר, אם כן חטה וחרצן לא. ופירוש דגן ודגן, חטים ושעורים, שהכל נקראים דגן. וכדאיתא פרק הנודר מן הירק (נדרים נה, א), הנודר מן דגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק. ומיהו הזורע שני מינים בכרם הנטוע, אסור בהנאה. כדתנן (פ"ז מ"ח) המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קידש. ואם זרע מין אחד בכרם כיון דנהוג עלמא כר' יאשיה מחזי דמותר באכילה ובהנאה, דלא אמר רחמנא פן תקדש אלא שלשה מינים, שיש כרמך וכלאים, אבל מין אחד וחרצן, כשם שמותר לזרוע כר' יאשיה כך מותר באכילה. ואיכא מאן דאמר דכי נהוג עלמא כר' יאשיה הני מילי לענין זריעה שמותר לזרוע מין אחד בכרם ומיהו אם זרעו אסור בהנאה. והא ליתא, דא"כ מאי נהוג כרבי יאשיה אם הזרע והכרם אסור בהנאה. ועוד דאמרינן מסכת קדושין פ"ק (לט, א), רב נחמן ורב ענן הוו אזלי בארחא חזו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני, אמר ליה ניתי מר ונשמתיה, אמר ליה לא צהריתו, לאו קיימא לן כרבי יאשיה, ואם היה אסור בהנאה למה היה זורע ביני גופני. והראב"ד כתב דחטה וחרצן נמי או שעורה וחרצן אסור משום כלאי זרעים, ובזה לא ירדתי לסוף דעתו, עד כאן.
<b>כתב</b> הר"ם חלק שלישי פרק לז מספר המורה, והתימה אצלי ממאמר רבי יאשיה בכלאי הכרם והיא הלכה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מדרכי האמורי.
<b>מה</b> שאנו אומרים מחטה ושעורה וחרצן הוא הדין שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד תבואה עם החרצן במפולת יד הרי זה לוקה מן התורה, ודוקא בקנבוס ולוף וכיוצא בהם שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר זרעים אסורין מדרבנן, וזה כדברי הר"ם (פ"ה ה"ג). וא"ד שאר זרעים דרבנן דוקא שאינן מחמשת המינים אבל חמשת המינים דאוריתא נינהו מדקאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן. והראב"ד פירש דהאי דאמור רבנן קנבוס ולוף אסרה תורה דוקא לאסרינהו בהנאה אבל בזריעה שאר זרעים נמי אסורין מן התורה.
[עוד בכלאי זרעים] 
<b>וכלאי</b> זרעים לא בעינן במפולת יד, דתנן מסכת כלאים פ"ב (מ"ג) היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתלע ויופך ואחר כך יזרע, כלומר ינענע הארץ עד שישחית מה שזרע מן החטין. וכן בפרק כל שעה (פסחים לט, ב), קלח של כרוב שהוקשה נותנין לו בית רובע. וכתב הר"ם (פ"ה ה"ו) אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות.
[דיני ביטול בכלאים] 
<b>כל</b> סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. בין ממין אחד בין משני מינים. ודברי חכמים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע. פירוש שרובע קב מן הכלאים אוסרין הסאה והוא שעור אחד מן כ"ד, שהרי סאה ששת קבין והרובע הוא רובע קב ואם כן רובע סאה הוא חלק מכ"ד. ואמר ימעט כלומר אם האוסר הוא הרובע והנאסר הוא הסאה פחות רובע אז ימעט האוסר, אי נמי יוסיף הנאסר על שעור כ"ג שבו ויהיה מותר. ומה שאמרו ז"ל כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע כלומר כל ששני מינים שהם עושים הרובע בין שניהם והם האוסרים, אם שניהם הם כלאים עם הנאסר שהוא הסאה פחות רובע אז הם אוסרים אותה. אבל אם האחד כלאים עמו והאחד אינו עמו כלאים אינן מצטרפין לרובע לאסור הסאה ההיא. דמיון, סאה פחות רובע חטה ויש בין שעורים וכוסמין רובע מצטרפין לאסרה, אבל בין שעורים וזונין רובע אינן מצטרפין לאסרה. וכן אם היו יותר מאחד. ודין חלק מכ"ד נוהג גם כן בצמח כלאים המתערב, שאם הוא פחות יניחהו ואם יתר יעקרהו. במה דברים אמורים שאנו הולכין לסאה שיש בה רובע, תבואה בתבואה וקטנית בקטנית תבואה בקטנית קטנית בתבואה. באמת זרעוני גנה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. כל באמת הלכה למשה מסיני. ובית סאה הוא מקום מהארץ חמשים אמה על חמשים אמה, ויהיה תשברתו אלפים וה' מאות אמה, וזה בהכות נ' על עצמו ויצא מרובע רבוע. אבל אם יהיה על צורה אחרת נמי אם יש בו כדי זה החשבון נקרא בית סאה, כלומר שבזה המקום יזרעו בו סאה תבואה או קטנית. ונופל לבית סאה הוא שעור הזרע שיזרעו בבית סאה, ומזרעוני גנה יספיק לבית סאה פחות מסאה מהם ואמרו שהוא קב. פירוש בבית סאה זה הן שנזרע בו זרעוני שדה או זרעוני גנה, אם הוא זרעוני שדה יצטרך להיות לבית סאה סאה זרע שהוא שש קבין, ואם הוא זרעוני גנה לא יצטרך אלא רביעית סאה שהוא קב וחצי. והכלאים לעולם חלק אחד מכ"ד ממה שיצטרך לזריעת בית סאה. אם כן לזרע השדה הוא רביעית קב, ולזרעוני גנה רובע רביעית קב שהרי בקב וחצי ו' רבעיות שהם י"ב חציי רביעיות שהם כ"ד רובע רביעיות. ולזה השעור כלומר לרובע רביעית מצטרפין בו שני מינים או יותר לעשות כלאים בגנה כמו שמצטרפין הזרעים השונים לרובע לעשות כלאים לזרעוני שדה, זהו שאמר מצטרפין אחד מכ"ד בנופל לבית סאה.
[מיני עשבים שעלו בשדות] 
<b>תבואה</b> שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום גרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלת מיני עשבים, אין מחייבין אותו לנכש. ואם נכש או כסח אומרים לו עקור הכל חוץ ממין אחד. וזה, שהתבואה והגורן והתלתן שלשתן יזיק להם מה שגדל בהם, אם כן אין בעל השדה רוצה בקיומן ולזה אין מחייבין אותו לנכש, כלומר לנקותם מהמקומות ההם להוציאם משם. אלא אם נכש או כסח אותם הדברים הגדלים בשדה זו, שיכרות קצת הענפים שאינם צריכין להם ולנקותם, כסח תרגום לא תזמור, השתא מיתחזי שבעל השדה רוצה בקיומן ומחייבין אותו שלא יניח שם אלא מין אחד, כי היה כלאים קודם לכן במה שעשה הוא.
[ערוגות ממינים שונים] 
<b>הרוצה</b> לעשות שדהו משר משר מכל מין, מקומות מקומות ארוכים ויזרע בכל משר ומשר מין חלוק שהם כלאים זה בזה, ב"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח כלומר נקעים שנפתחו במטר הארץ יהיה ביניהם, וב"ה אומרים מלא העול השרוני כלומר שהוא רחב, וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. והר"ם פירש מרחיק בין כל משר ומשר ב' על ב' אמות ומיצר והולך עד שלא ישאר ביניהם בסוף המשר אלא כל שהוא, שהרי נראים שלא נזרעו בערבוביא, וכן הוא בתוספתא.
[ראש תור] 
<b>היה</b> ראש תור חטים ונכנס לתוך של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו, והוא זוית מחודדת.
[שלו ושל חבירו במינים שונים] 
<b>שלו</b> חטין ושל חברו מין אחר מותר לו לזרוע שדהו מהמין שבשדה חברו ובלבד שיסמכהו לשדה חברו, מפני שנראה סוף שדה חברו אחר שהוא ממינה. אבל שלו חטין ושל חברו חטין מותר לו לסמוך תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר, שהרואה יאמר שלא נזרעה אלא להבחין בו השדה אם יצליח לזרוע פשתן אם לאו. שאין דרך לזרוע תלם אחד לבד של פשתן, שלא יצא ממנו תועלת למיעוטו. אבל אם זרע מין אחר שמא יאמר הרואה שליהנות בו זרעו, ולא היה צריך אלא לאותה שורה, ויראה כלאים. וזה התלם מותר לסוף שדה אבל לא באמצעו ולאפוקי מדר' יוסי.
<b>סומכין</b> לשדה ירקות חרדל וחריע, כלומר שאם שדה ירק של חברו זרוע איזה מין שיהיה כלאים עם החרדל וחריע, אין אנו מוזהרים שלא לזרוע סמוך אליו חרדל וחריע ואף על פי שהם כלאים וסמוכים זה לזה, שאין לנו להזהיר בכלאים אלא בשדה שלנו לחוד. אבל המסכך גפנו על תבואתו של חברו חייב. ומה שהתירו לסמוך חרדל וחריע לשדה ירקות ולא לשדה תבואה, לא משום כלאים שהרי אינו מוזהר בו, אלא שאלו שני מינים מזיקים לתבואה ואין מזיקים לירקות.
[ערוגה עם חמשה זרעונים] 
<b>ערוגה</b> שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונים. ארבעה על ארבעה רוחות הערוגה ואחד באמצע. מנא הני מילי, אמר רב יהודה צמחה תרי זרעוניה תרי הא ארבעה תצמיח חדא הא חמשא, וקים להו לרבנן חמשא בשיתא לא ינקי מהדדי, כגון זה /במקור יש שרטוט/. ובאור זה, רבענו ששה על ששה, ואחר רבענו הקצוות טפח ומחצה על טפח ומחצה, וביניהם מרובע ארוך באורך שלשה ורוחב טפח ומחצה, ונשאר באמצע מרובע רבוע שלש על שלש, כמה האלכסון ארבע טפחים וחומש אחד, נקח באמצעו טפח על טפח לזרע האמצעי שהוא החמישי, ויהיה זה הטפח רחוק מהזויות ששם הזרעים טפח וחצי ועוד מעט, הרי שיש ביניהם שיעור יניקה שהוא טפח ומחצה. ופרק אמר רבי עקיבא (שבת פה, א) קא מוקים לה בערוגה בחורבה כלומר שהיא יחידית שאין בצדה שום זרע.
<h2>פרק נז</h2>
===================== 
<b>הפרק</b> השבעה וחמשים: בהפרש ומרחק שצריך להיות בין שני מינים הן לזריעה הן לנטיעה
/פתיחה/ 
<b>כבר</b> קדם מהו התבואה ומהו הירק. בין תבואה לתבואה שהם כלאים זה בזה, צריך להרחיק שיעור בית רובע סאה שהוא עשר אמות על עשר וחומש בקירוב, והיינו דתנן פרק שני (מ"י) תבואה בתבואה בית רובע. בין ירק לירק שהם כלאים זה בזה, צריך להרחיק ששה טפחים שהם אמה אחת, והיינו דתנן ירק בירק ששה טפחים. תבואה בירק וירק בתבואה בית רובע. ומה שאמרנו בירק שצריך ששה טפחים דוקא בין שדה של ירק לשדה של ירק שהם כלאים זה בזה, אבל אם תוך שדה זה של ירק ירצה לזרוע שורה אחת לבד מירק אחר לא יהיה צריך להרחיק כל כך אם יעשה תלם כלומר חפירה באורך ששה טפחים ורוחב החפירה כעומקה. והיינו דתנן (פ"ג מ"ג) היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר, רבי ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו, רבי עקיבא אומר אורך ששה טפחים ורוחב מלואו, רבי יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה. פי' מלואו מלא התלם ואפילו יהיה עומק אמה. וטעמא דרבי יהודה שאמר רוחב הפרסה ולא אמר טפח, משום דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק. והלכה כרבי עקיבא.
[סוגי ההרחקות] 
<b>עוד</b> מציל מן הכלאים שיעור הרחקת היניקה שהוא טפח ומחצה, ולזה ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונים כמו שקדם.
<b>עוד</b> מציל מן הכלאים כל מקום שאין בו משום מראית העין כגון ראש תור, וזהו ששנינו (פ"ג מ"ה) היה ראש תור חטים נכנס בתוך של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו. פירוש ראש תור הוא העדי שישימו הנשים באזניהם כענין שכתוב תורי זהב, ותבניתו כמשולש, ולזה יקרא הזוית המחודדת ראש תור. כזה: /במקור יש שרטוט/.
<b>עוד</b> מציל מן הכלאים החזרת העלים לצדדיהם עד שיראו שהם מובדלות, וזהו ששנינו (פ"ג מ"ה) נוטע אדם קשות ודלעת לתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו. ולא יועיל שם תלם מפני שעליהם מתפשטים ומסתבכים.
<b>עוד</b> מציל מן הכלאים גבל שהוא הפך תלם הנזכר. פירוש כמו גדר מטיט גבוה טפח ובלשון ערבי הר הוא גבל. וזהו ששנינו (שם מ"ב) גובל שהוא גבוה טפח ונתמעט כשר שהיה כשר מתחלתו, כלומר גבול גבוה טפח מפריש בין שני מינים, וכשחסר אחר כך מגבהו, הזרעים נשארים בהתירם ולא נצריכהו להוסיף בגבהו עד שיחזור לטפח. אבל בעתיד אינו מותר לו לזרוע מחדש על צדדי הגבול ההוא עד שיוסיף בו ויחזירהו לגובה טפח.
<b>עוד</b> יש דברים שנוטים זה על זה שמזיקים ויש שאינם מזיקים, וזהו ששנינו גם כן פרק שני (מי"א) תבואה נוטה על גבי תבואה וירק על גבי ירק וירק על גבי תבואה הכל מותר, חוץ מדלעת יונית וזה מפני שעליה ארוכין ומתפשטין הרבה וכשיהיו נוטים על גבי תבואה או ירק נמשכו עליהם ונסתבכו עמהם ונראין כלאים. ירושלמי (פ"ב ה"ח) אמר רבי יוסי גמליאל ברבי נפק לשוקא באו ושאלו לו זו ששנינו אסורה בסיכוך על הזרעים בנוגע היא הזרעים או לא, בא ושאל לאביו אמר ליה בנוגע.
[זריעת ירקות בערוגה] 
<b>כל</b> מין זרעים אין זורעין בערוגה, כל מין ירקות זורעין בערוגה. כלומר הירקות זורעין מהם מעט ועל כן הם נזרעות ערוגות ערוגות, ואתא תנא דידן למימר שמה שהתרנו בערוגה שהיא ששה על ששה שזורעין בתוכה חמשה זרעונים ושלש עשרה אם יש לה גבל גבוה טפח, היינו במיני הירקות בלבד אבל במיני זרעים אסור מפני שנראים כלאים. והזכיר שהחרדל, והאפונים השפויין כלומר החלקים והשועים, הם מין זרעים. והאפונים הגמלונים כלומר הגסים גדולים במינם כגמל, שכן דרך לשון ארמית לכל דבר גדול, והם מין ירק. ומה שאמרו כל מין וכו', הוא לשון תורה כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנה אשה ליי'.
[נטיעת קשואים ודלועים] 
<b>הנוטע</b> שתי שורות של קשואים שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי מותר, ובתנאי שיהיה התלם בין כל שתי השורות ממין שני, שכשהם שתי שורות נראה כל מין משלשתם כשדה בפני עצמו. אבל שורה של קשואים ושורה של דלועים ושורה של פול המצרי אסור, שאחר שאין מכל מין כי אם שורה אחת נראה כמעורב, שיתפשטו העלים מזה לזה ויכנסו קצתם בקצתם וכאלו נזרע במפולת יד דמי ולא מהני בהו תלם. והיינו דאמרינן שאני הכא דאיכא שדאכי, פרק אמר רבי עקיבא (שבת פה, ב). פירוש שדאכי עלים רחבים שאוחזין בארץ ורווחין ונכנסים אלו באלו. ואם היה שורה של קשואים ושורה של דלועים ושורה של פול המצרי והרביעית חזרה להיות שורה של קשואים, אין זה נחשב כשדה קשואים, אף על פי שהם בקצוות, שיועיל תלם כההיא דלעיל גבי היתה שדהו זרועה ירק, מאחר ששתי שורות של קשואים אינם מחוברות, ולאפוקי מדרבי אליעזר.
<b>דלעת</b> בירק כירק, כלומר שירחיק הירק כשיעור עבודת הירק שהוא ששה טפחים. ובתבואה נותנין לה בית רובע, כלומר אם רצה ליטע שדה של דלעת סמוך לשדה של תבואה, ירחיק כשיעור עבודת תבואה והוא בית רובע. היתה שדהו זרועה תבואה ובקש ליטע בתוכה שורה של דלועים נותנין לה עבודתה ששה טפחים, כלומר שירחיק מן התבואה ששה טפחים לבד, לפי שהיא שורה יחידה ואין במרחב השורה אלא שורש אחד. ואם הגדילה יעקור מלפניה, כלומר שאם יתפשטו עלי אותה שורה ונכנסו בתוך ששה טפחים יעקור מלפניה כל מה שהאריך ונתפשט. דלעת יחידית נותנין לה עבודתה בית רובע, וגפן יחידית קלה ממנה שאין נותנין לעבודתה אלא ששה טפחים.
[כלאים בגפן יחידית] 
<b>ופרק</b> לא יחפור (ב"ב יט, ב) גבי המבריך את הגפן, אמרינן אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה. ותני עלה אבל זורע את הצדדין אילך ואילך. ופרש"י דכיון דגפן יחידית היא ליכא משום מראית העין וזורע על גבה כשיש עליה עפר שלשה טפחים, וזורע גם כן את הצדדין אילך ואילך. ומסתברא דהאי בגפן שהיא כלה מכוסה קמיירי דליכא מראית העין כלל, כי היכי דלא תקשי ליה ההיא דמסכת כלאים פרק שלשה (מ"ז), גפן יחידית נותנין לה עבודתה ששה טפחים, וכן פרק חמשה (מ"ד) גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנין לה עבודתה וזורע את המותר.
<b>ועדיין</b> יש לדקדק דאפילו כי ליכא עפר על גבה שלשה אמאי לא יביא זרע לשם דהא יניקה בלא מראית עין שרי, וכדמוכח (ב"ב ב, א) גבי מחיצת הכרם שנפרצה דאלמא לא הרחיק ואפילו הכי כי איכא גדר שרי. ואיכא דמוקים לה בצונמא. אבל אי ליכא צונמא כי הכא ואיכא יניקה בלא מראית עין אסור מדרבנן, וכן פירש רבינו תם. אבל הצדדין דליכא יניקה דגוף הגפן, ואף על גב דאזלי שרשים דגפן וינקי מיניהו זרעים, כולי האי לא גזור כיון דמן התורה אינו אסור אלא היכא דאיכא מראית העין, ורבנן הוא דגזור ביניקה לחודה הני מילי בגוף הגפן אבל בשרשים שרי.
<b>וכי</b> אמרינן ערוגה שהיא ששה על ששה זורעין בתוכה חמשה זרעונים, משום מראית העין הוא, דאי איכא יותר מחמשה זרעונים איכא עירוב וערבוב אבל בחמשה ליכא משום מראית העין ושרי. הכא נמי שרי ליה למזרע בצד הגפן ממש כיון דלא ינקה לצדדין וליכא נמי משום מראית העין דהא מכוסה הוא. פי' צונמא אבן קשה וחזקה.
<h2>פרק נח</h2>
===================== 
הפרק השמונה וחמשים: בכלאי הכרם ובכלאי האילנות ובכלאי בהמה 
[קרחת הכרם] 
<b>מסכת</b> כלאים פרק ארבע (מ"א) ומסכת ערובין פרק ראשון (ג, ב), קרחת הכרם פירוש כרם שחרב באמצעיתו ונשתיירו בו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן, אם אין שם ששה עשר אמות לא יביא זרע לשם. היה שם י"ו אמה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר, כלומר נותנין לכרם זה עבודתו לכל צד, והוא שנרחיק מהאילנות ארבע אמות מכל צד שהוא שעור עבודת הכרם, ויזרע השמונה הנשארות ומה שנוסף.
[מחול הכרם] 
<b>מחול</b> הכרם פירוש מחילת הגפנים ועזיבתם, ואמר (שם מ"ב) שמחול הכרם בין כרם לגדר אם אין שם שנים עשר אמה לא יביא זרע לשם. היה שם שנים עשר אמה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. עכשו שהוא זורע מאלו השנים עשר אמות שמונה, שהרי אין לו להרחיק אלא מצד אחד שהוא מצד הכרם, אם כן מארבע אמות ולהלן עד הגדר יכול הוא לזרוע, וזהו שמונה אמות או יותר אם הם יותר.
[גדר הכרם] 
<b>איזהו</b> גדר הכרם, כלומר שיפריש בין הכרם לזולתו עד שיוכל להניח הזרע לצד גדר זה מכאן והכרם מצד אחר, שהגדרים הם שיפרישו ביניהם, גדר שהוא גבוה עשרה טפחים. תוספתא פרק ארבעה (ה"א), העושה מחיצה לכרם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, ביטל ארבע אמות שבכרם. וכן חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורוחב ארבעה, מותר לזרוע על שפתו ולנטוע על השפה האחרת בלא מרחק.
<b>מחיצת</b> הקנים אם אין בין קנה לחברו שלשה טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זו כמחיצה, כל פחות משלשה כלבוד דמי הלכה למשה מסיני. הרי שאפילו מחיצת קנים הויא מחיצה.
<b>גדר</b> שנפרץ עד עשר אמות הרי הוא כפתח, יתר מכאן כנגד הפרצה אסור. נפרצו בו פרצות הרבה אם העומד מרובה על הפרוץ מותר. שמדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשיהיו נכללות. ואם הפרוץ מרובה על העומד כנגד הפרצה אסור, כלומר עד שירחיק מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהוא ארבע אמות. ואם פרוץ כעומד מותר לזרוע אפילו כנגד הפרצה.
[כרם סתם] 
<b>הנוטע</b> שורה של חמש גפנים אינו כרם עד שיהיו שתי שורות. ושורה אחת יהיה דין שלה כדין גפן יחידית שאינו צריך להרחיק ממנה אלא ששה טפחים. לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם בית הלל אומר קדש שתי שורות, שתבואת הכרם אינו נקרא בפחות משתי שורות. ובכל מקום שנמצא בזה הענין קדש או מקדש, הוא שהכתוב אומר בכלאי הכרם (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה וגו', כלומר שאסור ליהנות בשתי התבואות. גדר הכרם זכרנוהו.
[כרם דל] 
<b>כרם</b> שחרב, אם יש בו ללקט עשר גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן הרי זה נקרא כרם דל. ירושלמי אמר רבי יונה דל מגפנים ועשיר בעבודות.
[כרם מעורבב] 
<b>כרם</b> שהוא נטוע בערבוביא, אם יש בו לכוין שתים כנגד שלש הרי זה כרם ואם לאו אינו כרם.
[חריץ ושומירה בכרם] 
<b>חריץ</b> שהוא עובר בכרם, עמוק עשרה ורוחב ארבעה, רבי אליעזר בן יעקב אומר אם היה מפולש מראש הכרם ועד ראשו, הרי זה נראה כבין שתי כרמים, זורעין בתוכו. ואם לאו הרי הוא כגת שבכרם, עמוק עשרה ורוחב ארבעה שאסור לזרוע בתוכו.
<b>שומירה</b> שבכרם כלומר מקום גבוה שעומד שם הצופה לשמור הכרם, גבוהה עשרה ורחבה ארבעה זורעין בראשה. ואם היה שער כותש אסור, כלומר שיהיו זמורות הכרם מגיעות לקרקע השומירה.
[הרואה ירק בכרם] 
<b>הרואה</b> ירק בכרם ואמר כשאגיע בו אלקטנו מותר, כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור.
[זריעה שלא בכוונה] 
<b>היה</b> עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים, הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר, סיערתו לפניו אסור. וזה שהכתוב אומר (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע, פרט לשנפלו ממנו זרעים. ולאחריו מותר שלא ראה אותם כשנתפזרו. ואם לפניו חייב להסיר. רבי עקיבא אומר אם עשבים יופך, כלומר אם אותו זרע צמח ונעשה עשב כשחת יהפך הארץ ודיו והכל מותר. ואם נעשה אביב ינפצהו ויוציא החטה לצד אחד, החטה אסורה והקש מותר בהנאה. ואם הביאה דגן כלומר ונתכוון לכך תדלק אפילו הקש כדין כלאי הכרם. ותרגום פן תקדש, דילמא תתוקד. כלומר פן תקדש פן תוקד אש שטעון שריפה. והלכה כרבי עקיבה.
[קוצים בכרם] 
<b>המקיים</b> קוצים בכרם כלומר שרואה אותם ומניחם, לא קדש אלא בדבר שכמוהו מתקיים. שהכתוב אומר (דברים כב, ט) אשר תזרע, מה שהוא דרך ומנהג לזרוע ורוצים בקיומו, מה שאין כן בקוצים. אלא לערביים שהם בעלי גמלים, וכדאיתא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי (כתובות פ"י ה"ג), נהגו בסוריא לגבות מנחשת וממצעות, בשם רבי יונתן נהגו בערבייא לגבות מבושם ומגמלים, לפי שהם רוצים בקיום הקוצים שהוא מאכל הגמלים, ובאותם המקומות הקוצים מקדשים בכרם. לפיכך הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, לא קדש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם במקום ההוא. וכדאמרינן פרק מי שמת (ב"ב קנו, ב) המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכמים אומרים לא קדש אלא בדבר שכמוהו מקיימין, אמר רב חנינא מאי טעמא דרבי אליעזר שכן בערבייא מקיימין קוצים בשדות לגמליהן.
<b>הארוס</b> והקסום ושושנת המלך וכל מין זרעים אינן כלאים בכרם. הקנבוס רבי טרפון אומר אינו כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים. והקנרס כלאים בכרם. פירוש האירוס הוא אל שושנבר. שושנת המלך הוא שאקיק אל נעמן והוא ורד אדום חזק הצבע, והוא כשכאש שחור. קסום קוריאולה, ואחרים פירשו אילרא. הקנבוס הוא אל קנב. הקנרס הוא אל קנאריה, ויש אומרים שהוא אל כנגר והוא אל דאר שנאמר עליו וקוץ ודרדר תצמיח לך, ונקרא עכביות והלכה כרבי טרפון.
[כרם ומה שאינו כרם] 
<b>כבר</b> התבאר מהו כרם סתם ומהו כרם דל ומהו כרם מעורבב ודומיהם. וכמה צריך להרחיק ממנו ולזרוע והוא ארבע אמות. וכל מה שיהיה מן הגפנים שלא על דרך כך אינו נקרא כרם ואינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים. כדאמרינן (פ"ד מ"ה) הנוטע שורה אחת של חמש גפנים בית שמאי אומרים כרם. ובית הלל אומרים אינו כרם וזה בכרם שסריגיה ואשכלותיה מושלכים על הארץ. וכן שתים כנגד שתים ואחת באמצע. וכן התבאר דין גפן יחידית שעבודתה ששה טפחים, ואחר יזרע מה שירצה. אלא שאפשר שהנוטע שורה של חמש גפנים, שיהיה לו דין כרם ושירחיק ארבע אמות, וזה אם עשה מהם ערים.
[עריס] 
<b>עריס</b> הוא הנוטע שורה של חמש גפנים או יותר, והגביה מן הארץ הנוף שלהם, ועשה להם כמין ערס למעלה או כמין שבכה בקנים או נסרים, שיסמכו עליהם השריגים והאשכולות, והדלה אותם על אותו בנין. ואלו הגפנים בבנין כך, נקרא עריס. ובערבי קורין לסוכה עריש. ונותנין לו ארבע אמות. וכן אם ערס אותם על גבי הכותל ורוצה לזרוע אל העבר השני. וזהו ששנינו (פ"ו מ"א) הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה ורוחב ארבעה, נותנין לו עבודתו ארבע אמות. בית שמאי אומר מודדין ארבע אמות מעיקר גפנים ולשדה, ובית הלל אומר מן הגדר ולשדה. כלומר שמדידת הארבע אמות הוא מעיקר הגדר או החריץ, [אחר] ואותם הגפנים מתפשטין עליו, כאלו הגדרות הם עקרי אותם הגפנים. ואם יהיה בין שרשי החמש גפנים ובין הגדרות אמה אחת, ימדוד שלשה אמות מעקר הכותל ויזרע תבואה. ואם זורע בצד הגפנים מרחיק מהן ארבע אמות שהם חמשה מן הכותל.
<b>תוספתא</b> (פ"ד ה"א), העושה מחיצה לכרם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, ביטל ארבע אמות שבכרם. עוד בתוספתא פרק שלשה (ה"ד) וכן היא שנויה בגמרא ריש פרק השותפין שרצו (ב"ב ב, א), מחיצת הכרם שנפרצה אמרינן לו גדור, גדרה ונפרצה אומר לו גדור, נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש. וכן כל עריס דנין אותו כך. ואין עריס פחות מחמש גפנים. נהרס הגדר או נסתם החריץ אין כאן עריס אלא כל השורה כגפנים יחידים.
[עריס במדרגה] 
<b>עריס</b> שהוא יוצא מן המדרגה כלומר שיוצא ממקום גבוה, ואף על פי שעיקרו רחוק והעריס שלהם יוצא ומסכך על השדה, אם עומד בארץ ובוצר כולו, הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה, שרואין כל מקום שתחת העריס כאלו הוא מקום עקרי הגפנים. ואם לאו כלומר שאינו יכול לבצור אלא אם כן יקח לו סלם או ספסל וכיוצא בו, אינו אוסר אלא כנגדו כלומר תחת העריס לבד.
[אפיפירות] 
<b>המדלה</b> את הגפן על מקצת אילן אפיפירות, פירש רבי משה בר מיימוני (פ"ו מ"ג) שהוא אריגת העריס, אם נשאר מהעריס קצתו פנוי וריקם, אסור לזרוע תחתיו אף על פי שאין עליו ענפים, וכל הזורע שם לא קדש. ואם הילך החדש אסור, כלומר שאם האריכו הענפים על הערס עד שיסוככו על הזרע, אותו הזרע אסור. ואילן סרק לענין זה כמו עריס, והוא אילן שאינו עושה פירות. כל הזורע תחת השריגים והעלים היוצאים מן הגפן, הרי זה קדש ואף על פי שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות. ואם הדלה הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע תחת המותר, ואם הילך החדש יחזירנו. כלומר באילן סרק או בעריס אסור להביא זרע תחת המותר שהוא הריקן והפנוי, מפני שהוא מזומן לדלות הענפים על כולו וזהו מחשבתו, אבל אילן מאכל אין אדם עושהו עריס ויתכוין להפסידו. וזהו שאמרו (תוספתא פ"ד ה"ד) אין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו, ולפיכך מותר לזרוע את המותר. ואם האריכו הענפים וסככו על מה שזרע, ירים הענפים המתפשטים ויחזירם לצד אחד.
[פסקי עריס] 
<b>פסקי</b> עריס שמונה אמות. וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי עריס. ומהו פסקי עריס הוא עריס שחרב אמצעו ונשתייר בו חמש גפנים בצד הגדר מכאן וחמש מכאן כנגדן אם יש ביניהם שמונה אמות ועוד. ומפרש בתוספתא מכלתין פ"ד (ה"ה) כמה ועוד אחד מששים באמה, וכן כתב החכם רבי משה בר מיימוני. ובפירושי החכם ר' יצחק בן מלכי צדק ראיתי, תניא וכמה הוא ועוד אחד מששה באמה והיינו טפח.
<b>פרק</b> כיצד משתתפין (עירובין פג, א), כמה שעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר שתי ביצים שוחקות, שיער רבי שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מארבעים בביצה. ופרק חלון (עירובין פ, א) אמרינן ומגביהה מן הקרקע משהו, מאי משהו נמי דקאמר טפח. מסכת תרומות פרק רביעי (מ"ז), במאה ועוד, ועוד זה אין לו שיעור רבי יוסי בן משולם אומר ועוד קב למאה סאה שתות למדמע. ומסכת נדה פרק כל היד (יד, ב) אמר לו רבי חייא אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד לאפוקי מדם מאכולת.
<b>נמצא</b> זה מרחיק מכל שורה ששה טפחים וזורע והוא שלא יזרע תחתיהם. היה ביניהם שמונה אמות בצמצום לא יזרע לשם, ואם זרע הואיל והרחיק מכל שורה ששה טפחים לא קדש. ואם אין שם גדר מרחיק ששה טפחים וזורע שאין כאן לא עריס ולא פסקי עריס.
[פרח היוצא מהגפן] 
<b>הפרח</b> היוצא מן העריס או הדלית, רואין כאלו מטוטלת תלויה בו כלומר משקולת, כנגדו אסור, וכן בדלית והוא גפן בלא עריס. כך פירשו החכם רבי משה בר מיימוני ז"ל הכא מסכת כלאים (פ"ו מ"ט). אבל מסכת מנחות פרק כל קרבנות צבור גבי אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות ומן הכרמים העבודים, פי' שם ז"ל (פ"ח מ"ו), דליות גבוהות מן הארץ על ערס של קנים ורגליות הסמוכות לארץ כשאר הכרמים. המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה אסור. סיפקה בחבל או בגמי תחת הסיפוק מותר, עשאו כדי שילך עליו החדש אסור, וכענין שאמרנו באפיפירות.
<b>הרי</b> שיש לנו כרם ועריס וגפן יחידית, ומכללה דלית וזמורה. כרם ועריס עבודתם ארבע אמות, גפן יחידית וחברותיה, ששה טפחים. ומכל מקום אסור לזרוע תחתיהם כמו תחת העריס, ולזה דקדקה המשנה פרק שביעי (מ"ג), אבל תחת הגפן ועבודת הגפן וארבע אמות שבכרם, הרי אלו מקדשין. ופירוש תחת הגפן מה שהתבאר במשנת פרח היוצא. ועבודת הגפן הוא משרשה ואף על פי שאינו זורע תחתיה כלל. אבל תחתיה אינו צריך להרחיק ששה טפחים אלא שלא יזרע כנגדה, אבל משרשה צריך להרחיק ששה טפחים שהם עבודתה. כל שמרחיק בין הזרע ובין הגפנים כשיעור, צריך להזהר עם כל זה שלא תסכך הגפן על הירק או הירק על הגפן. כל אמות הכלאים באמת בת ששה טפחים שוחקות לא עציבות. כל השיעורים שמרחיק בין הגפנים והתבואה או הירק אינם אלא בארץ ישראל או בסוריא, אבל בחוצה לארץ מותר לזרוע בצד הגפנים בתוך הכרם לכתחלה, ולא אסרו בחוצה לארץ אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם חרצן במפולת יד. ואם אמר לתינוק (ישראל) [נכרי] לזרוע לו בחוצה לארץ מותר, אבל לא לגוי גדול דילמא אתי לאחלופי בישראל. ואף על פי שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחוצה לארץ, הרי אותו ירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בחוצה לארץ, והוא שיראה אותו לוקט ומוכר, אבל ספקו מותר.
<b>המבריך</b> את הגפן כלומר המטמינה בארץ, אם אין עפר על גבה שלשה טפחים לא יביא זרע עליה, אפילו הבריכה בדלעת או בסילון והם כלים רקים. הדלעת יבישה והסילון של חרס.
[האסורים ואינם מקדשים] 
<b>אלו</b> אוסרין ולא מקדשין, מותר חרבן הכרם, מותר מחול הכרם, מותר פסקי עריס, מותר אפיפירות. אבל תחת הגפן ועבודת הגפן וארבע אמות שבכרם הרי אלו מקדישין. כלומר כרם שחרב מאמצעו אם יש שם ששה עשר אמות נותנין לו עבודתו וזורע את השאר. ומה שאמר חרבן הכרם הוא שיהיה חרבן הכרם פחות מששה עשר אמות ונתן עבודתו וזרע המותר, וכן אם הלכה על קצת אפיפירות וזרע תחת השאר, כל אלו אסור לעשותם ואוסרים המקום ההוא מן הארץ לזרוע בה. ומקדישין הוא שישרפו כל הנזרע והגפנים עמהם.
<b>המסכך</b> גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש וחייב באחריות כלומר לפרוע מה שהפסידו. הזורע כרמו בשביעית הרי זה קידש ואף על פי שהוא שנת הפקר. תבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר ואינו מקדש.
[זמן איסורם] 
<b>מאימתי</b> תבואה מתקדשת, משתשליש. לפי מה שפי' הר"ם (פ"ז מ"ז) משתשריש גרסינן, שפירש ז"ל משתשריש מעת שיתפשטו שרשיה בארץ, וכן נמי כתב בחבור (פ"ה הי"ג). וענבים משיעשו כפול הלבן. תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן, אינן מתקדשות. והטעם בזה שנאמר (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע, שצריך שיהיה שם תבואת כרם ומלאת הזרע, ושתהיה כמו כן בענין גדול ותוספת, ואם הגיעה לתכלית שלמות לא יקראו אז תבואת הכרם ומלאת הזרע אלא ענבים וחטים.
<b>גפן</b> שיבשו עליה ונפלו כדרך ימי החורף אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה, ואם זרע לא קדש.
[האסורים בהנאה] 
<b>עציץ</b> נקוב מקדש בכרם ולא את שאינו נקוב, אלא שמכין אותו מכת מרדות.
<b>כלאי</b> הכרם אסורים מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה, ומשום הכי המקדש בהם אשה אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכדאיתא פרק האיש מקדש (קידושין נו, ב).
וכלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה. 
[שיעור ההרחקות] 
<b>כלל</b> דיני הכרם, הבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפנים וזורע. גפן, ששה טפחים וזורע. היתה שורה אחת של גפנים זו בצד זו אפילו הן מאה, אין זה כרם אלא כגפן יחידית מרחיק מן השורה ששה טפחים וזורע. היו שתי שורות הרי אלו כרם ומרחיק ארבע אמות מכל צד וזורע. והוא שיהיה בכל שורה שלשה גפנים או יותר, ובין כל גפן וגפן מארבע עד שמונה אמות, ובין שתי השורות פחות משמונה אמות ומארבע ולמעלה, לא יתר על שמונה ולא פחות מארבע, ואם אינו כן אינו כרם ולא ירחיק אלא ששה טפחים מכל שורה ושורה. אבל אם היו שלש שורות אף על פי שיש ביניהם פחות מארבע הרי אלו כרם ורואין את האמצעית כאלו אינה, והכי איתא פרק המוכר פירות (ב"ב קב, ב). ואף על פי שהם שלש שורות אלא שבין כל שורה ושורה שמונה אמות מותר להביא זרע בתוכו, וירחיק מכל שורה ששה טפחים בלבד. אבל אם זרע חוצה לכרם צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים, ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב מאמצעו לפי שזה נטעו מתחלה מרוחקין.
<b>היתה</b> בשדה זו שורה אחת של גפנים ובשדה חבירו שורה שניה, אף על פי שמפסיק ביניהם דרך היחיד או גדר נמוך מעשרה טפחים, הרי אלו מצטרפות להיות שתיהן כרם, והוא שיהיה ביניהם פחות משמונה אמות.
<b>מתני'</b> סוף פ"ד (מ"ט) וכן היא שנויה פרק המוכר את הספינה (ב"ב פב, ב), הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה מותר להביא זרע לשם. אמר רבי יהודה מעשה בצלמון באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לצד אחד וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השער למקום הזרע וזורע את הבור, ובא מעשה לפני חכמים והתירו. והיה עושה זה כדי שיזרע כל השש עשרה אמה ולא יצטרך להניח עבודה לכל שורה. פי' שער ענפי הגפנים.
[עקירת אילן מאכל] 
<b>פרק</b> החובל (ב"ק צב, א), שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, כי קא אכיל טעים בהו טעמא דחמרא, אמר ליה מאי האי אמר ליה בי גופני קיימא. אמר ליה משבחא בחמרא כולי האי למחר אייתי לי קורייהו.
<b>כלאי</b> הכרם האוכל ממנו כזית לוקה דבר תורה בין מהירק בין מהענבים. ושניהם מצטרפין זה עם זה.
[כלאי אילנות] 
<b>כלאי</b> האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר (ויקרא יט, ט) שדך לא תזרע כלאים. כיצד המרכיב אילן באילן כגון יחור של תפוח עם אתרוג או אתרוג בתפוח וכיוצא בהם הרי זה לוקה מן התורה ואפילו בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן לוקה בכל מקום. ותניא (פ"א מ"ז) אין מביאין אילן באילן וירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן. אין מביאין כלומר אין מרכיבין כשישתנו המינים.
ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנו כלאים. 
<b>ומותר</b> לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד, וכל שכן שמותר לזרוע תחת האילנות, וכדאמרינן פרק השואל את הפרה (ב"מ קא, א) מצי אמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני ומזרענא תחותיהו סילקי וירקא. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד.
<b>ומותר</b> ליטע יחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאים והכי איתא בתוספתא (פ"ב הט"ו). ירושלמי מס' כלאים פ"ק (ה"ד) אדם נוטע לוזין ובטמין מהנפק מנהון פוסתקין, זתים ורימין מהנפק מנהון שיזפין.
[אילן באילן] 
<b>מתני'</b> (פ"א מ"ד) ובאילן האגסים והקרוסטמלין והפרישין והעוזררין אינן כלאים זה בזה. התפוח והחזרר והאפרסקים והשקדים השיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה. פירוש אגסים אגאץ, קרוסטמלין אנגאץ והוא כמתרי, אפרסקים כוך, שיזפין ענאב, רימין נבק והוא אל דום. וכבר ידעת שיש מהם מה שהלכו בהם ז"ל אחר הפרי ומהם שהלכו בהם אחר העלים, כלומר אם הם דומים לפרי או דומים לעלים לא יחשבוהו כלאים זה בזה, וכדאיתא פרק נו. אפרסקים ושקדים כשהם קטנים דומין זה לזה.
<b>ירושלמי</b> (פ"א ה"ד) גוי שהרכיב אגוז על גבי פסתק, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, נוטל ממנו ייחור ונוטע במקום אחר, מהנפק מנהון קדריה פרסקיה. הרכיב תריד על גבי דרקון, אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, נוטל ממנו זרע וזורע במקום אחר, מהנפק מינהון כורסי לבנון.
[ירק באילן] 
<b>אין</b> נוטעין ירקות בתוך סדן של שיקמה, פירוש סדן גוף האילן, ושיקמה מין מהתאנים. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן, וכן היא פרק בכל מערבין (עירובין לד, ב). פי' פיגם סדאב, קידה מין אילן בעל ריח טוב, תרגום קידה וקציעתא, ואומר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהילים מה, ט).
[אילן בירק] 
<b>ואין</b> נוטעין ייחור של תאנה לתוך החצוב שיהא מקירו, כלומר שיקררהו ויישר מזג הצמח ההוא שהוא חם, כן פירש הרמב"ם (פ"א מ"ח). וחצוב שרשיו ישרים יורדים בעומק הארץ ובו תיחם יהושע את הארץ, וכמו שקדם. מסתברא שאין לתמוה על התאנה שמזגה החם היאך יקרר החצוב, שהרי החם במעלה ראשונה יקרר החם במעלה השלישית וכמו שנודע זה לאנשי הרפואה מדרך טכסיסי ההרכבה. אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו, מפני שהוא אילן בירק.
[ירק בירק] 
<b>אין</b> נותנין זרע דלעת לתוך החלמית שתהא משמרתו, מפני שהוא ירק בירק. חלמית כתב הר"ם (פ"א מ"ח) לא נודע לנו פירושו, וזולתו מפרשים שהוא אל כטמיא, מלשון ריר חלמות, בעל הערוך (ערך חלם) פירש מלווא והוא בלשון חכמים עוד ארנא, וי"א חלומיא והיא עשב דומה לעשב לשון השור וקורין לו כחילא.
<b>הטומן</b> לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת העלים מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות ונטלין בשבת. לא משום כלאים שאין זה כרמך לא תזרע כלאים. ולא משום שביעית הוא שאמר (ויקרא כה, ד) שדך לא תזרע, בשנה השביעית. ולא משום מעשרות כשיעקרם, שהכתוב אומר (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, וזה אינו צומח בארץ. ונטלין בשבת שאינו מחובר בקרקע ואף על פי שינענע העפר בשעת עקירתם. העיקר אצלנו טלטול מן הצד לא שמיה טלטול וכן כיוצא בזה, וכן נמי פסק הרי"ף פרק במה טומנין (שבת נ, א).
בכלאי בהמה 
[מתנות כהונה בכלאים] 
<b>כלאי</b> בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא להרביע. הכלאים חייבין במתנות כהונה שהם הזרוע והלחיים והקיבה, כיצד עז שבא על הרחל וילדה בן אותו בן חייב במתנות שכולו הוא שה, ולא עוד אלא אפילו תיש הבא על הצביה וילדה בן והוא כוי חייב במתנות, וכדאיתא פרק הזרוע והלחיים (חולין קלב, א) אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי.
[הרבעה והנהגה בכלאים] 
<b>כלאי</b> בהמה אסורין זה עם זה, כלומר מין שמורכב משני מינים כגון הפרד. ומכלאי בהמה שאין איסור אלא בהרבעה לחודיה והוא בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה. אבל המרביע כלאי בהמה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה יש בה תוספת איסור על ההרבעה, שאסורין לחרוש בעול אחד יחד ולמשוך העגלה או האבן יחד וכיוצא בו וכדאיתא מתני' פ"ח (מ"ב), ולהנהיגם יחד כלומר שיקשרם ביחד ויוליכם. ותניא (שם מ"ג) המנהיג סופג את הארבעים, וכן היושב בקרון. וזה הענין שאמר הכתוב (דברים כב, א) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, ואמרו ז"ל שענין יחדו כלומר לחבר שניהם ולייחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה או לזולתה. ומן השור והחמור נקח ראיה על כל שני מינים אחד טמא ואחד טהור. ואיסור זה מן התורה, ומדרבנן אסרו החרישה גם כן וזולתה בשני מיני כלאים וכדאיתא סוף פרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב). אבל המזווגן פטור.
<b>וזה</b> כלו ענין איסור ההרבעה שאינו מינו, בין בבהמה בין בחיה ובעופות ואפילו מיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, הן שיהיו שלו הן של חברו. זהו במרכיב, אבל מנהיג אמרינן פרק שור שנגח (שם נה, א) הנהיג עיזא ושיבוטא מאי, א"ל אסור. וכן הוא הענין שאסור להנהיג הבהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עיזא ושיבוטא ואם עשה פטור. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל העלם זה על זה בלבד או שעירן בקול מכין אותו מכת מרדות. מותר להכניס שני מינים לסהר, ואם ראם רובעים אינו זקוק להפרישם, וכדאמרינן פרק השוכר את הפועלים (ב"מ צא, א) מותר להכניס מין ושאינו מינו לדיר אבל לא כמכחול בשפופרת. מין במינו מותר אפילו כמכחול בשפופרת, וליכא משום פריצותא, וליכא נמי משום ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל בשעה שנזקקין זה לזה, וכדאיתא מסכת ע"ז פ"ק (כ, ב), וטעמא דמילתא דאומן בעבידתיה טריד.
[קריבה בערוה] 
<b>מזה</b> הטעם התירו לרופא ישראל למשש בדופק אשה ואפילו היא נשואה וליכא משום יד ליד לא ינקה רע. או אשתו נדה והיא חולה חולי שאין בו סכנה ואין אצלה רופא בשר ודם אלא הוא או שיש זולתו אלא שהוא יותר בקי, מותר. דהא נגיעה מידו לידה לאו דאוריתא, דלא אסרה תורה אלא קריבה המביאה לידי גלוי ערוה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה וכדר' פדת. אבל עולא אומר (שבת יג, א) אפילו שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך. והר"מ הלכות איסורי ביאה פרק כא (ה"א) פסק ההיא דר' פדת. וכבר התירו שבות לחולה שאין בו סכנה כאמירה לגוי וכיוצא בו.
[מקצת דיני הרבעה] 
<b>אסור</b> לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו. מי שעבר והרכיב את בהמתו כלאים הרי הנולד מהם מותר בהנאה, ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה.
[מינים הדומים] 
<b>שני</b> מיני בהמה או חיה אף על פי שדומין זה לזה הואיל והם שני מינים הרי הם כלאים ואסור להרכיבם וכדאיתא מכלתין פ"ק (מ"ו). הזאב והכלב, הכלב הכופרי והשועל, העזים והצבאים, היעלים והרחלים, הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד, אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה.
[שור הבר עם שור מן הישוב] 
<b>מין</b> שיש בו מדברי ומן הישוב כגון שור ושור בר. מכלתין פ"ח (מ"ו) שור בר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. מצאתי בספר התגניס לרבי יהודה בן בלעם אמר רבינו סעדיה ז"ל שהגאמוס כשר לקרבן וחלבו אסור שנאמר (ישעיה א, יא) שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ואומר (מ"א א, יט) ויזבח שור ומריא וצאן. ורבינו האיי ז"ל אמר שהוא פסול לקרבן וחלבו מותר והוא מין משור הבר. ופי' מריא, שמן מדכתיב (איוב לט, יח) כעת במרום תמריא, ובלשון משנה (שבת קנה, ב) ממרין את העגלים ע"כ. ור' יונה אבן גנאח כתב בשרשים שור ומריא וחלב מריאים מריאי בשן, מין מן הבקר גדולים. כעת כמרום תמריא כלומר תגבה, והוא בלשון ירושלמי ברופלא, וכבר זכרנוהו.
<b>תוספתא</b> פ"ק (ה"ו) חמשה דברים נאמרו בשור הבר. אסורים משום אותו ואת בנו, וחלבו אסור, וקרב על גבי המזבח, וחייב במתנות, ונלקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר התאוה, והרי הוא כבהמה לכל דבר. רבי יוסי אומר והוא תאו האמור בתורה, ומותר משום אותו ואת בנו, וחלבו מותר, ופסול מגבי המזבח, ופטור מן המתנות וכו', הרי הוא חיה לכל דבר. וחכמים אומרים תאו בריה בפני עצמה, שור הבר בריה בפני עצמה. הרי לך דמתני' ותוספתא חדא נינהו, ורבינו סעדיה כחכמים. והנה רבינו סעדיה בתפסיר התורה (דברים יד, ה) כתב תאו וזמר אל תיתל ואל זארפה, ולא תרגמו גאמוס, מ"מ מתוך דברי אלו הגאונים ידענו ששור הבר הוא הגאמוס. ותאו שאמרו חכמים בריה בפני עצמה, מסתברא שהוא הבעל חיים שקורין לו בערבי בקר אל וחש, והוא שיש לו קרנים וטלפים סימני טהרה ומצחו צר וגוף דק גבוה יותר מן השור וקרנותיו ישרים ועולים והוא אדום, ומהם ראיתי פה בית שאן הולך לתשורה.
[עוד ממינים המדבריים עם הישוביים] 
<b>הרמך</b> עם הסוס מותר להרכיבם זה עם זה שהם מין אחד. ירושלמי (פ"ח ה"ד), ר' אמי בשם רבי אלעזר רמכא [דלא כלינס] כמה דאמר בני הרמכים. אדני השדה, אמר רבי יוסי, בר נש דטור הוא, וחי מן טיבוריה אפסיק טבוריה לא חיי. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינא דטעמא דר' יוסי וכל אשר יגע על פני השדה, בגדל מן השדה, כלומר מין אדם, ויהיה נו"ן אדני במקום מ"ם, ויהיה אדן כמו אדם.
<b>אווז</b> ואווז בר כלאים זה בזה. שהאווז ביציו מבפנים והבר מבחוץ, מכלל שהם שני מינים. הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה אלא שאין לוקין עליו מפני שהוא ספק.
[הרבעה והנהגה בפרדות] 
<b>מתני'</b> (פ"ח מ"ד) רבי יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה. כל הנולדים מן החמור אע"פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה. אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. וביאור זה שמלת נולדים שבזאת המשנה הוא האמהות, והלכה כר' יהודה. וזהו שפי' הר"ם (פ"ט ה"ו) הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה עם זה, כגון פרד שאמו חמורה על פרדה שאמה חמורה, אבל לא פרד שאמו סוסה על פרדה שאמה חמורה, וכן כיוצא בו. לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אוזנים וזנב וקול אם הם דומים זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין. וכדאיתא פרק אותו ואת בנו (חולין עט, א), אמר לו רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לכודנייתא בדיוספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאוריתא, והיינו טעמא דרבי יהודה. וכן נמי פסק הרי"ף. הרי שיצטרך שהמנהיג בשתי פרדות שתהיינה שוות מאב ומאם. ירושלמי (פ"ח ה"ג) ר' מנא הוה מצוה לאילין דר' יהודה נשיאה אי בעיתו מזבין מולוותן זבנון אילין דאודניהון דקיקין שאמו סוסיא ואביו חמור. פי' מולוותן הם פרדות והוא לשון לעז. ופרדה עם בהמה אחרת אסור.
<b>ירושלמי</b> (פ"ח ה"ב) איסי בן עקביא אומר אסור לרכוב על גבי פרדה מק"ו, ומה אם בבגדים שאת מותר ללבוש זה על גב זה את אסור בתערובתו, בהמה שאת אסור לנהוג זו עם זו לא כל שכן שאת אסור לרכוב עליה. והא כתיב (ש"ב יג, כט) וירכיבו איש על פרדו וינוסו, אין למדין מן המלכות. והא כתיב (מ"א א, לג) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. בריאה מששת ימי בראשית היתה. תוספתא (פ"ה ה"ד) איסי בן הבבלי אומר אסור לרכוב על גבי פרדה מקל וחומר, ומה אם במקום שמותר כאחד אסור תערובתן, מקום שאסור לנהוג שתי בהמות כאחת אינו דין שיהא אסור תערובתן. אמרו לו הרי הוא אומר (שם) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי. א"ל אין משיבין מתקוע. א"ל והרי הוא אומר (מ"א טו, ה) ויעש דוד הישר בעיני יי' ולא סר מכל אשר צוהו יי', רק בדבר אוריה החתי. פירוש תקוע תוקע עצמו לדבר הלכה. ובתחלה השיב להם כן, וכשהקשו מויעש הישר השיב להם בריאה.
[מיני חיה ובהמה] 
<b>מתני'</b> (פ"ח מ"ו) כלב מין חיה רבי מאיר אומר מין בהמה. החזיר מין בהמה. הערוד מין חיה. הפיל והקוף מין חיה. תוספתא (פ"ה ה"ה - ה"ו) מה הפרש בין רבי מאיר לחכמים, אלא שהכותב חיתו לבנו רבי מאיר אומר כתב לו כלב. כלב כופרי מין חיה. חרודין והנעמיות הרי הן כעופות. שאין בהמה טהורה יולדת מן הטמאה ולא הטמאה מן הטהורה ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה, ולא אדם מכולן ולא כולן מן האדם. כל שיש בישוב יש במדבר, הרבה במדבר שאין בישוב. כל שיש ביבשה יש בים הרבה בים שאין ביבשה. אין מין חולדה בים.
[אדם עם בהמה וחיה בהנהגה] 
<b>מתני'</b> (פ"ח מ"ו) ואדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך. ובספרי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם חמור ואדם.
<h2>פרק נט</h2>
===================== 
הפרק התשעה וחמשים: בכלאי בגדים 
/פתיחה/ 
<b>מתני'</b> (כלאים פ"ט מ"א), אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים יחדו שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. כתב הר"ם הלכות כלאים פרק עשירי (ה"ב - ה"ד), כיון שנתחבר הצמר עם הפשתים צד חבור בעולם הם כלאים דאוריתא. טרפם זה בזה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. טרפם וטווה אותם כאחד וארג בגד מזה הטווי הרי זה כלאים. תפר בגד של צמר ושל פשתן אפילו תפרם במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי אלו כלאים. וכן אם קפל בגדי צמר ופשתן וקשרם הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מכל מקום כיון שנתאחדו נאסר. ומנין שכל איסורין אלו הם של תורה, שהרי הוצרך להתיר כלאים בציצית. שלזה נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית וכדאיתא מסכת יבמות פ"ק (ד, ב), והציצית הוא חוטים קשורים בלבד, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא מדברי סופרים, ע"כ. פרק התכלת (מנחות מא, ב).
[ביטול צמר רחלים במיני צמר אחרים] 
<b>צמר</b> גמלים וצמר רחלים שטרפן זה עם זה אם רוב מהגמלים מותר ואם רוב מהרחלים אסור, מחצה למחצה אסור. וכן הפשתן והקנבוס שטרפם זה עם זה. ומה שאמר מותר, כלומר צמר גמלים וצמר רחלים וכיוצא בהם שטרפן זה עם זה וטווה, מן הטווי ההוא אם רוב מן הגמלים מותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר. וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה עם זה, אם רוב מן הקנבוס מותר לארוג הטווי מהם עם חוטי צמר. מחצה על מחצה אסור.
[חוט של צמר ופשתן בבגד] 
<b>העושה</b> בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס, וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה, הרי זה אסור משום כלאים. בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוט של פשתן וקושר אבל לא יתפור.
[מראית עין בכלאים] 
<b>השיריין</b> והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורין מפני מראית העין (פ"ט מ"ב). פירש הר"מ, שיריין וכלך הם מיני משי וידמו כאלו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים והשני יש בו יבשות ושער כמו צמר. ובחבור (כלאים פ"י ה"א) כתב ז"ל, ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השיריין והכלך אסורין מפני מראית העין. וי"מ שיריין משי ופשתן, כלך משי וצמר. ורש"י פירש פרק התכלת (מנחות לט, ב), השיריין של משי, והכלך הוא מעיל שעושין מאותן זגים שמצויין במשי.
<b>הכרים</b> והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם.
[עראי ואינו מתכוין בכלאים] 
<b>אין</b> עראי לכלאים כלומר שאסור ללבשם ואפי' דרך עראי. כיצד לא ילבש כלאים על גבי עשרה בגדים זה על זה אפילו לגנוב בו את המכס ואם לבש כן לוקה, והם דברי הר"ם הלכות כלאים פרק אחרון (הי"ח). ונראה שפסק כתנא קמא, דתניא פרק הגוזל בתרא (ב"ק קיג, א), לא ילבש אדם כלאים על גבי עשרה ואפילו להבריח בהן את המכס, רבי שמעון משום ר' עקיבא אומר מותר להבריח מן המכס. בשלמא לענין כלאים בהא קא מפלגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר. וכן פסק הרי"ף שאחר שאינו מתכוין להחם בכלאים אלא להבריח את המכס שהוא מותר. ויהיה זה במוכס שאין לו קצבה או מוכס העומד מאליו או מוכס גוי, דבלאו הכי דינא דמלכותא דינא והשתא הוי אסור משום גזל, אבל לעולם משום כלאים פטור משום דדבר שאין מתכוין מותר. וכן נמי הא דתניא פרק ארבעה נדרים (נדרים כז, ב), נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין. וכן בספר המצות הקצר, משום דקיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ואמרינן פרקא דחסידי דההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא הוי רמי חוטי, וזנדוקנא הוה, וקאמר אליהו דבר עלמא דאתי הוא, ובעו מיניה אמאי לא רמית חוטי, א"ל עיילנא ונפיקנא ביניה גוים כי היכי דלא לידעי דיהודאי אנא, דכי הוה מילתא דצניעא ובעו למגזר גזרתא מגלו לי ואמינא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלן לה. פי' זנדוקנא שר בית הסוהר.
[מטפחות שאינם מלבוש] 
<b>מטפחות</b> הידים הם המפות שינגבו בהם הידים. מטפחות הספג מפות שינגבו בהם כל הגוף, כן פירש הר"ם במשנה (פ"ט מ"ג), אבל בחבור (פ"י הכ"ב) כתב ז"ל והמטפחות שמספגין בהם את הכלים והקרקעות. מטפחות ספרים מפות ספר תורה שיאחז בהם ספר תורה הקורא בשעת קריאתו. ומטפחות הספרים הם מפות שמשים הספר כשהוא מגלח השער על כתף המגולח.
[ציצית בתכריכי המת] 
<b>תכריכי</b> המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יתן המרדעת על כתיפו אפילו להוציא עליה זבל.
<b>שכיון</b> שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואין חייבין החיים לנהוג בהם איסור ולא מצוה כגון תפילין וציצית וכיוצא בהם. מיהו מבעלי התוספות כתבו פרק כל שעה (פסחים מ, ב) הלכה רווחת שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית בין טלית חדשה בין טלית ישנה שלו. וקצת אמרו הפכו, והביאו ראיה לחזק דבריהם דתניא באבל (מס' שמחות פי"ב), אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי. וקשיא ההיא דמס' מנחות (מא, א) גבי כלי קופסא חייבין בציצית, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שהיא פטורה מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש, אלמא מטילין ציצית לטליתו של מת. וי"מ רמינן ליה שמתירין אותו כמו שרינן ליה. ואין זה לשון התלמוד אלא שכל הטלת ציצית לבגד נקרא כן כמו רמי חוטי, ועקירתו מן הבגד נקרא מתיר כדאמרינן מתירין מבגד לבגד. ולישנא נמי דקאמר בההיא שעתא ודאי, הכי משמע כלומר אף על פי שעד אותה שעה פטרנוה באותה שעה ודאי אין פוטרין אותה והיינו דקאמר ודאי.
<b>וחכמי</b> הצרפתים הביאו ראיה להטיל להם ציצית בשעת קבורה ממתי מדבר, דאמרי ליה לרבה בר בר חנא הנך חוטי וחוליאתא אי כבית שמאי אי כבית הלל אבעי לך למימרינהו, אלמא רמו תכלתא. ויש אומרים דשאני מתי מדבר שכל ערב תשעה באב היו הולכים וישנים בקבריהם והכרוז יוצא לפניהם צאו לחפור צאו לחפור ולמחר הכרוז יוצא ואומר יבדלו החיים מתוך המתים וכדאיתא במגלת איכה, אבל מת דעלמא לא.
<b>וכתב</b> הרמב"ן בספר תורת האדם, וגדולי רבותינו הצרפתים נסתפקו בזה עד שרבינו יצחק ברבי אברהם צוה לתלמידיו שיטילו ציצית בסדינו ויחפו אותו בתוך כנפי כסותו מפני הספק הזה. ואנו ברחמי האל עמדנו על עיקר הדבר ונסתלק הספק הזה מישראל. מצינו ברייתא במסכת ציצית משבע מסכתות קטנות, דתניא התם אין מתירין על המת, אבא שאול בן בטנית מתיר. אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציציותי לפי שיש בה משום קדושה, וחכמים אומרים אין בה משום קדושה אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור, והלכה כדברי חכמים דקיימא לן תשמישי מצוה נזרקין. ומצאנו למדין הלכה רווחת שאין קוברין את המת אלא בטלית שיש בה ציצית בין טלית חדשה בין טלית ישנה שלו המצוייצת, וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות (מא, א) ואין כאן בית מיחוש, עד כאן. והא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות יח, א), מעשה ברבי חייא ורבי שמעון ברבי דאזלי אבי קברי והוה שדי תכלתיה דרבי שמעון אקברי אמר ליה רבי חייא דלייה שלא יאמרו למחר הן באין אצלנו ועכשו מבזין אותנו, ואילו היו להם ציצית בטליתות שלהם אין כאן משום לועג לרש. תירץ הרב ז"ל גם זו אינה ראיה שאף על פי כן כיון שאלו עוסקין במצות ואלו פטורין איכא משום לועג לרש אף על פי שנקברו בציצית כדרך החיים, ובזה הסכים זקני הרב רבי נתן מטרנקטלייש. כתוב בספר המצות הקצר, ולמתים יש שמסירין הציצית ויש שמניחין אותם, וטוב לקשרם בתוך הכנף דאז לא הוי לועג לרש, עד כאן.
<b>ירושלמי</b> (כלאים פ"ט ה"א), אין מדקדקים במת ולא בכלאים לבית המדרש. רבי אמי יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ליה רבי אמי פשוט בגדיך ותנם לו.
<b>מוכרי</b> כסות מוכרין כדרכן לא שיתכונו בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים, והצנועין מפשילין במקל. וכן תופרי כסות, והצנועין תופרין בארץ. פי' צנועין מדקדקים במצות.
[מנעלים ומלבושים לרגלים] 
<b>הברסין</b> והברדסין והדלמטיקון ומנעלות הפינון לא ילבש מהם עד שיבדוק. רבי יוסי אומר הבאים מחוף הים וממדינת הים אינם צריכין בדיקה מפני שחזקתם בקנבוס. מנעל של זרד אין בו משום כלאים. כתב הר"ם (פ"ט מ"ז) אלו השמות כולם לא עמדנו על פירושם אבל הענין ידוע ומובן והוא שכלם הם בגדי צמר ילבישו בהם הרגלים והשוקים ואמר שאסור ללבשם עד שיחקור עליהם אם הם תפורין בפשתן. ואמר רבי יוסי שהבאים ממדינת הים ואיי הים אינם צריכים בדיקה שכלם תפורים בחוטי קנבוס שהפשתן אינו מצוי אצלם. ואמרינן (בירושלמי פ"ט ה"ד) הדא דתימא בראשונה כלומר שלא היה פשתן מצויה בכל מקום אבל עכשו שמצויה בכל מקום צריכה בדיקה. ומנעל זרד הוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל להלך בה על היצועים ועל הכסתות, כן פירש הר"ם. ויש מפרשים מנעל זרד מלשון יזורבו נצמתו שהוא ענין חמום כלומר מנעל העשוי לחמום, שיש שמשימים בגד צמר מלגו. ומביא ראיה מהירושלמי (שם) כהדא רבי זירא מפקד לרבי אבא בר ביזנא דימר לאומן דלא יחוט ליה מסאניה בכיתן אלא ברצועה.
[עורות שיש בהם נימות צמר] 
<b>עורות</b> הכבשים שעושין מהם מלבושים ובערבי נקרא אל פארואה, אף על פי שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימות של צמר. אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן.
[מהו שעטנ"ז] 
<b>מתני'</b> (פ"ט מ"ח) אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, רבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אבינו שבשמים עליו. כתב הר"ם בפירוש המשנה, שוע הוא הטרוף שהוא ממחק פני הבגד, תרגום וטח את הבית וישוע ית ביתא. וטווי הוא לערב צמר ופשתים יחדו ויטוה מהם חוטים. ונוז הוא שיארוג משניהם אריגה והוא לשון ארמי, ועניינו אצלם החבור ושיתאחד וישוב כאחד. וכשיתערב הצמר בפשתים ויטוו משניהם חוטין ויעשו מן הטווי ההוא בגד ואחר כן יטרפנו וימחקנו וימרקנו אז יהיה הבגד ההוא כלאים. וזה בכלאים של תורה כלומר שלא יהיו כלאים עד שיהיו נחברים אלו השלשה העניינים כלם, וכל מה שאינו כן הוא כלאים מדברי סופרים. וזו ההלכה פסוקה באמת אין בו ספק, וכן אמר התלמוד (נדה סא, ב). ואם מצאת לאחד דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה בגמרא בנדה, עד כאן. וכזה נמי הוא שכתב הרב בעל ספר המצות הקצר, שלא ללבוש כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז, ומן התורה אין מחייבין אלא על שוע טווי ונוז, ופירש רת"ם דנוז היינו שזור כל אחד לבדו ואחר מחברם ביחד, ומדרבנן חייב על שוע או טווי או נוז, עד כאן. מיהו תמה שמה שכתב הר"ם הנה הוא הפך מה שכתב בחבור וכדלעיל. ונלוז ומליז הוא נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקב"ה ממנו ועובר במצוה שאין בו תאוה שתכריחו וזה עון גדול. וגזרת נלוז ומליז ממלת אל יליזו מעיניך.
<b>הלבדין</b> אסורין מפני שהם שועים. פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג. רבי יוסי אומר משוחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר. פירש הר"ם (פ"ט מ"ח), לבדים הם יריעות הצמר שאינם ארוגות אלא טרופות. ופיף עבותות מצמר ופשתן מפני שיתערבו החוטים אלו עם אלו כהתערב באריגה. משוחות עבותות של ארגמן, מנהג עושיהן לקבץ מהם רבות ולקשור אותם בחוטי פשתן, ואומר שהוא כלאים שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו, ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי, וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר. וכל זה כלאים מדרבנן לחוד. נמצא שיש לנו הנה שלשה מיני כלאים דרבנן ואין בכל אחד אלא מין אחד של איסור, הלבד שוע לחוד, הפיף ארוג לחוד, המשוחות טווי לחוד.
[גיזי צמר בתוך פשתן] 
<b>מסתברא</b> שהעושה כתונת בד ומשים באמצע צמר הן שיהיה כלי לבישה או כלי שינה, שאין בהם אפילו אחד מאלו השלשה. שהרי הצמר עומד שם בעצמו, בגד אינו, וגם אין כאן לא שוע ולא טווי ולא ארוג, אלא שתוכל למשוך ולהוציא בהשמטה כל הצמר שבנתים ומה של מעלה ומה של מטה קיימים, ואם כן אינה אלא כמונחת בשק או בכיס. ואף על פי שבעוד שהם תופרים אותו יתערבו חוטי התפירה עם שערות הצמר הרי הם בטלים כענין שהזכרנו בסמוך בלבושי העורות. ואין הנה קשר שני בגדים ולא חבור עד שיהא אסור ממאי דאמרינן בספרי יחדו מכל מקום. וכן בספר המצות הקצר, ואותם כרים פשתן אם יש בתוכן גיזי צמר לבד מותרין אף על פי שתפרן עם הבגד של פשתן לפי שיכול להוציא כל הצמר בין תפירה לתפירה בלא קריעה, אבל אם יש בתוכו בלאי בגדים של צמר אסור, עד כאן. וכתב הרשב"א ומותר לתפור העורות התפורים בפשתן בבגד צמר, ואין חוששין שמא יעבור חוט זה באמצע חוט הפשתן משום דמדרבנן הוא.
<b>וכדאמרינן</b> האי מאן דאובד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתקיה לגמרי מותר כיון דנתקיה נתקיה, וכדאיתא מסכת נדה (סא, ב).
[חיבור צמר ופשתים באמצעות מין אחר] 
<b>לא</b> יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בה את מתניו, שכדי להדביקה בשעה שיחגרנה יעשה לה בכל אחד משני ראשיה סרט. כלומר עבותות אחד מצמר ואחד מפשתן ויקשור קצה זה בקצה זה, אסור משום כלאים. נ"א סרק. כתב הר"ם ומכאן תבין שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתן ואפילו בחוטי משי או בחוטי צמר גפן, וכל זה כלאים מדרבנן. פרק במה בהמה (שבת נד, א), ובלבד שלא יכרוך ויקשור. וכלאים בציצית על כרחיך אינו אלא בקשירה.
<b>אותות</b> הגרדי ואותות הכובסים אסורות משום כלאים, כלומר סימנין שעושים האורגים וכובסי הבגדים כדי שלא יתערבו, אם יעשה סימן בחוט צמר על בגד פשתים או ההפך הרי זה כלאים.
<b>הכלאים</b> אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד של פשתן או ההפך אסור.
[מצעות של כלאים] 
<b>מדרבנן</b> אפילו עשר מצעות זה על גב זה ותחתון בו כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרוך נימא על בשרו, בד"א ברכים כגון יריעות ושמלות אבל בקשין שאינם נכרכים כגון כרים וכסתות מותר לישב עליהם ולהסב והוא שלא יגע בשרו בהם. וכן הפרוכת שהיא כלאים אם היא רכה אסורה שמא יתכסה בה ואם קשה שאינה נכרכת מותרת.
[כלים שאינם מלבוש] 
<b>אין</b> אסור משום כלאים אלא בגדים שהם דרך חימום כגון כתונת ומצנפת מכנסים ואבנט והשמלה והבגדים שמחפין בהם השוקים והידים וכיוצא בהם. אבל צלצולים קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהם לצרור בהם המעות או התבלין, וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם, הרי אלו מותרין. אף על פי שבשרו נוגע בהם אין דרך חימום בכך (רמב"ם פ"י הי"ט). לפי דברי הר"ם זה הצלצול הוא כלאים בעצמו. אבל רש"י פירש סוף פרק ביצה שנולדה (ביצה טו, א) הני צררי דזוזי אין בהם משום כלאים, צרר מעות בבגד פשתן ונתנו בתוך חיקו במלבוש של צמר. וזה תמה דבזרוני שיש בו משום כלאים אמאי, לזה פירוש הר"מ נראה יותר. ומ"מ משמע שהכיסים העשויים מצמר ופשתן שאין בהם משום כלאים דלא עבידי לחימום.
<b>ציץ</b> של עור או של משי וכיוצא בהם שתלה בו חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להבריח הזבובים, אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך (שם ה"כ).
<b>המנהיג</b> בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר הרי זה מותר ואף על פי שכורכן על ידו. אבל אם קשרם כלם נעשו כלאים ואסור לכרכם על ידו (שם הכ"א) וכדאיתא לעיל.
<b>הלוקח</b> כלי צמר מן הגוים צריך לבדקם יפה יפה שמא תפורים הם בפשתן.
[כבוד הבריות בלבוש כלאים] 
<b>הרואה</b> על חברו כלאים של תורה אפילו היה מהלך בשוק קופץ עליו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה שבתורה. אבל כלאים דרבנן כבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור, ואינו פושטו עד שמגיע לביתו.
<h2>פרק ס</h2>
==================== 
הפרק הששים: בענין כלאים בציצית 
/פתיחה/ 
<b>דבר</b> תורה כלאים בציצית שרי מדדרשינן סמוכים, לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא) וכתיב בתריה גדילים תעשה לך. ומצות ציצית הם שני צווים. האחד ציצית והוא ענף דומה לציצית הראש, וזה הענף נקרא בלשון חכמים לבן מפני שאין מצווין לצבעו, ואין לחוטי ענף מנין מן התורה. הצווי השני ליקח חוט של צמר שיהיה צבוע בחלזון שהוא כעין הרקיע תכלת, וכורכין אותו על הענף, וזה החוט הוא הנקרא תכלת.
[תכלת בציצית] 
<b>פרק</b> התכלת (מנחות מב, ב) אמר ליה אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו לה, אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן ליה באודרא, ושדינן לההיא ביעתא וקלינן לה לאודרא. פירוש אודרא מוך, וקלינן לה שלא יעשו ממנה ציצית. גם אין למנין הכריכות שכורך חוט זה על הענף שעור מן התורה וזהו שכתוב (במדבר טו, לח) ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.
[תכלת בזמן הזה] 
<b>כתב</b> הר"ם בפירוש המשנה מסכת מנחות על מצות ציצית (פ"ד מ"א), ותכלת אינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים צבעו, שאין כל עין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר היום לעשותה ועל כן אנו עושין בלבן לבדו.
[איזה טלית חייבת בציצית] 
<b>הבגד</b> שחייב בציצית מן התורה הוא שתהיה של צמר או של פשתן, אבל של שאר מינים כגון בגדי משי או צמר גמלים ונוצה של עזים וכיוצא בהם אינם חייבין בציצית אלא מדבריהם. וכן פסקו הרי"ף והר"ם ז"ל דקיימא לן כתנא דבי רבי ישמעאל פרק התכלת (מנחות לט, ב). אבל בעלי התוספות פסקו כרבא דהוא בתרא וסבירא ליה דשאר מינים נמי כגון השיריין והכלך וכיוצא בהם חייבין בציצית מדאוריתא, ושעושין ציצית משאר מינים בשאר בגדים. והרי"ף כתב ולית הלכתא כותיה, ורבינו האיי מביא בפירושיו ראיה דהלכתא כתנא דבי רבי ישמעאל.
[בגד בעל ג' או ה' כנפות] 
<b>ושיהיה</b> הטלית כלומר הבגד ההוא של ארבע כנפות שנאמר (דברים כב, יב) על ארבע כנפות כסותך ולא בעל שלש. אבל בעל חמש או יותר חייב בציצית מרבוי אשר תכסה בה, אבל אינו עושה ציצית אלא לארבעה בלבד המרוחקות זו מזו.
[בגד שכנפותיו מעור] 
<b>כסות</b> של בגד וכנפיה של עור חייבת, פירש רש"י שנחתכו קרניה ותלה בהן עור. היא של עור וכנפיה של בגד פטורה מאי טעמא עיקר בגד בעינן, וכדאיתא פרק התכלת (מנחות מ, ב). כלומר שאין הולכין אלא אחר עיקר הכסות משום דכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד, ומשום הכי אזלינן בתריה בין לחיוב בין לפטור, לא אחר כנף כרב אחאי.
[בגדים הפתוחים פנים ואחור] 
<b>כתב</b> רבינו מאיר מרוטנבורק, מהכא שמעינן שאלו הבגדים שפתוחין מעט מלמטה בארבע כנפות שאין חייבין בציצית דבתר גופיה אזלינן כדהכא. אף אנו נאמר מתוך דבריו ז"ל שהוא הדין שפטורין מן הציצית אלה הבגדים שלובשין אותם הנה בארץ הצבי וסביבה, שהם פתוחים קצת פנים ואחור לא שיהיה פתוח עיקר הלבוש.
[מצנפת שבראש] 
<b>וכן</b> המצנפת שעל ראשינו בזאת הארץ והיא שתרגמה רבינו סעדיה ז"ל אל עמאמא. כתוב בהלכות גדולות שדרו ממתיבתא דמצנפת אינה ראויה לציצית, ובספרי ממעט סודר הראש מכסותך דהאי לאו כסות הוא. ומסתברא שאין כל טכסיסי המצנפת שוים, וזה שמצנפות ארצות המערב שמכסין ראשיהם מאמצעיתה ושני ראשיה מושלכים על כתפיהם ועל גופם, כגון זה אין ראוי לפטרה שהרי מתכסה בה, אבל מצנפות ארץ כנען וארץ מצרים שמקפלין כלה בסבוב כעטרה ולא יראה ממנה זוית, תהיה פטורה.
[כלאים בציצית] 
<b>אף</b> על פי שכלאים בציצית מותר מן התורה חכמים גזרו עליו משום כסות לילה, כדתניא (מנחות מ, א) אמר ר' אלעזר והלא כל המטיל תכלת בסדין בירושלם אינו אלא מן המתמיהין, רבי זירא אומר גזרה נמי משום כסות לילה. ותכלת סתמא הוא צמר, וסדין סתמא הוא פשתן, ועקר ליה ללאו דכלאים שלא במקום מצות ציצית, שאין ציצית בלילה דכתיב וראיתם אותו ואמרו פרט לכסות לילה.
[ציצית פשתן לטלית מפשתן] 
<b>ברם</b> לעשות טלית פשתן ולעשות ציציותיו פשתן לרוב הגאונים מותר, כמו לעשות טלית צמר וציציותיו צמר, דהלכתא כרבא דאמר (שם לט, ב) צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינים במינן פטורין שלא במינן אינן פטורין. כתב הרי"ף הלכות ציצית וחזינא למקצת רבוותא דאסרי למירמי חוטי פשתן לטלית של פשתן, וקסברי דבכולה מילתא לית הלכתא כרבא הילכך לא עבדינן ציצית אלא מצמר בלחוד אבל מפשתים או משאר מינים לא, והאי סברא ליתא. וכן נמי כתב ז"ל וחזינא נמי מאן דסבירא ליה דחוטי פשתן בטלית של פשתן לא פטרי וכו', והאי סברא לאו סברא מעליא היא וכו', ופשתים בפשתים חיובא דאוריתא הוא, הרי שפסק ז"ל דחוטי פשתן בטלית של פשתן פטרי. וכן נמי פסק הר"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ה) כסות של צמר עושין לבן שלה כלומר הציצית חוטי צמר, וכסות של פשתן חוטי פשתן. וכן כתב רבינו חננאל (שבת כה, ב) וסדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, והלכה כב"ה. כתב הראב"ד בספר כתוב שם, מימי עולם נהגו בטלית של שליח צבור של פשתן, עד שבאו היהירים נוהגין עצמן להיות כפרושים לעשות להם שם בפני עצמן בטלית של צמר, במסע ר"ש ז"ל וכו', ואפשר כי יותר טוב של פשתן משל צמר ע"כ. ואחר שהענין כן כדי הם אלו הגאונים ז"ל לסמוך עליהם, וא"כ טלית פשתן בחוטי פשתן אין זה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, אלא שמברכים עליו ומתעטפין בו ויוצאין עמו בשבת לרשות הרבים וכן עמא דבר.
[חוטי הציצית] 
<b>שאר</b> בגדים עושין לכל מין ממינו. חוטי משי לכסות משי, חוטי נוצה לכסות נוצה, ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה שהם פוטרין אפי' שלא במינן.
<b>ומצוה</b> מן המובחר להיות טלית צמר וציציותיו צמר, ושהטלית והציצית מצבע אחד, ושיהיה הציצית טווי לשמו.
[ראית הציצית ואחיזתם בקריאת שמע] 
<b>ושיברך</b> עליו בכל עת שילבשנו ומעומד, ושיביט אליו משום וראיתם אותו, כן כתב הרב בעל המצות הקצר ה"ר יצחק מקורביל ב"ר יוסף. ומצאתי בתשובה שאין נכון לעשות כן דמאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתן ובירך עליהם לאחר מכן למה אוחזן בידו, אלא מעתה כשמגיע לוקשרתם יאחוז בתפילין, וא"ת אין הכי נמי אם כן כשיגיע לוכתבתם ילך לביתו ויניח ידו על המזוזה, הילכך העושה כן צריך ללמדו ולהזהיר אותו שלא לעשות, עד כאן.
[סגולת מצות ציצית] 
<b>ירושלמי</b> (ברכות פ"א ה"ב) תניא ר' מאיר וראיתם אותם אין כתיב כאן אלא אותו, מלמד שכל המקיים מצות ציצית כאלו רואה פני שכינה. וקיימא לן דחובת גברא הוא. ומצות ציצית מצוה גדולה, ואמרינן פרק במה מדליקין (שבת לב, ב) אמר רבי שמעון בן לקיש כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנאמר כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, פירוש כפול י' על ע' שהם הלשונות ויהיו ת"ש כפלהו על ד' שהם הכנפות ויהיו ב' אלף ת"ת. פרק שואל אדם (שבת קנג, א), בכל עת יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית. ותנו רבנן (מנחות מג, ב) וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשייה.
<b>עושה</b> שלום במרומיו /יעשה שלום רב/ לכל אוהבי תורתו /מאמיני מפרשי דתו/ בחסדיו העצומים ירחם על עמו ישראל /לשלוח מהרה המלאך הגואל/ בטובו יתעלה יתן דורנו /כדורות אשר היו לפנינו
<b>כאומרם</b> ז"ל פרק מגלה נקראת (מגילה יא, א) במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם חשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי רומיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורו, אני ה' אלקיכם לעתיד לבא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. בצדקת אלקינו עלינו שלומנו יתמיד ומיכאל שרנו יעמיד. תנחומא, גד גדוד יגודנו שהגואל הבא ביעקב הוא מגד שהוא אליהו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. וישראל הוא דאכלי שני משיח.
<b>והנה</b> הנביאים ע"ה אחר הזכירם כמה אומות ואמונות ומקרים ומאורעים, סוף דבריהם על התורה הקדושה ולעמו ישראל, שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. והבטחנו ברוך הוא על תשועה נצחית גן עדן ועולם הבא שנאמר (ישעיהו מה, יז) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ובתורתו השלמה (דברים לג, כט) אשרך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך.
<b>תם</b> ונשלם תהלה לקל עולם. בזה נשלם שבח לקל ישתבח העוזר ויתעלה לנצח אמן. הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה. בד' תתהלל נפשי וכבודו אברכה ותהלתו בפי יהי שמו מבורך מעתה ועד עולם.
<b>*</b> * * * * * * * * * * * * *
